עשר מכות. על סימן י' מכות אלו שהוא דצ"ך עד"ש באח"ב, פירוש התי"ט פירוש אחד ובעיני דחוק מאד. ונלע"ד לפרש, דצך עדש באחב. ופירושו דצך, שמחתך, מלשון דצה וחדוה. עדש, מלשון עדשים. באחב, מלה מורכבת משני מלות באח חב, ופירושו באח רשע, כי חב הוא לשון חייב, כדתנן (ב"ק פ"א) חב המזיק, וחייב הוא הפך הזכאי שהוא הצדיק. ופירוש הסימן כך הוא שמחתך שאתה שמח ביציאת מצרים, גרמו העדשים שבשלת בשביל האח רשע שהוא עשו הרשע, שקנית על ידם הבכורה ועבודת הקרבנות ומצות מילה אשר ביזה אותם עשו הרשע, כדאיתא במדרש רבה אשר על ידי שני המצות האלה יצאו ממצרים, כמשאז"ל (שמו"ר פי"ט ה) בפסוק (יחזקאל טז, ו) ואראך מתבוססת בדמיך. בדם פסח, ובדם מילה:

ולא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם. ולא מבעיא באלו שלא היו באים אלא פעם אחת בשנה, אלא אפילו בלחם הפנים, שהיה תדיר בכל שבוע, לא היה בו פיסול, ה"ט דאיחרו אע"ג דהוא תדיר:

שבעה מיני פורעניות. לא סגי ליה לתנא למימר שבעה פורעניות שהרי שמנה הם, דבגמרו שלא לעשר באים שני פורעניות, רעב של מהומה שמפני הגיסות אינם יכולים לאסוף התבואה, ושל בצורת שהגשמים מועטים כמו שפירש הר"ב, ונמצא דאפילו שלא במקום הגיסות השער מתיקר מחמת מעוט הגשמים. להכי קתני מיני, כי אע"פ ששמנה פורעניות הם, כי הרעב של בצורת באת לבדה במקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, ובגמרו שלא לעשר באה עם אחרת, מ"מ שבעה מינים לבד הם, א' רעב של בצורת, ב' של מהומה, ג' של כליה, ד' דבר, ה' חרב, ו' חיה רעה, ז' גלות:

גופי עבירה. התי"ט כתב דמדתני מיני בפורעניות, תני (תני) נמי גופי בעבירות, ע"כ. ולעד"נ דה"נ אצטריך, דבמקצתן אינן מעשרין או בגמרו שלא לעשר יש בהם יותר מעבירה אחת, שכל מעשר הן ראשון הן שני הוא מצוה בפני עצמה, ולכן הוא עבירה בפני עצמה למאן דלא מפיק ליה, אבל שני העבירות הם ממין אחד, וכמו כן צ"ל בכל העבירות שכלל התנא בפורענות אחד, ולא קתני מיני אלא גופי, וכן דרך רז"ל לקרוא לעבירות בשם גופים כמ"ש התי"ט, משום דהעבירות נעשות מבני אדם הנמשכים אחר תאות הגוף הנעשה מחומר הגס של קרקע עולם:

עבירה. על כי עבירה גוררת עבירה (פ"ד מ"ב), כל העבירות כאחת חשיבי. משום הכי קתני עבירה לשון יחיד אע"ג דרבים הם:

על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית. תרויהו הם הפקר, כמאמרם ז"ל (עי' סנהדרין מ:) הפקיר עצמו למיתה, והם לא נהגו בהם מנהג הפקר, הרי ששתי עבירות אלו הם גוף אחד שלא הפקירו מה שהיו צריכים להפקיר:

על ענוי הדין. מכיון שיודע היכן הדין נוטה ואינו פוסקו, נגלה דעתו שמבקש עילה לעוותו, ומכיון שעשה עוות הדין הרי הוא מורה בתורה שלא כהלכה, נמצאו היות שלשתן גוף אחד של עבירה:

על שבועת שוא ועל חילול השם. מקרא מלא הוא, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט, יב). הרי דתרויהו גוף אחד של עבירה הם:

על ע"א ועל ג"ע ועל ש"ד ועל השמטת הארץ. מכיון שארז"ל דצוה הקב"ה השמטת הארץ בשביעית כדי שידעו ויבינו שהארץ היא של הקב"ה, כדאיתא בסנהדרין (דף לט.), נמצא שהעובדה אינו מאמין שארץ היא לה' ונמצא עע"ז, וג"ע וש"ד עם הע"ז הם גוף אחד של עבירת מצחק, כמשאז"ל (בר"ר פנ"ג יא) על פסוק (בראשית כא, ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. וסימניך אותו האיש דכולהו איתנהו ביה:

שהיא לשם שמים. שאין כוונת החולק לקנטר, או לקיים דבריו אע"פ שיודע בעצמו שהם שקר, אלא מחזיק בדעתו מפני שסובר שבאמת הלכה כמותו. סופה, לעולם הבא. להתקיים, כל צדדי אותו המחלוקת, אע"ג דבעולם הזה א"א לעשות כי אם כדברי האחד מהחולקים. וזהו עצמו המחלוקת של הלל ושמאי כלומר תלמידיהם, שבפירוש אנו רואים (עירובין יג:) ששלשה שנים ומחצה נחלקו הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כדברי ב"ה. ולא כן היה המחלוקת קרח, כי יודע היה שאין הלכה כמותו בטלית שכלה תכלת ודומיו, אלא כוונתו היתה לבטל דברי משה, וא"כ א"א לומר שדבריו דברי אלהים חיים ושיתקיים כל צדדי אותה המחלוקת לעולם הבא, אלא דברי משה רבינו שדבריו אמת וצדק, כן נלע"ד פי' משנה זו. והמפרשים ז"ל בחרו להם דרך אחרת, ועיין בהקדמה שהקדמתי לספרי משנת חסידים הנקראת בשם עולם קטן בפרק י"ד ט"ו י"ו ותרוה צמאונך על ענין זה של המחלוקת:

עז פנים. והוא ירבעם, שהעיז פניו כנגד הקב"ה, בשעה שתפשו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, ולא רצה לחזור באמור לו בפירוש לא בעינא (סנהדרין קב.), ילך לגהנם. ובשת פנים. והוא דוד שנתבייש על מה שחטא, ילך לגן עדן. על כי יתוקן קלקלתו במה שיבנה בית המקדש אשר הוא היה סיבה לחרבנו, בקבלת לשון הרע שגרם שירבעם יקבל המלכות (עי' יומא כב:), ומלכותו גרם לו שיחטא בעגלי הזהב כמשאז"ל בפירוש. וזהו יהי רצון מלפניך שתבנה בהמ"ק. וכדי שלא נחטא עוד בעזות פנים, תן חלקנו בתורתך. שניתנה לישראל מפני שעזים הם כמשאז"ל (ביצה כה:) להכניע עזות שבהם, והיינו דאמור רבנן (נדרים כ.) כל אדם שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. זהו הנ"ל בישוב דקדוק חבור משנה זו, וכשתעיין היטב בפירוש המאמר שתפסו הקב"ה בבגדו כמו שפרשתיו בספרי חושב מחשבות בחלק קולות מים מאמר רוח נבואה רמז י"ו, תודה על האמת ותאמר שפירוש זה הוא כפתור ופרח:

אבות מתחיל במם ומסיים באלף, היינו אם, מפני שזאת המסכתא מדברת בדברי מוסר ודרך ארץ והנהגות טובות אשר ינהוג אדם, ודברים הללו לא יטה טבע הבן עליהם אם לא בכח האב, כדתנן (עדיות פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן בנוי בכח וכו'. ואף האם גורמת להרע או להטיב, כי כן הזהירו ז"ל (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח ולא ישא בת עם הארץ. וכן כתיב (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. משום הכי המסכתא נקראת אבות, ושני קצותיה הם אם. ועוד יש רמז למאי דקי"לן דאבא ואימא בחדא נפקין ובחדא שריין כדאיתא בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא פ"א פיסקא ב':