ויקהל משה. עתה דבר לישראל מעשה המשכן אחר שירד עם הלוחות השניות וטעם ויקהל, כי כל הקהל חייבים לתת כופר נפשם לעבודת המשכן ויאמר הגאון כי "אלה הדברים" על מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות בעבור אבות מלאכות, והנכון בעיני שאלה הדברים הם דברי מעשה המשכן וכליו, על כן אמר לעשות אותם ואֵחַר ששת ימים אחר כן, והטעם שהשם צוה שתעשו המשכן רק ששת ימים בשבוע תעשוה, וכל העושה בו מלאכה אעפ"י שהיא מלאכת השם יומת כי כבר אסר להם בדברי הברית לעשות מלאכה בשבת, ופה פי' עונש זה הלאו, כי הלאוין אינם בעונש שוים, כי אין עונש מקלל חרש כרוצח:

לא תבערו. בעבור שהכהנים ידליקו האש ויערכו הנר בשבת כי כבר אסר מעשה מאכל, וטעם לא תבערו, בעבור שאמר בפסח כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש (למעלה יב טז) אסר לעשות מאכל הנפש בשבת, כי לא יעשה מאכל כי אם בהדלקת האש, והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת, ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם, ואמרתי לו שנעזוב דברי הקבלה ונרדוף אחר הכתוב לבדו אז שמח ואשאלהו לאמר מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש, אז ענה ואמר לא תבערו אש, גם אני עניתי כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום וכן וביום השמיני ימול בשר ערלתו (ויקרא יב ג) לא נמול בלילה, אז ענה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (ברא' א ה) שניהם נקראו יום, והערב קודם הבקר, גם אני השיבותי כי זה לא יתכן, כי הכתוב אומר, ויקרא אלהים לאור יום (שם שם) ואיך יסתור דבריו לקרוא האור והחשׁךְ יום?, וכבר פירשתיו, וכתוב לילה ויום (מ"א ח כט) ולילה שלשת ימים לילה ויום (אסתר ד טז), שלשה ימים ושלשה לילות (יונה ב א), אז השיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג לב), גם אני עניתי כי זה הכתוב הוא על יום הכפורים לבדו, והראיה שאמר שבתכם לשון יחיד, ולא אמר שבתותיכם, כמו את שבתותי תשמרו (ויקרא יט ל) ועוד כי השבת לא תקרא שבתכם, כי אם שבת ד', כמו אך את שבתותי (למעלה לא יג), רק יום הכפורים נקרא כן, שבת שבתון הוא לכם (ויקרא כג לב), ולא מצאנו שאמר בו שבת לד' ולא אאריך, ופסוק מערב עד ערב לא נאמר כי אם ביום הכפורים, וכן כתוב בתשעה לחדש בערב (שם), והנה היום קורא הלילה, וכן שנים ליום עולה תמיד (במד' כח ג) את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שם שם ד) שהוא ערב כבא השמש כאשר הוא כתוב בפסח אז השתבש הצדוקי, ואחר ימים בא אלי לאמר, הנה כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי (למעלה יב טו) גם אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דבר' טז ד) אז עניתי ואמרתי לו גם בפסח כתיב בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו (למעלה יב יח) וכבר הזהיר על הלילה, על מצות ומרורים ושב להזהיר מתחלת יום הראשון עד יום השביעי בערב והעד שלא אמר בשבת ביום הששי בערב תשבתו, רק אמר משה לישראל ביום הששי, שבתון שבת קדש לד' מחר (למעלה טז כג), ולא אמר זה הערב הבא, גם ביום הראשון לבקר איננה ראיה, כי פירושו הוא הבשר שתזבח בערב לא ילין ממנו לבקר ביום הראשון, והטעם שלא ישאר ממנו עד בקר יום ראשון אז הלך בחמת רוחו על נפשו, והנה הוא שב אחר חדש אלי, והוא שמח וטוב לב בעבור שמצא היום הזה יום בשורה הוא (מ"ב ז ט) ושם כתוב והכינו עד אור הבקר (שם שם), אז עניתי, אין יום כי אם זה? והלא כתוב בתורה ביום הכותי כל בכור (במד' ג יג) ובחצי הלילה היתה מכת בכורים, רק פי' יום על שני דרכים, האחד ביום ובלילה והשני זמן ועת, כמו והיה ביום ההוא (ישעי' יז ד), וכן אתה עובר היום את הירדן (דבר' ט א) והזכרתי אלה הדברים בעבור שיוכל האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים, ע"כ אנחנו צריכים בדברי כל המצות לקבלה ומסורת ותורה שבעל פה, כאשר החלותי בספר הזה:

ויאמר משה. טעמו אחר כן אמר משה כל אשר צוה השם לאמר במעשה המשכן:

כל נדיב לבו. כל מי שהוא נדיב מלבו וכן בגדול זרועך (למעלה טו טז) וטעם בַגָדול בפתחות הבי"ת שהוא זרועך:

יביאה את תרומת ד'. הוסיף לבאר, כמו ותפתח ותראהו את הילד (למעלה ב ו):

את עמודיו ואת אדניה. לשון זכר ונקבה, כי החצר לשון נקבה ברוב:

את בגדי השרד. הם בגדי מכסה הקדש בנסעו:

וטעם לשרת. לשרת בם, או יהי שם, כאלו אמר לשמוש הקדש, והטעם קרוב מצורך:

אשר נשאו. מגזרת נשיא:

ולבו. כמו קונה לב (משלי טו לב), והטעם כל אשר שמתהו דעתו מעולה על חבירו והעד אשר נשא לבן אותנה בחכמה (פ' כו):

וכל אשר נדבה רוחו אותו. והנה באו היודעים והנדיבים, וטעם אותו כמו נפשו, וכן וירעו הרועים אותם (יחז' לד ח) ויראו שוטרי בני ישראל אותם (למעלה ה יט):

ויבאו האנשים על הנשים. אחר שבאו הנשים וי"א על דעת הנשים והטעם ברצונם וי"מ על כמו עם, וכמוהו רבים:

חח. י"א שהוא מושם באף, והנזם באזן, וכפי דעתי כי הדבר הפוך, והעד נזמי האף (ישעי' ג כא), והטבעת באצבע, וכומז באזרוע ואין לו חבר:

הניף כמו הרים:

תרומת כסף. חיוב ונדבה:

בידיה טוו. בי"ת בידיה נוסף, וכן ברוחו שמים שפרה (איוב כו יג) לפי דעתי:

ראו קרא ד' בשם. כאשר אמר לו השם ראה (למעלה לא ב) והטעם שיראוהו בעין גדולת החכמה:

ולהורות נתן. כי יש חכם גם חרש לא יוכל להורות היטיב: