והוציאו בשבת. מכלל דההצנעה לא היתה בשבת, ורבותא זו הוא דקמ"לן התנא, וכמ"ש הר"ב והתי"ט:

וכל אדם אינו חייב וכו'. משום סיפא דאם חזר והכניסו הרי הוא ככל אדם נקט ליה. ועוד דמלישנא דמתניתין דפ' כלל גדול (פ"ז מ"ג) לא שמענו אלא בדבר שאינו כשר להצניע שהוא אסור בהנאה, וגם אין מצניעין כמהו שהוא דבר מועט, והכא קמ"לן דאף כשאינו חסר אלא תנאי אחד, והוא שכשר להצניע כגון הכא אלא שאין מצניעין כמהו, אין כל אדם חייב עליו אלא המצניעו. והתי"ט נדחק לישבו התשובה הרגילה כשאין תשובה אחרת והיא דדרך התנא וכו':

בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת. וקשה דהוי זו ואצ"ל זו, ובדוחק י"ל דכי הוציאן אחר הוה אמינא דחייב שהרי נעשת מחשבתו בבת אחת, כי כוונתו היתה להוציאה על האיסקופא דווקא שהרי הוא לא הוציאה משם אח"כ כי אם אחר, קמ"לן דמ"מ פטור, על כי אף אם נעשת מחשבתו אין מלאכה זו מלאכה גמורה עד שיניחנה בר"ה, והאסקופה כרמלית היא:

קופה וכו'. מ"ש התי"ט, דבקופת הרוכלין דלעיל אשמועינן התנא דלא תימא דמינין מחלקין, הכי איתא בירושלמי (פ"ט ה"ז סא.):

הנוטל צפרניו וכו'. טעם היות משנה זו שנויה בסוף דיני ההוצאה קודם דיני הזריקה, לרמוז דבהוצאה בעינן עקירה דומיא דנוטל צפרניו ודומיו דעוקר החפץ ממקומו, ואגבו שנה התולש מעציץ נקוב דדמי ליה:

וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת. צ"ל דגודלת דמי למלאכת בונה יותר מדמוי כוחלת למלאכת כותב, ודכחלת דמי למלאכת כותב יותר מדמוי פוקסת למלאכת בונה, ואפילו הכי מחייב ר"א. א"נ דהוי איפכא, ואפילו הכי לא אסרי רבנן אלא משום שבות, ונמצא דבזה הם מסודרים בסדר לא זו אף זו, דאי לאו הכי קשה אמאי הפסיק בכוחלת דדמי לכותב, בין גודלת ופוקסת דדמו לבונה לפי מסקנת הש"ס (דף צה.) וכמ"ש הר"ב:

רבי שמעון פוטר. כשתלש שלא כנגד הנקב, אבל תלש כנגד הנקב אף ר"ש מודה, ירושלמי (ה"ו סד:). וה"ט דנקט התנא לשון המשנה בענין שיצטרך לומר בדברי ר"ש בזה ובזה, דמשמע דבתלישה השוה בשניהם דהיינו שלא כנגד הנקב הוא דפטר ר"ש, ולא בתלישה הבלתי נמצאת בזה ובזה, דהיינו כנגד הנקב דלא שייך אלא בנקוב: