ובשיר. כתב התי"ט משמא דגמרא (דף טו:) דאחר מזמור שיר וכו' היו אומרים גם יושב בסתר עד כי אתה ה' מחסי. וכתב טעמא דמלתא בשם התוספות (שם ד"ה עד וכו'). ולעד"נ שאם היו אומרים עד מחסי דווקא ותו לא, שיש מתחילת המזמור ועד שם ששים אותיות, שהיו רומזים לפסוק (שה"ש ג, ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. כידוע ליודעי חן ששים תיבות אלו רומזים לאלו (עי' פרי עץ חיים שער ק"ש שעל המטה פ"ה), ובה"מ וירושלם הנה היא מטתו של מלך שהשלום שלו (עי' שהש"ר פ"ג פס' ז-ח. תנחומא נשא פ"ט). ואם היו אומרים עד סוף הפסוק, י"ל משום דכל זה שהיו עושים היה לקדש המקום ההוא, שיהיה עליון משאר המקומות להיותו מעון מקודש לשמים, וזה מורה סוף אותו פסוק דקאמר עליון שמת מעונך. משום הכי היו אומרים עד שם דווקא:

אין חייבין עליה. התי"ט נדחק לפרש גירסא זו, ונראה דסירכא דמשנה ג' דהתם בדווקא מתניא נקט:

או ששהה בכדי השתחויה. כתב הר"ב, ושיעור השתחואה הוא כדי שיקרא פסוק ויכרעו וכו', ובירושלמי (ה"ג יא.) אמרינן שיעור השתחואה עשר אמות, ע"כ. ואפשר שזהו שיעור קריאת פסוק זה:

בא לו. מדלא קתני יצא בארוכה אלא בא לו, נראה דקמ"לן דאף כי טמא הוא, שצריך שיצא ופניו כלפי הקדש דרך ביאתו, משום כבוד מקדש. א"נ אפשר דקמ"לן דטעם חיובו בצאתו בארוכה, הוא מפני דהוי כאילו בא במקום הקדש ולא יוצא, כי כן הוא באמת שהולך ובא במקום ההוא הארך שנאסר לו לילך בו בצאתו מן הקדש, וזה נ"ל עיקר: