כדי ליגעה. כתב התי"ט, על מ"ש הר"ב ולמ"ד שבתחילה וכו' שהוא ת"ק דר"ש. ז"ל, ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא, הכא שאני וכו'. ונראה דכוונת התי"ט זו היא, ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא ולא ת"ק, וא"כ מה צריך ליתן טעם לקרא דונתן על כפיה לפי דברי ת"ק, שאני הכא וכו'. זה יש לפרש בלשון התי"ט, אבל לקורא בתוספות עצמו (יד. ד"ה כדי ליגעה) שמתחיל הדבור בלשון אחר נראה דלא דרכו דרך זה, ע"ש:

כל המנחות באות מן החיטין וכו'. בבא זו היתה ראויה להיות נשנית בתחילה, אלא משום דצריך להאריך בה שנאה בסוף:

כל עצמו. כתב הר"ב, היה זהיר בעצמו. ורש"י (יז. ד"ה כל עצמו) פירש יזהר בעצמו. והכי מסתבר, דקמ"לן ר"י דאיסור גדול איכא לכתוב יותר מזה: