[א-ג] בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך. אמר על דרך ההזהרה לכת הבנים אם נכנסת ערב לשכל שהוא רעך לרדוף אחריו והוא ששמת לבך ופנית מחשבתך לעסוק בחכמה ולהתרחק מן החומר שהוא זר לנפש ואחר כן חזרת מצד אחר ותקעת לזר כפיך והוא שהתחברת עם חומר לעשות לעשות ציוייו ורצונו וידעת שעבודתו זרה לנפש ולשכל אשר הוא אהוב ורע לנפש ונוקשת באמרי פיך שאמרת מתחלה לרדוף אחר השכל והחכמה ונלכדת באמרי פיך ג״כ שהלכת מצד אחד ונמשכת אחר תאוותיך הגופניות ונדבקת עם החומר להמשך אחריו על כן אם תרצה לתקן מה שהרעות ומה שהפסדת עשה זאת אפוא בכי והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אמר לזה הבן שנשתבשה דעתו ונתבלבלה מחשבתו והוא שלא ידע לבחור לו הדרך הישר והנכון שבדעות אמר עשה זאת אפוא בני והנצל מיד החומר אשר רצית להיות לו לעבד כי אתה באת מתחלה על דעת להיותך ערב לשכל להמשך אחר רצונו ולדבקה בו אם כן אין אתה חייב לחומר לעשות רצונו כמו שאתה חייב לשכל על כן לך התרפס ורהב רעך תן כל יצריך ומחשבותיך ללכת אחר השכל ולבקש החכמה ולרדוף אחריה והשליט על עצמך השכל להיותו לך אדון ומושל והתרפס ענינו דבקות וזיווג מלשון ברגלה רפסה. והשתכל שלא זכר שום דבר מענין הזר בזה הפסוק אלא נתן עצמו לבן שיתחבר לרעו ויתדבק בו ועל כן זכר רעך שתי פעמים בפסוק הזה כדי לקיים דיבורו ועצתו בענין זה והוא שיתרחק מן החומר ויתנצל לפני השכל על מה שעלה בדעתו להתחבר לחומר ולהיותו נמשך אחריו וכמה הפליגה סכלות המפרשים החושבים בחולשת דעתם כי שלמה ע״ה לא נתכוון בפסוק זה והוא בני אם ערבת לרעך וכו׳ שפירשנו ענינו להיות פירושו וענינו אלא כמו שנראה ממשמעו לבד ולא ירגישו אותם המפרשים כי אע״פ היה לו לשלמה לדבר בזה ולתת עצה לזה האיש שנכנס ערב בעבור זה הממון או בעבור דבר אחר שיש לו לעשות למי שהוא ערב או מי שתקע כף לנכרי ולזר אבל מה שפרשנו הוא סוד הענין הזה והוא העיקר ובזה הענין שרמז בו שלמה תלויים חיי הנפש הנצחית כי שלמה הוא לעולם מחבר דבריו להיות להם למיעוט שתי פנים כמו שזכרנו בתחלת הספר האחד שיהיה צד תועלת באותו הפסוק לבני אדם לפי הפשט כי אין טבע כל אדם להשיג אלו הענינים הנסתרים ולא כל אדם ג״כ ימצא נחת רוח והנאה באלו הפירושים הנסתרים, רק יש בני אדם הרבה שבורחים מהם כבורח מנשיכת הנחש ומעקיצת העקרב, ולמען תת ראיה לדברי זה שאמרתי לך עתה והוא שאין נפש כל אדם סובלת אלו הענינים אספר לך מה שקרה לי עם תלמיד אחד ברומי ואינו חושש אם אאריך מעט בענין זה, שאל אותי זה התלמיד ואמר לי מה רוצה לומר פסוק זה זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, פרשתיהו לו כמו שנזדמן לי מנסתר ומנגלה ולא ענה לי דבר, ובראותי כי טבע זה האיש לא היה סובל אלו הענינים שפירשתי לו התבוננתי בו כי היה מתלמידי האשכנזים, וכן היה ושבתי ואמרתי לו דע כי הפי' הנכון שבזה הפסוק הוא כי כשיפלו הזבובים בשמן המרוקח והטוב וימותו בו יבאישו אותו ויפסידו מעלתו וטיבו ולא אמרתי לו שהוא משל לענין אחר, כששמע דבר זה שפירשתי לו אמר ודאי זה הוא הפי׳ הנכון והאמתי ואין לפרשו על פנים אחרים והשלמתי לו מה שנשאר מן הפסוק ואמרתי לו יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט מי שיש בו מעט סכלות ומצח נחושה עד שבני אדם מתפחדים ממנו הוא דבר יקר מחכמה ומכבוד הנמצאים אצל בני אדם, אמר וגם זה ודאי הוא הפשט שלזה הפשט כמו שפרשתי ואחר שזכרנו זה הפסוק הייתי כפושע בעצמי אם לא כתבתי במקום זה מה שפרשנו אנחנו בו, זבובי מות הם רמז למפורסמות אשר בכללם נמצאות באדם הרעות כלם והענינים המגונים ג״כ בבני אדם שהם סבה לאיבוד הנפש ולמיתה נצחית ואלו הזבובים הם המבאישים השמן הטוב הנקרא שמן רוקח אשר הוא השכל האנושי שהוא מבוע החכמה ומקורה ויהיה יביע נגזר ממבוע ומן נובע ואם תרצה לפרש בו שהוא מענין דיבור תוכל כמו שמפרשים בו כי מרוב טוב השמן הוא משיב הדיבור במי שאבד אותו בחליו, ולפי פירושינו גם כן השכל הוא הדבר אשר בו הדיבור הפנימי באדם ויבוא אחר זה יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט הודיעך היוקר והמעלה אשר תהיה באדם שתמצא בו מאותם המפורסמות שזכר דבר מועט וקראם ג״כ סכלות מפני שהיא סכלות באדם המרבה מהם והממעט מהם הוא דבר טוב ויקר באדם החכם יותר ממה שחכמתו יקרה כשישתתף עמה סכלות הרבה כי הריבוי מן המפורסמות הרמוז בהם הסכלות יפסידו על החכמה והכבוד כמו שזה ידוע אצל כל חכם, והדבר הממועט מהם רצוני לומר מן המפורסמות הוא הצריך לאדם לעתים מוכרחים מפני שהוא ענין שאי איפשר זולתו לעתים המוכרחים ובו ג״כ תתקיים החכמה כמו שאמרו אם אין קמח אין תורה, זה שפירשנו הוא הפי׳ האחד והוא הנאות לבעלי החכמה והפי׳ השני הוא זה יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט כשתבוא מן החכמה והכבוד מעט סכלות הוא דבר יקר משניהם ורצוני לומר בסכלות הבאה מן החכמה והכבוד שהאדם כשיבוא לעשות מן הסכלות מאי זה מין שיהיה לעולם יעשה ממנו מעט ואותו המעט יהיה מעורב עם חכמה כמו שאמר כל ערום יעשה בדעת וישמור עצמו באותו הסכלות שיצא ממנו בכבוד כי כשצריך האדם לישא וליתן עם אנשים סכלים לא יאריך עמהם בדברים כדי שלא יגנו בו ולא יבזוהו וישמור בזה כבוד לעצמו ויעשה ענינו בחכמה בכל עסקיו שיהיה דברי סכלות משותפים בם כי על אלו הפנים יהיה אותו הסכלות המועט יקר מחכמה מכבוד שיהיו לזולתו כי עם זאת השמירה שתהיה לזה האיש ימלט ממנו הנזקים והמאורעים. והפי׳ השלישי הוא שהחכם אם ירצה לכבד חכמתו ותהיה נשמעת ומקובלת יהיה לעולם מערב עם דבריו ועם טענותיו מעט סכלות והוא שיהיה חזק לב כמה שהוא רוצה לבאר ויהיה לו ג״כ אומץ וגבורה בדברו עם החולקים עליו בחכמתו כמו שאמר על ענין זה במקום אחר ענה כסיל כאולתו וזה יהיה לו יקר מן החכמה והכבוד בהיותם נמצאים באדם שאין לו זה האומץ והגבורה בחכמתו וגם במי שאין בו חכמה כשיהיה לו משא ומתן עם הבריות אמר שהוא טוב מעט סכלות כדי שלא ירמו אותו בני אדם ולא יחשבוהו כפתי שאין בו ידיעה לעשות מעשיו ותחבולותיו כי זה הוא יקר אצל בני אדם לפי שיעור מעלת זה האיש יותר מן החכמה והכבוד שיש לבעלי החכמה, והתבונן כמה הפליג שלמה בזכרו בזה הפסוק זבובי מות והשמן הרוקח וכמה דקדק בו מפני שהם שני דברים שאינם מתחברים לעולם ולא הם נמצאים יחד כי הזבובים מטבעם לעולם לברוח מן השמן עד שהקצבים בארצות ישמעאל ימשחו הבשר עם השמן למען לא תקרב אליו זבוב ואין דבר בעולם שהזבוב לא יעמוד עליו אלא השמן ועל כן זכרם שלמה במשל זה מפני שהמפורסמות הנמשלות לזבובים אין להם הכנסה עם המושכלות הנמשלות גם כן לשמן במציאות ולא יחס ביניהם כלל וזאת ההרחקה אשר בין המפורסמות והמושכלות מבוארת גם כן במקומות אחרים בספרי הנביאים ז״ל כמו שהיא מבוארת גם כן בסיפור השטן ובני האלהים הנזכרים בהקדמת ספר איוב למי שיבין אלו הענינים והרמוזים וידע שיעורם ואם יצאנו עתה מכוונתינו נשוב לעניננו הראשון שעזבנו והוא אמרו.

[ד-ה] אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך. הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש. בא להודיעך שאם אתה רוצה לבחור בשכל ולעזוב שאר הענינים הבאים מן החומר ולהשים השכל לאדון על עצמך להמשילו על התאוות הגופניות אל תהיה בזה עצל ולא בעל שינה אבל תהיה עין שכלך פתוח ולבך לעשות זאת העבודה ולא יהיו עפעפיך ישנות ונרדמות אבל תהיה ניעור ונזהר בענין השכל לרדוף אחריו והוסיף עוד בענין זה בעצמו והוא להמלט מיד החומר ומשיעבודו כמו שינצל הצבי שהוא קל ברגליו מיד תופשו ויהיה מתעורר להציל נפשו ממצודת החומר ומשיעבודו כמו שינצל הצפור הנצל מפח מוקשו אשר כמעט שהוא יקוש בתוכו כן בעלי החכמה ורודפי השכל הם צריכים להיותם נזהרים שלא יהיו נלכדים ברשת החומר ובתאוות המפסידות על הנפש.

[ו-ח] לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שטר ומשל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. הביא זה המשל לרמוז על הזהירות הצריך לבעל השכל והחכמה ואמר שהנמלים הם בעלי חיים שאין להם הבחנה שכלית ולא דעת שיעשו בו עניניהם במחשבה מכוונת לתכלית מעשיהם וזה הוא שאמר אשר אין לה קצין שוטר ומושל והם מקדימים להכין צידתם להיות נזהר וזריז על עבודת השם כדי שתמצא נפשו מנוחה אחר הפרדה מן הגוף כמו שהנמלה הקדימה לקבץ מאכלה קודם זמנו כדי שתמצאנו לעת צרכה ועל כן אמר ראה דרכיה וחכם אשר אין להם מנהיג ויעשו זה הסדר וזאת ההנהגה כל שכן האדם שהוא בעל נפש שכלית שחייב לעשוק בחכמה ושאר שצריך לעשות מן הענינים הראוים לנפש ויהיה בזה זריז מאד מאד ולא תהיה לו בזה שום עצלה ואחר כן הוסיף לדבר בזה הענין כדי לחזקו ולאמתו ואמר על כת העצלים בחכמה.

עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. הודיעך כי העצלה בחכמה וגם בשאר הענינים הטובים היא מדה רעה מאד כמו שהזהירות מדה טובה ג״כ בכל הענינים כמו שבאר באלה הפסוקים מה העצלה באדם הדלות והחיסרון בין שיהיה זה הדלות והחיסרון מדבר על ענין חכמה או על ענין משאר הענינים.

מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב. אמר כי שמבטל זמנו ואינו מרגיל עצמו בחכמה ובשאר הענינים אשר הם מתקנים הנפש והגוף כפי השגתו וכחו רק הוא מכלה ימיו ושנותיו בענינים בטלים אשר אין בהם תועלת כלל והם כמו אנשים ישנים ונרדמים שוכבים ואינם זריזים לחפש החכמה מעט מעט כמו שאהבו השינה מעט מעט והשכיבה עם ידיהם חבוקים מרוב עצלתם ויהיה להם מזאת העצלה ומזאת השכיבה.

ובא כמהלך רישך ומחסרך כאיש מגן. כי העצלה והשינה המרובה זה העצל שעשה גרמו לו שיהיה עני מהרה כמהירות האורח המהלך בדרך ויהיה חסר מן הדבר שיגן על נפשו ויסתיר אותה מן העונש כאלו אמר שישאר ערום ממעשים טובים ומחכמה וכל זה קרה לו שלא היה זריז במעשיו והשינה והעצלה המרובה בטלוהו מהשיג החכמה ומבקשת המחייה ומשאר הענינים הצריכים לגוף ודע כי מחסורך כאיש מגן חסר הקשירה כי משפטו היה לומר ומחסרך כמחסור איש מגן כלומר בעל המגן כשהוא חסר המגן שלא יסתיר אותו במלחמה כדרך הפרשים שתופשים המגנים עם שאר כלי מלחמתם שלא. ישלטו בהם מכות הלוחמים ואחר כן האריך בחיוב אותם העצלים והישנים וכל אותם שהם בכללם ומסיעתם ואמר כי אותו הכת שאין לו חכמה כלל הוא נמנה עם הרשעים.

אדם בליעל איש און הולך עקשות פה. מפני שאינו שומע בחכמה ונמשך אחר סכלותו ועקשותו והולך אחרי עקשות דבריו ומאמריו ואין לו התנצלות שלא יהיה מנוי עם כת הרשעים כי לא נטה אחרי מבקשי החכמה ולא שמע לקול מוריו אשר הזהירו אותו להסיר מלבו אותו הדעת הנפסד אשר הוא נשען בו כמו שאמר על כמו אלו האנשים בפסוק אחר שעבר הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך.

קורץ בעיניו וכו'. אמר שזה הרשע לא די לו שאינו מתנצל לפני אנשי החכמה ואינו מתחרט על דעותיו ומדותיו המגונים אבל הוא מחזיק ברשעתו לסתור על דברי החכמים ומפרסם רעתו הנפסד וראיותיו החלושות ורומז בהם בגופו ואיבריו כדי שיוכל לאמת בתחבולותיו ולבאר מה שאינו מבואר, ובאר זה הענין בפסוק הבא אחר זה באמרו. תהפכות בלבו וכו'.

אמר שזה הכת הרע הוא משים מחלוקת עם דבריו וטענותיו בין התלמידים וחכמים כדי לבלבל עליהם ולהפסיד סדרם ומדרגתם וחתם מאמרו על זה הכת הרע ואמר כי כל מת שכוונו לעשות הכל הוא בא עליהם לתכלית רע ומכל מה שחשבו לראות ולעשות לא יעלה בידו מאומה מזה אלא יהיה גמולו בראשו כמו שראוי לו על מה שעלה בדעתו ועל מה שחשב.

על כן פתאום יבוא אידו וכו'. אמר שדעת זה הכת הרע ואמונתו הוא ענין נפסד מכל וכל ואין לו תקון ולא רפואה, כמו שאמר בספר קהלת על זה ועל מה שדומה לו מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות.

[טז-יט] שש הנה שנא ה' וכו'. ספר מדות זה הכת הרע ואמר שאלו המדות הרעות שבהם הם ששה ועם השביעית והיא האחרונה שבהם הם שבעה ומשלח מדנים בין אחים, והיא היותר רעה שבכלם מפני שהיא גורמת רעה על אנשים אחרים זולתו, כי המדות האחרות אינם כוללות כל הרעות ההם שכוללת המדה השביעית וההפסד הבא ממנה הוא יותר גדול מן ההפסד הבא מן המדות האחרות, וקצת מאלו המדות זכר בתחלת הספר בזכרו כת החטאים באמרו כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם, ואמר כמו כן נצפנה לנקי חנם ומפני שיש בכל אדם ששה כחות וגם השביעית אע״פ שמחשב בה שהיא בכלל הששה אשר בהם יסכים האדם לעשות מה שהוא עושה, זכר שלמה במקום זה מדות זה הכת במנין שבעה, ומה שחטא זה הכת והנמשכים אחריו באמונתם ובחכמתם הזרות והנפסדות, אמנם היה עם כל אלו הכחות הטבעיות הנמצאות בהם כמו שנמצאות במין האדם באשר הוא אדם ואלו הם הכח אשר בו השכל והכח אשר בו השמירה והכח אשר בו הזכירה והכח אשר בו הדמיון והכח אשר בו המחשבה והכח אשר בו הדיבור הפנימי והכח אשר בו החכמה והיא השביעית אשר אמרתי שיחשב בה שהיא נכנסת בכלל הששה ואלו השבעה הם כנגד השבעה שזכר שלמה באלו הפסוקים, והם עינים ימות והיא הראשונה, לשון שקר היא השנייה, וידים שופכות דם נקי היא השלישית, לב חורש מחשבות און היא הרביעית, רגלים ממהרות לרוץ לרעה היא החמישית ״יפיח כזבים עד שקר היא הששית, ומשלח מדנים בין אחים היא השביעית והיא היותר רעה שבכולם כמו שבארתי למעלה, ועל כן זכרה נפרדת באמרו ושבע תועבת נפשו כלומר עם זאת השביעית הם שבעה, כי כן דרכו לזכור כמו שאמר בסוף הספר שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, ואחרי שזכר ג״כ בספר זה כיוצא בהם וכל אחת מאלו שבעה שזכר הם נמצאות באותם האנשים החטאים בנפשותם שהם מואסי החכמה והתורה ובוחרים בסכלות ובמדות הרעות ובאמונות הנפסדות כמו המינים והאפיקורוסים וכ״ש שזכרם שלמה על אותם הדעות שהיו בזמן המקדש כעובדי הבעל ונוטעי האשרות ואמונת הכשדים ושאר האומות שהיו באותם הימים, וגם באותם שהם באלו הזמנים אע״פ שהם מועטים לפי מה שהיו באותם הזמנים שעברו, ואני אפרש לך מדה ומדה מאלו השבעה מדות על אי זה ענין היא נאמרת וזה הענין הנסתר לו לפי הפשט, אמר תחלה עינים רמות על אותם שמשימים כוונתם ושכלם בענינים הרמים והעליונים והם אותם שאינם מאמינים שההשגחה האלוהית מתפשטת בזה העולם השפל והם כופרים בה זאת היא הראשונה, והשנית לשון שקר והיא קרובה מן הראשונה והיא נאמרת על השקרים שאומרים בעלי האמונות שאינם אמתיות ועל הרעות שהם בודים מלבם על אמונת הש״י ועל מופתי הנביאים והאבות שאומרים שאיין שום דבר מזה בא מאתו וכופרים בנבואה ובתורה ואומרים שאינה מן השמים, והשלישית היא וידים שופכות דם נקי רוצה לומר שמעשיהם של אלו ופעולתם הרעים הם גורמות איבוד נפשות בני אדם שנוטים אחר דעתם ואמונתם שהוא ענין מנוי עליהם כשפיכת דמים, בהיותם מושכים בני אדם הנקיים שלא פשעו באמונת האל ית׳ והם מושכים אותם לחלקם ואמונתם בחלקות לשונם ובמתיקת דבריהם שמפתים אותם בהם כמו שאמרו ז״ל שאני מינות דמשכא. והרביעית היא לב חורש מחשבות און שהוא נאמר על אותם הסכלים שהם ממין זה הכת בעצמו שזכרנו והם אותם שמאריכים מחשבותיהם על המציאות וממשיכים רעיוניהם על ענינים עמוקים מעניני המציאות, והם ענינים שהשכל יגע לאמתם ולא יעמוד עליהם המופת כמו שתעמוד עליהם הקבלה, כענין ההשגחה וענין חידוש העולם ושאר ענינים דקים עמוקים אשר במציאות, והם גוזרים בהם כפי שנראה בהם לפי דעתם הכוזב ולפי ראיותיהם הבטלות אשר אין להם שורש ולא ענף, אבל הם מחשבות און כמו שאמר הנביא ע״ה הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו, ואמר גם כן על ענין זה בעצמו ועל כיוצא בו יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, והחמישית היא רגלים ממהרות לרוץ לרעה זה ג״כ אמר על אותם שהם ממהרים ללכת אחר אותם הפושעים לקבל מאמונתם ומחכמתם הרעה כמו שאמר בתחלת ספרו כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם שהוא נאמר ג״כ על ענין זה, והששית הוא יפיח כזבים עד שקר זה ג״כ נאמר על בעלי האצטגנינות הטועים בחכמה ההיא, שאומרים כי כל מה שלמטה מגלגל הירח אין בו דבר קטון או גדול אלא הוא בא מכח המזלות ושאר הכוכבים, ואינם מיחדים כחות הכוכבים לענינים ידועים כמו שהתבאר רק זה בפילוסיפיה האמתית, רק הם אומרים בכלל ובפרט שכל מעשה האדם רע או טוב הכל לפי גזרת הכוכבים ומשפטיהם והם מבטלים בזה ההבחרה הרצונית באדם ומבטלים בזה עיקרים הרבה מעיקרי התורה כמו שידעת, ועל כן אמר על מאמיני זאת האמונה יפיח כזבים וקרא אותו עד שקר שהם ירצו לבאר אלו הדעות והאמונות שלהם הכוזבות, ויתנו עידיהם באמרם שפלוני נולד במזל פלוני שהוא מורה על ענין כך ועל ענין כך על דרך משל שיהיה עשיר, ואינם מאמינים שהוא יתעשר מסיבה אחרת אלוהית או מקרית אם יזדמן לו זה ברצון האל, כמו שיאמין זה כל בעל דת, או עני והוא יהיה עני לסבה מן הסבות כמו שירצה הבורא ית׳, והם אומרים על אלו כי הכל תלוי במזל ומזלו שלזה העשיר גרם לו שיהיה עשיר וכן העני מזלו גרם לו שיהיה עני, ותולין העושר והעניות והמות והחיים והטוב והרע לפי מזלו של בני אדם, ועל זה המין מן האמונה ג״כ שאין לה יסוד ולא שורש אמר ויפיח כזבים עד שקר, והשביעית היא ומשלח מדנים בין אחים שהוא ענין נאמר ג״כ על מי שמשים מחלוקת ואיבה בין האנשים שהם אחים בחכמה וחברים בלימוד, ואמונתם אמונה אחת וכוונה אחת ואין ביניהם חלוקה בחכמתם ובתורתם ולא שינוי, כי הכת שזכרנו כמו האפיקורוסים והמינים והתועים בכוונה האלוהית בחכמתם הנפסדת הם מחפשים לבטל סדר אנשי החכמה ולומדי התורה ומרבים לחלוק עליהם כדי להפסיד עליהם ועל בית מדרשם והם מקשים על מה שהוא מבואר וישימו ספק על מה שהוא ודאי, עד שאפי׳ בזמננו זה נתחלקה בינינו הכוונה בחלקי האמונה לשתי כתות בהרבה מקומות בגלותינו, והם דעת הקראים שהוא כת נפרד מאד, ונבדל מכת חכמי התלמוד עד שגדלה איבתם כאלו לא יצאה אמונתם משורש אחד ולא נתנה מרועה אחד, עד שאינם מתחתנים אלה עם אלה מרב שנאתם זה בזה, וכל זאת האיבה והשנאה אמנם היתה בתחלתה שנכנס הספק על מת שאין בו ספק מאורך הזמן ומחילוק הדיעות עד שנפל ביניהם המחלוקת הגמורה והשנאה השלמה, על כן הוא דבר קשה מאד המחלוקת וכל שכן בהיות עמו כוונת שררה וניצוח, כי זאת התאוה תטה לב כל אדם מן האמת ומן הדבר שאין בו ספק כ״ש כשיהיה בו שום ספק, ובעבור זה הענין הקשה הרבו האמונות באנשי העולם ונפל החילוף והשינוי בהם בעבודת האל ית׳ כמו שאתה רואה כל עם ולשון באמונה מיוחדת שאינה ממין זולתה מן האמונות, כי הכוונה האלוהית הראשונה אמנם היתה תחלה שאנשי העולם כולם יעבדוהו ויאמינוהו שכם אחד ועל צד אחד בלא שינוי ובלא חילוף, רק לסבת מה שזכרנו נכנס השינוי הגמור באמונה ובמיני העבודה בכלל ובפרט, ועל זה החילוף והשינוי אמר הנביא ע״ה מפני שהיה בדורו ממיני אלו השינוים באמונת האל ית׳ הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר, ואני יודע כי מה שפירשתי בפסוקים אלו שהם שלשה שזכר בהם שבעה הענינים באמת יברחו ממנו הרבה בני אדם אבל איני חושש אם יהיה פירושי זה זר למאה אנשים סכלים כל זמן שיהיה קרוב לאיש אחד חכם, והמובן מאלו הפסוקים לפי משמעם ולפי הפשט והוא ענין ג״כ נופל על בני אדם לפי מדותיהם הרעות הנהוגות להמצא אצל הרעים מהם כמו שאבאר ואמר עליהם שלמה שהם מדות רעות נרחקות מן האל ומרצונו כשאמר עליהם שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבת נפשו, עינים רמות, הם הגאים והמשתררים על שאר בני אדם ואין בהם מדת השפלות והענוה, והשנית לשון שקר כמו שנמצאים הרבה בני אדם שיערבו בדבריהם דברי שקר וכזב כדי שיאמינו אותו בני אדם והם נשבעים לשקר על מעט דבר ואינם חוששים לעון שיהיה באותה השבועה, והשלישית וידים שופכות דם נקי כמו שיש בני אדם שמרוב רשעתם ואכזריותם מרצחים בני אדם על לא פשע או על מעט פשע שימצא באדם ומרוב כעסם אינם משגיחים שום דבר שיעשו ואין כוונתם אלא לנקום נקמתם, והרביעית היא לב חורש מחשבות און כמו שתמצא בני אדם הרבה שאינם מראים שהם אנשים שיעשו רעה בשום פנים אלא יש להם רכות לשון ומדברים בנחת עם הבריות ובלבם ישימו ארבם והם מלאים מדות רעות וחורשים מחשבות רעות ושקרים בסתר לא בגלוי, והחמישית היא רגלים ממהרות לרוץ לרעה שהוא ענין גם כן נמצא בהרבה בני אדם שיש להם הכנה טבעית להתעורר למלחמות ולקטטות וישמחו בהם מרוב תאותם להלחם ולהתקוטט עם הבריות ויוצאים לריב מהר ואם יאמר להם שום אדם מחביריהם ללכת עמהם לגנוב או לרצוח או לנאף או לעשות שום דבר מן הדברים המכוערים גם ממהרים לעשות רצונו וללכת עמו ואין להם יכולת למשול ברוחם ובתאותם שיהיו נצלים מאותם הרעות שירצו לעשות ומאותם המעשים הרעים שבאו לידם, והששית היא יפיח כזבים עד שקר והוא הפוך כי משפטו היה לומר עד שקר יפיח כזבים, אמר זה על מי שהוא עושה עדות שקר ויוציא מפיו כזבים ודברים שלא היו מעולם, והשביעית שהיא הנפרדת מכולם ברעה והיא חבר ליפיח כזבים עד שקר ושנייה לה ואמר ומשלח מדנים בין אחים שהיא נאמרת על המלשינים והמסורות שהם מאבדים כל הטובות וגורמים כל הרעות ואין תכלית לגנותם ולרעתם והיא נאמרת גם כן על בני אדם שמשימים איבה בין שני חברים או בין שני קרובים וילשינו זה על זה והולכים רכיל ומגלי סודות מאיש לאיש ומאשה לאשה ומדליקים מדורת השנאה בין האחים והקרובים ובין שאר בני אדם החברים, ואחרי כן חזר להזהיר ולדבר באותו הענין בעצמו אשר דבר בו מתחלה והוא להתרחק מאהבת החומר הנמשל לאשה ומן הפעולות הבאות ממנה והוא אמרו במה שעבר להצלך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה, אחר שצוה להדבק בדרכים הטובים ובחכמה ולהתרחק מן הדרכים הרעים ומן הענינים המגונים באמרו לנצור ארחות משפט ואמר אז תבין צדק ומשפט ומשרים כל מעגל טוב, ואמר גם כן כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, ואחר כל זה אמר להצלך מאשה זרה זה הדרך בעצמו לקח במקום זה, צוה תחלה להתחבר עם הצורה השכלית ושיהיה בה קיים ואחר כן זכר תועלת התורה והמותר וחתם מאמרו כלו להתרחק מן החומר והוא האשה והאריך בה מאד יותר ממה שהאריך בכל מה שעבר זאת היתה כוונתו להודיעך באלו הפסוקים ואני אזכיר לך כל פסוק ופסוק מהם.

נצור בני מצות אביך וכו', כפל הענין לפי מה שאמר בתחלת ספרו שמע בכי מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך אלא שהחליף במקום זה שתי מלות, בתחלה אמר שמע ובמקום זה אמר נצור ובמקום מוסר אביך אמר מצות אביך וכן הוא ראוי לומר כמו שאמר כי בתחלה ישמע האדם ואחרי כן ישמור וינצור מה ששמע ומה שצוה עליו, ואמנם פירוש הפסוק כבר פירשנוהו במקומו ואין צריך לפרש אותו פעם שנית, ואחר כן אמר על מצות האב ועל תורת האם שיהיה בהם מתמיד לקיים ילא יסורו מלבו.

קשרם על לבך תמיד וכו', שענינו אחד בעצמו עם ענין הפסוק שאמר בתחלת הספר והוא כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרתיך, שהוא נאמר גם כן על מוסר האב ותורת האם, ואין ביניהם הפרש כלל אלא שבתחלה אמר שהמוסר והתורה הם כלי זיין נאים למי שעושה אותם ובפעם הזאת צוה לזיין בהם באמרו ענדם על גרגרותיך שהוא ענין צווי, ופירוש הפסוק בעצמו הוא כמו שפרשנוהו במקומו.

בהתהלכך תנחה אותך וכו׳ הוא הענין בעצמו שאמר כבר במה שעבר על ענין זה באמרו מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה, כמו שפרשנוהו וקחנו משם.

כי נר מצוה ותורה אור וכו', הוסיף במקום זה מה שלא זכר עם המצוה והתורה והיא ודרך חיים תוכחות מוסר, מפני שאי אפשר לעולם להגיע אל שלמות התורה והמצוה אשר בהם חיי הנפש בלתי מדת המוסר, כי המוסר הוא שורש כל מדה טובה כמו שבארנו ענין זה במה שעבר, ומה שאמר כי נר מצוה ותורה אור סמך האור לתורה והנר למצוה כמו שהוא הסדר הטבעי כי הסוג הוא הכולל למינים והמין תחתיו ושני לו, כן האור הוא שם כולל לשאר מיני הנרות והאורות וכן התורה היא הכוללת כל המציאות המצות והיא קודמת להם במציאות ובמעלה, והמשיל התורה והמצוה גם כן לאור ולנר בעבור שהעוסק בהם תמיד הוא נשמר מן הכישלון כמו שהאור מראה הדרך וההולך בו איננו נכשל כמו שנכשל מי שנעדר ראותו או ההולך בלילה במקום שאין בו אורה, כמו שאומר הפסוק נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כמו שנמשלה דרך הרשעים לאפלה מפני שהם נכשלים במעשיהם ובפעולותיהם כמו שאמר דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ונוכל לפרש כי נר מצוה ותורה אור כי עושה המצוה נר שכרו דולק ומאיר ואינו נכבה וכן בעל התורה אור פעולותו ושכרו עומד לו שמור במקום וקיים, ירצה לומר שהשם ית' משגיח במעשיהם ומחלק להם מטובו אם לגוף אם לנפש אם לשניהם כמו שיהיה רצונו, וגם נוכל לפרשו על צד אחר והוא שהאור משמח נפש האדם כן התורה והמצוה משמחים נפש האדם העוסק בהם, כמו שאמר דוד ע״ה פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ומה שאמר ודרך חיים תוכחות מוסר רצה לומר בו מתוכחות המוסר יתבארו לו דרכי חיים אשר לנפש מפני שאי אפשר להגיע אליהם אלא עם המוסר תחלה אשר ממנו הוא הדרך אשר בו יבוא אל השלמות האחרון כמו שאמר בשאר פסוקי משלי, ארח חיים שומרי מוסר, ואחר שהודיע בתועלת המגיע לאדם הנוצר מצות האב אשר עניני הצורה השכלית, בא להודיעך כי אלו הענינים והשלמויות המגיעים לאדם מצד שכלו אי אפשר להיות זה אלא בתנאי שיהיה האדם נרחק מן החומר הנמשל לאשה ומן הפעולות הבאות שהם מסירות ממנו כל חכמה וכל מדה טובה אמר על ענין זה.

לשמרך מאשה רעה מחלקת לשון נכריה. כנה החומר כשיצאו ממנו הפעולות הרעות והמגונות אשה רעה, כלומר שפעולותיה רעים ומרים לנפש השכלית ומפסידים על כל ענין טוב שיהיה מחכמה ומענינים אחרים.

אל תחמד יפיה בלבך וכו', ומחלקת לשון נכריה לפי הדקדוק הוא חסר הדבקות כי משפטו היה לומר מחלקת לשון אשה נכריה וכמוהו וכרקב בעצמותיו מבישה, אשר משפטו לומר אשה מבישה, ומפני שרוב כוונת שלמה היתה בזה הספר להזהיר האדם שיהיה נרחק מאד מן הענינים החמריים כלם, זכר פעמים רבות מאד ענין האשה יותר משאר הדברים והאריך מאד בה ובעניניה ובמיני תענוגיה ופעולותיה וסדר דבריה ואפניה ורוב גנותה ורכות לשונה כדי שלא יהיה האדם נפתה לדבריה ונמשך אחריה, ואחרי כן אמר על הענין זה בעצמו.

כי בעד אשה זונה וכו׳, אמר שההזק בא לנפש היקרה והנכבדת מצד החומר שהוא האשה מן הדבר הקרוב להכשל בו ומן הנקל לעשותו כמו מן הדבר החומר והנמנע שוה בשוה וזה על דרך משל, כי בעבור אשה זונה ששכרה חתיכת לחם אחת ובעבור אשת איש שהיא יותר חמורה ויותר נמנעת יהיה האדם נענש כשיכשל באחת מהם, וכל זה הוא להודיעך שראוי לאדם שירצה להיותו שלם שיהיה נזהר ממיני אלו הענינים הנפסדים כלם הבאים מן החומר ונשמר ממיעוטם ומריבוים ולא יהיה נכשל בהם כי מהרגל הדבר המועט יבוא לעשות הדבר המרובה, ועל כן אם יהיה מוכרח לעשות שום דבר מן הענינים החמרים וממיני ההנאות שהם בכללם יעשה מהם בעת ההכרח מה שיספיק לו לבד, כמו שאמרה תורה על ענין זה לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, זכרה התורה קצת מאלו הענינים החמרים וזכר הגדולים שבהם והוא הדין בכל הנשארים שהם מזה הכת, ר"ל מכת החמר שהם הרבה לאין מספר, אבל שלמה ע״ה זכר בפסוק זה שתי הקצות שהם בענין האשה הרמוז בה החומר, הקצה האחד הוא אשה זונה ששכרה ככר לחם והקצה האחד הוא אשת איש, והוא הדין בכל מת שיכנס בין שתי אלו הקצוות ואחרי כן הפליג להביא המשל על ענין האשה שהנוגע בה לא ינקה מעונה וכל שכן אם תהיה אשת איש.

[כז-כט] היחתה איש אש בחקו וכו׳. לקח בזה המשל אשת איש וכל שכן אשת רעהו שהיא החמורה שבנשים לגעת בה להודיעך בזה, שהחומר הם מדרגות מהם קלות ומהם חמורות ומאחת מהם לא ינקה המתפשט המתפרנס מהם אלא במוכרח, אבל יש מהם שאין בהם עונש כי אם מועט ומהם שיש בהם עונש גמור ואיבוד נפש, כאותם האנשים שאין להם מחשבה אחרת כל ימיהם אלא לקבץ ממון כדי שיהנו גופם בכל מיני ההנאות הגופניות והתענוגים הנמשכים אחרי התאות החושיות ולא יפנו לבם בשום זמן בעבודת השם וכל שכן כשאין להם שום חכמה מן החכמות ולא הבנה בשום דבר שיהיה בו מושכל מן המושכלים, אבל מכלים כל ימיהם במיני אלו המפורסמות ובכל מה שהוא מכת הגנות והדופי לנפש החכמה, והם רודפים אחר תאוותיהם הבהמיות לבד ואין להם מדרגה במציאות אלא מדרגת שאר בעלי חיים שאין להם שכל.

לא יבוזו לגנב וכו׳, כינה בפסוק זה החומר בשם גנב מפני שהחומר עניניו ופעולותיו הם כפעולות הגנב כי הוא גונב דעת הנפש השכלית בכל אשר הוא עושה.

[לא-לב] נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. אמר שהרודף אחר התאות החושיות והגופניות הוא חסר לב כלומר שאין בו חכמה שיהיה מכיר בה מעלת הנקיות והתועלת שיגיע לו בהיותו מתרחק מאלו התאוות הזרות והמגונות המשחיתות נפש האדם, כמו שאמר משחית נפשו הוא יעשנה, ועוד נוכל לפרש בו באמרו נואף אשה חסר לב הוא מפני שבלב השלם באדם מציאות הכח המדמה וכל בעל חיים שאין לו לב לא יהיה נמצא עמו זה הכח בביאור ואיננו בבעל חיים שלם כמו שהתבאר ענין זה בספרי החרמות וגם שהדברים הנמנעים יפלו ברשת הדמיון גם כן, ועל כן אמר שלמה כי מי שהכח המצייר אשר בו חזק נוכח הצורות היפות וינעמו לו כל מיני הציורים וימשך בהם אמר תאותיו והוא נהנה בהם יותר מן הראוי קרא אותו חסר לב כלומר שהוא חסר בשכלו ובציורו בתתו ציוריו ומחשבותיו בהבלי העולם ולא נתן אותם בחכמה ובמיני המושכלות המחדדות השכל והמטרידות אותו בענינים נכבדים מועילים לנפש ולגוף כי לא בנאף אשה לבדו אמר שהוא חסר לב כי גם בשאר המדות הרעות אמר זה כמו שאמר בפסוק אחר בז לרעהו חסר לב, ועל כן הוסיף בגנות החומר והמגיע ממנו ואמר בו ובמתפשט בו.

[לג-לה] נגע וקלון ימצא וכו', אחר שזכר שני הטבעים המתחלפים הנמצאים באדם בשני הפסוקים שעברו כמו שפירשתי לך וזכר גם כן חרפת רודפי החומר באמרו נגע וקלון ימצא אמר על טבע האדם שהוא משולח ונמסר ביד תאוותיו ואינו כובש את יצרו כלל שהוא ענין רע מאד עד שיש לקנא עליו ועל חמתו מפני שאינו חומל על נפשו בעת חמתו ומפני שאינו חומל על נפשו בעת שיקום עליו יצרו הרע והוא שקרא אותו יום נקם, ומה שאמר לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שוחד הוא משל להפלגת זה האדם או זה הגבר בהיותו מעיז פניו כל כך ועומד נוכח שאר היצרים הטובים אשר בו שאינם יכולים להכניע יצרו וליסרו ולא יאבה ולא ישמע להם אכל הוא מחזיק ברשעתו לעשות חפצו וללכת אחר תאוותיו ויצריו הרעים כי באמרו כי קנאה חמת גבר באמרו דבר קשה וחזק הוא כמו הקנאה חמת גבר שאינו חומל על נפשו בקום עליו יצרו כאויב שהוא דומה בענינו ליום נקם שהוא יום רצח והריגה, וכפל ענין זה בעצמו באמרו לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שחד כי זה כנוי לקושי הפעולות זה האיש הנמסר לתאוות החמריות, אשר קרא אותו חסר לב ומשחית נפשו בפסוק שעבר, וירצה לומר לא ישא פני כל כופר שזה האדם ההולך אחר תאותיו אינו נושא פנים ליצר הטוב בעשותו העבירה ולא ישימנו כופר העבודה כלומר שיעשה המצוה תחת העבירה, ולא יאבה כי ירבה שחד הוא כפל לשון כלומר שלא ירצה לשוב מן החמה ההיא והעבירה אפי׳ אם ירבה לו האדם שחד עליה שיניחנה ושלא יעשנה.