חכמות נשים וכו׳. בנתה בא כמותו גם אויביו ישלים אתו, כי משפטו ישלימו וכן כאן הראוי בונות.

הולך בישרו וכו׳. חלילה שיהיה הכנוי בוזהו שב על השם ית', עד שיהיה בפעל לבזיון ויהיה בזוי מן הבוזה אותו, אבל כנוי בוזהו שב לדברו ית' ולשאר מצותיו כמו שבאר זה הענין כי דבר ה׳ בזה ואת מצותיו הפר.

בפי אויל וכו'. באין אלפים וכו'. י״ל כי בהעדר השורים אבוסיהם שהם המקומות שעומדים שם הבהמות יהיו נקיים ממזון ורב תבאות בכוח שור, באר בו הטעם למה באין אלפים אבוס בר מפני שהתבואות תלויות בכח השוורים וריבוים לחרש בהם, וזה המשל כלל בו ענינים הרבה אשר בהעדר סבתם תהיה מציאותם נעדרת, ע״כ הודיעך בזה הפסוק ובזה המשל רמז גדול והוא שיהיה האדם משתכל בכל הענינים סבותיהם ולא יהיה הורס בענינים עד שידע מדרגתם וסבתם ומהותם ואחריתם, וע״כ זכר שלמה זה המשל בתוך דבריו בהיותו מספר מדות בני האדם המשובחות והמגונות בשני אלו המשלים, האחד הוא כהעדר והשני כקנין, והטובות והרעות שאדם עושה כלם הם העדר וקנין וכשתהיה נזהר באחת מהם יהיה הפכו נעדר ממך, המשל בזה כי כשאתה קונה המצוה הפלונית באותה שעה תהיה נעדר מן העבירה הפלונית שהיא הפכה וכל מצות עשה ומצות לא תעשה נכנסות בזה הגדר.

עד אמונים וכו'. עד אמונים ועד שקר הם נגדיים ובהמצא האחד לא ימצא עמו האחר בהכרח, ובא ג״כ להורות כי המדות הטובות והרעות פעולתן ומעשיהן הן שוות עליהם והנולד מהם הוא ממין מולידם וממציאם, ואם האדם קונה מדה אחת טובה לא יהיה חשיבותו קנין אותה המדה לבדה רק לקנות בה מדות אחרות טובות.

בקש לץ וכו׳ הלצים הם מקנאים לחכמים מפני הכבוד שרומזים להם מבני אדם ומעלתם וגדולתם, ומתאוים בעבור זה להיותם חכמים כמותם באותו החשיבות, אמנם מפני שאין ללצים ולכסילים שורש ורצון טבעי בחכמה ולא תספק מהם תאותם לעשות הרעות, לא תעלה בידם שום דבר מן החכמה ההיא שהם מתאוים, אבל הנבון שהוא הפך הלץ דבר נקל להשיג החכמה והדעת כי טבעיו וכחותיו כלם מוכנים לקבל החכמה וישיג מה שישיג וילמוד מה שילמוד בלא טורח כי הרצון והתאוה אשר לו בחכמה והנאה אשר לו מלימודה ומהשגתה יהיו לו סבה אשר לא ירגש בטורח אשר הוא טורח בה.

לך מנגד וכו׳. למען תהיה רחוק ממדותיו הרעות, וכל שכן אם אינך בעל שפתים ובעל דברים, אשר תוכל לנצח הכסיל אם יעורר עליך שום עירעור.

חכמת ערום וכו׳ החכמה אשר תהיה לאדם ערום היא אשר תשימנו להבין במעשיו כיצד יעשם, או זה הוא אדם ערום כיש לו בינה לעשות בה עניניו או יהיה הבין דרכו, כמו שאמר בספר עזרא והלוים מבינים את העם לתורה, כלומר שמורים אותה לעם ומאירים ענינה להם.

אוילים יליץ וכו׳ ר״ל לכל מקום שיהיה שם אשם או שגגה לא ימלט מהיות בו דעת האוילים או האוילים בעצמם, כי האשם מליץ בעבורם ומורה על פשעם או כל אחד ואחד מן האוילים יליץ אשם, כלומר ידבר דבר שיהיה בו אשם ושגגה ובהתערבם אחרים עם הבריות לא יהיה להם תרעומת וחילוק רק רצון ואהבה.

לב יודע וכו׳. לא שמעתי על שום מפריש שיפרש בו מה שיהיה נכון, וא״א לב האדם אשר הוא האדם שיודע ומכיר סער הנפש ומה טיבה ושהנפש אינה שמחה בהבלי העולם, אינו מתפשט בהנאות הגוף עם שאר בני אדם להתערב עמהם בשמחתם, וזאת היא מדת החסידים שאינם נהנים בזה העולם במיני ההנאות הגופניות וכל מחשבתם היא בעניני המות כמו שאמר לב חכם בבית אבל. והפי׳ השני הוא שהודיענו בו טבע האדם שאינו שמח בחלקו ושהוא חלק רע באדם כי מרת נפשו ענינו כענין פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש; כלומר שגוברת בהם המרה השחורה מרוב דאגתם, ובאר זה הענין באמרו ובשמחתו לא יתערב זר, כי בעלי המרה השחורה הם נפחדים מבני אדם ומתרחקים מהם ואינם שמחים כלל, ומפני שההרגשה הכללית היא בלב אמר לב יודע כלומר מרגש בזאת הליחה יותר מן הראוי ונמשך אחריה עד שאינו שמח בחלקו כשאר בני אדם. גם תוכל לפרש ע״פ הפשט ר״ל שהאדם יודע רעותיו וטובותיו ומה שהוא קובל וזולתו מבני אדם לא ידע לבו כי הוא לבדו, ובא להודיעך כי לב האדם ודעתו וכוונתי הוא דבר קשה להשיגו ולדעת אותו וע״כ תהיה נזהר מכל אדם להשמר ממנו כי אינך יודע מה טיבו ואם תוכו כברו, וכמו שאמרו ז״ל כל אדם יהיה בעיניך כליסטים, וכמו שאמר הפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה.

[יא-יב] בית רשעים וכו'. יש דרך וכו'. זה המשל אינו נאמר באחד מבני אדם לבד אלא ג״כ על ריבוי בני אדם, כאנשי המלחמה שיבחרו דרך אחד להלחם על שונאיהם ויחשבו לנצח כנקלה ויצא להם הענין הפך כוונתם.

גם בשחק וכו'. זה הפסוק דבוק מאוד עם שלפניו, כי כמו שיש דרך שסופו להפסד ולאיבוד ג״כ יש שחוק שסופו יהיה כאב לב, כלומר שיקרה לבעל השחוק על השחוק בעצמו ריב ומדון עד שאיפשר שבני אדם הרבה יהיו נהרגים בו, והה״א אשר באחריתה היא כינוי לשמחה והקדים ה״א הכינוי כי כן דרך העברים לעשות כן, כמו שבא כינוי מדרכיו ישבע סוג לב קודם היותו זוכר הלב.

מדרכו ישבע וכו', המפשרים כלם נבוכו בזה הפסוק עד שאחד מן הגדולים (עיין אבן עזרא שם) שבהם פרש בו מה שראוי לשחוק עליו והוא שאמר ומעליו מענין עלים כלומר עשבים וירקות, ואמר כי מן העלים הוא שבע האיש הטוב ושם כינוי העלים לאיש כאלו היה האיש גפן או תאנה, ורצה זה המפרש לומר באלו העלים מיני הירקות שאדם אוכל מבושלות, ואני לא ידעתי לו טעם בדבר זה כי העלים הוא שם מיוחד לבעלי האילנות לא לבעלי הירקות והעשבים, וא״א כי הלב ישבע וימלא תאוותו ממה שהוא מקיף עליו כי סוג נגזר מסוגה בשושנים, שענינו מסובבת ומוקפת, כי הלב הוא מדמה וחושב ענינים הרבה ודרכים רבים והוא ימלא רצונו מאותם הדרכים כשתסובב מחשבתו בהם כדי להוציאם לפועל, ואמר זה על צד הגנות באדם המרבה מחשבתו ומיגע חושיו בענינים שאינו יכול להשיגם, וע״כ אמר שהאדם הטוב הוא אשר בו מדת ההסתפקות ואינו מיגע מחשבותיו בדרכים ההם ולא ישים לבו במה שאי אפשר להשיגו, ויסיר מעליו זה הטורח ויקח מן הענינים כפי מה שחננו האל. וגם תוכל לפרש שהאיש הטוב הוא עליון בזאת המדה כלומר יותר מעולה ויותר משובח מאותו שמאריך מחשבותיו הבטלות בעניני העולם.

פתי יאמין וכו'. דע כי החכמים הם במדרגות, כי יש כת מהם בתכלית הידיעה והשכל וישיגו כל החכמות בימים מועטים, ויש מהם כת אחרת שאינם מגיעים להשיג כל ימיהם אלא חכמה אחת לבדה, והם טורחים בה זמן גדול קודם שיעלה בידם חלק אחד מן החכמה ההיא, והם באמת פתיים כשהם נערכים אל החכמים השלמים, ועל זה הכת אמר פתי וכו' כי הם מאמינים הדברים על דרך הקבלה ואין בהם ידיעה וחכמה לחקור ולא יבקשו מופת לדבר, כי הרוצה לדעת הענין מן הענינים מוכרח תחלה לארבעה השאלות והם: אם הדבר ומה הדבר ואיך הדבר ולמה זה הדבר, וערום מבין הענינים כפי חכמתו וידיעתו, וזה הוא שאמר יבין לאשורו כלומר כפי כחו והשגתו.

חכם ירא וכו׳. החכם ירא מלעשות דבר שיוכל להזיקו והוא נרחק וסר מן הדעות הרעות, או מי הוא חכם מי שהוא ירא מן התגרה והקטטה או ירא השם וסר מרע.

קצר אפים וכו'. ואיש מזימות בעל המחשבות הרעות שיש להם לב רע וצרות עין והם חושדים אפי' הכשרים שבאנשים, ונוכל לפרש בעל הזמה הוא שנוא מהשם, וקצר אפים ובעל הזמה שניהם אינם כובשים את יצרם ועל כן זכרם בפסוק אחד, וקרא שם הראשון אויל ושם השני שנוא.

נחלו פתאים וכו׳. ר״ל הפתיים יותר מוטבעים באולת מאותם שהם קצרי אפים. וע״כ אמר בהם לשון נחלה כקנין וכדבר הטבעי שאינו סר מהם ולא יסור, אמנם האולת שעושה מי שהוא קצר אפים אינו תמיד אבל היא בעת הכעס לבד אע״פ שהיא מדה רעה מאוד באדם.

שחו רעים וכו׳. לפעמים יקרה שהטובים יהיו מושלים על הרעים כמו שהוא הנכון ולפעמים יקרה שיהיה הפך זה, והוא שהרשעים הגיע ממשלתם עד שיהיו גם על שערי הצדיקים; ואפשר ג״כ שיהיה ורשעים על שערי צדיק ענין כפול לשחו רעים.

גם לרעהו וכו׳. אפילו מי שהוא רש מחכמה או ממעשים טובים כל בני אדם שונאים אותו, ומה שאמר ואוהבי עשיר רבים הוא כולל כל מיני עושר וכן הנדיבים ומי ששמחים בחלקם ובעלי החכמה.

בז לרעהו וכו׳. כי האדם שאינו מכבד את הבריות בגופו ובממונו הוא חוטא בנפשו ומביא עצמו למכשול; כי היום או מחר יהיה הוא צריך להם ולא יעזרוהו משונאיו ולא יעזרוהו בצר, ורמז לעשירים שהם בוטחים בממונם ואינם חולקים כבוד לריעיהם ולקרוביהם הדלים מרוב גאותם, והפכו מחונן עניים.

הלא יתעו וכו׳. חורשי רע הם התועים באמונת השם, ואיוב קרא אותם חורשי און, וזה הפסוק נדבק עם מה שלפניו כי גם ב' לרעהו הוא חורש רע.

בכל עצב וכו׳. שבח מי שחושב בעניני עצבון ומיתת הגוף כדי להכניע היצר הרע ושבח מדת השתיקה.

עטרת חכמים וכו׳. היה לו לומר עטרת חכמים חכמחם, אבל אמר זה מפני שהחכמה יותר יקרה כשבעל החכמה יהיה עשיר כמו שאמר וחכמת המסכן בזויה, וכן אמרו חז״ל אם אין קמח אין תורה.

מציל נפשות וכו'. עד אמת מציל בני אדם כשיצא עליהם עד שקר.

[כו-כז] ביראת ה׳ וכו׳. יראת ה' וכו׳. מקור חיים הם חיי הנפש אשר אינם בעלי תכלית כחיי האדם אבל הם חיי עולם אשר אינם כלים כמו מקור מים, ומה שאמר לסור ממוקשי מות באר בו החיים ההם והוציאם מכלל מיני שאר מיני החיים הנמצאים בנו.

ברב עם וכו׳. אמר זה כדי להעיר כל בעל מלוכה וכל מושל ארץ לעשות הנהגה טובה בעמו ולא יוסיף עליהם חקים זרים אשר בהם יבוא לידי קטטה ולמחלוקת, כי חרב המחלוקת יכלה הריבוי מן העם והשלום ירבה אותו,

ארך אפים וכו׳. סמך בזה הפסוק אחר ברוב עם להורות כי כל אשר יהיה האדם יותר גדול ונכבד ראוי לו שלא יכעס יותר מן הראוי, כי המלך שיהיה נוח עם הבריות הוא יותר נאהב ובני אדם מתקרבין אליו והוא יותר נעזר מעמו מן המלך האכזר והיהיר.

חיי בשרים וכו׳. לב האדם שהוא בריא ומרופא מכל מום ומכל מדה רעה הוא חיי בשרים לבעליו והוא כשלא יהיו בו כוונות הרבה לענינים רבים ממיני התאות וההפך להפך.

עשק דל וכו׳ כינוי עושהו שב לא לעצמו שהוא עושה לעצמו חרפה וכן מכבדו, או רומז שהעושק יצרו העוב ולא יתן לו חלק בחכמה עושה לו חרפה בזה.

ברעתו ידחה וכו'. שהרשע ידחה מבטחון השם ואין לו תקוה בנפשו, והצדיק אינו מפחד מן המיתה ולא מעונש הנפש.

בלב נבון וכו'. ר״ל הנבון כשיתאוה החכמה הוא עומד קיים באותו התאוה עד שתעלה בידו מן החכמה השיעור הראוי לו כפי השגתו, ובקרב כסילים תודע, שהחכמה נודעת להם בשיתוף השם לבד לא באורך הידיעה בעצמה אשר היא נודעת לחכמה כמו שאדם אחד יהיה יודע שם האיש ולא ידע מה טיבו.

צדקה תרומם וכו׳. שבח בזה הפסוק מאוד שתי אלו המדות אע״פ שיהיו ביד אותו הגוי וברשותו מעשים אחרים שאינם טובים, וחטאת הנזכר בזה המקום הוא חטאת שמכפרת את העון, ובא להודיעך כי כשהגוים שאינם מצווים על הצדקה והחסד הם מקבלים שכר טוב כל שכן שמקבלים עליהם שכר הרבה ישראל שהם מצויים עליהם.

רצון מלך וכו׳. כפשוטו המלך אוהב עבדו כשהוא משכיל, והוא דבוק עם הפסוק שעליו, כמו שהמלך רוצה לעבדו המשכיל כן האל יתברך אוהב בעלי הצדקה ועושה החסידים.