רבי אומר וכו'. כתב הרב, דרבי לא דריש ויו יתרה כר' עקיבא, אלא רבויא דקרא קדריש, בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה, ע"כ. ותמהני דבמשנה לא הזכיר רבי אלא רבויא דונטמאה, ולפי פי' הר"ב ה"ל להזכיר אף ובאו. ועוד קשה דבש"ס (דף כח.) מפורש דרבי יליף דהמים בודקין אותו מבטן וירך, דתלתא ובאו כולהו צריכי לדידה, בין לר"ע בין לרבי, אלא דר"ע יליף לדידיה מתלתא ווין דובאו, ורבי דלא דריש הווין יליף לדידיה מלמוד אחר שלא נזכר בדברי ר"ע כלל. ובזה אתי שפיר דלא הזכירו נמי בסיפא, מה שלא עשה כן בנטמאה דהזכירו, משום דנזכר בלמוד דר"ע דרישא, ותמהני מהתי"ט דלא העיר בזה:

בו ביום וכו' בו ביום וכו'. נראה דשנה דינים אלו שלא כסדר הכתובים, משום דכסדר הזה נשנו בבית המדרש, כל אחד כפי הענין שהיו עסוקים בו. א"נ איידי דסליק מטומאה, שנא דין טומאה, ובתר שנא ומדותם וכו' דנפקא מיניה דין כמו בטומאה, והדר תני מילי דדרש גרידא:

מי יגלה עפר מעיניך. כלומר מי יתן ויגלה עפר מעיניך (שהיו רגילים ליתן בעיני המת מעפר א"י, וכן נוהגים עוד היום אפילו בא"י), ותהיה רואה המקרא מן התורה שהביא ר"ע שלא ראית אותו בחייך בדקדוק שאמרת שאין לו מקרא מן התורה, וכה"ג יש לפרש במשנה ה':

הקב"ה אלא מאהבה. ובסיפא תנן, את המקום אלא מיראה. וה"ג בכל הנוסחאות, וטעמא נ"ל, משום דהעובד מאהבה עובד מצד רוממותו הקדוש ברוך הוא, והעובד מיראה עובד מצד פעולותיו שפועל בעולם, שהוא מקומו. אבל בירושלמי גרסינן בשניהם המקום: