לכן אל תחליש את רגש הרחמים הזה, את ההשתתפות בצער — אל תכניע בקרבך! הלא קול החובה הוא זה המזכיר אותך, המראך בכל כואב ומצטער, כי הנהו אחיך וכי בצרותיו לך צר — האהבה תקראך ותלמדך, כי שייך הנך לו גם לצרותיו עם כל כחותיך אשר אתך — אל תחליש את הרגש הזה! כי אמנם אם תחליש ואם תתאמץ להסירו מלבך, אז לא יוסיף עוד להתעורר, ואתה בעצמך באופן הזה הוצאת את עצמך מן הכלל ומחוג היצורים. אתה בטלת בעצמך את הערובה הראשונה מתעודת איש־ישראל — לבבך יהפך לאבן — וקול ה׳ לא ישמע עוד בקרבו, הקול, אשר יזכירך תמיד ע״ד תעודתך.