לולב. הקדים לדין הדס, והדס לערבה, וערבה לאתרוג, שלא כסדר הכתוב. לרמוז דרך אגודתם, שצריך לאגדם בענין שיהיה הלולב עולה מההדס, וההדס מהערבה, והערבה עולה על האתרוג, ככתוב בלמודי הארי זלה"ה. ועיין בספרי משנת חסידים מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ד' והתי"ט כתב טעם אחר בשם התוספות:

לולב הגזול וכו'. טעם חילוק בבות משנה זו וסדרם, לפי מה שפירשו הר"ב והתי"ט, כך הוא, דהגזול שנא ברישא דנפקא מלכם (ויקרא כג, מ. כט:), ואחריו שנא היבש דנפקא מהדר דכתיב בתריה (שם), ובבבא אחרינא שנה של אשרה ועיר הנדחת דפיסולן מחמת השיעור, ולא נפקו ממקרא זה, ובתר בבבא אחרינא שנה אותם דפיסולם נראה לעינים, ואע"ג דיבש נמי נראה לעינים, מ"מ אין פיסולו ניכר כמו נקטם ראשו ונפרצו עליו, דהא כמוש שהוא סמוך ליבש עדיין הוא כשר:

הגזול פסול. אעפ"י שאין פסולו בגופו, שאם החזירו לבעליו יוצאים בו, קתני לשון זה כאילו היה פסולו בגופו, לרמוז דאינו נכון מ"מ לצאת בו מאחר שנעשה בו עבירה, וכ"ש דאתי שפיר לשנות לשון זה הואיל ולאותו האיש שעשה בו העבירה פסול, אף אחר שהוא שלו ממש בהיתר, והוא אחר יאוש בעלים כמ"ש הר"ב, הואיל ובא לידו מתחילה בעבירה:

ושל בעל. שדה מלוחלחת הרבה, כן פירש הרב בפ"ב דשביעית משנה ט'. וצ"ל דדבר התנא בהוה כמו שדבר הכתוב בהוה, שבשדה מלוחלחת היא גדלה, אבל ה"ה לשל בית השלחין:

רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים וכו'. הא דלא הקדים למשנה זו אתרוג הגזול וכו', הוא משום דצריך להאריך בו הרבה יותר משאר המינים. ועוד אפשר דרמז לנו בזה, דאף כי האתרוג הוא עם שאר המינים בעת קיום המצוה באחדות, מ"מ אינו עמהם באגודה אחת, וליודע שרשו הכמוס טעמו פשוט למה נשתנה הוא משאר המינים:

שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד. אף כי אמרנו למעלה במשנה א', דסידר התנא הלולב קודם ההדס, וההדס קודם הערבה, והערבה קודם האתרוג, כפי מעלתם זו על זו. היינו בראשם, שראש הלולב עולה על ההדס, וראש ההדס על הערבה, וראש הערבה על האתרוג. אבל בכללם, זה הוא סדרם האמיתי, על סדר הכתוב (דה"י א' כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם כנגד ג' הדסים, והנצח וההוד. שהם כנגד שתי בדי ערבות, כי כל. הוא כנגד הלולב, שהוא יסוד הכל, שדומה לחוט השדרה היורד מהמוח עד פומא דאמא, וזה הוא בשמים ובארץ. כי הוא סולם מוצב ארצה שהיא כנגד האתרוג, וראשו מגיע השמים, וכמו שתרגם אונקלוס (עי' זוהר רע"מ פנחס רנז. ועי' נצוצי אורות שם) דאחיד בשמייא ובארעא. כי הוא הוא המוליך ומביא ומעלה התעוררות הצדיקים המקיימים מצותו למעלה, ומוריד ממי החסד על הארץ, והיא מולידה ומצמחת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה איש איש כפי עבודתו:

אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. על פי דרכנו אשר אמרנו, דר"י סדרא דקרא דלך ה' וכו' אשר כנגדם הם מינים אלו, נקט. יצא לנו רמז לענין זה אשר אמר אפילו שנים קטומים כשאחד אינו קטום כשר, כי להיות שאלו שלשה הדסים הם כנגד השלשה אבות, דיינו כשיהיו דוגמתם, שמאברהם יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, ויעקב לבד היה מטתו שלמה ויהיה זה האחד שאינו קטום:

ואחד אינו קטום. בש"ס (דף לד:) והביאו הר"ב, חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו, ולא בעי שלשה אלא אחד, ובלבד שלא יהיה קטום. וגם זה הוא דבר אמת על פי דרכנו, כי להיות זה האחד כנגד יעקב דיינו, כי מדתו מדת רחמים היא ממוזגת מחסד אברהם ופחד יצחק, כידוע ליודעי חן:

אפילו שלשתן קטומים. והכי הלכתא דשלשה בעינן, כי שלשה הם מפורשים בקרא דלך ה' הנ"ל. ואפילו שלשתם קטומים, י"ל משום דיעקב נמי נשא שתי אחיות, והוא עצמו חשיב ליה לפגם כמ"ש רז"ל (פסחים קיט:) בענין כוס דברכה של סעודת הצדיקים לעתיד לבא:

כך הדס אחד. עיין מ"ש לעיל בד"ה ואחד אינו קטום:

וערבה אחת. על פי דרכנו י"ל דטעמו הוא, להיות כי שני המדות שהם נצח והוד הנזכרים בפסוק הנ"ל כאחד חשיבי, מפני שהם נקראים תרי פלגי דגופא, כמפורש בזהר (רע"מ פנחס רלו.) ומבואר טעמו בכתבי האר"י זלה"ה (ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות סדר קדשים מסכת קטנות רחל פרק ז' פיסקא א') הרי כי שניהם כאחד הם גוף אחד לבד, ולכן ס"ל דדי בערבה אחת. ומ"מ אין הלכה כמותו, כי שניהם הם מפורשים בפסוק הנ"ל, כדברי ר"י דאמר שתי ערבות:

אחת. אע"ג דעל פי פשוטו עולה יפה לשנות אחת לשון נקבה, כי ערבה לשון נקבה הוא, מ"מ לא אמנע טוב מבעליו, הואיל וזכני ה' לבאר משנה זו על פי רמזים אמתיים המיוסדים על כתבי האר"י דבי עילאה, ונכנסתי במשנה זו בכי טוב ואצא בכי טוב, ואומר כי בלשון זה שהוא לשון נקבה, אנו יודעים מ"ט הנצח וההוד דווקא אשר כנגדם הם שתי בדי ערבות, הם נקראים תרי פלגי גופא, משא"כ הגדולה והגבורה, אע"ג דגם את זה לעומת זה עשה האלקים, כי הגדולה והגבורה הם כנגד שני הידים, והנצח וההוד כנגד שני הרגלים, ותרויהו אצטריכו להיות שנים לתשלום הגוף הנברא בצלם אלקים. וזה (ו)הוא מפני גוף האור העליון הנקרא בשם רחל, העומד מאחוריהם ומחברם ולא מאחורי הגדולה והגבורה, וכמו שרמזתי בספרי משנת חסידים בסימן הנ"ל, משום הכי תנן וערבה אחת לשון נקבה, כי הנקבה האחת והיא רחל האמורה, גורמת להחזיר השתי (בתי) [בדי] ערבות לערבה אחת:

של ערלה פסול ושל תרומה טמאה פסול. אפשר דחלקם לשני בבות, משום דלא דמו, דערלה אסורה בהנאה, משא"כ תרומה טמאה:

עלתה חזזית על רובו. כתב הר"ב ז"ל, על רובו, במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול, עכ"ל. וכתב עליו התי"ט דהכי איתא בש"ס (דף לה:). והקשה לשאול, דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא, וכתב שאף הכסף משנה הקשה על זה על הרמב"ם בחבורו (ה' לולב פ"ח ה"ז), ותמה מכל הפוסקים שכתבו כן, וכתב שלא מצא שום מחבר שהעיר על זה והניחו בצ"ע. ולעד"נ דאין זו קושיא כלל, כשנדקדק לישנא דש"ס ונשמור לכתוב הדברים על פי דרכה, דלא כמו שעשה הר"ב כאן, דה"ג התם בדף ל"ה ע"ב עלתה חזזית, אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו, לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות כשר, אמר ליה רבא אדרבא בב' או בג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, ע"כ. הרי דב' וג' מקומות על פי הס"ד דכשר, הוי לא זו אף זו, דאע"ג דאיכא למימר דמחזי כמנומר יותר כשהחזזית הוא במקומות הרבה כמו שהקשה לו רבא, אעפ"כ הוא כשר, ועל פי המסקנא נמי דמפרשינן ליה אבבא דמעוטו כשר, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא כשמיעוט חזזית זה מתחלק בב' מקומות לבד דפסול, שהרי האבעבועות הם גדולות ונראות לעינים, אלא אע"פי שהמעוט הזה מתחלק בג' מקומות, דלפי זה יהיו האבעבועות דקות הרבה, ואיכא למימר דאע"ג דמתחלק לכמה מקומות לא מחזי כמנומר ופסול, ואף לשון הרמב"ם בחבורו יש לישבו ע"ד זה כשנדקדק עליו, ע"ש:

והיכן היו מנענעין. התי"ט הביא דעות חלוקות בסדר הנענוע, ואנו אין לנו כי אם דברי האר"י זלה"ה, אשר ראה וידע שורש המצוה הזאת מה היא, וסדר הנענועים ע"ד הכתוב שזכרתי לעיל בענין הלולב (דה"י א' כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל. דהיינו דרום צפון מזרח מעלה ומטה ומערב בסוף, ופשוט הוא בדברי האר"י. כי מטה הוא כנגד ההוד, ושם הוא תכלית הגבורות, וכמבואר בספרי משנת חסידים סדר קדשים מס' קטנות רחל פרק ד' פי' ג' ועיין שם במס' ימי מצוה וסוכה. ומשום הכי לא יפה כיון התי"ט שכתב שלמטה הוא סוף ותשובת ההיקף ורחמים הם:

בהודו לה' תחילה וסוף. הפירוש השני שכתב הר"ב הוא אמת, דד' נענועים אית בהלל. א' בהודו, ב' באנא וכפלו, וא' בהודו אחרון, דאפילו למאן דנהיגי לכופלו כנראה מלישנא דש"ס (דף לט.) דמאודך ולמטה כופלין, אין מנענעין בכפלו, כי תו לא צריך וכמבואר בספרי מ"ח במס' הנ"ל ע"ש:

מי שהיה עבד או אשה או קטן. כתבו התוספות (לח. ד"ה מי שהיה) והביאו התי"ט, דפטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ותמהני דהא לאו דאורייתא היא קריאת ההלל, דליפטרו מטעם זה הנשים ודומיהן. ויש לישב קצת דהואיל ותקנת נביאים היא כמדאורייתא דמי, או אפשר דכלל זה אף במצות דרבנן נאמר, ועיין מ"ש בפ"ג דברכות משנה ג':

הלוקח וכו' נותן לו. חברו. אתרוג וכו'. הכי הוא פירושא דלישנא דמתניתין בלי דוחק:

ושיהא יום הנף כלו אסור. כתבו התוספות (מא. ד"ה ושיהא) שהתקנה הזאת נתקנה יחד עם תקנת הלולב, ושמשום הכי נשנית עמה, ותמהו דבמנחות (דף סח.) דתנן תקנה זו דיום הנף, אמאי לא תנן עמה תקנת הלולב כמו הכא, ועוד תמהו למה בראש השנה (דף ל.) תנן הנך תרתי עם שאר התקנות אחרות שנשנו התם. וגם התי"ט בשם הר"ן הרגיש בזה, ותירץ על האי דמנחות, דהכא דמייתי הראשונה, אגב תני נמי לשניה דעמה, אבל במנחות דאצטריך לסיפא, לא תני רישא אגב סיפא, ע"כ. אבל עדיין לא יצאנו ידי ביאור למה בר"ה שנאם בהדי הנך, הואיל ולפי דבריהם ז"ל דווקא אלו השנים כאחד נתקנו ולא האחרים, ואם התם נשנו אגב למה לא נשנו הכא נמי אותם אחרים דר"ה אגב אלו השנים:

ונראה דעל פי כלל זה שכלל הר"ן יש לישב הכל, והוא כי כבר ידענו דריב"ז היה בזמן החרבן, והחרבן היה בחדש אב, והנה הוא תקן תקנה בענין קבלת עדות החדש בר"ה, שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום, וכמו כן תקן תקנה אחרת בתקיעת שופר שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, וכן תקן על נטילת לולב, וכן תיקן על איסור החדש, כל אלו התקנות תקן אחר החרבן, והתקנה שהזכיר התם (ר"ה לא:) ר' יהושע בן קרחה וכו' שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד, אפשר להיות שתקנה אף קודם החרבן, והכי מסתבר מדלא מנאה התנא עם שאר התקנות שכלם היו לאחר החרבן, דהוצרך ריב"ק למנותה לאשמועינן דאף זה תיקן, והת"ק לא הזכירה על כי בתקנות שהיו אף קודם החרבן לא קמיירי, אע"ג דהיא מענין קדוש החדש שנזכר בהדי תקנות דאחר החרבן: ולפי זה, אומר אני דכל אלו התקנות בזמנם נתקנו, והנה הואיל והבית נחרבה באב, נמצא שתשרי קדם לניסן אחר החרבן, ולכן במולד תשרי תקן שיקבלו עדות החדש כל היום, ביום ר"ה תקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד, בחג הסוכות שאחריו תקן שיהיה הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, וכשהגיע הפסח תקן שיהיה יום הנף כלו אסור: ולכן בר"ה דהוצרך התנא להזכיר התקנה הראשונה של עדות החדש, והשניה שהיא תקיעת שופר, הזכיר גם תקנת הלולב והחדש שתקן אח"כ, ואע"ג דתקנת קדוש החדש שנאה בסוף, אין קפידא כי עשה כן התנא לסמוך אליה תקנת ריב"ק שהיא מעניינו ממש, ולהיות כי אפשר שהיתה אף קודם החרבן כמ"ש לעיל, לא שנאה ברישא שלא להפסיק עמה בין התקנות שנתקנו אחר החרבן, והכא דהוצרך לתקנת לולב, שנא יום הנף שנתקן אחריו, ולא הזכיר לאחריני כי כלם קדמו אליו, והא דנזכרו שתי תקנות אלו בהתקין אחד, אע"ג דלפי מה שאמרתי לעיל לא נתקנו כאחד אלא כל אחד בזמנו, הוא משום דטעם שניהם כמעט שוה, דהלולב הוא זכר למקדש, ואיסור החדש כמו כן הוא דשמא יטעה כשיבנה בית המקדש, והטעמים האלו לא שייכו בשאר התקנות, ובמנחות דהוצרך ליום הנף, לא שנה אצלה שום תקנה אחרת, על כי כלם קדמו אליה כמ"ש, ואין לנו תקנה אחרת דשייכא אחריה, כמו שהיה בר"ה ובמכלתין:

בלולבו של חבירו. בלולב ו', רמז ללולב שהוא סוד הואו של שם, וכמבואר בספרי משנת חסידים מה"כ מס' ימי מצוה וסוכה פ"ד, זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה, ששאל לי אמאי לא תנן בלולב של חבירו:

מיד בנה. הא קמ"לן דמצוה לחנך את הבן לחבב המצות:

ומיד בעלה. הא קמ"לן דאע"פי שיש לו כמה עבדים, מצוה שיביא לולב לביתו הוא בעצמו אם לא על ידי בנו, כגון שאין לו בן, משום חבוב מצוה: