מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. מהלשון הזה נראה דאף לבהמה מצילין מזון ג' סעודות, לא שיהיה חייב אדם להאכיל לבהמתו ג' סעודות, אלא שחייב להאכיל בהמתו קודם שיאכל הוא, וקמ"לן שבכל סעודה שעושה חייב להאכילה אם היא רגילה לאכול באותו זמן:

מאה סעודות. לא מצאתי טעם למנין זה, אלא שקיצר לשונו אות אחד מתיבת הרבה:

וחבית של יין. החביות שלהם של חרס היו, ועוד היום ראיתי פה צפת תו"בב שכך הם, ואין אדם מכניס יינו בכלי חרס חדש, שאינו עומד מפני הדליקה כדלקמן במשנה ה', משום דבולע הרבה, ולכן מן הסתם מצילה מן הדליקה אחר העיגול של דבילה שאין עליו דבר המגין, משא"כ היין שהחרס שהוא ישן מגין עליו ואינו מתקלקל כל כך מהר מפני האש, משום הכי הקדים הדבילה ליין שלא כסדר חשיבותן:

ואמר חוששני לו מחטאת. כיון שלא היה עקרב זה רץ אחריו, כ"כ הר"ב. וצ"ל דת"ק איירי ברץ אחריו, דאל"כ הוה ליה מעשה לסתור. ולכיא למימר דר"י פליג, דדבר זה לא נזכר בש"ס כלל, ואע"ג דאף שינוי זה לא נזכר בש"ס, מ"מ דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, כדאיתא במנחות דף נ"ה ע"א:

משקה אחריו. ה"ה לפניו, אלא דאין זה דרך ארץ הואיל ולא מילא בשבילו, וזה הוא דקמ"לן התנא: