למדינת הים. משום דקלקולים אלו לא שכיחי אלא כשיש בין מקום הבעל ומקום האשה ים, שא"א לשלוח אדם דרך שם כפי רצונו, כי לפעמים מחמת הרוחות מתעכב הרבה, ואינם יכולים לברר דברי העד אם הם אמתיים, משום הכי קתני לשון זה, ואגבו שנאו בכל העניינים המדברים באיש ואשתו:

וניסת. ה"נ שייך לשון הסתה, דאילו לא הוסתה לא היתה משנה טבעה ודרכה, דדייקא ומנסבא:

וקלקלה. וזינתה לא קתני, אלא וקלקלה, והיינו מ"ש התי"ט בשמא דש"ס (דף צב.) דהאי קלקלה לאו זנות הוא, אלא אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ובש"ס (שם) איכא מ"ד דאפילו בזינתה איירי, ולדידיה נראה דסיפא דקתני שלא התירוה אלא לינשא דייק מכלל דהאי וקלקלה לאו ע"י נישואין הוה אלא בזנות, ואע"ג דאתיא במכ"ש כדמשמע בש"ס, מ"מ ס"ל דעיקרא דמתניתין בזנות איירי:

שלא התירוה אלא לינשא. לא ידעתי איך מפרש ר' יוחנן דס"ל דקלקלה לאו היינו זינתה אלא שנשאת אלמנה לכ"ג וכו', האי לישנא דלא התירוה אלא לינשא שהרי נישאת. ועוד מדיוקא משמע לינשא ולא לזנות, כמ"ש בדבור הנ"ל למאן דס"ל דקלקלה היינו זנות, והוא פוטרה מן הקרבן בזנות כמ"ש התי"ט. ובדוחק יש לפרש שלא התירוה אלא לינשא למותר לה, ולהבעל לכל אדם ולא תהיה עליה אלא איסור דלא תהיה קדשה, ומשום איסור זה לא קתני להבעל למותר לה בפירוש:

ונשאת. הכא שאמת הוא שמתו שניהם אלא שהיה שלא כסדר שאמרו לה, לא קתני ונסת לשון הסתה, דדיוק כזה לא דייקא אשה, ובלי הסתה כלל דרכה להנשא. אבל בסיפא בקיים היה ומת, דר"ל אחר שניסת, קתני ניסת בלשון הסתה מן הטעם שכתבתי במשנה א' ד"ה ניסת:

אמרו לה מת בעליך וכו' תצא. במ"ש התי"ט בשם נ"י בדבור זה, יש לדקדק בו דקדוקים הרבה, ולהיות שמ"מ לשון המשנה מובן לא הארכתי בו והרוצה לעיין יעיין:

ואם מתה הראשונה מותר בשניה. כתב התי"ט בשם הב"י (אה"ע סו"ס טו) ז"ל ואם מתה הראשונה מותר בשניה, דפקע לה איסור אחות אשה, וכ"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה, עכ"ל. ותמהני מהאי כ"ש, דהא אפילו בחייה שרי ליה כדתנן מותרת לחזור לו, וא"כ מאי רבותא:

אלא שהוא פוסל תחילה. בכל ענין. והאחים פוסלים תחילה וסוף. בכל ענין. כיצד. הוא פוסל והם פוסלים. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומדסתם התנא ולא פירש לא ביה ולא בהו אי בתחילה אי בסוף, ש"מ דבכל זמן פוסלים זה על זה, ומדשנא באחים מאמר גט וחליצה, ובבן תשע לא שנאם, ש"מ דבאלו לא דמי לאחים לפסול עליהם בכל זמן אלא בתחילה, ובזה החסרון מובן ואין אנו צריכים אפילו לתת טעם עליו, כי אין בזה קצור לשון כלל וא"א לטעות בו כשאנו אומרים שכיצד קאי ארישא. ואין לתמוה על זה כלל, כי רצה התנא לגמור כלל דבורו ואח"כ מפרש עליו מה שנראה לו שצריך פירוש, וילמד סתום מן המפורש בדיוקא כדכתבינן:

והשניה חולצת או מתיבמת. ובהא פליג האי תנא אתנא דמשנה ט' דפ"ג, דבעשה מאמר ומת תרויהו חולצות ולא מתיבמות, דמאמר הוא כביאת הקטן לכ"ע כדמסיק בש"ס (ביאת בן ט' כמאמר בגדול דף צו: עי"ש), אבל בראשונה אוף האי תנא קאמר דחולצת ולא מתיבמת, כדתנן בפירוש הראשונה חולצת וכו', וא"כ אמתניתין דלעיל דבן ט' שנים שבא על יבמתו ומת, דתנן חולצת ולא מתיבמת נמי לא פליג, דע"כ לא פליג אלא אצרה כמפורש במשנה זו. ולכן תמהני מאד מהתי"ט, דקאמר דאמתניתין דלעיל נמי פליג, וכללא דמלתא היא, דתנא דפ"ג גזר בצרה דזיקת שני יבמין אטו שתי יבמות מבית אחת, וכ"ש באשה עצמה דעליה זיקת השני יבמין, ובדידה גזר מהאי טעמא נמי אף אי ליכא צרה בהדא, כדאמרינן בש"ס (שם) אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה, דהא הכא (פי' בבן ט' שבא על יבמתו ומת) ליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, ע"כ. והאי תנא דהכא בדידה גזר בכל ענין ולא פליג כלל בהא, אבל בצרתה פליג וקסבר דלא גזרינן בה אטו ב' יבמות, וזו היא נמי דעת התוספות בדף ל"ב ע"א ד"ה מדרבנן ע"ש מלתא בטעמא: