הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. וכמו שהאריך בעניני גנות האשה כן האריך בזכרון עניני החכמה ואמר על החכמה ׳שהיא תצעק.

בראש מרומים עלי דרך בית נתיבות נצבה. ועל האשה אמר הפך זה באמרו בביתה לא ישכנו רגליה, כי בית נתיבות נצבה ירצה לומר שהחכמה מתיצבת ועומדת לגמול טובה לבעליה ולרודפיה כמו שהאשה גומלת רעה לכל הנפתים לה ולנמשכים אחריה, והוסיף לדבר דבריו בענין החכמה להודיע בהם שהחכמה היא דבר שהאדם יכול לקנותה בלא כסף ובלא מחיר ושאינו כשאר הסחורות הקנויות בממון ושהיא מוסרת עצמה לכל מי שירצה אותה וטורח בה כמו שבאר זה בפסוקים הבאים אחר זה.

ליד שערים לפי קרת מבוא פתחים תרנה. מלת תרנה שהוא לשון ריבוי תשוב לחכמה ולתבונה שזכר בפסוק ואמר שאחת משתיהן אומרה בקול רם.

אליכם אימים אקרא וקולי אל בני אדם. כי תרנה נגזר מן ותעבר הרנה שהוא הכרוז שמכריז עניני המדינה, על הנפתה מן האמה זכר נער חסר לב ועל החכמה אמר אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם ואמר עוד שהתבונה אומרת.

הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב. התחילה התבונה לעורר הפתאים שיבינו התחבולה והערמה כלומר שירגישו במי שירצה לרמותם והכסילים גם כן שיניחו כסילותם ויבינו התבונה וכל זה כדי להודיענו שאפי׳ הפתאים שאין להם לב בחכמת כשהם חפצים בה ומרגילים בלימודה וטורחים עליה יש בהם יכולת לדעת בעניניה עד שאיפשר שיגיעו לאחת ממדרגות השלמים.

שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים. גם זה המאמר דבק עם מה שעליו והוא שהחכמה או התבונה אומרים שמעו כי נגידים אדבר וזה המאמר חסר כי היה משפטו להיות על אחד משתי אלו הפנים או שיאמר שמעו נגידים כי אדבר ומפתח שפתי מישרים החכמה שאני פותח בה והדברים שאני מדבר בשפתי הם דברים ישרים ואין בהם עיוות.

כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע. דעתי ואמונתי היוצאים מנפשי ועוברים מחכי ומפי הם אמונות אמיתיות ודעות שכליות ואין לתפוש עליהם, אבל מה שיצא משפתי הרשע מדעת ומאמונה הוא דבר נתעב ונרחק מן האמת והוא גם כן חסר כי היה משפטו לומר ותועבת השם שפתי רשע או ותועבת ישרים שפתי רשע ורמז בזה על הדעות הזרות שזכר בראש הספר ועל האמונות הנרחקות שמאמינים בהם המינים והאפיקורוסים ועובדי הבעלים שהיו בימי שלמה, ואמר וצוה שלא להאמין בהם כי הם תועבת השם ואחר כן כפל דבריו כדי לקיימם ולהודיעם ביותר ביאור יאמר.

בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש. בא להודיע דעתם כי אמונתו היא אמונה ישרה ואמתית ואין לתפוש עליה כמו שיש לתפוש על שאר האמונות שמאמינים בהם רוב בני העולם כמו שזכרנו ענין זה במה שעבר.

כלם נכחים למבין וישרים למוצאי דעת. זה הפסוק הוא חוזר לאמרי פי שזכר, ואמר כי כל המאמרים שהזהיר בהם שהם אמרי פיו הם דברים נכוחים ומבוררים לאדם מבין ובעל חכמה והם מאמרים ישרים וטובים לאנשי החכמה אשר ימצאו הדעת אשר בו יהיו מבדילים בין האמת והשקר בענינים השכליים.

קחו מוסרי ואל כסף ודעת מכסף נבחר. זכר המוסר ושבח אותו וזכר אחריו הדעת והחכמה ועילה החכמה מאד והאריך בשבחה כמו שדרכו לשבחה ועל כן זכר המוסר קודם החכמה מפני שהמוסר הוא מן השלמות הראשון אשר אי אפשר להיות האדם שלם אלא בו כמו שהתבאר זה במה שעבר, ואין צריך לזכור זה פעמים רבות כי כבר הארכנו בזה הענין בדברינו באלו הענינים בפסוקים שעברו ובאמרו ואל כסף ירצה לומר בו כסף בלתי מוסר והוא שלא יחליף המוסר בעבור הממון מפני שהוא דבר שמעביר האדם ממדותיו הטובות כמו שאמרה התורה כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים, אבל אמר שיקח המוסר דבר קבוע אצלו וקיים ולא יהיה חומד בדברים שהם הפסד הנפש והגוף כי כל זמן שיהיה האדם בעל מוסר יעשה עניניו כראוי וכישר כי בכלל המוסר כמו שבארנו פעמים רבות הם מצות התורה כלה אשר הם בכלל השלמות הראשון שזכרתי לך בזה הספר פעמים רבות, ומפני שאי אפשר לאדם להיותו שלם אע״פ שיהיה עמו המוסר אלא בהשתתף עמו החכמה האריך שלמה בשבחה וזכר בה כל אלו הסיפורים והענינים.

כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. ואין צריך להאריך בפירוש דבר זה כי כבר דברו בו חכמים, וגם חכמי אומות העולם דברו במעלת החכמה ובתועלותיה כמו שדבר בה שלמה המלך, כי זה דבר ידוע אצל הכל שהחכמה באדם היא דבר שהממון ושאר הנכסים אינם מועילים ואפי׳ לגוף כמו שתועיל החכמה וזה דבר שעובר תמיד בין ידינו כי אנו רואים שהחכמים נמלטים בחכמתם מאלף צרות אשר הממון לא יוכל להצילם מהם, כמו שאמר שלמה בזולת זה המקום כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, ואמר גם כן והחכמה תחיה בעליה, ולא אמר והממון יחיה את בעליו מפני שהממון אין לו כח לעמוד לפני החכמה ואיננו כמוה בענינים רבים ובהרבה מקרים שיקרו על בני אדם אשר לא יועיל בהם הממון ואין לו מקום למלט אותם מצרתם אבל החכמה תמלטם, ועל כן אמר כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, וכל זה לפי הפשט אבל עיקר מאמרו שלשלמה בשבח החכמה והיותו מפליג בה ובמדרגתה אמנם הוא בעבור שהחכמה היא תכלית שלמה לנפש ובה תעלה מעלה מעלה ותגיע למדרגה העליונה ותהיה נצלת מעונש מר ממות.

אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא. הוא היה מדבר בעבור החכמה והיה אומר שהחכמה אומרת אני חכמה שכנתי ערמה ירצה לומר שהערמה ותחבולה הם שכנים לחכמה ונמצאים באנשי החכמה כמו שאומר לוכד חכמים בערמם, כי בחכמה יהיה האדם מתחבל ומערים כדי שינצח בחכמתו למי שחולק עליו וגם בשאר הענינים יעירוהי התחבולה והערמה, כמו שאמר הפסוק כל ערום יעשה בדעת, ודעת מזימות אמצא ואני דעת מזימות אמצא וכמו שהחכמה שכנה לערמה שהיא התחבולה כן המזמה נמצאת עם הדעת והדעת ימצא אותה, ותוכל לומר שהוא הפוך ויהיה ודעת מזמות משפטו ומזמות דעת כלומר מחשבות שלא תהיינה בטלות ונפסדות אלא ישרות ונכוחות וקרובות לחכמה אשר זה מאמרה, כלומר שהחכמה היא שאומרת מאמר בה והמזמה עניני המחשבה וההשתכלות בדבר כמו כאשר זמם לעשות לאחיו שפירושו כאשר חשב, ולפעמים תהיה שם מזמה ענינה קרוב מתבונה כמו שאמר מזמה תשמור עליך תבונה תנצרך כי ההתבוננות וההשכלות שניהם קרובים זה מזה.

יראת ה׳ שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפכות שנאתי. זה הפסוק יכלול בו שני ענינים, הענין האחד והוא הראשון הוא להודיע בו כי מי שיש בו יראת השם הוא שונא כל דבר שיהיה רע אשר בכללו כל מדה רעה וכל שכן גאה וגאון כי כמו שהשפלות הוא ראש כל מדה טובה כן הגאוה שהוא הפכו הוא ראש כל מדה רעה, ועל כן שם אותו הפך יראת השם שהוא המובחר שבמדות והמעלות כמו שהוא מבואר בהרבה מקומות מזה הספר, והענין השני הוא דרך רע ופי תהפוכות שהוא דבר שנוא גם כן מהבורא ומבני אדם הטובים, אבל באמרו רע בזה הפסוק פעם שנית ירצה לרמוז בו הדרכים הרעים והזרים אשר הולכים בהם בעלי האמונות הרחוקות מן האמת, ופי תהפוכות שנאתי משפטו היה לומר ופי מדבר תהפוכות ורמז בו גם כן דברי המינים והאפיקורוסים וטענותיהם ועובדי הבעלים שהיו באותם הזמנים והדומים להם מכל התועים על אמונת החל ית׳, ועל כן בא שלמה לזכור אלו הכתות בתוך דבריו שהוא משבח בהם המוסר והחכמה כדי שלא תהיה חושב שחכמת אותם האנשים ובעלי האמונות הזרות והנפסדות תהיה נכנסת עם חכמת בעלי אמונה האמתית והתוריית אבל דעותיהם נבדלות מאד מדרך האמת בהבדל יראת ה' מן הדרך הרע שהולכים בו אותם הכתות השנואות מהשם ית' כמו שזכר זה במקומות הרבה מזה הספר, ואחר שזכר הדעות הרעות באמונה חזר לשבח החכמה האמתית ולהאריך בסיפורה ולזכור מעלותיה וסגולותיה ואמר שהחכמה אומרת.

לי ענה ותושיה אני בינה לי גבורה. זכר אלו הארבעה שמות בעבור שהם ענינים נמצאים עם בעלי החכמה כי העצה ענינה קרוב לחכמה ולבינה אחר ששלשתם הם בטלים לפני השם והשם מבטל אותם כרצונו בעת פקדו על איש אחד או על אומה אחת כמו שאמר אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ ואמר גם כן לוכד חכמים בערמם ועצת נפתלים נמהרה, וגם התושיה שהיא התורה והאמונה המנויה עם החכמה באמרו ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה ואמר יצפון לישרים תושיה כי הישרים הם מכת החכמה כמו שבארנו בראש הספר וגם הבינה נכללת עם החכמה מפני שבידיעת החכמה יושגו אמרי הבינה כמו שאמר לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ואמר ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע, אבל בבינה אומר אני בינה מפני שהבינה היא במדרגה אחת עם החכמה יותר משאר השמות שזכר עם החכמה וגם הגבורה נמצאת עם החכמה אבל החכמה יותר טובה ממנה כמו שאמר בספר קהלת טובה חכמה מגבורה ואמר גם כן טובה חכמה מכלי קרב, ועם החכמה תמצא פעולת הגבורה כמו שאמר על האיש המסכן והחכם אשר מלט הוא את העיר בחכמתו שהיא פעולה שלא היה יכול לעשות כמוה המלך הגדול אשר סבב את העיר ההיא, ועוד יש טעם אחר בענין זה כי שלמה המלך כשזכר אלו הארבעה שמות עם החכמה לא זכרם שאלו לבדם תהיינה בכלל החכמה אלא זכר אלו הארבעת מפני שהם המעולות שבכלם והמובחרות שבעם והוא הדין בנשארות כמו שזכר אחרי כן העושר והכבוד באמרו עושר וכבוד אתי אע״פ שהוא דבר ידוע אצל הכל כי מי שיש בו החכמה יש לו הממון כמו שאמר הפסוק כי בצל החכמה בצל הכסף ולא היה צריך לזכור היופי עם חכמה כי ידוע הוא ג״כ שהחכמה מיפה פני האדם ומזהירה אותם כמו שאמר הפסוק חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה, שירצה לומר כי אע״פ שעוז פני האדם יהיה משונה החכמה שבו תאיר פניו וזה הוא הטעם כי מפני שבני אדם חומדים חכמת החכם ומיקרים אותה ובעבורה הוא בעיניהם נאה שבאנשים ונחמד בעיניהם מאד ומרוב האהבה גם כן שאוהבים אותו בעבור חכמתו הוא כאדם שאוהב בנו הקטן והוא נאה בעינו מאד אע״פ שהוא מכוער שבמכוערים, ומה שאמרתי שהחכמה תזהיר פניהם ושאר ענינים הוא כמו שאמר בפסוק אחר בדניאל והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

[טו-טז] בי מלכים ימלכו ורזנים יחקקו צדק. בי שרים ישרו ונדיבים כל שפטי ארץ. אמר שעם החכמה יהיו המלכים כשהם חכמים המולכים על ההמון ושולטים עליהם כי כשהמלך אין לו חכמה באשר יהיה עושה המשפט בארצו ולא ידע להנהיג עמו ימרדו עליו ויחליפוהו במלך אחר ויאבד מלכותו, ורוזנים יחוקקו צדק ירצה לומר שעם החכמה גם כן יצדיקו וישפטו השרים והרוזנים המנהיגים אנשי המדינה והממונים עליהם, בי שרים ישורו הוא ענין אחד שוה עם ענין בי מלכים ימלוכו ואין ביניהם הפרש, כלומר שהחכמה סבה לשרים להשתרר על בני אדם, ונדיבים ירצה לומר שהנדיבים שהם שופטי ארץ בצדק כשתהיה בהם חכמה ישפטו ארצם כאחד מן המלכים ויעמדו בה כי חכמתם תלמדם לעשות מה שראוי להם לעשותו ואינו רחוק שיהיה מלת הנדיבים חסרה כי משפטו לומר ובי נדיבים כל שופטי ארץ כלומר שבחכמה יהיו הנדיבים שופטים את העם בצדק ובמשפט.

אני אהבי אהב ומשחרי ימצאנני. בא לספר איך תושג החכמה שהחכמה אומרת אני אוהבי אהב מי שחושק בי וקובע עתים לחכמה ועוסק בה תמיד תעלה חכמתו בידו ויהיה נאהב מן השם ומן הבריות וכמו שהוא עולה החכמה ושגבה בהתמידו בה ובהודיע מעלתה לבני אדם תהיה היא גם כן מעלה אותו החכם ומשגבתו והוא שהבריות יכבדוהו בעבור חכמתו ויאהבוהו אהבה גמורה וירוממוהו בין בני אדם כמו שאמר הנביא על כמו ענין זה כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ומה שאמר ומשחרי ימצאונני כי מטבע החכמה שאינה מונעת עצמה משום אדם שרוצה אותה אבל היא קרובה מאד מבני אדם כמו שאמרה התורה על ענין זה לא בשמים היא לאמר וכו׳ ולא מעבר לים היא וכו׳ ואמר אחר זה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ומלת אהב הוא חסר פ״א הפו״על כי משפטו היה לומר אאהב למשקל אפעל והוא מן הקלים וכמוהו במשקלו ואחר עד עתה.

עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה. עושר וכבוד כבר זכרנוהו, ומה שהוסיף על עושר וכבוד הון עתק וצדקה היא תמה כי לא היה צריך לזכור הון עתק אחר שזכר העושר כי בכלל העושר הוא ההון אבל אני אבאר לך זה הענין הכפול והוא כי אמרו הון עתק וצדקה בא להודיעך כי העושר שזכר שהוא נמצא עם בעלי החכמה אינו עושר כשאר מיני העושר הנמצאים בשאר בני אדם, כי מיני העושר הם רבים כי יש אדם שהוא עשיר כשיהיה לו מה שיאכל וישתה וילבש לא יותר, ויש בני אדם גם כן שהם עשירים גדולים ואינם עושים טובה לעצמם מעשרם ומראים עצמם כאביונים, ויש מינים אחרים מהעושר שנמצאים בכתות בני אדם אין צורך לזכרם ועל כן אמר לך במקום זה הון עתק וצדקה לומר לך כי לזה החכם ההון שיהיה לו בעבור חכמתו אינו כשאר הממונות שיש לבני אדם שטורחים בהם ושלא יהיה גם כן הון שיהיה חומל עליו ושיטרח להוסיף בו כשאר בני אדם אבל יהיה הון קשור עם הצדקה וחבר לה כי כל מה שיתן השם לזה החכם בעבור חכמתו מממון ומהון הוא מחלק אותו לעניים ונותן אותו לצדקה וזה הוא הון עתק כלומר שהוא חזק ומקויים לעשות בו זאת הפעולה הטובה והיא הצדקה ולא יהיה ממון נאבד כמו שהוא נאבד כמי שחומד אותו ואינו שבע ממנו לעולם ויהיה שמור לרעתו כמו שאמר עליו בקהלת ואבד העושר ההוא בענין רע ובפסוק אחר אמר איש אשר יתן לו אלהים עושר ונכסים וכבוד ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו הנה באר בפסוק זה שהאל יתן לאחד מבני אדם עושר ונכסים וכבוד ואמר שהאל לא ישליטנו לאכול ממנו אבל להוציא עושר זה החכם וכבודו מכלל העושר והכבוד שאמר בקהלת שהוא נאבד זכר לך במקום זה הון עתק וצדקה והוא שרצה לומר לך שעושר החכם הזה אינו עושר נאבד אלא עושר מועיל לנפש ולגוף כמו שבארנו כי החכם האמתי שזכר בזה הספר אינו חומד הממון ומקבץ אותו כל כך עד שיבוא מלך או אדון לגזול אותו ממנו ואם יקבצנו הוא יודע סופו ותכליתו וטרם שיקרה לו בו שום מקרה הוא ממקרי המציאות יתפרנס ממנו בנפש שמחה וידים רחבות והנשאר יחלוק אותו לעניים ולאביונים ולא יהיה כח לשום אדם שיוציאנו מידו כי הוא כבר נתנו וחלקו לצדקה ועל כן אמר הון עתק וצדקה ואחרי כן הוסיף לדבר במעלת החכמה ואמר בעבורה.

טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר. גם זה בא במאמר כפול כי כבר אמר על החכמה כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה אמנם ההפרש שיש בין שני המאמרים הוא זה, כי בתחלה כשאמר שהחכמה טובה מפנינים זכר מעלתה סתם אבל לא זכר השכר שיקבל בעל החכמה כמו שזכר אותו בזה הפסוק והוא אמרו טוב פריי מחרוץ ומפז כי פרי החכמה הוא השכר שעתיד לקבל בעל החכמה והוא שרמז בו שלמה השכר שתקבל נפש החכם אחר היותה נפרדת מן הגוף וזה הוא הפרי באמת שהוא טוב מחרוץ ומפז לנפש וגם לגוף בעודנו חי וזאת היא התבואה גם כן שהיא יותר טובה מהכסף הנבחר, כי זה הפסוק גם כן הוא חסר כמו שהוא חסר ונדיבים כל שופטי ארץ שהיה משפטו לומר ובי נדיבים כלומר בסבתי, או תוכל לומר שתהיה מלת ישורו משמשת לשרים ולנדיבים כאלו אמר בי שרים ישורו וישורו נדיבים שהם כל שופטי ארץ כן זה הפסוק משפטו היה לומר גם כן טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר, והכסף הנבחר הוא הכסף הטוב שאין בו סיגים וזה הפסוק חתם בו תועלת החכמה לנפש אחר שזכר בתחלה תועלתה לגוף כמו שאמר באחד מן הפסוקים שעברו שבאר בו שתי התועליות תועלת הגוף ותועלת הנפש באמרו כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים כי אחר שזכר ירבו ימיך לא היה צריך לזכור שנות חיים אלא שהוא רמז בשנות חיים חיי נפש הקיימים והעומדים אשר רצו לומר בהם חכמינו הראשונים חיי העולם הבא.

בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. רצה לומר לך שהחכמה שהיא השלמות האחרון כמו שביארנו היא משותפת עם השלמות הראשון שהוא ענין שיכנס בו גם כן אורח צדקה כלומר ללכת בה עם עשות המשפט, כי הצדקה והמשפט הם שני ענינים גדולים שמעמידים ישוב העולם במעמדו ועל ענינו, ועל כן אמר שהחכמה שהוא דבר יקר ומעולה ומתקן ענין הגוף והנפש אי אפשר לה מהיותה משותפת עם שני אלו הענינים והם הצדקה והמשפט שהם העיקר.

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. בפסוק זה באר כל הענין שזכר באלו הפסוקים שעברו והוא שהחכמה המשותפת עם המשפט והצדקה היא השלמות הגמור לאדם שאין כמוהו שלמות ובזה יהיה האדם השלם משני אלו השלמות נוחל מה שתנחילהו החכמה כי יש בחכמה כח לעשות והוא להנחיל דורשיה ואוהביה מה שראוי להנחילם והוא למלאות אוצרותיהם הרמיז בו השכר הטוב אשר תקבל נפשם אחר הפרידה כי הדבר הנחבא באוצרות הוא אשר יגעו בו בני אדם אלא אחר זמן ולעתים הצריכים מאד כן האדם צריך לשכר הנפש בזמן העונש והפקודה אשר תפחד הנפש מהם ואם עסקה הנפש בחיי הגוף בחכמה ובשאר הענינים הראויים להתעסק בהם תוציא מאותו האוצר מה שתמלט אותה מהעונש ההוא הגזור על הנפש אשר לא בחרה בחכמה ועל כן אמר החכמים השלמים ואוצרותיהם אמלא עד שמצאו אוצרותם מלאים מהשכר ותקח הנפש ממנו מה שתצטרך לה.

ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. זה המאמר עמוק משאר המאמרים וראוי לכל בעל שכל להשתכל בו ולדעת מלות אלו אשר דבר בהם שלמה ע״ה במקום הזה והם קנין וראשית וקדם כי יש הפרש בין הראשון לדבר והקדמון לדבר ולדבר בענינים בקיצור הוא יותר טוב מהאריכות כי האריכות הוא כמותר ואינו נאהב, הקנין הוא שם יורה על ענינו יורה על הדבר המתהוה אחר ההעדר בעבור שההעדר הוא נגד הקנין כי הקנין וההעדר הם נגדיים ושניהם לעולם בנושא אחד ועל אי זה צד יהיו שניהם במקום אחד כי מציאות ההעדר אמנם יהיה במה שיהיה מטבעו להיות בו הקנין המשל בזה כי העורון העדר ומציאותו אמנם יהיה בדבר שיהיה מטבעו להיות בו הראות והראות הוא הקנין כי בדבר שלא יהיה בו מטבעו להמצא בו הראות לא יאמר בו העורון כי לא יאמר הכותל אינו רואה וכן הדלות והעושר הדלות העדר והעושר קנין וההעדר והקנין לעולם אינם נמצאים כאחד במקום אחד אבל בכל זמן שימצא האחד לא ימצא עמו השני יחד ובזמן אחד, וגדר ההעדר בהבחנת עצמו הוא דבר חמור ידבר בו בעל דבר אחר שיהיה מטבעו לקבלו ושיהיה בו אבל הקנין שהוא נגדו תצוייר בו ההתחלה ועל כן אמר ה' קנני ראשית דרכו וענין ראשית במקום זה הוא דבר נאמר על התחלה זמנית כלומר ראשון לדבר קודם היותו נמצא, והראשון אשר הוא שם מראשית והעלה שניהם מורים על ענין אחד ועל טבע אחד מפני שכל אחד מהם דבק בחברו כמו שהתבאר זה בספר מה שאחר הטבע כי כל מה שהוא ראשון לדבר הוא עלה לו וכל מה שהוא עלה לדבר הוא ראשון לו, אם כן מדבר זה התבאר כי החכמה שהיתה ראשונה לדרכי השם היא בעצמה עלה להם, והשם ית׳ אשר קנה אותה כלומר אשר תמצא אותה הוא עלה לחכמה ועל כן נקרא השם ית' עלה ראשונה או עלת העלות, ומלת קדם גם כן הוא שם נגזר מקדמון והוא נאמר על מינים רבים כמו שהתבאר זה בספרי האלהות ואמנם זה הוא ממין הקדמון לפי הזמן והוא אשר אין למציאותו מציאות זמני קודם לו, ושלמה זכר שני אלו השמות על החכמה שהם ראשית וקדם מפני ששניהם אינם מורים על מציאות זמן קודם לחכמה כי החכמה היא מציאות שני לבורא במציאות השכלים הנפרדים והגלגלים כי אם לא היתה החכמה קודמת לכל הדברים הקדמונים או שהיתה שוה עמהם במציאות לא יהיה המציאות צריך לחכמה במציאותו וזה דבר שאי אפשר שיהיו הנמצאים העליונים נמצאים במקרה וכמו שנזדמן בלא מכוין בהם יודע ורוצה, ויכול אשר שלשתם שב לענין אחד בבורא כמו שהתבאר זה ממקום אחר, ואמנם מלת דרכו ומלת מפעליו הם מורים על שם העצם בערבי גוהר אשר הוא שם מורה על דבר שהוא גשם ועל דבר שאינו גשם כמו שהתבאר זה בספרי הטבעיים ויהיה דרכו דבר מורה על העצם שאינו בעל גשם, ומפעליו יהיה נאמר על הנמצאות הגשמיות כלם כמו שהעצם נאמר על גשם ועל מה שאינו גשם כמו שאני מבאר לך עתה אמרו כי העצם הוא שם משותף יאמר עצם לכל דבר שיהיה בו עצמות כמו האדם או כמו הלובן כי יאמר עצם הלובן ויאמר עצם לכל נמצא שעצמותו לא יצטרך במציאותו אל עצם אחר שיתחבר בו עד שיהיה בפועל, ועל כן יאמרו הפילוסופים בדבריהם העצם עומד בפני עצמו וענינים רבים ודברים אחרים נכנסים בשם העצם אין לנו לזכרם כי די במה שזכרנו בו לפי מה שצריך לזכור בזה המקום, ואחרי כן באר שלמה בפרט מה שהתחיל לדבר בו בכלל. מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ.

נסכתי מענין אדנות ושררה נגזר מנסיכי אדום שענינו אדונים, ורמז בזה הפסוק ענין החומר הראשון אשר בכללו הד׳ יסודות וקרא אותו מקדמי ארץ כי שם ארץ כולל בו כדור הארץ עם כל מה שהשתתף בו מד' היסודות כי הכל חומר אחד משותף לכל הנמצאות אשר מתחת גלגל הירח אשר הוא החומר הראשון ואחר כן באר חלקי היסודות והמתהוה מהם ואמר שהחכמה קדמה להם במציאותה. באין תהומות חוללתי באין מעינות נכבדי מים, בטרם הרים הטבעו לפני גבעות חוללתי.

[כד-כה] אמר שקודם אלו הטבעים ואלו הנמצאות כמו המים והעפר והנעשה מהם היתה החכמה, כי מלת תהומות ירצה לומר בהם שהם יסוד המים הפשוטים שאינם מקבלים הפסד במיניהם והם שאין בהם הרכבה מיסוד אחר זולתם, ומה שאמר באין מעינות נכבדי מים רצה לומר שהם המים המורכבים אשר יקבלו הפסד באישיהם, ומה שאמר בטרם הרים הטבעו לפני גבעות חוללתי באר בו יסוד העפר שהונחה על טבעה ויסודה, ואמר שקודם זה המציאות וטבעו רצוני לומר מציאות יסוד האדמה היתה מציאות החכמה ואחר כן הוסיף להודיע לך שגם כן החכמה קדמה לישוב העולם באמרו: עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל.

אע"פ שכבר אמר זה בזכרו בפסוק שעבר תהומות ומעיינות והרים וגבעות הכל הוא דבר מורה על ענין אחד בכלל והוא כדור הארץ וכל מה שבו. בהכינו שמים שם אני בחקו חוג על פני תהום.

שמים שזכר בפסוק זה הוא שם כולל על כל הגלגלים והכוכבים, וירצה לומר שהבורא ית׳ הכין הגלגלים וסדר ענינם והילוכם הזר והמופלא ותנועותיהם המתחלפות בחכמתו העצומה אשר זולתה לא היה אפשר להיות סדר זה עם סדר הגלגלים וסדר המזלות השנים עשר הקבועים בגלגל שמיני, וסדר שבעה כוכבי לכת אשר לשבעה הגלגלים, ומלבד זה סדר הפעולות היוצאות מהם והשופעות בעולם השפל אשר זה הכל בגזרת חכמתו יתברך אשר הוא סבה ראשונה לכל אלו הנמצאים המוכנים לכל אשר תרצה חכמתו אשר הוא וחכמתו דבר אחד ועצם אחד אין הרכבה כלל ולא ריבוי, וזה הוא שאמר בהכינו שמים שם אני, כלומר שהחכמה בכלל מצויה תמיד עם כל אלו התכונות והענינים הנמצאים בגלגלים עם שהם גם כן בעלי נפש משכלת ולכל אחד מהם שכל נבדל ישכיל עצמו וישכיל הבורא יתברך, ומה שאמר מענין זה בגלגלים לא אמר כן על היסודות הד׳ כי על היסודות אמר בביאור שהחכמה קדמה להם במציאותם באמרו עד לא עשה ארץ וכו׳ וכינוי חוקו שם לשם ית׳, ורמז בחוקו חוג ענין הכדורית שדומה לחוג שהוא הכלי שעושים בו קו העגול, וזה הוא ענין הד׳ יסודות שכל אחד מהם לובש את חברו ומקיף אותו בטבעו, כי מלת תהום במקום זה הוא שם נאמר על כדור הארץ, ומה שנשתתף עמו מהד׳ יסודות כמו שאמר בסדר בראשית וחושך על פני תהום שם משותף פעם יהיה נקרא תהום יסוד המים לבדו ופעם כדור הארץ ומה שדבק בו מן היסודות הכבדים שהם המים והעפר וכמו שזוכר שמים פעם על השמים ממש ופעם עם שיתוף שני היסודות הקלים שהם האש והאויר. באמצו שמקים ממעל בעזוז עינות תהום.

זכר לך אומץ התנועה הסבובית אשר לגלגלים ושהיא סבת זה שלמטה מהם מתנועת יסודות אשר מהם כל הווה נפסד כי באמרו עינות אינו ר״ל מעינות יוצאות מתהום כמו שחושבים המפרשים אבל קשר עזוז עינות תהום הם עם אומץ השחקים להודיעך כי כח הגלגלים הם שעוברים בכדור הארץ ועושים בו מפעולתם וממעשיהם, ועינות תהום במקום הזה פירושו מקורות הארץ ומה שסמך לה שהם היסודות הארבעה הדבקים בה ומפני שהארץ באמצע מהם נתיחשו לה ונקראו על שמה כמו שאמר דוד על כדור הארץ ועל היסודות המקיפים אותה תהום כלבוש כסיתו, ובאר לך שלמה כי החכמה היתה מצויה עם כל אלו הכחות וההפלגות ושהיה קודמת להם במעלה ובזמן ושהיא נמצאת ג״כ עם מציאות הגלגלים שהם קודמים ג״כ בסבה ובמעלה ליסודות הד׳. בשמו לים חקו ומים לא יעברו פיו בחוקו מוסדי ארץ.

אמר שהשם ית׳ בהסכמת החכמה עשה כל אלו הענינים וגזר ביסדו טבע כדור הארץ שלא יסובבו מימי הים כדור הארץ כמשפט שאר היסודות, כי מטבע יסוד המים הוא להקיף יסוד האדמה מכל צדדיה כמו שהענין הולך בשאר היסודות כלומרר סדר ההקפה קצתם אל קצתם חוץ מן המים שהבורא ית׳ גזר זה הסדר שהמים לא יעברו מצותו. ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת.

אמר שהחכמה היא אמונה ומגודלת עם הבורא ית׳ ואצלו כלומר שהיא קדומה מכל הנבראים, ורמז בזה השמחה והחדוה התמידית הנצחיית המצויים עם הבורא יתברך בלי הפסקה כמו שהתבאר ענין זה בספרי האלהות, ושחכמתו ית' היא חכמה שאינה חוצה מעצמו אבל הוא וחכמתו אחד, כי לא חכמתו כחכמתינו שהיא תואר נוסף על עצמותנו אבל עצם חכמתו יתברך הוא עצמו ואין בו דבר נוסף על עצמו זולתו ועצמו הוא חכמתו, ומה שאמר יום יום ובכל עת הכל מורה על ההתמדה והקיום בענינו ית' ושהוא בלתי נבדל מעצמו בכל אשר ניחס אליו מדבר שהוא בנו ונוסף ונבדל מעצמותנו. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם.

ר״ל שחכמת האל ית׳ מתפשטת בעולם ההוויה וההפסד הנקרא ארץ ותבל להתמדת מיני ההוות הנפסדות אשר אותם המינים תמידים כהתמדת אישי הגלגלים, ושעשעי וכו' מורה על שהתמדת השגחתו ית׳ מתפשטת במין האדם ושנתן לו השכל אשר בו נתעצם האדם ובו הגדילו השם על שאר בעלי חיים אשר בעולם השפל והבדילו מהם אשר סבת כל זה היא החכמה השופעת מאתו על מין האדם בשגם הוא אדם. ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו

שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. אחר שהאריך בשבח החכמה רצה להזהיר לבני אדם שלא הגיעו למדרגת החכמת שיהיו בוחרים בחכמה ובמוסר, ואמר ואל תפרעו כלומר שאם יהיו מתחילים ללמוד החכמה ולקבל המוסר לא יהיו מניחים אותם בתאותם לעסקי העולם כמו שעושים רוב בני העולם שהם מתאוים מאד בחכמה עד שיתחילו להתעסק בה ובראותם כי לא תעלה בידם בזמן מועט כרצונם הם מניחים אותה מכל וכל ויכלו ימיהם עד יום מותם בריוח הממון ואיפשר שלא יעלה בידם אפילו הממון עד שימותו ויקרה להם מה שאמר הפסוק זה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה. אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמר מזוזות פתחי.

כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה׳. חזר פעם שנית לזכור שיהיה מאושר ומשובח מי ששומע לדבריו ואם האדם הולך אחר החכמה וחופש אותת בכל המקומות כמו שאמר שלמה במקום אחר על ענין זה, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אז ימצא חיים, ופירוש ויפק רצון הוציא רצונו ותאותו מאת השם בזמן שטרח בחכמה וידע בשכרה ובתגמולה והגיע לו מה שחשב בה ולפי מה שטרח עליה וידע ג״כ שהבורא ית' חפץ בחכמה ובמי שטרח בו. וחטאי חמס נפשו כל משנאי אהבו מות.

כמו שזיכה החכם כן חייב החוטא ובאמת כי האדם שאינו מבקש החכמה ואינו מקבל המוסר הוא חוטא כי הוא גוזל לנפש חלקה ושכרה וכשהאדם הרע במזגו יהיה משליט יצריו ותאוותיו הרעים חומס את נפשו בזאת המדה הרעה והוא שלא יתן לנפשו חלק בחכמה כדי שתתפרנס ממנה אחר הפרדה מן הגוף והיא תקבל אז עונש מר ממות כשעשתה דבר שמביא אותה לכל זה החיוב, וכל זה הפסוק הפוך הפסוק שעליו כי אינו רוצה לומר שהמוצא החכמה מצא חיי הגוף לבד על כל פנים אלא ר״ל בו חיי הנפש כי אל חיי הגוף לא היה אומר ויפק רצון מה'.