בעילת מצוה. פי' הר"ב בעילה ראשונה. וכתב עליו התי"ט בשם התוס' (כתובות ד. ד"ה בעילה) דקרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך. ואמרינן (סנהדרין כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה, ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה, ע"כ. ודבריהם אמת וצדק, כי כן אמרו חכמי האמת כי הבעל הוא הנותן כח ההריון באשה בביאתו הראשונה, ושזה הכח הוא תלוי בשם ב"ן, וזה הוא המתנוצץ ומתפשט בכל הבנים, וכל אחד נוטל חלקו וכל הקודם זכה יותר מחבירו, ואחרי ככלות כל זה הכח הנה האשה לא תלד עוד, ושמהאי טעמא שכל הקודם זכה בהארת זה השם יותר מחבירו צוו רז"ל (עי' כתובות קג.) (לכבר) [לכבד] האח גדול, כי בהיות השם הזה שלם הוא יוצא לאויר העולם, משא"כ האחרים שכבר נטל חלקו ממנו הקודם אליו וכל הזריז הרי זה משובח יותר מחבירו, וכמבואר כל זה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ד' פיסקא ה'.

ולכן נלע"ד לומר על פי דרכם, דהיינו טעמא דאין האשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות לד.), כי בה היא נעשת כלי מוכן לקבל הריון אח"כ, אם לא שהוציאה בתוליה באצבע כמשאז"ל (שם עמוד ב'), דאפשר שיש לו כח לאצבע ממש ליודע וזהיר בו בכוונת שרשו העליון, כמו שבלי ספק היו יודעים כל אותן הצדקניות שאמרו רז"ל (שם, ועי"ש עו. תוד"ה שלא ראה) שנתעברו מביאה ראשונה, על כי מיעכו באצבע לעשות הפעולה שעושה האבר המכונה בשם אצבע, כמאמרם ז"ל (פסחים קיב:) לא כל האצבעות שוות, ואם אינו עושה כלה עושה מחצה עד שבביאה ראשונה ראויה להעשות כלי וגם לקבל ההריון, וכמה הוא מדוקדק לשונם הקדוש באמרם (עי' סנהדרין כב:) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כי שם זה המאיר בה בביאתו לשם מצוה הוא מאיר בעולם העשיה, ולכן ראוי לומר שעשאה, והוא ממש כלשון הכתוב כי בועליך עושיך. והשם עצמו במספרו ואותיותיו תשעה הוא בגי' כל"י עם המילה, כי הוא בגי' ב"ן ותשעה אותיותיו עמו הם ס"א וזהו מספר כ"לי עם המילה, ובדקדוק בא הצירוף הזה של המילה להשלים המנין כי המילה ממש היא הפועלת הפעולה הזאת, ולהיות כי השם שלם הוא המאיר בא"ח גדו"ל והראיה שמספרו הוא ב"ן צריך לכבדו יותר מכלם דלא זכו לשם שלם, והראיה שאף אם היא בת בתחילה אין לנו דרך במספר שמה למצוא השם הזה בדקדוק כמו באח גדול, כי א"ח גדו"ל הוא בגי' ב"ן דווקא, וה' יצילני משגיאות:

כמגע טמא מת. תלה הענין בטומאת מת, לרמוז דטומאת נידתה נתלה במיתה שגרמה האשה באכילת פרי עץ הדעת כמו שאמרו רז"ל (עי' עירובין ק:), ובזה נחה הרגשת התי"ט:

כדברי ב"ה. הקדימו לב"ש משום דהולך ממדרגה למדרגה, שבתחילה הזכיר קולא גדולה שהיתה בה שהיתה מערה מים לפסח, ואח"כ נתוסף בה חומרא לב"ה שעשאה תחילה, וב"ש מחמיר טפי שעשאה אב:

ומודים. אותם שחזרו לומר:

בש"א צריכה טבילה וכו'. זהו ענין בפני עצמו ולא קאי ארישא דמתניתין כמו המשנה דלעיל, משום הכי לא שייך הכא להקדים דברי ב"ה:

נדה מתחיל בשין ומסיים במם, כי השין היא אות השקר כמו שאז"ל (שבת קד.), והיא נתקללה בדם נדה על שהוציאה שקר מפיה באמור לנחש שהקב"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, שבזה פתח לו פתח להסיתה לאוכלו כמו שאז"ל (עי' בר"ר פי"ט ג הו"ד רש" בראשית ג, ג), וטהרתה היא במקוה של מ' סאה מים, וארבעתן אלו נרמזו בתיבת מם, "מקוה "מים "מ "מדות "מטהר: סליק מסכת נדה. שכולה וגלמודה: דע כי אכלה אשה מן העץ פרי חמדה. ותתן בפי אשה על כן פירשה נדה: