[א-ה] טובה תוכחת. התוכחת הוא מוסר מעורב עם הויכוח, ואהבה מסתחת ר״ל אהבה מרובה שתהיה בו שני אנשים אבל לא תהיה גלויה או שלא תהיה בהשגחה גמורה מן האהוב ושלא תהיה שלמה.

נאמנים. ונעתרות. ונשיקות השונא אף שהם מרובות אינם נאמנות, ומלת נעתרות נגזר מן והעתרתם עלי דבריכם שענינו ריבוי מן ועתר ענן הקטרת שענינו ריבוי ועובי.

נפש שבעה. מהנאות הגוף כלומר שאינה מתאוה מערבי הגוף ואינה נמשכת אחריהם תבוס נפשת, ונפש הרעבה שהיא לה כל מר מתוך רמז בזה רוב הנאתה וחוזק תאותה למפורסמת והתרחקה מן המושכלת, וחסר למ״ד השימוש כי משפטו לומר ולנפש רעבה.

כצפור. ר״ל שהאדם כשיקנה חכמה ויש לו קבלה טובה לא יהיה נעתק ממנה אל דעת אחרת.

שמן וקטרת. זה הוא משל לאהבת הרעים המתבודדים לדבר בדברי חכמה וימתיקו סוד ומתיעצים בינם לבין עצמם בחכמתם שקבלו מדברים שהם עצת נפש כלומר עסקי הנפש, והשמן דומה לחכמה בזכותו ובמה שלא יערבנו דבר זולתו אלא ממה שהוא ממינו ודומה לו וגם במה שהוא עליון על כל שאר הגופות כלומר שהוא צף על כל פלגיות המעורבות עמו, והקטרת ג״כ מחזק המוח שהוא משכן הנפש והתחלת המוח אשר בו הנפש הוא הלב.

רעך ורע. לא אמר לך שאם היה האח קרוב לך באהבה ובחיבה שאתה תהיה מחליף אותו באדם אחר, אבל הפסוק דבר באח רחוק באהבה וכל שכן אם היה רחוק במקום שאין לסמוך עליו, ועל דרך הנסתר רעך ורע אביך הצורה השכלית והמושכלות כי השכל הוא רע לאדם כשהוא אוהב החכמה כי החכמה אינה דבר אחר אלא המושכלות וכן השכל רע לצורה השכלית שהיא האב ודבק בה, אחר שהנפש היא צורה שכלית באדם והשכל והמושכלות הם פעולות הנפש ומעשיה, כשהיא חכמה ומוציאה אלו המושכלות מן הכח אל הפועל, ומה שאמר ובית אחיך רמז בו החומר, ומם שאמר ביום אידך ר״ל דעת שיתעורר עליך היצר הרע ויתקוטט בך, והודיעך היתרון שיש לצורה על החומר.

[יא-יג] קח בגדו. כי מה שאמרה התורה אם תחבול אין הענין באדם זר כי בזה אין לך עון (?) ועל דרך הנסתר זה מורה על הדעת הזר ואמר לך שתהיה בוחר לעצמך מאלו הענינים מה שאינו עצם להם אבל מה שהוא מקרה להם כי בגד האדם אינו עצמו אבל כמקרה קרה עליו מבחוץ, וע״כ אמר שתקח מן הדעת הזר מה שהוא חוץ מן הכוונה המורה על עצם הדעת ההוא, כלומר שלא תמשוך מחשבתך בו ושלא תטריד ג״כ שכלך בענינו.

[יד-טו] דלף טורד. סגריר שם דבר מסגר ולמד הפועל כפולה, נשתוה מורכב משני בנינים מנפעל ומהתפעל והוא עבר, הנון תורה על נפעל והתיו על התפעל, טורד נגזר מלשון ערבי שאומר יטרד שענינו ישליך ויפזר, דלף ענינו טיפה הדומה לדמעה מן דלפה עיני.

צפניה צפן רוח. אפשר שרוח בזה המקום רצה בו האויר המנשב לרוב תנועתו אע״פ שהאויר ג״כ הוא מתנועע בכל זמן ואין לו מנוחה, ואם תרצה לדעת זה תדענו מן השמש הנכנס בחדרי חדרים שאין שם רוח ותראנו מתנועע תנועה תמידית עם שאמרו קצת מן הקדמונים מחכמי האומות שאותם החלקים הקטנים והדקים שאינם מתחלקים לרוב דקותם הנראים לשמש כשיתחברו תהיה ההויה וכשיתפרדו תהיה ההפסד, ואמרו כי כל הנבראים המתהוים והנפסדים הם מאותם החלקים הדקים עד שבא מי שבטל זה הדעת — ושמן ימינו יקרא, יצעק על שמן ימינו שהוא כחו ובשרו שכלו וספו באשה. ורמז על אותם האנשים ששמו בטחונם ותקותם כל ימי חייהם בענינים שהם כלם צרכי החומר ולא עסקו כלל בתורה ובחכמה ואמר שלמה שהם כאלו צפנו הרוח.

ברזל בברזל. שאר המתכות אם תרצה לחברם צריך להתיכם ואחר כך יתחברו, אבל הברזל מיד שיהיה מלובן באש יתחבר עם חברו, מה שאין כן בנחשת ולא בשאר מיני המתכות ועל כן המשיל הפסוק פני הרעים והחברים לברזל בדבקות ובאהבה כשהם על הסכמה אחת ולב אחד, ואיש יחד היה לו לומר ויחד איש פני רעהו, ומי שמפרש מענין חידוד הוא נגד הדקדוק ונגד הענין, ורמז לך שההחברות עם האשה אינו כמו התחברות שני חברים כי על אשה אמר צופניה צפן רוח יעל הרעים ואיש יחד פני רעהו, ואל תקשה עלי מהפסוק והיו לבשר אחד כי זה נאמר על ענין פריה ורביה לקיום המין, אמנם החיבור הרמוז בזה מדבר על העצה וההתבודדת.

כמים הפנים. דע כי אין אדם יכול לראות פניו במים בשום פנים ולא בשום תחבולה בעולם אלא על צד ההשתחויה ושפלות הראש, והוא שתטה ראשך למטה נוכח המים ואז תראה פניך בהם, ועל כן רמז לשפלות ולענוה כי עם השפלות יהיה האדם מכובד מחברו ומקובל ממנו לא עם השררה והגאוה.

שאול ואבדון. הם שני ענינים המורים על ההעדר הגמור אחר שאין להם מציאות בהבחנת עצמם אבל הם מקרים נמשכים אחר נושאיהם והם נמצאים עם הפסד הנבראים כמו שהם בלתי נמצאים עם מציאות הוויתם, וגם העינים אינם שבעים מלראות הענינים המתחדשים במציאות זה אחר סור זה על ההתמדה הטבעית ובענין זה ההתמדה יהיה דומה על ענין שאול ואבדון.

[כא-כד] ידוע תדע. כי לא לעולם. ראוי לאדם גם כן לעסוק בבקשת מחיתו שהוא אחד מן הענינים המקיימים הישוב ומעמידים החכמה, כי לא לעולם חוסן ר״ל הטבה וכן בלשון ערב חוסן הטבה ומתת ודורון, כי האדם אם לא יבקש מחיתו וצרכי גופו אין לו כי לא ימצא מי שירחם עליו ויתן לו ממונו בכל זמן, וזה הוא החוסן שאינו בא תמיד לבריות מזולתם וגם החוסן הבא לאדם מריוח שירוח מיגיע כפיו אינו לעולם ולא בכל זמן, שאע״פ שהמלוכה והגדולה מצויה במלכים תמיד והם נותנים לבני אדם מממונם ומרחמים עליהם בעשותם הצדקה אמר לך שלא תהיה בוטח בהם.

[כה-כז] גלה חציר. כבשים ללבושך. ודי חלב. ספר בזה כל צרכי בני אדם ולא זכר היין והענבים כי לא התירו לענין תענוג ושכרות, ומלת עתודים חסר וא"ו הדבקות אבל בא במקומה וא״ו ומחיר, וזכר חלב העזים מפני שהיא רפואה ומזון והוא יותר טוב לגופות הבריאים והחולים.