בזרים וכו'. כתב התי"ט דיש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר הפסולים, ע"כ. ונראה דזרים נקט לחדושא, דאע"ג דאיסורם בשאר עבודות איסור עולם הוא, שחיטה כשרה בהו לכתחילה, וה"ט נמי דנשים. ולעבדים יש עוד טעם אחר, שדומים לנשים שאינם חייבים אלא במצות נשים ואגבייהו נקט להו. והטמאים הוצרך לפרטם, להראות שלשון דיעבד עליהם קאי. והואיל והתחיל בכל הזבחים בזר התחיל נמי הכא בזרים, ושנא אחריהם נשים ועבדים הדומים להם דאיסורם איסור עולם בשאר עבודות, ועוד הוצרך להאריך בטמאים באמרו ובלבד, ומשום הכי נכון הוא להזכירם בסוף:

לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. אבל אם הוציא ההקטרה בלשון אכילת האש, אז לא מקרי אכילה והקטרה ומצטרפין, כן פסק הרמב"ם (ה' פסולי המוקדשין פי"ד ה"י) ונלע"ד דזה למדנו ממשנה יתרה זו. והתי"ט כתב טעם אחר ליתור זה:

בחוץ. כולל חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולשון פיגול כשאינו כתוב בפרט אצל פסול משמע נמי פסול, כדאיתא בכמה דוכתי. ובהכי משתמע שפיר פירוש הר"ב בלישנא דמתניתין בלי שום דוחק:

שיאכלוהו וכו' שיקריבוהו וכו'. לא זו אף זו קתני, דההקרבה מתרת משא"כ האכילה ואפילו הכי כשר:

לשבר עצמות בפסח ולאכול ממנו נא. לא זו אף זו קתני שלא בא עיקרו אלא לאוכלו ככתוב בתורה ואפילו הכי כשר:

לערב דמו. של כל זבח, ושנאו בתר פסח משום דהוי לא זו אף זו, דהא עיקר כפרת הזבח תלוי בדם ואפילו הכי אף כי חישב עליו לערבו בפסולים כשר: