ובה"א כרוקה וכו' ובה"א מטמא לח ויבש. התי"ט בשני המחלוק[ו]ת האלה הקשה עצמו לדעת מה זה ועל מה זה פסק הרמב"ם כב"ה, דלפי פירושו על הכלל דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לא אתי שפיר והניחה בצ"ע. וכבר הוכחתי בריש פ"ג דיבמות דלא כפירושו, ועל פי מה שכתבתי שם אין אנו צריכים להפך משנה זו ולא לעקרה, ואע"ג דבעדיות נשנית בשם יחידאה אפשר דאמרו דבר בשם אומרו ואין חולק עליהם, וכי לא משכחנא איזה סתם מתניתין דאית ליה סברת ב"ש במחלוקות אלו אין בידנו לדחותם כלל ועיקר, אלא אנו מניחים אותם כמו שהם ופסקינן כב"ה כדרכנו אע"ג דמחמיר. א"כ אפוא אין לנו שום תרעומת על הרמב"ם דעשה כן ולא היפך הסברות, כי מי הוא אשר ישלח ידו בגמרא ערוכה בברייתות מפורשות על המחלוקות האלו, וכמה שקלא וטריא דקא שקלו וטרו אמוראים עליהם דכלם בנוים על המחלוקת השנוי במשנה כך כמו שהוא, להפך דבריהם עליונים למטה ותחתונים למעלה, לא זו הדרך ולא זו העיר לדן דין אמת לאמתו כהרמב"ם ז"ל אשר הוא ותורתו אמת.

ואף כי לכאורה נראה דלשון ב"ש במקום ב"ה הוא כמו שפירשו הם ז"ל, דב"ש מקל וב"ה מחמיר, וכדמשמע גם כן מפירוש רש"י בפרק י"ט דשבת דף קלה ע"א דקרי ב"ש במקום ב"ה במחלוקת דהטפת דם ברית לנולד כשהוא מהול, דלב"ש מחללין עליו שבת דהוא קולא, ולב"ה אין מחללין דהוא חומרא ע"ש, כי כן תפס ב"ש במקום ב"ה, שב"ה הוא שדרכו להקל על כי חפץ חסד הוא כי שרש נשמתו משם היא, וב"ש דרכו להחמיר על קו הדין כי כאיש גבורתו כי משם חצובה נשמתו. מ"מ מן הראיות שהבאתי ביבמות מוכח שלא לזה רצו רז"ל לכוון באותו לשון, כי אפילו בהיותם כל אחד עומד על משמרתו קראו לב"ש עומד במקום ב"ה בהיותו חולק עליו, כי על ידי חומר דינו מונע קולת חסדו דב"ה מהתפשט, נמצא שהוא עומד במקומו, שאילולי הדין העומד שם היה החסד מתפשט גם שם במקום הדין כדרכו להתפשט בכל מקום, כדכתיב (תהלים לג, ה) חסד ה' מלאה הארץ. ועוד דאם אמת היה הדבר הזה דב"ש במקום ב"ה ר"ל כשהוא מקל, אינה משנה דר"ל ואין לנו לפסוק דין כב"ה כמו שהוא שנוי באותה משנה אלא צריכים אנו להפך דבריהם, הוה להו לרבנן לומר ב"ה במקום ב"ש אינה משנה, דכל מגמתנו הוא לידע אמיתות דבריו של ב"ה שאנו צריכים לפסוק כמותו, ואין אנו משגיחים על סברת שמאי אם יש לה תקומה או לא, ואדרבא אנו רואים שכשמאריך התנא הרבה לברר טעמא דב"ש אנו מקשים וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וכדמקשינן בשבת בדף הנ"ל, ולכן לא ניחא למימר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה דלא איכפת לנו אם ב"ש עומד במקום ב"ה כל זמן שב"ה אינו זז ממקומו, אלא הוה אתי שפיר אי לימא ב"ה במקום ב"ש אינה משנה ופירושו הוא פשוט דקמ"לן דלא נפסוק כב"ה כדרכנו על כי הוא עומד במקום ב"ש, ולכן ודאי שאין המשנה צריכה להיות כן אלא בדרך אחרת, ולפחות הוה לה לתלמודא להזכיר הדבר והפכו ולומר ב"ש במקום ב"ה וב"ה במקום ב"ש אינה משנה, דהאמת כך הוא לפי פירושם דשניהם שינו את מקומם, אבל בהזכיר חלוקה אחת לבד אין משמעותא אלא דב"ש מודה לב"ה המקל כההיא דפ"ה דתרומות ועומד גם הוא במקום ב"ה שדרכו להקל. אלא ודאי האמת אתנו דאין פירוש דברים אלו על דרך זה אלא כמו שהוכחתי ביבמות בכח הסוגיא דמ"ק ע"ש. ועל כי באמת מצינו איזה פעמים מועטים שב"ש וב"ה משנים מדתם כגון הכא ובשאר קולי ב"ש וחומרי ב"ה, אין לתמוה שהרי כתיב (איוב כה, ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ומצינו גבורה בחסד, וחסד בגבורה, כידוע ליודעי חן, ולא על חנם נקרא (אבות פ"ה מי"ז) מחלוקת דהלל ושמאי מחלוקת שהוא לשם שמים, כי כן השמים עשוי מאש ומים ע"י השלום שעשה הקב"ה ביניהם, וכן היו הלל ושמאי כמ"ש ששרשם מאש ומים, ובמחלוקתם היו מנצחים זה את זה, ואח"כ השלום רב ביניהם:

ומודים. ב"ש, ביולדת בזוב. אפילו טבלה אחר שבעה לזכר או אחר ארבעה עשר לנקבה כל שלא ספרה שבעה נקיים, ומזה נדע דאף ב"ה ס"ל הכי, דמרישא משמע דהכל תלוי בטבילת לידה דקתני דם יולדת שלא טבלה:

כלילי שבת ויומו. שהיום הוא אחר הלילה, כן כתב הר"ב. והא דנקט לילי שבת ויומו לדוגמא, לרמוז דכל דינים קשים וצרים וחבלים (שקשים) [שקטים] בשבת, כמ"ש האר"י זלה"ה בסוף הפזמון שחיבר ללילי שבת, שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבלין דמעקין וכל זיני חבושין. ועוד אפשר לומר דנפקא מינא לענין דינא בדוגמא זו, דדוקא כלילי שבת ויומו דמוסיפין עליו מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו בעינן שתשפות, שאם לא תתחיל לשפות כי אם בתחילת הלילה נמצא שלא כלתה המעת לעת כי אם בתחילת הלילה השניה, ולפי זה לא יהיה במעת לעת זו כל הלילה קודם היום, ואף אם התחילה לשפות קודם הלילה בעינן שתשפות כל אותה הלילה וכל היום שלאחריה עד הלילה, שאם אנו מונין לה המעת לעת משעה שהתחילה לשפות שהיה קודם הלילה לא מצינו כל היום אחר הלילה, ואנן כל היום אחר הלילה בעינן, כן נראה:

ישבה לה ולא בדקה וכו'. אתאן לימי נדה, וסימניך נוטריקון "ימים "שבעה "שבין "הזבה "לבין "הזבה, שבאלו הימים לא בדקה וכו', מכלל דלכתחילה צריכה בדיקה, וגם תיבת ישבה לה מיותרת היא אם אמת דאי"א ימים הנזכרים קאי, דהל"ל הכי אחד עשר וכו' ואם לא בדקה, אבל באמרו ישבה לה משמע שישבה במספר אחר, ובאותו מספר אחר דהיינו ימי הנדה הבאים אחר ימי הזיבה לא בדקה, מכלל שצריכה לעשות כן לכתחילה, ובזה החסרון מובן, וגם תיבת ישבה מורה במכלתין ענין ישיבה על הדם, כדתנן בכוליה מכלתין תשב לזכר וכו'. ורמז לנו בסתימת לשונו דאפילו כשהיא בחזקת טהרה, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת (לעיל פ"ב מ"א), אע"ג דלכתחילה נמי לא בעיא בדיקה, ובש"ס (דף לט.) יש מי שמחסר למתניתין בענין אחר אבל הוא דלא כהלכתא:

שגגה. כסבורה היתה שאינה צריכה בדיקה. נאנסה. ידעה שצריכה ולא יכלה לבדוק מחמת אונס. הזידה. ידעה ויכלה ולא רצתה, ונקט נאנסה באמצע אע"ג דה"ל לשנותו ברישא כלשון הרמב"ם שהעתיק התי"ט, כדי דלא ליהוי לגבי שגגה זו ואצ"ל זו, משום דדמי לשוגג ולמזיד, למזיד כי ידעה שצריכה בדיקה ולשוגג כי לא יכלה: