ודוי מעשר. סמך לפרשת סוטה שלא כסדר הכתובים, משום דמינה יליף, כמ"ש התי"ט. ועוד רמז לנו מה שאמרו רז"ל (ברכות סג.) על סמיכות פרשת סוטה לאיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י). שאם יעכב את המתנות, סוף צריך לכהן כי תשטה אשתו:

ותפילה. אף אם היא דרבנן אתי שפיר מה שנשנית בין הדברים שהם דאורייתא, לסמכם לק"ש, לאשמועינן דצריך למסמך גאולה דהיא סוף ברכה אחרונה דק"ש, לתפילה:

ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. הואיל וסמך לסוטה, ודוי מעשר הכתוב בספר אלה הדברים (כו, יג) מהטעם הכתוב לעיל, רצה לשנות אחריו כל הכתוב באותו הספר, משום הכי איחר אלו, הכתובים בויקרא:

ואלו. אל תתמה ממ"ש בפ"ד משנה ב' ד"ה ואלו, שהויו יש לו שמושים רבים:

מקרא בכורים וחליצה וכו'. התי"ט כתב שצ"ע איזה סדר נקט התנא, דלא נקטינהו ככתוב. ואני בעניי הכנותי לך טעמים נכוחים למבין, בסדרם. ומתוכם נבין אף דקדוק לישנא דמתניתין, דהזכיר בבכורים וחליצה מקרא, ובאחריני ברכה ופרשה, והכל יובן במ"ש לקמן:

מקרא. קאי אבכורים וחליצה, שבשניהם היו מקרין:

בכורים. הקדים לכלם, דכתיב בהו (דברים כו, ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. בעל לשון הקדש, ולכן פשוט הוא דבלשון הקדש בעי מימר:

וחליצה. שנא אחר הבכורים, משום מקרא. ועוד דקריאה זו היתה לפני ב"ד, דגריעי מלפני ה' דבכורים, ואפילו הכי בעי מימר בלשון הקדש:

ברכות וקללות. משמיעים אותם לכל ישראל, וגריעי מלפני ב"ד, דאפשר דיש בהם מי שאינו מבינו על בוריו, ואפי' הכי בעי ממרינהו בלשון הקדש. ועוד ראוי לסמכם לבכורים וחליצה משום דמהם ילפי בג"ש דעניה עניה:

וברכת כהנים. דומה לברכות וקללות. ועוד דילפא מהם בג"ש דברכה ברכה, להכי אסמכינהו:

וברכת כהן גדול. נופל על לשון ברכת כהנים, משום הכי סמכם. ואע"ג דכוונת התנא על קריאת הפרשה היא כמ"ש התי"ט, מ"מ הזכירה בשם הברכות, לרמוז שקריאתה היא מנהג דרבנן דומיא דברכות, דכולהו לבד מברכת המזון דרבנן נינהו:

ופרשת המלך. ראויה אצל ברכת כהן גדול שעניינו קריאת הפרשה כמ"ש, שקריאתם שוה בס"ת, וכן מעשהו כמעשה כ"ג:

ופרשת עגלה ערופה. אע"ג דלא היתה קריאתה בס"ת, לא קתני מקרא כבכורים וחליצה, משום דמסתמא אינה צריכה הקראה כמותם, כי זקני העיר אומרים אותה ובישישים חכמה, והוא מן הראוי להקדימה למשוח מלחמה שלא כסדר הכתוב, משום דילפא מברכות וקללות השנויים לעיל, משא"כ משוח מלחמה דיליף ממתן תורה, וכ"ש דצריך להקדימה לו למ"ד דמינה יליף מג"ש דהגשה:

ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. נראה דקא ממעט הכהן והשוטרים המשמיעים, שלא היו צריכים לדבר בלשון הקדש, מדלא קתני ומשוח מלחמה ותו לא:

והכהנים והלוים והארון. לפי סדר מעמדם היה לו לומר הלוים הכהנים והארון, אלא דנקט לישנא דקרא דכתיב (יהושע ח, לג) נגד הכהנים הלוים נושאי הארון:

היטב. ה' ה"י הי"ט היט"ב בגי' שבעים. ומה מאד תמהני מהשגגה שיצאה מלפני השליט הרב בעל תי"ט, שהעתיק ה הט הטי הטיב שהם בגי' ששים ותשעה, ולתקן המעוות הזה הביא בשם גור אריה שעם התיבה הוא בגי' שבעים. שהרי סידר התיבה דלא ככתוב בתורה כאשר עינינו רואות, ושנוי גדול משנה פעולת התיבה, בהיות אות אחת קודמת לחברתה בה, אף כי בכל צרופיה הם אותם האותיות ממש, ועיין סדר הצרוף בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אבא ואימא פרק ג'. ומכאן ראיה שכפי סדר צירופו כן הוא מספר רבועו, והא דלא רמז לנו המקרא רמז זה של שבעים לשון במספר פשוט, אלא במספר מרובע הנקרא אחורים. נ"ל משום דע' אומות אלו, אחורי הקדושה הם עומדות וסובבים השושנה העליונה הידועה, שהע"ב ניצוצות מהרפ"ח שנפלו ממנה בקליפות בשבירת הכלים, הם אחורים דב"ן, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פרק א' ע"ש:

במדינה אומרים וכו'. הכא הקדים מדינה למקדש, ובתר הקדים מקדש למדינה, ובסיפא חזר והקדים מדינה למקדש. וטעמא נ"ל דבתרי בבי קמייתא הקדים הכתוב בתורה ברישא, כי בג' פסוקים נחלק ברכת כהנים בתורה, וכמו כן שם כתוב השם ככתבו, ובסיפא שנא מקדש בסוף משום דעלה פליג ר' יהודה:

בשמיני במוצאי שביעית. הקשה התי"ט דבחד מניהו סגי. ונראה דרמז לנו הטעם שהי' מזכיר להם ענייני המעשרות, והוא על היותו מוצא[י] שביעית דלא נהיגי בהו, כדי שלא ישכחום, כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי, ואי קתני במוצאי שביעית לבד לא היה עולה במחשבתו דבר זה, וכ"ש אי קתני בשמיני לבד דהא לא סגי בלאו הכי, אבל השתא דקתני בשמיני במוצאי שביעית דייקינן שפיר מיתורא, וכ"ש בהקדימו שמיני למוצאי שביעית, דהל"ל איפכא, דבתחילה יוצא השביעית והדר בא השמיני, דיצא לנו למוד זה שפיר דהורה לנו דשמיני עיקר ומוצאי שביעית טפל ומיותר, כי לעולם דרך התנא להקדים העיקר, ולהיות מוצאי שביעית המיותר, הגילוי אשר אמרנו משתמע שפיר מיניה: