כביצה וכו' ונתפחו טמאים. מדאורייתא, כמ"ש התי"ט בשם הרמב"ם. אבל לא היה בהם מתחילה כשיעור אלא שנתפחו ע"י גשמים, הם טמאים דרבנן, הרמב"ם בפ' י"ו מה' שאר אבות הטומאות:

מחט וכו'. לאשמועינן דאינו מלתא באנפי נפשא אלא פירושא דהנזכר לעיל, חזר לשנות שכל הטומאות כשעת מציאתן אחריו:

ולילך למים. וכלשון הזה כתב הרמב"ם בחבורו (ה' שאר אבות הטומאה פט"ז ה"ד). אבל נלע"ד דדוקא מים ומשקים כיוצא בו משבעה משקים שאין להם טעם אינו מניח המזון בשבילם, אבל המשקים המוטעמים כגון שמן ודם עינינו רואות שהוא להוט אחריהם, ושמשום הכי לא אמר ראב"י ולילך למשקים סתם, אלא פירט למים, להורות דדוקא במים וכיוצא בו אמרינן הכי, כנלע"ד. ואע"ג דשמן ודם אינם משקין צלולים, מ"מ לא אמרו חילוק זה אלא בתרנגולים דמנקרים לבד, וכלשונם ז"ל (קדושין פ:) אי איתא דנקיר מידע ידיע, וכן הרמב"ם בחבורו לא העתיקו אלא על התרנגולים, אבל בשאר בהמות אי איכא למיחש אפילו במשקה שאינו צלול חיישינן, כי המקום שבו נוגע בפיו המלוכלך ממשקה אינו ניכר כי הוא אוכל כל מה שנגע המשקה בו וגם יותר: