שלש מרביות. שהם כלם יחד שלש אמות על שלש אמות ברום שלש אמות, ששיעור כלם הוא כדי לפסול בהם עשרים ושבעה אבנים, שכל אבן היא אמה על אמה ברום אמה, וכל מורבית רחבו אמה וארכו שלש אמות ורומו שלש אמות. והר"ב פירש פירוש אחר והוא מהר"ש, ואיננו מוכרח. ופשטא דמתניתין נראה כמו שפרשתי, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מה' שמיטה, ולשון הירושלמי שקול הוא:

שיעורן עשרים ושבעה אבנים. הא דלא קתני הכי מתחילה, אפשר משום דבעינן שלא יפחת לא באורך ולא ברוחב ולא ברום משיעורה דמתניתין, שאין צד א' משלים לחבירו אע"פ שבין הכל יש בו כדי לפסול כ"ז אבנים או יותר, ואגב ארחיה אשמועינן נמי מה שהוא שיעור המורביו' ושיעור האבני', ונפקא מינה למקח וממכר:

****פחות מכן מחצב מקרי, וגוממו וכו', הכי משמע מלישנא דירושלמי:

מה שהוא רוצה יטול. ובסיפא קתני נוטל לשון הוה, משום דהתם אפילו בתוך שלו איירי, והוא דבר ההווה שיטול האבנים מתוך שלו, משא"כ בשל חבירו. ועוד דבשלו נוטל מיד, אבל בשל חבירו צריך שיטול ממנו רשות קודם שיטלם, משום הכי קתני יטול, כשיתן לו רשות, אבל לא מיד:

שזעזעתן המחרישה. לשון הרב ואפילו לא זעזעתן, אלא שעתידה לזעזען כאילו זעזעתן, עכ"ל. והוא מהירושלמי (ה"ה ט:) והתנא לא חש להאריך, משום דליכא למטעי מדקתני סיפא או שהיו מכוסות ונתגלו: