תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. הואיל והאירו עינינו רז"ל בירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ח כב.) שמנין זה הוא כנגד מנין האזכרות, אענה חלקי אף אני על פי דרכם, באמור כי עוד טעם אחר יש ליתן על מנין זה מלבד טעמם המקובל, והוא כי הכסף הלבן מורה חסד ורחמים שהוא שם הויה ב"ה, והזהב הוא שרש הדין השורה על שם אדנות יתברך ויתעלה שמו, ושניהם כאחד טובים לעולם והרי הם עולים כמנין אמן, ועם שני השמות עצמם הם צ"ג, ובכל יום תמיד אנו צריכים לזווג זה, ולכן מוציאים כנגדם בכל יום צ"ג כלי שרת לשרת בקדש, כי גם רומזים בהם לצ"ג אזכרות הנזכרים בירושלמי:

לתרקב גדול. וכה"ג תנן בפ"ה משנה ד', ושם נדחק התי"ט ליתן טעם אמאי קרי אותו גדול, הואיל ותרקב הוא שם מדה, ולעד"נ דלתרקב המחזיק גדשו בתוכו קרי גדול, והאי טני וכן הכף דפ"ה היו דומים לו, ואת שאינו מחזיק גדשו בתוכו מקרי תרקב סתם, וכן כל מדה ומדה:

קול שער הגדול. פתח במאי דסליק:

קול המגרפה וכו' עד כרוז. לא זו אף זו הוא, כלומר דבכל אחד נתוסף התמיה, ומשם ואילך קחשיב הדברים הדומים לגניבי כרוז שהקול יוצא מפיהם, מלבד החליל שאין לי ראיה עליו שינגנו בו בפה, וצ"ל דשנאו סמוך לצלצל לרמוז דכמו שהצלצל היה יחידי כן החליל הנשמע היה אפילו בזמן שמחליק (עי' ערכין פ"ב מ"ג), שהיה יחידי:

מיריחו. הא דהזכירו על כל ענין בפני עצמו, אפשר דהוי משום דלא היו נשמעים ביריחו כלם במקום אחד ממנו, אלא משתנה מקום שמיעת קול אחד מקול אחר, כך שמעתי מהמשכיל ונבון כמ"ר מלאכי בכר יעקב הכהן:

וי"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ה' ביום הכפורים. כתב התי"ט דא"א לומר דכל כהן גדול היה קולו גדול כל כך, ושלכן צ"ל דהאי קול הנשמע היה קול הכהנים האומרים בשכמ"לו, ויחסו לכ"ג על שהוא ראש המדברים, וכן הוכיח מלישנא דמתניתין דקתני בשעה וכו' ולא קתני כשמזכיר, ע"כ. ולי ראיה גמורה דהאי קול ר"ל של כהן גדול ממש, ממה שכתבתי ביומא (פ"ו מ"ב) בשם האר"י זלה"ה שהשם יוצא מפי כ"ג בעצמו דרך נס, ולכן אם הכהן היה ראוי אף אם אין טבעו חזק מ"מ השם היוצא מפיו דרך נס משמיע קולו, ודוק בלישנא דמתניתין דקתני קול של כהן גדול, ולא קתני קול כהן גדול כדקתני קול גביני כרוז, דמשמע דהאי קול אינו קול המוטבע בכ"ג כקול גביני כרוז שקולו חזק בטבעו, אלא מתנה אלהית הוא על כהן גדול הראוי בשעה שהוא הנעלם מעין כל השולט ביום הכפורים מזכיר את השם, וזה הוא הקול הנשמע, אבל כשלא היה הכ"ג ראוי לכך כמו בבית שני שרובם היו בלתי מהוגנים, לא היה הוא הנעלם מזכיר את השם אלא הכהן גדול זוכרו מעצמו, וקול זה אם לא היה חזק בטבעו כקול גביני לא היה נשמע ביריחו, וזה הוא שדקדק התנא באמרו בשעה שהוא מזכיר, שהיה לו לומר אף קול כ"ג כשזוכר, א"נ כשהיה זוכר וכו', כי מזכיר הוא פועל יוצא, וה"ט דת"ק דלא רצה להזכיר ענין זה, דהואיל ודרך נס הוא אינו מן התימא שישמע אפילו בסוף העולם, והי"א סלה"ו דהואיל ואין הכל יודעים בנס זה, דבר פלא הוא בעיני בני אדם, ולכן ראוי להזכירו אף הוא:

במקומם. שלא היה מסיר הנרות משם, ואתיא כמ"ד בש"ס (מנחות פח:) שהנרות לא היו קבועין במנורה. א"נ ומניח את אלו דולקין במקומן קאי אשמן ואפתילה: