תצא ותרעה בעדר. דהאי מעולם לא היה נדרו נדר, כן משמע בתוספות (נזיר לא: ד"ה אמרו להם). ותמהני מהתי"ט שלא הביא כל לשונו והעיקר חיסר, דכתב והחכם עוקר הנדר מעיקרו, ודין זה איננו שייך לענין זה כלל, שהרי לא התירו החכם כדין התרת נדרים, אלא שאמר לו שאין בלשונו נדר כמ"ש הר"ב:

בהמתו. עיין מ"ש בפ' הנ"ל משנה ד' ד"ה והפרישה, והתי"ט הוציא דין מזה, ושפיר הוא:

אלא מי שלא נתקיימו דבריו. פי' הרמב"ם בזה אינו דלא כש"ס כמ"ש התי"ט, אלא גילה לנו איך פירוש הראשון דש"ס רמוז בלשון המשנה הנראה להפך, וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בענין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז"ל, אלא שנאמר שפי' רז"ל כך הוא, דהא דלא פירשו הכתוב בפירוש הוא לרמוז ענין אחר אגב מיוסד כמו כן על דברי רז"ל, וכה"ג במשנה זו למאן דמפרשה באימא אינו נזור אלא מי שנתקיימו דבריו, היינו צריכים לבקש טעם למה לא אמרה המשנה דבר זה בפירוש אלא כתבו בענין דנראה להפך, דאע"ג דהרמ"בם פירשו אותו לשון כפי' הש"ס מ"מ הלשון דחוק, אבל אני לא זכיתי למצוא טעם בזה, אבל הפירושים היוצאים מסוג זה בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי"ט שנתן רשות בענין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה: