משלי שלמה בן דוד מלך ישראל כבר בארתי זה הפסוק בהקדמה ואין צריך לפרש ענינו פעם שנית. ואחר כן אמר לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, מפני ששלמות האדם תלויה לפי היותו יודע בעניני המציאות ולפי השגתו בו תהיה שלמותו בין ההמון אם ידע בעניני ההמון, וכין כת החכמים אם השיג מה שראוי להשיג לכת החכמים, על כן אמר כראש דבריו לדעת חכמה ומוסר, התחיל במילת דעת ואמר שצריך לדעת החכמה כי בידיעת החכמה ישלם האדם שלמות אחרון, אחר שהחכמה אמתית היא התתשכלות בענינים אשר בעבורם יגיע האדם לשלמות האנושי, ולפי השגתו בהם תהיה מדרגת שלמותו, ואמנם החכמה בכלל הוא שם משותף לכל דבר שצריך בו ידיעה אם שתהיה הידיעה ההיא ידיעת מלאכה מן המלאכות או שתהיה מחשבה או תחבולה על ענין אחד או ענינים רבים לעשות בהם מה שעלה על מחשבתו וידעתו אם טוב ואם רע, כמו שתראה שקרא הנביא חכם למי שהפליג בעול באמרו חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו, אבל שם החכמה הנזכר בזה הספר כלו הוא נופל על שני מינים מן החכמה, האחד לפי ההמון במה שהם נושאים ונותנים קצתם בחכמה כדי שלא יזיקו קצתם אל קצתם והדומה לזה, והמין השני הוא החכמה האמיתית, אשר כבר בארנו ענינה, וזכר החכמה קודם המוסר אע״פ שלא חייב כן, אמנם מה שהביאו לזה היה מפני שהחכמה קודמת למעלה למוסר, והיא שנית למוכר בזמן הלמוד כי המוסר באמת הוא מוכרח שהאדם ירגיל בו תחלת כל דבר והוא שורש גדול בלימוד החכמה וקבלתה, ובלתי המוסר אי אפשר לאדם שיגיע אל מדרגת השלמים כמו שאמרו חז״ל אם אין דרך ארץ אין תורה ואמרו ג״כ כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת והיראה באמת היא עיקר החכמה והמוסר אמר יראת ה׳ מוסר חכמה, והמוסר הוא אשר בו יגיע האדם למעלות המדות אשר הם הצעות למעלות הדברות שהם השכליות, כמו שאמר שלמה על ענין זה אורח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה, וחיזק זה הענין בפסוק אחר והוא שהמוסר שורש גדול לחכמה אמר שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו, ואמר אוהב מוסר אוהב דעת, באלו המקומות הקדים לזכור המוסר על החכמה מפני שהמוסר הצעה לחכמה, אבל שלמה בזה הפסוק שהוא תחלת דבריו התחיל ביותר נכבד והוא שהקדים החכמה על המוסר ; ואין ספק שהחכמה היא המעולה שבענינים בעבור שהיא תכלית לכל בעל נפש משכלת והיא שלמותו הגמור, ואמר להבין אמרי בינה, וענין הבינה אינו נופל על הענין שנופלת החכמה כי החכמה כמו שבארנו הוא שם כולל על מיני החכמות מהם אמיתיות ומהם שאינם אמתיות, ושם הבינה אינו נופל אלא על השגות החכמות והדיעות השכליות, תמצא זה בדניאל שאמר בו ומבין חידות ובינה לו במראה, ואמר ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע, והודיענו שלמה באמרו להבין אמרי צינה שהחכמה שאמר בעבורה לדעת חכמה ומוסר לא רצה בה החכמה אשר בו יעשו בני אדם עסקיהם ותחבולותיהם, אבל רצה לומר בה החכמה האמתית הצריך אליה להבין אמרי בינה: ואחר כן אמר.

לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים. אחר שזכר המוסר בפסוק שעבר על דרך הכלל חזר לחברו גם כן על דרך הפרט, והוא המוסר הצריך לחכמת וכנה אותו לשלמות האחרון מוסר השכל, ואמר שהמוסר האמתי אשר יזהיר עליו הוא עיקר המוסרים והוא פתח ומבוא לשלמות האחרון, וזה השלמות האחרון הוא שנקרא השכל דבק עם המוסר והוא אשר בו האדם אדם, והוא גם כן סבה למציאותו וזה השם רצוני לומר מוסר השכל הוא כולל שלשה אלו השמות הבאים אחריו והוא צדק ומשפט ומישרים ואע״פ שענינם יחס אחד לא ימלט אחד מהם להיות לו ענין בפני עצמו והוא שצדק שם נגזר מצדקה והוא מורה על יתרון האמונה בשם ית׳ ושפע המעלות ושלמותם, כמו שאמר על אברהם שהיה שלם במדות הטובות והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ועל כן נקרא צדיק האיש השלם במעשיו, ולפי זאת הגזרה נקרא גם כן הש״י צדיק שעם עשותו היושר הוא מוסיף על בני אדם וגומל להם חסדו בגזרת חכמתו, ואפי׳ על מי שלא טרח בגמול ההוא ולא קנהו במעשים טובים, באמרו צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, ובאמת שהצדקה והחסידות ענינם קרוב מאד ואע״פ שהחסידות ענינו כלו מורה על יתרון פעולת הטובה וההנהגה בענינים הראוים לעשותם, ועל כן אומרים כי מדת החסידות מצויה במי ששפעו עליו המדות המעולות, וההבדל אשר בין החסידות והצדקה שהצדקה היא משותפת עם המשפט בקצת ענין אבל החסידות אין בו שיתוף עם המשפט בקצת ענין, כי המשפט ענינו שימצא באיש אחד מן האמונה הטובה ויעשה כל מה שהזהירה עליו התורה ולא יטה ממנה כמו שאמר בתורה ככל אשר יורוך וכל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, ואמר כי עם עשות משפט, ובעבור זה הטעם בעצמו אמר כי כל דרכיו משפט, ומישרים הוא שם מורה על יושר המדות אשר לבני אדם כמו שלא יהיה נוטה לשום הפעולות יותר מן הראוי והוא שלא יהיה נפעל לכעס ולקנאה והדומים להם ולא ימשך אחריהם יותר מן הראוי, ומלת השכל אשר אמרנו שהצדק והמשפט והמישרים נמשכים אחריו, ובארנו ששלשתם בכלל המוסר רמז בו על השכל האמתי אשר בו יושגו החכמות האמתיות והמושכלות, ומזה המין בעצמו הוא השכל וידוע אותי, ובאמצעות זה השכל יהיה האדם מושגח מן האל ית׳ אחר שאין השגחה אלא ממשכיל, ומלת לקחת הנזכר בפסוק זה ענינו לימוד ומזה השורש וזה הענין כי לקח טוב נתתי לכם, שענינו לימוד מוסר וחכמה שכלית וענינים תוריים יסורו בהם דיעות נפסדות מחליאות הנפש, ומזה הענין גם כן הוא יערוף כמטר לקחי אשר פירושו כי כמו שהמטר הטוב שיורד על הארץ ירוה צמאה כן התורה תרוה נפש האדם ותניח מיגיעה. ואחר כן אמר:

לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה. שם פתיות הוא שם משותף פעם יאמר פתי על מי שאין לו ידיעה בעסקי העולם והנהגתם קצתם עם קצתם ולפעמים יהיה נופל זה השם על מי שהוא נעדר החכמה וטבעו רחוק מלקבל אותה וללמוד בה ולפעמים יהיה בקרא פתי על שלא למד החכמה אבל יש בו כח קרוב ללמוד אותה ולקבלה אם ירגיל בה ומזה הכת בלא ספק הוא לתת לפתאים ערמה, כי אם רצה לומר בזה על כל מי שהוא פתי בטבעו היה מאמר שלמה מאמר בטל והוא שהערמה מנגדת מאד לפתיות אם כן לא היה דבר קרוב לפתי המוטבע בפתיות שישוב ערום כמו שהתבאר ענין זה בפסוק שאמר בו נחלו פתאים אולת וערומים יכתירו דעת, כי מזה נראה שהערמה והפתאות אינם בנושא אחד, על כן היותר ראוי לפרש בזה הפסוק הוא שידבר באנשים שעדיין לא למדו חכמה וקראם בעבור זה פתאים, והראיה לדבר זה הוא שאמר אחר זה לנער דעת ומזמה כי הנער הוא מוכן לקבל החכמה אם לומד בה עם שצריך להיות לו. מתחלת בריאתו הכנות טבעיות לקנות בהם החכמה, ושם ערמה גם כן שם משותף פעם יאמר ערום על מי שהוא ערום בכל משא ומתן שיהיה לו עם הבריות כמו שאמר הפסוק ערום יעשה בדעת, ולפעמים יהיה נקרא ערום גם בדברי חכמה כמו שאמר זה בפסוק וערומים יכתירו דעת כי לא תיוחס כתר הדעת אלא בענין חכמה אע״פ שיסבול וערומים יכתירו דעת כל ענין שצריך בו ידיעה ופירושו, שהערום יסוב תמיד על קוטב הדעת כלומר שלא יסור מהיותו הולך אחר הדעת בכל ענינו, ושם נער גם כן יהיה נופל ברוב המקומות על הקטון בשנים והוא גם כן נופל אפי' על מי שהוא גדול בשנים ויהושע בן נון נער אמנם קראו כן בעבור שהיה משרת משה, ואמנם שם נער האמתי ענינו נגזר מנעור ומנערת ונקרא הנער הקטון בשנים נער על שם שהוא נעדר מן החכמה והידיעה וניעור ממנה ואע״פ שנמצא ממנו מענין הזריזות וההתעוררות אל כל מעשה טוב באמרו על שמואל והנער נער כלומר מתעורר לעשות כל עיניניו בזריזות ומזה גם כן והנער שמואל משרת את פני עלי הכהן כלומר שהיה זריז במעשיו ואפשר שקראו נער מפני שהיה קטון בשנים, הנה התבאר ממה שאמרנו כי לנער דעת ומזמה, והפירוש השני יסבול שני פירושים האחד שיהיה חפץ בחכמה וזריז בה עד שיגיע לו מזה דעת ומזימה והפירוש השני והוא היותר קרוב יהיה לנער דעת ומזימה לנער שעדיין לא למד ילמוד דברי משלי דעת ומזמה, וכן מזמה ענינה המחשבה בחכמה מענין זמותי נתקו מורשי לבבי, כאשר זמם, וענין מזמה גם כן קרוב לענין תבונה באמרו מזמה תשמור עליך תבונה הנצרכה, ואמנם מלת דעת נאמרת על מינים רבים כמו שאנו עתידים לבאר זה בפסוק יראת ה׳ ראשית דעת. ואחר כן אמר :

ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה. שמיעה נופלת על שני פנים ממה שענינה הכנה והשתכלות בדבר כמו שמענה ואתה דע לך, וישמע אברהם לעפרון קבל עצתו, וממנה שענינה שמיעת אוזן השמע עם קול אלהים, וישמע יהושע את קול העם ברעה, ופי׳ הפסוק כשישמע החכם דברי שלמה שזכר במשלי יוסף לקח על לקחו החכמה על חכמתו, וכן הנבון יהיה קונה חכמה ותחבולה על תבונתו במה שילמד מדברי משלי, וכבר ביארתי ענין לקח בפסוק לקחת מוסר השכל, והתחבולה ענינה תוספת דקדוק בדברי חכמה עד שבאותה התחבולה יוציא לאור העינינים העמוקים והדברים החתומים, והקניה בזה המקום לימוד והרגל בעניניה המושכלים הצריכים אל חכמה והשתכלות: ואחר כן אמר:

להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם. בא לבאר לנו בזה הפסוק שדברי חכמים והנביאים אינם כלם מובנים כמשמעם וכפשוטם כמו שיחשוב זה מי שאין בו חכמה כלל אבל רוב דברי הנביאים הם משלים וחידות, והמבין דבריהם יבין הענינים מתוך המשל עד שיתבאר לו שהענין יתחייב להיות משל, כי אלו באו דברי הנביאים כפשוטם בלא משלים וחידות היה בא מזה הפסד גדול עד שהיה איפשר שהספר ההוא לא היה נשאר זמן גדול אבל באו הענינים ההם מכוסים ונעלמים מן ההמון והם משלים ואותם המשלים לפי נגליהם יהיה ענינם יקר מאד בעיני ההמון מפני שלא רצויה להם מדברי הנביאים רק בדברם על הש״י דברים גשמיים מבהילים ונוראים, ואני אספר לך אחד מהם אשר אם יובנו הדברים ההם כפשוטם יכנס במציאותו יתעלה מן ההפך והנמנע מה שאי אפשר לכתבו, תמצא שאמר דניאל על הש״י לבושי כתלג חיור ושער ראשה כעמר נקיא כרסיה שביבין דינור גלגלוהי נור דליק, ואמר עוד נהר דנור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשונה ורבו רבון קדמוהי יקומון דינא יתיב יספרין פתיחו, ואין ספק שדברים אלו שזכר דניאל הם מכת הדברים שזכרו שאר הנביאים בהשגותיהם הנבואייות רצוני לומר שהם רמז ומשל לענינים טבעיים אשר הבורא ית׳ סבה למציאותם, והם שני החמרים המשותפים חומר השמים והחומר הראשון כי מה שאמר לבושיה כתלג חיוור הוא רמז אל החומר הראשון הנקרא לבנת הספיר לפי מעשהו ופעולתו וידוע כי הספיר והשלג דבר אחד הוא במראיהם ופעולתם בקבלם המראות מאחריהם כמו שהתבאר ענין זה בספר מורה הנבוכים, ומה שאמר כורסיה שביבין דינור גלגלוהי נור דליק הוא רמז גם כן אל הגלגלים, ומת שיתחדש מתנועתם החזקה וזה הענין דומה אל מה שזכר. הנביא ע״ה ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, ואין בין שני הענינים הפרש אלא בחילוף המליצה, ומה שהוסיף עוד דניאל לבאר בזה הענין והוא שאמר אחר כן נהר דנור נגד ונפק מן קדמוהי הוא גם כן רמז אל יסוד האש המתחדש ממרוצת תנועת הגלגלים וכל שכן תנועת גלגל השמש כמו שהתבאר זה הענין בספרים הטבעיים ומה שאמר אלף אלפין ישמשוניה אין צריך בו פי׳ אחר אלא מה שיודע בו כל חכם אמתי רמז בזה אל השכלים הנבדלים ואל הכוכבים כלם, שהם בעלי נפש משכלת וכלם משמשים לבורא ית׳ במעשיהם ופעולתם בזה העולם השפל עד שהחכ' ז״ל אמרו על זה הענין אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר גדל, ואם בחלקים הקטנים הכוכבים משרתים ומשמשים כל שכן בחלקים הגדולים שהם תחת גלגל הירח שהכוכבים פועלים בהם תמיד ומחדשים מה שאיפשר להתחדש בהם, ומה שאמר גם כן דינא יתיב וספרין פתיחו רמז בזה גם כן על ההשגחה האלהית בשפלים לגמול ולענוש ולהנהיג, ואמנם היותו זוכר על הבורא ראש ושער באמרו ושער ראשה כעמר נקא הוא דבר שלא אמרו שום נברא בעולם אבל אמר זה להרחבת הלשון, כי מאחר שזכר בו הלבוש בא לזכור עמו תואר בעל הלבוש והכריחוהו המליצה לומר בעבור זה ושער ראשיה כעמר נקא, ונראה לי כי מפני שנתמעטה החכמה בישראל בימי דניאל בהשגות הנבואות זכר דניאל על הבורא בהשגותיו דברים גשמיים יותר משאר המשיגים, כי כשזכר ישעיהו הנביא מדרגת השם ית׳ על ברואיו זכר זה במאמר יותר קרוב ואמר ראיתי את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, וזה כלו אפי׳ לפי הפשט הוא סיפור מעלת מדרגה שהורגל לדבר בזה יותר ; וכן ראוי להאמין בכל מה שבא מזה הכת בדברי חז״ל שהוא גם כן למשל על ענין מן הענינים כמו שתמצא בדבריהם ז״ל כשרצו להזהיר על האדם שלא יקח אשה שאינה הוגנת לו אמרו עליו שהקב״ה כופתו ואליהו רוצעו, ואין אדם בעולם שיאמין זה הדבר כפשוטו אבל באו חז״ל להודיענו בדבר זה על דרך ההפלגה עד כמה יגרע בושת מי שישא אשה שאינה הוגנת לו, ועל זה האופן ראוי להבין דבריהם בכל כיוצא בזה, ומפני שבא בדמות אלו הספורים והמשלים בדברי הנביאים והחכמים על הש״י אמר שלמה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, והפתאים לא יקחום על דרך המשל ולא על דרך ההשאלה ולא על דרך הרמז ולא על דרך ההפלגה בעילוי מעלה ומדרגה לעוצם גבורתו ית׳ במציאותו, אבל יקחו המשלים כפשוטיהם ויקחו להם זה מפני שאין בהם חכמה כלל אשר בה יתבארו לנו הספיקות ויסרו השיבושים אשר מהם נתמלאו מוחות הסכלים העצלים מללמוד החכמה ; והמשל בזה כי החכם האמתי התבאר כי אין למעלה מגלגל הירח אש ושהאש היסודי הוא מקרה קורת מתנועת גלגל השמש החזקה ומשאר תנועת הגלגלים מפני שטבע כל גשם בהתנועו במרוצה חזקה לחמם מה שסביבו בהכרח וכן יבין המבין כי כל מה שאינו גוף לא יפול תמת המנין ואם יהיה נופל תחת המנין הוא במקרה נמשך אחר הגשם האחד או נמצא עמו או לגשמים יותר מאחד, כל המלאכים לא יאמר בהם לא אלף ולא אלפים בשום פנים שיהיה בו הרבוי, ואם השכלים הנבדלים יאמר בהם ריבוי הוא מצד גשמי השמים אשר לכל אחד שכל נבדל, ולפי מספרם יהיה מספר נבדליהם וזה המין מן המנין אינו עצמי כי המנין אם הוא נופל על הגשם אינו עצם הגשם אלא דבר נוסף על עצם המנוי שהוא גשם, וכל מה שהארכתי לדבר בזה הענין הוא כדי להאמין שאין כל דברי הנביאים כפשוטם אבל האמין שרוב דבריהם משלים ועל כן אמר להבין משל ומליצה כאלו אמר כי למבין להבין כי דברי החכמה משלים וחידות כמו שאמר חוד חידה ומשל משל, וכן תמצא שרז״ל אמרו על שלמה המלך כי ממשל למשל עמד על דברי תורה, התבאר מזה כי דברי הנביאים והחכמים נאמרים במשלים וחידות, והחידה קרובה למשל ואע״פ שיהיה ענין החידה יותר סתום מענין המשל כמו שהמשל גם כן יותר חתום מן המליצה, ולפעמים תבוא המליצה עם המשל כמו שאמר מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם ; ועתה קודם שנבאר הפסוק הבא נקדים הקדמה והיא זאת: דע כי כל מה שזכר שלמה באלו הפסוקים שעברו הכל היה על דרך ההקדמה בתועלת הספר כי כל מחבר ספר החכמה מן החכמות צריך לזכור תחלה ארבעה דברים שם הספר ושם מחברו ותועלת הספר והתנאים אשר בעבורם חובר הספר וכן תמצא אלו הארבעה דברים בזה הספר ספר משלי הראשון שבהם הוא שם הספר והוא ספר משלי, והדבר השני הוא שזכר בו שם החכם אשר חבר הספר והוא שלמה בן דוד, והדבר השלישי הוא תועלת הספר והם הארבעה הפסוקים הראשונים מבלתי הפסוק הראשון, והדבר הרביעי הוא התנאי והוא להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, כלומר לבעבור זה חבר שלמה זה הספר למען הבין בו משל ומליצה והחידות לא שיבינו הפסוקים כלם שדברו בהם הנביאים הראשונים אבל תבין מהם הנגלה והנסתר הנגלה שבהם לתועלת ההמון והנסתר לתועלת אנשי החכמה.

יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו. מלת ראשית תסבול שתי פעמים מן הביאור האחד שיהיה ראשית כמו ראשית כל, בכורי כל, ראשית גז צאנך תתן לו, מראשית כל פרי האדמה, שענינם מן הטוב שבדבר ומן המובחר שבו, והראיה ראשית בכורי אדמתך, כלומר המובחר שבבכורים, וכן יהיה ראשית דעת מזה המין, כלומר שהטוב שבדיעות הוא שתהיה בו יראת השם, כי רחוק הוא שיהיה האדם ירא השם מבלתי היות בו דעת טוב, מפני שהחכמה והדעת כלם ליראת השם כמו שבאר זה בפסוק אחר אמר תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו, ועל כן אמרו חז״ל אין בור ירא חטא, כלומר שאאדם שאין בו חכמה לא יכיר תועלת היראה והביאור, השני הוא שיהיה ראשית מענין התחלה כמו שאמר תחלת חכמה יראת ה' ויהיה ענין יראת השם בשני אלו הפסוקים נופלת על השלמות הראשון בלבד שהוא בכלל המוסר, ויהיה יראת ה׳ ראשית דעת פירושו וענינו שהאדם צריך להקדים מעלות המדות על המעלות השכליות הנקראות מעלות הבריות, ויהיה לפי זה הביאור חכמה ומוסר אוילים בזו שהאוילים והסכלים לא יכירו מעלות החכמה והמוסר אשר בכלם שתי השלמויות השלמות הראשון והשלמות האחרון, ואחר שביארתי לך זה הפסוק אתחיל לבאר לך גם כן על כמה פנים יהיה נופל שם דעת לפי מה שדברו בו בעלי החכמה, דע כי שם דעת משותף ברוב המקומות לשם שכל ואין ביניהם הפרש מבואר, אלא שהשכל נופל על השגת החכמה ביותר המקומות ממה שנופל הדעת, כי דעת לפעמים יהיה נאמר על הדעת הטבעי הנמצא באדם בהיותו טוב, ונקרא זה דעתן אצל ההמון, וכן יהיה שם דעת נופל גם כן על מי שיהיה יודע חכמה מן החכמות השכליות באמרו ודעת אלהים מעולות, ואין דעת אלהים בארץ, כי אלו והדומים להם נופלים על השגת החכמה, וזה החילוף הנמצא בין דעת ושכל הוא לפי לשוננו העברייה, אבל בלשון ישמעאל לא תמצא אצלם בזה, אצא שם אחד הנקרא בלשונם אלעקל והוא אצלם על מינים כמו שהוא אצלנו שם הדעת גם כן על מינים רבים כמו שזכרנו, אבל המעתיקים רגילים העתיק השם הזה פעם בשם דעת ופעם בשם שכל ולא שמו בזה הבדל מבואר באמרם השכל והמשכיל והמושכל, ואחר שבארנו ההפרש אשר בין דעת ושכל לפי לשוננו העבריה, ראוי לנו לבאר שם דעת על כמה פנים זכרוהו הפילוסופים ; דע כי שם דעת נאמר על פנים מתחלפים והדעת המשותף אין לו גדר כולל ושמוהו על שלשה פנים, האחד הוא שיהיה דעתן מתחלת ברייתו, ויהיה גדר זה הדעת ענינים קנויים בשכל ויהיו הקדמות ותכונות בהם הטוב שבאנשים, והשלישי הוא שתהיה הכנה טובה באדם בכל עניניו בדבור ובשתיקה ובשאר הנהגותיו ועסקיו, ובכמו זה המין מן הדעת ישבחו אותו בני אדם ויסכימו לקראו דעתן, וזה המין השלישי הוא קרוב מן המין הראשון, ויש כת אחת מן הפילוסופים שזכרו זה השם רצוני לומר שם דעת או שם שכל ואמרו בו שהוא שם משותף יורה על שמונה ענינים מתחלפים זה מזה, והם אלו הראשון שבהם הוא אשר זכר אותו ארסטו בספר המופת, והבדילו בינו ובין החכמה וענין זה הדעת הוא הציורים והצידוקים אשר יהיו לנפש בהבנה, והחכמה תהיה בקניה, וזה הוא אשר רצו לומר בו המדברים אחר שהיה אחד מן החכמים שאמר בגדר השכל שהיא חכמה הכרחית בה יבדיל האדם בין האמת והשכל והשמות האחרים אשר לשכל או לדעה הם נזכרים בספר הנפש, והם השכל העיוני והשכל המעשי והשכל החמרי והשכל בקנין והשכל בפועל והשכל המועיל והשכל הפועל, ולכל אחד ואחד מאלו יש לו גדר בפני עצמו יודיע מהותו, ואני אזכור לך כל אחד מהם כמו שזכרים מחברי הספרים באלו הענינים, השכל העיוני הוא כח בנפש יקבל מהות הענינים הכלליים מצד היותם כלליים, כי החוש לא יקבל אלא הענינים החלקיים, והשכל המעשי הוא כח בנפש אשר בו התעוררות לכח המתאוה אל אשר יבחר בו מן החלקים בעבור שום תכלית ידוע ענינו, והשכל החמרי הוא כח בנפש מוכן לקבל מהות הענינים מופשטים מן החומר, ובזה הוא נבדל משאר בעלי חיים, והשכל בקנין הוא השלמת השכל החמרי עד שישיבנו בכח הקרוב מן הפעולה. והשכל בפועל הוא השלמת הנפש לצייר הענינים עד כי כשירצה ישכילם ויעלו בידו בפועל, והשכל המועיל הוא מהות מופשט מחומר נרשמת בנפש על דרך המגיע מחוצה לנפש, והשכל הפועל הוא ענין אחר והוא דבר מופשט מכל חומר לגמרי, וזה הוא ענינו מצד שהוא שכל אבל מצד היותו פועל עצם מטבעו שיוציא השכל החמרי מן הכח אל הפועל בהשגיחו עליו, ועל כל אלו השמות אשר זכרנו בענין השכל יש שם אחר שזכרוהו הפילוסופים האלוהיים והוא היותם מכנים כל השכלים הנבדלים מן החומר מכל הפנים אשר אין להם תנועה לא בעצם ולא במקרה, ותכלית מדרגת אלו כלם הוא השכל הפועל המוציא לנפשות האנושיות בחכמות השכלות מן הכח אל הפועל ואלו כלם הם התמלות לכל הענינים אחר הנמצא הראשון אשר הוא הממציא את הכל, ועל כן קרא אבו נצר אל פארכי אלו ההתחלות שניים, מפני שהם שניים לבורא ית׳, והבן גם כן על כל זה באמרם שכל הכל כי מלת הבל בזה המקום תבין בו שני ענינים, הענין האחד כל העולם, והענין השני הוא הגשם האחרון שבשמים והוא המוקצה, והוא הגלגל התשיעי המקיף ביום אחד עם הלילה תנועתו כלה ויתנועעו בתנועתו כל מה שבתוכו מן הגלגלים, ויאמרו לגשמו גשם הכל ואל תנועתו תנועת הכל והוא יותר גדול שבנבראים ולפי דעתי כי בעבור זה הגלגל בעצמו אמר דוד המלך וצבא השמים לך משתחוים, כי אמרו משתחוים רמז בזה שזה הגלגל המקיף הוא קרוב לבורא ית׳ במעלה ובמדרגה יותר משאר הגלגלים כאדם שמשתחוה לפני אדוניו ומתקרב אליו ורוצה לנשק רגליו, ורמז גם כן במשתחוים דבר שני והוא שנותן לו הודאה ושבח על מה שחננו זה הכח והגבורה אשר אל חשקו ואהבתו יתנועעו כל הגלגלים כתאות העבדים אל יד אדוניהם, הנה יצאנו מכוונתינו הראשונה במה שהוספנו דבר מתוך דבר, ועתה אשוב למקום שהייתי בו והוא ביאור יראת ה׳ ראשית דעת אשר פירשתי בו מה שראוי לפרש בו לפי הנגלה והנסתר, ונאמר כי שלמה המלך בכל הארבעה פסוקים שעברו אמר שיהיה האדם הולך אחר החכמה והמוסר ושאר המדות הטובות כצדק ומשפט ומישרים ואחר שזכר אלו הענינים אמר בפסוק אחר יראת ה׳ ראשית דעת באו להדיענו כי אע״פ שיהיו לנו אלו המדות ושהם מתועלת ספרו כמו שסדרם לך בחמשה פסוקים בא ללמדנו שלא יעלו ביד שום אדם ולא יתקיימו עמו אלא בזה התנאי, והוא שיקדים לו יראת השם ית', וזולתי יראתו חכמתו לא תעלה בידו כמו שאמרו רז״ל על ענין זה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ועל כן אמר יראת ה' ראשית דעת כי דעת הנזכר בזה הפסוק ענינו החכמה ומה שבכללה כמו שכל ומזימה ותבונה כי אלו כלם מין אחד הם בזה הענין, ואמנם חכמה ומוסר אוילים בזו כבר בארתיהו.

שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. אחר שאמר לך שלמה שיראת השם הוא שרש כל הענינים בא להזהירנו ולהודיענו בהנהגה הראויה לעשות לכל בעל דעת, והתחיל לומר לך שמע בני מוסר אביך ויהיה אביך רמז אל הצורה השכלית ופעולותיה ותורת אמך רמז בו אל החומר ופעולותיו, ומפני שהאדם מורכב מחומר וצורה בא שלמה בזה הפסוק להזהירך עליהם וצוה אותך שתתן לכל אחד מהם משפטו וחלקו הראוי לו ושלא יהיה האדם דבק עם האחד מכל וכל והאחד יהיה נטוש ועזוב, והמשל בזה שאם היה אבל אינם רוצים לטרוח בה וללמוד אותה, ועל כן בא שלמה להזהירם שאם ירצו לשמוע חכמה וללמוד אותה שלא יהיו נפתים לבעלי הדיעות הנפסדות ושלא יקבלו מחכמתם הנפסדות ומאמונתם המשובשת, וזה הכת הם אשר קראם בזה הפסוק חטאים והם המינים והאפיקורסים והדומים להם, והזהיר עליך שאם ירצו לפתות אותך בדבריהם בראותם חולשת חכמתך לא תבא להם ולא תשמע דבריהם, כי כוונתם היא להוציא אותך מדעתך אל תרבותם הרעה, כמו שאמר הנביא על זה הכת תרבות אנשים חטאים.

[יא-יד] אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור. כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל. גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכלנו אלו הארבע פסוקים מסודרים על כת החטאים על שדרכם לפתות לבני אדם בכמו אלו המליצות והפיוסים ובחלקת לשונם כדי להוציאם מאמונתם ולחזרם לאמונתם הרעה, כדרך המפתים שמרבים ]שקר[ לנפתים ומראים בדבריהם לתת לו ממון ולשתפו בנכסיהם בהיותם אומרים להם כיס אחד יהיה לכולנו ואמר נארבה לדם מפני שאמונתם מוציאה האדם מן העולם, ומי ששומע לדבריהם הוא כאדם רוצח וכמי שהרג את הנפש כמו שבאר זה הענין בסוף דבריו באמרו עליהם וימהרו לשפוך דם, על כן אמר שלמה לכת הבינונים הנקראים בנים שישמרו עצמם מלדבר עם אותם החטאים באמונתם כי היא אמונה שתפסיד הנפש והגוף כי החוטא יחשוב שאין לו עונש מעון שיעשה ויהרג את הנפש על ממונו ואפשר שיהיה גס הוא נהרג, ואחר שסדר שלמה אלו הדברים על כת החטאים עם כת הבנים חזר פעם שנית להזהירם ולהודיעם בעונש המגיע להם אם יקבלו דעת החטאים.

[טו-טז] בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם. כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם. הודיעם באלו הפסוקים מפני מה אין טוב ללכת עם כת החטאים שזכר תחלה ושלא לקבל מדעתם ומאמונתם כי הם הולכים להרוג וליהרג ואע״ג שאינם שופכים דם ממש מפני שרצו להוציאך מאמונתך כדי להכניסך לאמונתם הרעה, יהיו בעבור זה שופכי דם כי אמונת החטאים גורמות איבוד הנפש כמו שהתבאר זה למעלה.

כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף זה הפסוק הוא משל על שידיעת הרע באמונה הוא כמו הרשת הפרוש לפני העופות שהעופות יראו אותם ואם הם זריזים לעוף ואינם נפתים אחר האוכל שהוא בתוך הרשת הם נצלים מן הרשת שלא יהיו נופלים בתוכה כן האדם הוא רואה בעיניו ושומע באזניו ויש בו יכולת להתרחק מן העבירה אם הוא כובש יצרו כמו שאמרה התורה על ענין לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו כי הממשלה נתונה ביד האדם והרשות בידו לאנוס התשוקה והרצון כשהחטאת יהיה עומד ורובץ לפניו והוא מוכן לפני האדם להיותו מקובל ממנו אם התאוה תהיה שולטת עליו זה הדרך בעצמו וזה המשל לקח שלמה המלך באמרו כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף.

והם לדמם יארבו יצפנו לנפשותם זה הפסוק הוא כפסוק כי בדבר אשר זדו עליהם, מדה כנגד מדה, הם כת החטאים רצו להרוג בני אדם בעצתם והענין ישוב עליהם באמרו והם לדמם יארובו כלומר שהרעה כלה שרצו להביא על בני אדם בעצתם ובאמונתם הרעה תשוב בראשם, וזה הכת אשר הזהירך שלמה עליהם הם כתות הרבה מאמונות רבות משתנות זו מזו שהיא בדורות ההם באמונת הכשדים ואמונת כהני הבעל שהיו בימי הנביאים, כי חכמתם היתה חכמה מיוחדת בהורדתם הרוחניות היורדות מכח הכוכבים ופעולות אחרות זרות שהיו עושים באותם הימים שאין אנו יודעים עינינם ומעשיהם, על כמו אלו ועל המינים והאפיקורסים על כל אלו הכתות הזהירך שלמה בספר פה כמו שהזהירך דוד המלך ע״ה בתחלת ספרו הידוע באמרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.

כן ארחות כל בצע בצע את נפש בעליו יקח אמר שאלו הדרכים שהולכים בהם אותם הכתות הרשת שהם בוצעים בבני אדם וגונבים דעתם בדבריהם ומושכים אותם אחר אמונתם את נפש בעליו יקח הבוצע ההוא, ויטה אותו לדעתו ואמונתו והיא נפש האיש הנפתה שקבלה דעתו ונוכל לפרש זה הפסוק על דרך אחרת והוא שיהיה ענין כפול לענין הפסוק שעבר והוא יצפנו לנפשותם כלומר שהבוצע והגוזל כשיחשוב לגזול נפש אחרים, בדבריו הוא לוקח נפשו תחת מה שגזל ומה שבצע, ואחר שהראה לנו שלמה כל אלו הדרכים. באלו הפסוקים שעברו והזהירנו ללכת בדרך הטובה והישרה לנפש ולגוף והודיענו באמונה הנבחרת מכל האמונות בא לבאר לנו מעלת החכמה והתחיל ואמר:

[כ-כב] חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת. בא להודיעך על דרך משל שהחכמה תצעק בשוקים וברחובות שערי העיר במקום שבני אדם מתקבצים שם ובפתחי השערים שכל בני אדם עוברים ושבים וישמעו מה שתהיה החכמה צועקת ואומרת לכת הפתאים, עד מתי הפתאים תאהבו הפתיות ותהיה מלת פתי שהוא תואר במקום שם דבר ובא כן לתפארת המלה ולצחות הלשון ולצים לצון חמדו להם מפני שהליצנות מושך להם כשירגילו בו, וכן הכסילים שהם חבירים לליצים בליצנותם יהיו שונאים הדעת כי רוב עסק זה הכת הוא במפורסמות לא במושכלות, ועל כן אמר שהדעת והחכמה. רחוקים מהם באמרו ישנאו דעת כי על הכסילים ועל כל הדומים להם אמר זה לא על הכסילים לבדם.

[כג-כז] תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם. יען קראתי ותמאנו נטיתי ואין מקשיב. ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. גם אני באידכם אשחק אלעג בבוא פחדכם. בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה. אמר שלמה לכת הלצים והכסילים בשם החכמה כלומר שהחכמה אומרת לתם תשובו לתוכחתי אתם שחמדתם הליצנות ומאסתם הדעת קבלו עצתי. ולכו אחרי החכמה והתוכחת שהוא המוסר ושימו לבבכם לדברי שאביעה לכם והוא שאלמדכם מחכמתו, כי יען קראתי אתכם לשמוע חכמתי ולא רציתם בה אבל הייתם ממאנים לדברי ונטיתי ידי עליכם לחזרכם למוטב ואין מקשיב לי מכם ותפרעו כל עצתי פרעתם המוסר ובטלתם עצתי שיעצתי אתכם ללכת אחר החכמה, ואחר שלא עשיתם זה ותוכחתי לא אביתם תהיו נענשים עד שגם אני אשחק על רעתכם ועל אידכם שתבוא עליכם על שלא שמעתם החכמה ולא קבלתם המוסר, אלעג בבוא פחדכם אלעג עליכם כשתבוא עליכם פחד המיתה ולא תמצאו לנפשכם כופר שתהיו זוכים לחיי העולם לא מחכמה ולא ממוסר, ומה שאמר בבוא כשואה פחדכם בא לבאר איכות פחדם העתיד לבוא עליהם פתאום כמו הסופה שהיא סערה שתצא מן הרוח בפעם אחת כשתפגוש בו רוח אחרת יוצאה כנגדו. בבוא עליכם צרה וצוקה הם שני עונשים האחד לגוף והשני לנפש.

אז יקראנני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאנני. תאמר החכמה לכת הכסילים כי בהגיעם לימי הזקנה ויכירו מעלת החכמה יהיו קוראים לחכמה והיא לא תענה להם מפני שאין להם עוד יכולת לעסוק בה כמו שאמר שלמה על ענין זה בספרו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ והם ימי הזקנה והשבה אשר אין לאדם כח לטרוח וגופו כבד עליו והכחות וההרגשות כלם נתמעטו באיברים וגם על זה רמז באמרו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, ישחרונני ולא ימצאונני הוא כפול הענין, יקראונני ולא אענה, וכן דרך הממשלים שכופלים דבריהם או לצחות הלשון או לחיזוק דבריהם.

[כט-לא] תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו. לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתי. ויאכלו מפרי דרכם וממעצותיהם ישבעו. אמר להם כי מפני ששנאו הדעת והחכמה ולא בחרו במוסר שבהם תהיה יראת ה׳ ולא אבו לעצת החכמה שהיתה אומרת להם תשובו לתוכחתי, על כן נענשו וכפי שהיתה ידיעתם כן מצאו פריה ואכלו ממנה, כלומר כפי שהיתה חכמתם קבלו שכרם וממועצותיהם ישבעו כפי שיעשו לעצמם תהיה שבעם וחלקם ומאומה לא ישאו בעמלם כי לא עמלו בחכמה ולא טרחו בה.

כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם. בזה הפסוקים זכר הפתיים ומשובתם ומרים מפני שהפתיות הפך החכמה וקרא פתאים כי כל אותם האנשים שאין בהם חכמה כלל אשר בכלל זה נכנסים הלצים ושאר השמות שהם מזה הכת כמו שזכרנום בהקדמת הספר, ואמר על כלם כי עקשותם ומיעוט תאותם לשמוע החכמה יהיה גורם להם שיהיו נהרגים, ולא רצה לומר נהרגים מענין הריגה כפשוטה, אבל רצה לומר שיהיו נענשים בנפשם, ושלות כסילים תאבדם אע״פ שהוא מאמר כפול לענין כי משובת פתים תתרגם לפי פשוטו יהיה ענינו שהכסילים אינם חושבים על מה שיקרא להם מהיותם בלא חכמה אבל יחשכו שהשלוה תעמוד עמהם ותשמור אותם כאלו היו מושגחים מן הש״י בעבור עשרם ושלותם, ואינם יודעים כי השלוה שתהיה לכסילים תהיה או מעושר או מבריאות אם תהיה מעושר אפשר שיאבד העושר ההוא ממקרה רע שיקרה להם וימותו גם הם ואם תהיה שלותם מבריאות גופם אפשר להם גם כן שמתוך מנוחתם ורוב אכילתם יתחדש בהם אחד ממיני החליים הרעים וימותו פתאום וכן יהיו נאבדים על שלומם וימותו קודם זמנם ולא ישיגו לעשות תשובה ויהיו נאבדים מנפשם ומגופם:

ושומע לי ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. אחר שזכר עונש על הפתיים והלצים והדומה להם על שלא שמעו לתוכחת החכמה זכר בזה הפסוק שכר מי שיהיה הפכם והם השומעים לדברי החכמה שהם דברי שלמה כמו שסדרם על שם החכמה ואמר שהשומע לו יעמוד בטח מן המקרים הרעים המתחדשים על בני אדם וגם תנצל נפשם מפחד העונש, ונוכל לפרש שזה הפסוק יהיה כשאר פסוקי התורה שהם הולכים אחר הפשט ויהיה ושאנן מפחד רעה מכל מיני הפחדים הרעים הבאים על בני אדם ומפחד המות גם כן הבאה קודם זמנה ואין רעה גדולה ממנו ולא פחד גדול ממנו.