זה בורר לו וכו'. ירושלמי (ה"א יג:) אמר ר' זירא שמתוך שבררו מרדף זכותו, ע"כ. הרי מפורש דדברי הר"ב דקאמר דסבר החייב וכו', אין פירושו כפירוש הר"אש (סי' ב) דהחייב סבר אבל הוא שביררו אינו עושה כן. דלפי לשון הירושלמי הזה משמע שבאמת כך הוא דרכו לעשות ויכול לעשותו, ולא ח"ו שיכול להטעות את חבירו אם אפשר, שזה הוא ודאי בכלל מטה משפט כמ"ש הרא"ש, אלא הענין הוא שבדרך טבע כל אחד מן הדיינים מחפשים כל הזכות שיש למבררו ונותנים דעתם עליהם שלא יאבד שום זכות שלא יתגלה ביניהם, וזה דרכם לעשות דווקא כל אחד למבררו אבל אין דרכם לטרוח אחד על חבירו, ולכן אם לא היה לחבירו דיין מבורר לו היה אפשר שיתעלם מהם איזה זכות שיש לו, משא"כ בהיות גם לו דיין מבורר לשמו דגם הוא טורח בעדו לגלות כל זכות שיש לו, ומשגילו ביניהם הזכיות של שני הבעלי דינים אין ספק שצריכים ליתן דעתם ולשקלם בכף מאזנים להוציא דין אמת לאמיתו על פיהם, שלא יטה דעתם שום אחד מהם למבררו דא"כ ודאי שהם בכלל מטה משפט, וזו היא פי' מ"ש התי"ט באמצע ד"ה זה בורר אבל דעת הר"ב מתוך שזה בררו וכו', והנך רואה שהוא מיוסד על לשון הירושלמי הנ"ל:

ואלו הן הפסולין. הקדים לפרש הפסולים לקרובים, שלא כסדר שהם שנויים במשנה א', משום דפסולים דרבנן איירי כמ"ש התי"ט וחביבו ליה:

ומלוה בריבית. בפ"א דר"ה מ"ח כתבתי למה נשנה בין משחקי בקוביא ומפריחי יונים:

הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום. לא הוי זו ואצ"ל זו, דבאיש פלוני ליכא טעמא דעביד איניש לומר כן כדי שלא יחזיקוהו עשיר כמ"ש הר"ב בהוא אמר לי, ואפילו הכי לא אמר כלום:

ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים. שינה מן הסדר שהתחיל דקתני אמרו לו הבא עדים וכו' הבא ראיה וכו', משום דמלתא דשכיחא היא למצוא ראיה יותר מלמצוא עדים שיעידו שקר, ומשום הכי נמי קתני גבי עדים ומצא דדומים למציאה דלא שכיחא, ורשב"ג שינה סדר הת"ק וקתני בשניהם ומצא, לומר דדומים למציאה שמתחילה היתה שם כמו שמצאה עתה אלא שלא היתה גלויה לו, וכמו כן הראיה והעדים לדידיה היו מתחילה כמו שנמצאו עתה אלא שלא נגלו לו עד עתה: