Introductions to Amoraic Literature, Part I (Introductions to Tractates of the Babli), Nedarim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ד. מסכת נדרים
[א. יחודה]
"לשון נדרים משונה", אמרו כבר הראשונים בכמה מקומות¹.
footnotes: ¹ פירוש הרא"ש נדרים ב ע"ב, תוס' ז ע"א, כ ע"א, שמ"ק יב א ד"ה מיתיבי, שם ו ע"א ד"ה אמר לך רבא, ועוד.
חוץ ממה שנוגע לאוצר הלשון, משונה הוא בדקדוק ובטרמינולוגיה:
בדקדוק: "־ין" בבינוני ר' (במקום ־י); הכינוים: ־יהון, ־יכון (במקום: ־יהו, ־יכו, בבבלי); להון, לכון (להו, לכו); הדין, הדא, הלין (האי, הא, הני); הלין והלין (אידי ואידי), ע"ט ב'; אנת, אינון (את, אינהו); דילי וכו' (דידי); קדמאה, קדמאי, קדמייתא (קמא, קמאי, קמייתא); ית–; לא נמצא: ניהל–; מצוי "על" במקום "א–".
ובאוצר־הלשון: "לחמא" במקום "נהמא"; "ואלי"² במקום "שפיר דמי"; "יאות"³.
footnotes: ² נדרים ח ע"ב, ערוך וראשונים. ³ עז ב, רי"ף ורמב"ן: א"ל יאות.
ובטרמינולוגיה התלמודית: תיבעי (במקום "תיקו"⁴; ממילא נסבה ("כדי נסבה"), יד א; ("ידות") אינשי, איירי בהון (מאן דכר שמיה, ח"מ), ב ע"ב; למימרא בניחותא⁵, פלו' נאדי מן טעם דפלו', טז א (=פלו' לא אמר כפלו'); אי הכי (או "אם כן") מאי ("למה לי") למימרא⁶, ("פשיטא" בהקבלות)⁷; צריכא למימר, לג א; היכי קא מבעיא לן ("ליה"), סח א ("למאי נ"מ"); אלא מעיקרא דפלו' הכי איתמר, ה ע"א (אלא אי איתמר הכי איתמר אמר ר' פלוני), אלא הכי איתמר דפלו', שם ("אלא אימא אמר ר' פלו' ").
footnotes: ⁴ ז ע"א, י ע"ב, כא ב, נא ב ב"פ. ⁵ לה א, נח א–ב, צ ע"ב. ⁶ ט ע"א, טז א כ"י מ', כד ב, סא א. ⁷ אלא שכיוצא מן הכלל כיו"ב למשל קידושין נא ב = סד ב פשיטא.
וכל הלשון והסגנון שבנדרים הוא ברחבות שאין כמוה בבבלי.
[ב. עריכתה]
ויש בה במסכת זו דברים יוצאים מגדר המצוי והרגיל בנוגע להבנת הטרמינולוגיה התלמודית:
א) ו ע"א: אמר לך אביי הא מני ר' יהודה היא. והא אביי הוא דאמר אנא דאמרי אפילו לר' יהודה, הדר ביה. אלא לימא רבא דאמר כר' יהודה, אמר לך רבא אנא וכו'; כאן אומר התלמוד "והא אביי הוא דאמר" על מה שנאמר לעיל (ה ע"ב) בלשון: אמר לך אביי אנא וכו', טרמין שאינו מציין בכל התלמוד אלא דברים שסתם התלמוד, או בני הישיבה, אומרים על פי דבריו של אמורא (אליבא); כרגיל אומר התלמוד בכגון זה: אלא לעולם פלו' דאמר כרבנן ופלו' אמר לך אנא דאמרי וכו' (עי' למשל גטין עד סע"ב).
ב) נט ב: אתוספת קתני אסורין (שביעית פ"ו מ"ג) אי הבי מאי אתא רשב"ג למימר דתניא רשבג"א הגדל בחיוב חיב הגדל בפטור פטור, ת"ק נמי הכי קאמר, כולה מתני' רשב"ג קתני לה⁸. וכבר תמה הרא"ש (ועי' גם תוס'): לא מצינו רשב"ג חולק על משנה דבצלים וגם לשון חיוב ופטור לא שייך לומר בשביעית אלא איסור והיתר. וצריך לפרשו בדוחק דהכי פריך אי הכי דמפרשת דאיסור אתוספת קאי וסבר האי תנא דבנטע אחד יש איסור והיתר הא דקאמר רשב"ג גבי אילן שמקצתו עומד בארץ ומקצתו עומד בחו"ל⁹ דהגדל בחיוב חייב ובפטור פטור ואשמועינן דבאילן אחד יש איסור והיתר הא האי תנא נמי הכי אית ליה ומדקאמר התם רשב"ג אומר משמע דאיהו להודיה ס"ל הכי.
footnotes: ⁸ רא"ש ד"ו: כולהו מַתְתָאנָיָ רשב"ג קתני להו, "כל משנה שתמצא בה שאיסור והיתר גדילין במקום אחד רשב"ג קתני להו". ⁹ גטין כב א וש"נ.
כמה דחוקים הדברים!
אבל בוודאי שהמסורת נשתבשה כאן: ר' שמעון בן גמליאל, במקום "ר' חנינא בן גמליאל (שכן היה נוסח הבבלים במשנה) והשם הזה "רחב"ג" בא במקום "ר' חנינא בן אנטיגנוס", חילוף שהוא נמצא גם במק"א, תוס' נדה פ"ז ה בכל הנוסחאות: ר' חנינא בן גמליאל במקום "בן אנטיגנוס", שבמשנה ושבברייתא שבבבלי נח ב; ולהיפך אנו מוצאים: ר' חנינא בן אנטיגנוס, בברייתא שם כג א¹⁰, במקום: בן גמליאל, שבתוס' פ"ד ה.
footnotes: ¹⁰ גם בכ"י מ', אבל לא בציטט שבתוס' ח ע"ב ד"ה והא.
ורחב"ג (= ר"ח בן אנטיגנוס) זה הוא הוא שבסיפא דשביעית שם: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אם יכולין להתלש בעלין שלהן אסורין; ופירוש "אי הכי" אם אתוספת קתני "מאי אתא רחב"ג למימר", "ת"ק נמי ה"ק", שהתוספת אסורה. והמסדר האחרון, שכבר היה לפניו הנוסח "רשב"ג", הוסיף: דתניא רשבג"א וכו' (על פי גטין וב"ב).
ושתי הדוגמאות האלה דיין להוכיח, שסידורה של נדרים מאוחר הרבה; כי אלה הן בוודאי מעיקר התלמוד, אף שבוודאי יש בנדרים גם הוספות מאוחרות; כמו מא א: היינו דבכל דוכתא (עירובין, מכות ונדה) אמרינן אמר רב יוסף וכו' ניהלן, כה א: דההוא גברא וכו', שהביא כאן בשמ"ק בשם "בשר ע"ג גחלים".
אבל הוספות של "רב יהודאי" לא חלו כאן, כמו שחלו בשאר מסכות; כי נדרים לא נשנית בישיבתו (ואולי לא נשנית כבר לפניו).
רב נטרונאי בתשובתו¹¹ אומר: נדרים אין נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה¹² וכן אמר מר יהודאי ז"ל דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה לא נדר ולא שבועה¹³, וכן מעיד ר' יהודה ברצלוני בס' העתים¹⁴: ומשני מר רב יהודאי לא גשנית נדרים בישיבה; וכן בתשובה אחרת שבפרדס (ד"ק כז ב) וה"פ סי' קכ: כך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנן איך בנו כח וכו' וכל שכן [שאין אנו]¹⁵ שונין משנה דנדרים וכו'¹⁶.
footnotes: ¹¹ ה"פ מילר סי' קכב ושע"ת איי הים סי' קמג סעיף יב, א"ח ח"א סי' כח וכלבו ה' יוה"כ סי' סח. ¹² כ"ה בה"פ ובא"ח ובכלבו וכן בסמ"ג לאוין רמ"א (בסמ"ג חסר מן "לא נשנית" עד "לא נשנית"). ¹³ רב יהודאי מת בשנת ד"א תקכ"ג ועד סוף ימי ר"ג שמת בערך ד"א תרכ"ג, מאה שנה. ¹⁴ סמ"ג לאוין, רמ"א, א"ח ח"ב 497, הרמב"ן בסוף ה' נדרים, ועי' ר"ן ונמק"י כב ב. ¹⁵ כ"ה בה"פ. ¹⁶ גם בה' ראו אין ה' נדרים,
וכך לא נזכרה נדרים ברשימת המסכות שנשנו בישיבה שבקטע של ה"פ כ"י אדלר סי' 2639¹⁷: (שו' 8–15) סך מסכתא דקא מיגרסן הידנא מן איל[י]ן שת[א] סדרי. מן סדר זרעים וכו' ומן סדר נשים יבמות י"ו פיר' וכתובות י"ג פר' [גטים ט'] פר' סוטה ט' פירקי וקידושין ד' פירקי סך פירקי צ"א (קרי: נ"א) וכו'. [ומן] סדר קדשים שחיטת קדשים ד"י פירקי ומנחות י"ג פיר' שחיטת חולין י"ב פירקי בכורות ט' פירקי ערכים ט' פי' סך כולם נ"ז פירקי.
footnotes: ¹⁷ מונטסשריפט חס"ז, 134–135.
ודווקא מסכות אלה, שלא נגרסו בישיבה, נדרים, נזיר, מעילה, כריתות ותמיד – "לשונן משונה" ועריכתן משונה.
הלוי¹⁸ ריפא את השבר על נקלה: "כי בסוף ימי הסבוראים כבר הותחל גם בארץ ישראל להיות הלימוד במתיבתא תלמוד בבלי", "ומכיון שלא למדו נדרים בישיבות בבל, באו העתקות מסכת זו לאירופה רק מא"י, ועל כן נשאר אצלינו כפי מה שנכתב בא"י". "אבל מה הננו רואים לפנינו שאין שום שינוי בין מסכת נדרים לשאר מסכתות הש"ס וכל סידורם אחד ממש, וכן הוא גם הסיגנון באין הבדל כל שהוא(!) ורק נמצא באיזה מקומות כיוצא מן הכלל איזה חילוף לשון כמו תיבעי תחת תיקו או והדין תחת האי, זה בא רק משיגרת לישנא של המעתיקים בא"י אשר הרגלם גבר עליהם, ואחרי שאין [ב]זה באמת שום שינוי ושום נפקא מינה לא דקדקו בזה ונשאר כן, ומזה עצמו הדבר מוכרע ומוכרח שאם היה הדבר כן מעצם הסידור הלא היה כן בכל המסכת מראשה לסופה, אבל הוא רק במקומות מעטים, מפני שתקף ההרגל על המעתיקים הראשונים בא"י"!
footnotes: ¹⁸ דוה"ר ח"ג, 48–49.
ודברים אלה אין בהם אפילו צל של אמת: נדרים שונה ושונה בלשון ובסגנון ובסידור (עי' להלן), וא"א כלל שדבר כזה נעשה בהשפעת המעתיקים מא"י (אפילו אם נניח כמותו – מה שאינו נכון בהחלט – שמסוף ימי הסבוראים "הותחל גם בא"י להיות הלימוד במתיבתא תלמוד בבלי"), ואם היה הדבר כך היינו צריכים אפוא למצוא טרמינולוגיה זו בא"י, בירושלמי, ואיפה ישנה טרמינולוגיה כזאת של נדרים בירושלמי?! ¹⁹.
footnotes: ¹⁹ עי' לוויאס, Gram. 237.
לוויאס (Gram., 2) מחליט שמכיון שלא שנו מסכות אלה בישיבה בתמידות לא נשתנה לשונם כמו שנשתנה לשונם של חלקים אחרים, ונשארו בלשונם העיקרי ( אע"פ שנשתנו ונשתנו ע"י המעתיקים, והראשונים וכתבי־היד מעידים!). אבל זהו הגיון משונה: שאר המסכות, שלמדו בישיבות הגאונים – נשתנה לשונן ללשון שאינו לשון הגאונים, ונדרים וכיו"ב שלא נשנו בישיבות נשתנה לשונם ללשון הגאונים!
ברור שיש כאן טעם אחר יסודי (ולא חיצוני): עריכה אחרת, זמן וישיבה אחרת, ז"א מקום אחר ומסדר אחר. והוא, כמו שראינו ונראה, מאוחר הרבה משאר מסכות התלמוד.
נעבור נא על המקבילות ועל הסוגיות המוחלפות:
[ג. יחסה למסכות אחרות]
א) נדרים – נזיר
שתי מסכות אלה יש בהן כמה דברים משותפים ומקבילים, אבל אע"פ שלשונן דומה בעיקר וסגנונן שוה בהרבה, הרי הן מוחלפות בכמה וכמה דברים גם בלשון גם בתוכן, והרבה סוגיות שבנדרים מאוחרות.
- ב ע"ב–ג ע"א שונה מנזיר ב ע"א, ורחב יותר:
א) ותו ידות אינשי, איירי בהון וח"מ – בנזיר; אמר רבא ואיתימא כדי (סתם!) חסורי מחסרא וכו'.
ב) וכל היכא דפתח לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין וכו' יש מותרות לבעליהן וכו' יש טעונות שמן ולבונה וכו', יש טעונות הגשה וכו' יש בכור לנחלה וכו' הלין משום דאוושו ליה מפרש ההוא דפתה ברישא והא במה בהמה יוצאה וכו' אלא לאו דווקא זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא וכו' ואיבעית אימא ידות איידי דאתיין מדרשא וכו' – בנזיר: [והיכא דפתח לא הוי מפרש]²⁰ והתנן במה בהמה יוצאה וכו' יש נוחלין וכו' אלא לעולם תני הכי ותני הכי אלא התם דאיסורא דנפשיה הוא מפרש איסורא דנפשיה ברישא, גבי בהמה דאיסורא איידי בהמה הוא דאתי מפרש היתירא ברישא, גבי יש נוחלין נמי מפרש עיקר נחלה ברישא אלא התם²¹ לפרוש כינוי ברישא אלא היינו טע' ידות הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבין ליה. וכבר העיר הרא"ש שם: "אלא התם איסורא דנפשיה וכו' ובנדרים ליתא להך טעמא אלא מעיקרא פריך מיש נוחלין ומיש מותרות לבעליהן וכו' ומשני הני משום דאוושן וכו' והדר תו פריך מבמה בהמה".
footnotes: ²⁰ כ"י מ', ושם: הוו. ²¹ אין בכ"י!
ואת שאמרו בנזיר "אלא היינו טעמא ידות הואיל ואתיין וכו' " שנוי בנדרים בלשון "ואיבעית אימא"!
ג) ועל השאלה: וליפתח הדין ברישא, עונה בנדרים: מיפתח פתח בבכינויין דאורייתא ברישא והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא, הניחא למ"ד כינויין לשון נכרים וכו' מי קתני ידות ולאו חסורי קא מחסרת לה אקדים נמי ותני ידות וכו', אבל – בנזיר: וליפתח בהון ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושי מפרש ידות ברישא (ועי' רא"ש שם).
ומכיון שהח"מ נאמר בנזיר בשם רבא²² ומכיון שבנדרים מקושר בזה: וידות היכא כתיבן וכו', ושקלא־וטריא של אמוראים שונים בפירוש הברייתא, נראה שגם הסוגיא שלפניה היא בעיקרה אמוראית ולא סבוראית.
footnotes: ²² וח"מ רגיל אצלו, והוא אביה של שיטה זו.
- ד ע"א: הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות מאלתר וכו' – צוין למחלוקת ר' יוחנן ור"ל שבנזיר טז ב; וכן: ועוד האמר מר בר רב אשי וכו' – שם (ודברי רב אשי שאחריו מוסבים על דברי רב אחא בר יעקב לפניו).
- ה ע"ב: לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים, (אין) שמואל מוקים לה למתני' כר' יהודה וכו' אמאי דחיק שמואל לאוקומה למתני' כר' יהודה וכו'. אמר רבא מתניתין קשיתיה וכו'. מן השאלה אמאי דחיק שמואל וכו' ומתירוצו של רבא יוצא²³, ששמואל עצמו סובר הוויין ידים, אלא שמפרש משנתנו כדעת מי שאומר לא הוויין ידים, וא"כ "אין" הוספה מוטעית היא, וליתא בתוס' קידושין שם (ועי' שם וכאן). ושזו היא דעתו של שמואל יוצא גם מדבריו בגטין כו א: וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם²⁴. ולזו מתאימה המימרא שלו בקידושין ה ע"ב²⁵: הרי את מותרת לכל אדם ה"ז מגורשת. וגם בנזיר ב ע"ב השיבו על השאלה: "לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים" לא כמו שהשיב אביי בקידושין שם (להלן ו ע"ב) ששמואל סובר באמת "לא הוויין ידים", אלא: אמרי²⁶ בזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במילתא אחריתי וכו'; ו"אמרי אין", שבקצת נוסחאות²⁷ גם כאן הגהה היא כדי להשוותו עם סוגיא דקידושין, ו"לימא קסבר" כאן ובנזיר הוא כמו כל "לימא" שאינו עומד.
footnotes: ²³ כמו שכבר העירו התוס' בקידושין ה ע"ב וכאן. ²⁴ כרבנן, ולא כר' יהודה, עי' ר"ן ותוס' שם. ²⁵ עי' רש"י נזיר ב ע"ב. ²⁶ כ"י מ': לא, ועי' תוס'. ²⁷ עי' תוס' שם וקידושין.
ובנדרים ו ע"ב: איתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוויין ידים ורבא אמר לא הווין ידים אמר רבא רבי אידי אסברה לי וכו'. אבל – בנזיר סב א²⁸ מוחלפת השיטה²⁹: אביי אמר לא הווין ידים ורבא אמר הוויין ידים, וזו כשיטתו של אביי בקידושין, ששמואל סובר לא הוויין ידים, אבל רבא מיישב כאן בנדרים (ה ב) דברי שמואל כאילו הוא סובר הוויין ידים (עי' לעיל) כדעתו בנזיר. ובנזיר א"א להגיה כמו שהגיהו שם³⁰ מפני "לאיתויי", "הניחא לרבא" וכו'³¹. אבל גם בנדרים א"א להגיה מפני "אמר רבא רבי אידי אסברה לי³² וכו' ". אלא ש"איתמר" זה, שבא בסוף הסוגיא, כמו כמה וכמה איתמר, – ממקור אחר הוא, שנשנה מעיקרו בנזיר: מקיש ידות גזירות לנזירות, ולא הזכיר כלל "מקיש נדרים לנזירות" (לעיל ג ע"א), ובמסכת נזיר זו היתה המחלוקת מוחלפת.
footnotes: ²⁸ וכנו' הישן, עי' תוס' שם. ²⁹ עי' תוס' כאן. ³⁰ עי' תוס'. ³¹ עי' שם בתוס'. ³² רבא רגיל לומר כך.
- ט ע"ב: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו'. מתוך הסוגיא הסמוכה: מתקיף לה ר' מני מ"ש אשם נזיר טמא דלא אכל וכו' אי הכי אפילו נזיר טהור נמי וכו', מוכח שבעל נדרים גרס "טמא".
אבל בתוס' נזיר פ"ד וספרי נשא פיס' כב וירוש' נדרים לו ע"ד ונזיר נא ע"ג ליתא "טמא". וכן ליתא בבבלי נזיר ד ע"ב³³.
footnotes: ³³ כ"י מ' ורש"י ותוס'.
ודברי ר' מני ור' יונה – בירוש' נדרים ונזיר שם (דברי ר' יונה סתם) נאמרו בנזיר טהור. וכן דברי אביי בדף י ע"א, מפני שהם סוברים ש"אשם" לאו דווקא; אלא כל קרבנות נזיר.
גם מן הסוגיא הסמוכה לזו, בנדרים י ע"א, יוצא שלא גרסה "טמא", שהרי היא אומרת: אמר אביי שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי וכו' (ר"ן: מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא וכו') והדין קרא בנזיר טמא כתיב?! (ר"ן: דאילו לשמעון הצדיק לא קשיא מידי וכו'!) משום דשנה בחטא הוא, "ואית ספרים דכתיב בהו ורבנן הדין קרא בנזיר טמא ומשום דשנה בחטא הוא – דרבנן דלית להו הך דר"ש ור"א הקפר אמרי לך הא דקרי ליה לנזיר חוטא בנזיר טמא כתיב וכו' " ("שיטה" בשמ"ק).
ולענין ר"א הקפר סוגיא דנדרים (וסוטה טו א) מוחלפת מנזיר ג ע"א: אין, דאפילו לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא ה"מ גבי נזיר טמא וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה (וכבר העירו ע"ז תוס' סוטה טו א והמאירי כאן; אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכ"ש במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד).
אבל מתאימה לגמרי לנזיר יט א (תוס' שם): והא [הדין קרא]³⁴ בנזיר טמא כתיב ואין אפילו נזיר טהור קאמרינן קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. וא"כ יש לנו גם בסוגיא זו של נדרים מקורות שונים וחולקים שנצטרפו יחד.
footnotes: ³⁴ ע"פ התוס', ושם: האי.
- יא ב: בעי רמי בר חמא וכו' הרי עלי כבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים מהו, אי דקאמר בהדין לישנא בהיתרא קא מתפיס אלא כגון דמחית וכו' (וכיו"ב יב סע"ב: ה"ד אינימא לפני זריקת דמים וכו', ועי' להלן).
בנזיר כב ב: מר זוטרא בריה דרב מרי אמר היינו דרמי בר חמא דבעי וכו' הרי עלי כבשר זבח שלמים מהו וכו', מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבח שלמים אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל ליה בחוץ – מיקדש קדיש אבל הכא וכו' ואיכא דאמרי היו דרב"ח וודאי.
בבעיא שבנזיר אין אפוא "לאחר זריקת דמים" (כמו שדחו זה גם בנדרים), ולל"ק שם אפילו אם "בצננא (= בהיתירא) קא מתפיס" בבעיא דרמי בר חמא אסור, מה שמתנגד לסוגיית נדרים, וא"א להתאימה אלא ל"איכא דאמרי" שבנזיר!
- יב ב–יג א: לימא כתנאי הרי עלי כבכור ר' יעקב אוסר ור' יוסי מתיר, היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים וכו' אלא לאו כגון דמחית וכו' ותנאי היא ("מר סבר בעיקרו מתפיס ומר סבר בהיתר קא מתפיס"), לא דכ"ע לפני זריקת דמים ומ"ט דמאן דשרי אמר קרא כי ידור וכו' (עד:) מי לא מיקדיש,
בנזיר ד ע"ב: לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי (ר' יהודה ור"ש) דתנן הרי וכו' מאי לאו ר' יהודה סבר לה כר' יעקב דלא בעינן דבר הנידר וכו' לא דכ"ע בעינן דבר הנידר ושאני גבי בכור דכתיב ביה לה' וכו' (כבנדרים).
כאן השתמשה נדרים בנזיר!
- סח א: איבעיא להו בעל מיגז גייז וכו'. בעיא כיוצא בזו של נזיר כא ב: בעל מיעקר עקר או מיגז גייז וכו'.
ב) נדרים – שבועות
גם שתי מסכות אלה יש בהן כמה דברים משותפים וכמה סוגיות מקבילות, אבל מה טיבם?!
- יב א: מיתיבי (= "ת"ש" לפשוט בעיא של רמי, אם "בעיקרו קא מתפיס או בהיתירא קא מתפיס") איזהו איסר האמור בתורה האומר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו וכו' ואמר שמואל והוא שנדור באותו היום, היכי דמי וכו' ש"מ בעיקרו קמתפיס, דשמואל הכי איתמר אמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך³⁵.
footnotes: ³⁵ "ואילך" אין בשבועות כ ע"א ולא ברש"י ולא בריטב"א ריש פ"ב (רי"ד: שנדור מאותו היום).
וכך הוא לשון שמואל בשבועות שם: והוא שנדור ובא מאותו היום, "שקבל עליו כבר בנדר שלא יאכל בשר ביום שמת בו אביו" (רש"י שם). ושם בע"ב: כיום שמת בו אביו פשיטא ("וכי משום שמת בו אביו מיגרע גרע איסוריה, הרי נדור ובא הוא ונדר בדבר הנדור"), כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה, סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי (לא הויא איסור והאי)³⁶ לא מיתפס בנדר הוא קמ"ל [מעיקרא קאי באיסורא (דרבנן)³⁷ והשתא קאי (באיסורא דאורייתא)³⁸ בבל יחל דברו]³⁹.
footnotes: ³⁶ כ"י מ' ליתא. ³⁷ כ"י פ' ליתא. ³⁸ כ"י פ' ליתא. ³⁹ כ"י מ' ופ', ועי' רש"י.
בכל אופן "נדור ובא", לפי הסוגיא של שבועות הוא משום שצריכים לידור בדבר הנדור⁴⁰, ונדר ביום שמת בו אביו שלא לאכול בשר באותו יום ועכשיו הוא מתפיס בו.
footnotes: ⁴⁰ עי' להלן יד א.
אבל בירוש' כאן (פ"א לו סע"ג): ר' יוחנן ורב תריהון אמרין והוא שיהא נדור באותו היום. ר' יוסי בעי אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר⁴¹, וימר (קרי: נימר)⁴² באותו (?) היום⁴³.
footnotes: ⁴¹ עי' בבלי יד א. ⁴² ו"נימר" בירוש', כמו "אימא" בבבלי. ⁴³ עי' מאירי כאן.
סוגיא של שבועות בכל־אופן מוחלפת מזו של נדרים. ר"ן: והך סוגיא קטיע היא דלא פירש הש"ס א"כ מאי אתא לאשמועינן וכו' אלא סמיך ליה אסוגיין דריש פרק שבועות שתים בתרא וכו'!
- טז א: מכלל דשבועה⁴⁴ שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי⁴⁵ (שבועות פ"ב מ"א) שבועות שתים שהן ארבע שאוכל ושלא אוכל וכו' אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע, היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא ותו שבועה שאוכל דאכילנא משמע אבל⁴⁶ אמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר⁴⁷ שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר וכו' – כל סוגיא זו מעובדה ולקוחה משבועות (יט ב–כ ע"א), אלא שלפני התלמוד של שבועות לא היתה עדיין מ"ב של נדרים (קרבן לא אוכל לך וכו' אסור) במשנה שלהם, אלא ברייתא היתה, והרומיא היא מברייתא למשנה של שבועות: מתניתין בשאין מסרבין בו לאכול ברייתא במסרבין בו לאכול וכו' (שם כ ע"א, והתוס' שם יט ב נדחקו בזה והגיהו מה שהגיהו)⁴⁸, ונדבר ע"ז במקומו.
footnotes: ⁴⁴ כ"י מ'; בדפוסים: דהא שבועה, כנו' הדפוסים במשנה. ⁴⁵ כ"י מ', דפו': ורמינהו. ⁴⁶ כ"י מ' ליתא, ועי' להלן. ⁴⁷ כ"י מ': אפי' א' תוב. ⁴⁸ הרמב"ן הגיה ע"פ ר"ח ו"נוסחי עתיקי": מתניתין דהכא – מתניתין דהתם, אבל אין זה לשון התלמוד, אלא: כאן – כאן –.
וכבר העיר הר"ן (טז ב) ש"זו מן הסוגיות המתחלפות": לפום האי לישנא (דנדרים: היו מסרבין וכו' ואמר אכילנא אכילנא ותו שבועה וכו') משמע דכי היכי דצריך הוכחה לומר דשאוכל דלא אכילנא משמע הכי נמי צריך הוכחה דשאוכל דאכילנא משמע ובריש פרק שבועות שתים בתרא באוקמתיה דאביי גופיה לא משמע הכי אלא דסתמא בלא שום הוכחה שאוכל דאכילנא משמע וכבר כתבתי שם שזו מן הסוגיות המתחלפות⁴⁹.
footnotes: ⁴⁹ ועי' גם בפירוש הרא"ש.
ובנדרים נוסף גם: אביי לא אמר טעם כרב אשי וכו' ורב אשי נאדי מן טעם דאביי וכו' ואיכא לתרוצה נמי וכו'.
וחוץ מאלה כמובן כמה שינויים בסגנון ולשון: בשבועות: רב אשי אמר תני שבועה שאי אוכל, ובנדרים: רא"א שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר; בשבועות: לישניה דאיתקילא ליה, ובנדרים: מיקם (= מיעקם) לישנא היא ("דאיתקיל ליה" ליתא בנדרים בכ"י מ' ובמפרשים, ולקוח משבועות).
וזו ראיה ניצחת על איחורה של מסכת נדרים.
- יח א: אמר רבא אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו ממאי וכו' לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא וכו' למאי הילכתא לכדרבא וכו' לימא מסייע ליה מי שנזר וכו' כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א.
ר"ן: מאן דמסייע ליה לרבא מהא על כרחין כרב הונא (לעיל יז א) ס"ל דאמר דבאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חלה על נזירות וכו' וה"ק ודאי הא מתניתא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום מתוקמא וכו'.
ה"ל"א" כאן הוא לשון שבועות כז ב⁵⁰: חיובא הוא דליכא⁵¹ הא שבועה איכא למאי הילכתא לכדרבא וכו' לימא מסייעא ליה וכו' הכי השתא התם נזירות מיהא איתא דכי מני לראשונה בעי מיהדר מימנא לשנייה (בלא שאלה) הכא שבועה שנייה מי איתא כלל.
footnotes: ⁵⁰ ושם ליתא בכ"י מ' "דאי משכחת רווחא חיילא" ופירוש הוא הלקוח מנדרים! ⁵¹ עי' תוס' שם,
המסייע בשבועות הניח אפוא שקיבל עליו שתיהן בבת אחת, וכשמואל שחלה נזירות, ותירץ תירוץ אחר, אבל בנדרים הולך המסייע בשיטת רב הונא, וסיגנן את התשובה ע"פ רב הונא: כגון שקיבל וכו', שלא חלה נזירות שנייה כלל⁵².
footnotes: ⁵² ועי' כעין זה ע ע"ב מנדרים לכתובות.
- כד ב: תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין⁵³, היכי דמי שבועות הבאי אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר⁵⁴ אמר אביי דאמר שבועה שראיתי א"ל רבא א"כ למה לי למימר⁵⁵ ועוד דומיא דנדר קתני אלא אמר רבא לעולם דאמר שבועה אם לא ראיתי לאו מי אמר רב עמרם⁵⁶ באומר יאסרו פירות עולם עליו אם אינן של בית המלך ה"נ דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי ל"א⁵⁷ אלא א' רבא באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים.
footnotes: ⁵³ כך בנוסחאות, כ"י מ' ורא"ש, ו"אית ספרים" אצל הריטב"א; ר"ן וריטב"א ועוד: כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, תוס' פ"ב א, ועי' להלן. ⁵⁴ שאין ללשון זה שום משמעות, ולמה "אסורות" – או "לוקה", עי' ריטב"א, אבל עי' ירוש': הא ללקות אינו לוקה. ⁵⁵ "פשיטא" בשבועות, ועי' לעיל. ⁵⁶ להלן כח א. ⁵⁷ כ"ה בכ"י מ', ולשון ראשון כנו' הר"ן, אבל "הרי יצתה שבועה לשקר" שבנו' הר"ן וריטב"א מתאים לנו' "כך שבועות הבאי מותרות", והרא"ש שגו' "אסורות" מחקו.
"ל"א" הוא ע"פ שבועות כט א, ועיקר הסוגיא לקוחה משבועות שם: נשבע על דבר שא"א אם לא ראיתי גמל פורח באויר. מאי קאמר⁵⁸ אמר אביי תני שבועה שראיתי רבא אמר באומר וכו'.
footnotes: ⁵⁸ עי' ד"ס.
ובנוגע לנוסח הברייתא, הנה הירוש' בנדרים כאן (לח רע"א) מביא שתי הנוסחאות: תני כשם וכו' והתני שבועות הבאי אסורות וכו'⁵⁹.
footnotes: ⁵⁹ וכן בשבועות פ"ג לד ע"ד.
וכן ההמשך: א"ל רבינא לרב אשי וכו' – לקוח משבועות שם, בהרחבת דברים, אלא שהמסקנא אחרת: אלא משה רבינו מילתא דלא טריחא נקיט, אבל בשבועות: ולטעמיך לימא להו על דעתי, על דעת המקום למה לי, אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו.
- גם הסוגיא הבאה (כה א): ולא והא ההוא חויא וכו' – לקוחה משבועות שם (כט ב), אלא שבנדרים נוסף: ולתני טרוף מילתא אגב אורחא קמ"ל וכו'.
- כה ב: ה"ד שבועות שגגות כגון רב כהנא וכו' – בשבועות כו א: האדם בשבועה פרט לאנוס ה"ד כדרב כהנא וכו'. ושם מסיים: כי אתו לקמיה דרב וכו' א"ל לבך אנסך.
ג) נדרים – יבמות
- נדרים ל ע"ב: א"ל רב פפא לאביי למימרא דנולדים דמתיילדן משמע וכו' אלא משמע הכי וכו' – ביבמות יא א (בדברי רב אשי ורבינא): מאן אחין אחין הילודים וכו' עמד אחד מן הנולדים וקדשה וכו' מאן אחין אחין הנולדים וכו' עמד אחד מן הילודים וכו'; כאן משמש "ילודים" לעתידים להולד, ו"נולדים" לאלו שכבר נולדו (ועי' תוס' שם).
ואמנם כך מפורש בירוש' כאן דר"מ סבר נולדים שכבר נולדו משמע ומתיר בילודים⁶⁰.
footnotes: ⁶⁰ ועי' נמק"י ושמ"ק.
אבל בגטין יג ב: א"ל רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות וכו', ושם פה א (בעא מיניה רבא מר"נ): חוץ מן הנולדים מהו השתא מיהא לא איתיליד או דילמא עתידי דמיתילדי, וזו בשיטת נדרים.
- עד א–ב: בשלמא ר"ע סבר אין זיקה וכו', – ביבמות כט ב: והוינן בה בשלמא וכו', אבל סדר הסוגיא אחר: האיבעיא תחילה, ואח"כ ת"ש (מנדרים) – והוינן בה, ואמר ר' אמי, אי אמרת בשלמא נישואין עושה וכו' ארנב"י, ולר' אלעזר דאמר מאמר לב"ש |כו' אמאי מיפר בשותפות אמר לך ר' אלעזר אימור וכו' להפר נדריה מימרא ואבע"א א"ל ר"א ולרנב"י מי ניחא מי קתני יפרו יפר קתני אלא הב"ע וכו'.
"ואבע"א" היא כסוגיא של נדרים.
- צא א: איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת וכו' אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה א"ל רבה⁶¹ אדרבה וכו'. בהקבלות⁶² – מימרא דרב המנונא: דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני וכו'⁶³.
footnotes: ⁶¹ כ"י מ' ותוס' יבמות, דפו': רבא. ⁶² יבמות קטז א, כתובות כב ב, גטין סד ב ופ"ט ב. ⁶³ כיו"ב פא א, לעיל.
ד) נדרים – כתובות
- לג א–ב: המודר הנאה מחבירו וכו' ופורע את חובו וכו'. אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושעיא זו דברי חנן הוא (דאמר איבד את מעותיו) וכו' = כתובות קז סע"ב–קח ב בלשון אחר (כאן: אפי' תימא דברי הכל, שם: רבנן; כאן: גבי מודר הנאה דיהיב וכו', שם: הכא במאי עסקינן), אבל הסיום שונה; כאן: רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע, אבל בכתובות: אמר לך רב הושעיא נהי דהנאה לית ליה כסיפא מי לית ליה וכו'.
- מג ב:אלא אמר רבא היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון – בכתובות ע ע"ב: גופא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' ור' יוסי אוסר אמר רבא מ"ט דר' יוסי גזירה וכו'; ואע"פ שב"גופא" רגיל התלמוד להביא את כל הסוגיא ממקומה, לא הובאו בו אלא דברי רבא.
- נ ע"א: ר' עקיבא וכו' – כל הסיפור בקיצור (בסיתוא וכו', חסר שם) ובשינוי לשון בכתובות סב ב–סג א.
- ע ע"ב: הא תנינא חדא זימנא הבוגרת ששהתה י"ב חודש הא גופא קשיא אמרת הבוגרת וכו' בבוגרת⁶⁴ ל"ל שנים עשר חודש, בוגרת בל' יום סגי לה, תני בוגרת וששהתה י"ב חודש.
footnotes: ⁶⁴ כי"מ: תרתין ל"ל בוגרת ושנים עשר חודש, וכזה בריטב"א.
בכתובות נז ב: אמר ר"ה בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלושים יום וכו' ת"ש בוגרת ששהתה וכו' אימא בוגרת וששהתה ת"ש וכו' תיובתא דר"ה תיובתא.
אבל סוגית נדרים היא בשיטת ר"ה (עי' מאירי).
- פא א: איבעיא להו וכו' רב אדא בר אהבה אמר מיפר רב הונא אמר אין מפר וכו' – בכתובות עא ב: דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מיפר רב אדא בר אהבה אמר אין וכו'.
התוס' שם הגיהו כמו בנדרים⁶⁵, אבל התוס' במנחות נח ב (תוס' הר"ש משאנץ) חושבים את אלה בין "הסוגיות ההפוכות".
footnotes: ⁶⁵ וכתבו: "כן נמצא בספר ישן", אבל ספר אחד יכול להיות משובש ומוגה.
- פה א: אמר שמואל וכו' למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ורמינהי וכו' (עד:) אי הכי למה לי שמא יגרשנה תני ועוד שמא יגרשנה (פו ב). כולה בכתובות נט א–ב בלשון אחר, ובסוף: ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא, בניגוד גמור לנדרים.
ונראה שעיקרה בכתובות.
ה) נדרים – קידושין
- יא א: וכי אמר כירושלים לר' יהודה מי מיתסר וכו' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה = קדושין נד א–ב.
- סא א–ב: למימרא דר"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכו' = הכל בקידושין סד ב ("מחית איניש נפשיה") אלא שבסוף הסוגיא שם (סד סע"ב): אמר אביי מחלוקת בשתי כיתי בנות וכו' א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא⁶⁶ הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי אמר ליה התם בלישנא דעלמא קמיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פיסחא ומ"ס עד דמיפני פיסחא. ולפי זה אין צורך לומר "מוחלפת השיטה"⁶⁷.
footnotes: ⁶⁶ ס"א: רב אדא בר מתנא לאביי. ⁶⁷ עי' רמב"ן בהלכות, רשב"א ור"ן.
אבל גם בירוש' נדרים כאן וקידושין שם אחרי סוגיא זו⁶⁸: אנן בעיי עד לפני ואת אמר אכין ("עד שיצא") אמר ר' זעירא לשון ניותי הוא עד לפני פיסחא (= עד דמיפני פיסחא).
footnotes: ⁶⁸ "א"ל" ליתא בנדרים, ונכון הוא, וסתם התלמוד הוא.
וא"כ גם הירוש', אע"פ שאמר ש"מתני' מחלפא", פירש כך (כי אפשר לומר שבזה נחלקו, אם נכנסין לספק של "פני" – "מיפני" או לא).
אבל בכל־אופן – נדרים לא הזכירה כ"ז ולא ידעה אותה.
- סו א: מאן תנא אמר רבא ר"ש היא וכו' – כיו"ב קידושין מד א וש"נ: מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבא⁶⁹ ר"ש היא.
footnotes: ⁶⁹ כ"י מ', דפו': רבה.
- פד ב: אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא וכו' אמר רב הושעיא⁷⁰ ל"ק הא רבי הא ר' יוסי בר' יהודה דתניא הגונב טבלו של חבירו וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי סבר טובת הנאה ממון וכו' לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אלא הכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי, ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו אלא היינו טעמא דר' קנסוה רבנן לגנב וכו' ור' יוסי בר' יהודה סבר קנסוה רבנן לבעל הבית וכו' (רבא אמר שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו וכו').
footnotes: ⁷⁰ בשאילתות קרח סי' קלב: יוסף.
בקידושין נח א–ב: אמר עולא טובת הנאה אינה ממון וכו' בעא מיניה ר"ח בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון וכו' (ואת משנה נדרים לא הביאו!) נימא כתנאי הגונב טבלו וכו' לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלים וכו' ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קמיפלגי וכו' ואבע"א דכ"ע כמי שהורמו וכו' והכא בדשמואל קמיפלגי וכו' ואבע"א דכ"ע לית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי דקנסוה רבנן לגנב ואבע"א דכ"ע אית להו דשמואל והכא היינו טעמא דר' יוסי בר יהודה דקנסוה רבנן לבעל הבית וכו'.
בנדרים השמיטו אפוא "אבע"א" הראשון, ומן "אבע"א" השני והשלישי נעשה תירוץ אחד (עי' רא"ש). ודברי רב הושעיא (רב יוסף) נאמרו שם בתור "נימא כתנאי" סתם.
ו) נדרים – בבא בתרא (ב"מ)
- לא א–ב: אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וכו' תנן שאני נהנה מישראל מוכר בפחות וכו' אלא מתני' בזבינא מיצעא ודשמואל בזבינא חריפא תניא כוותיה דשמואל וכו'.
בב"ב פח א: אמר שמואל וכו' חייב והני מילי הוא דקיצי דמיה. אבל כאן א"א לפרש "דקיצי דמיה", שא"כ אין קושיא ממשנתנו, שהרי כאן מוקיר ומוזיל, ובוודאי שאין דמיו קבועין.
אמנם הרשב"ם והר"ן כאן השתדלו להשוות ביניהם (ר"ן: "ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי דמיה סמך ליה אסוגיין דבפרק הספינה כי היכי דהתם נמי לא חש לאוקמה דוקא בזבינא חריפא וכו' משום דההיא סוגיא דהתם אסוגיא דהכא נמי סמכא". נדרים סומך על ב"ב, וב"ב סומך על נדרים!). אבל סוגיות מוחלפות הן.
ו"תניא כוותיה דשמואל" וכו' – בב"מ פא א: תניא כוותיה דאמימר ("החזירה לאחר ימי שאילתה פטור משואל חייב כש"ש) הלוקח וכו', ואח"כ גם שם המעשה: ההוא גברא וכו' (שינויים בלשון).
- עח א–ב: נאמר כאן זה הדבר וכו' (עד:) ביחיד מומחה – ב"ב קכ ע"ב־קכא א⁷¹, ושם (וכן ביבמות ובכורות): אמר ר' יוחנן, והכל בשינויי לשון וסגנון, וגם חסר שם: והא כתיב וכו' והא מסיטרא כתיבא.
footnotes: ⁷¹ גם בנדרים בכ"י מ': כדאמר רב חסדא וכו' [ה"נ ביחיד מומחה].
- פז א: והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש – בב"ב קכט ב: והילכתא וכו' לבר מע"ז וקידושין; ר"ן: ולא פליגי דמגדף בכלל עובד ע"ז ומגרש בכלל מקדש וכו'.
ז) נדרים – מכות
- פד א–ב: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. ולא קתני ובמעשר עני והתניא בברייתא (תוס" פ"ז) ובמעשר עני אמר רב יוסף ל"ק הא ר' אליעזר הא רבנן דתנן (דמאי פ"ד מ"ג) רא"א וכו' מאי לאו וכו' א"ל אביי דכ"ע ספקו טובל ור"א ורבנן בהא קמיפלגי ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה וכו' ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש וכו' (רבא אמר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית וכו').
במכות טז ב – יז א: אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה, כמאן כי האי תנא דתניא וכו' אמר רב יוסף כתנאי רא"א וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר וודאי טובלו וכו' א"ל אביי אי הכי אדמיפלגי בספקו ליפלגו בוודאי, אלא דכ"ע וודאי טובלו והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו וכו' כיון דממונא הוא ("אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים") אפרושי מפריש ורבנן סברי כיון דטריהא ליה מילתא לא מפריש.
במכות כאן נאמרו דברי רב יוסף למימרא של רב, ובנדרים – לרומיא מברייתא למתני' דנדרים, והמחלוקת לדברי אביי היא שונה בשניהם.
אלא שהטעם "כיון דאילו מפקר נכסיה" וכו', נמצא בכמה מקומות (ברכות מז א וש"נ).
- פו ב – פה א: ורמינהי בלא ראות וכו' אמר רבא הכא מענייניה דקרא וכו' אי אמרת בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפקא ליה וכו' – במכות ט ע"ב: ת"ר בלא ראות וכו' מ"ט דר' יהודה וכו' ור"מ בלא ראות למעט בבלי דעת למעט הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכו'.
וכבר העיר הרמב"ן שם: ומיהו ההוא גמרא דנדרים (כצ"ל) משמע דלא דריש ליה משום רבוי אחר רבוי [ומיעוט אחר מיעוט] אלא משמעותיה דוקא וכו' ומוחלפת השיטה בכאן. וכ"כ הר"ן כאן: והך סוגיא מיחלפא התם בפרק ואלו הן הגולין; אבל רש"י והרא"ם פירשוהו ע"פ מכות; רא"ם: ולר"מ בבלי דעת פרט לסומא וכו' ואינו אלא לרבות כך גירסתו (כצ"ל) במכות והכא בלשון ארוך הוא והכל פירוש אחד.
ח) נדרים – ע"ז
- מא ב: ומרפאהו רפואת נפש וכו'. היכי קתני אילימא דרפואת נפש בחנם וכו' אלא רפואת נפש גופו וכו' אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה וכו'.
ע"ז כז ב: מאי ריפוי ממון ומאי ריפוי נפשות וכו' אלא ריפוי ממון בהמתו וכו' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אבל⁷² אמר לו סם וכו' מותר.
footnotes: ⁷² "אם" ליתא בכי"י.
הענין לקוח בוודאי מע"ז, אבל הקַבָּלות בשמות שונות. והפירוש נמצא בירוש' ע"ז (פ"ב מ' רע"ד) בשם "ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו ריפוי ממון בהמתו" וכו'.
- כיו"ב מג א: אלא לא ילוה הימנו מאי קא מהני ליה וכו' אלא לא ישאל הימנו מאי קא מיתהני מיניה וכו' אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן בכולהו⁷³ גזירה.
footnotes: ⁷³ כ"י מ': כולהו, ראשונים: כולהון.
בע"ז ו ע"ב: בשלמא להשאילן וכו' אבל לשאול מהן וכו' אמר אביי גזירה לשאול מהן אטו להשאילן.
ט) נדרים – ב"ק
לג ב: אבל ניכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא דקא מהני ליה ("בעל אבידה למחזיר") פרוטה דרב יוסף ("דלא בעי למיתב פרוטה לעניא").
עיקרה בב"ק נו ב: איתמר שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כש"ש דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב (ליה) ריפתא לעניא וכו' (אבל בהקבלות אינו מפורש).
י) נדרים – מנחות
- נו א: כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה טעמא דא"ל בית (ש)בביתי אני מוכר לך אבל בית סתם אינו מראהו עלייה. לימא ר"מ היא (שעלייה אינה בכלל בית) אפי' תימא רבנן מאי עלייה מעולה שבבתים.
כבר כתב הרמב"ן בהלכותיו כאן: הך מסקנא דהכא אידחייא לה בדוכתא בשילהי מסכת מנחות (קח ב) דגרסינן התם א"ר נחמן אמר רבה בר אבהו ל"ש (דחוששין אף לבינוני) אלא דאמר אחד משוָרי הקדש אבל אמר שור בשוָרי הגדול הקדש תור בתורי קאמר ואקשינן עלה איני ותאמר ר' הונא בר⁷⁴ חייא וכו' מאי לאו משום דגריע לא מעולה שבבתים מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול וכו' ואמאי ליחזי הי נפל וכו', לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא קאמר⁷⁵ דיד בעל השטר על התחתונה. הדין היא גמרא דהתם, שמעת מינה דהא שמעתין דיחויא בעלמא היא וכו'.
footnotes: ⁷⁴ תיקנתי ע"פ הריטב"א והר"ן ונמק"י. ⁷⁵ תיקנתי ע"פ הריטב"א והר"ן ונמק"י.
וכ"כ הר"ן: והא מסקנא דהכא מהלפא אמסקנא דפרק בתרא דמנחות וכו' ולפום הך מסקנא דאמר' עלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן.
- נז ב: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אתא לקמיה דר' יצחק נפחא פשט ליה מן הדא דאמר ר' חנינא תריתאה וכו' א"ל ר' ירמיה וכו' שבק מר תרין ועביד כחד, מאן נינהו תרין, דא"ר אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפו מאתים אסור וארשב"נ א"ר יונתן בצל שנטעו בכרם – ונעקר הכרם אסור, הדר אתא לקמיה דר' אמי ופשיט ליה מן הדא דא"ר יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה נזרעה מתעשרת לפי כולה וכו' דילמא לחומרא שאני וכו'.
במנחות סט ב – ע ע"א: בעי ר"ש בן פזי שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן וכו' תיפשוט ליה מהא דאמר ר' אבהו וכו' וארשב"ג וכו' היא גופה קא מיבעיא ליה, מיפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל"ש לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו. בעי רבה לענין מעשר מאי (בשבולת) וכו' תיפשוט ליה מהא דא"ר יצחק וכו' התם היינו זריעתו (דרך זריעתו) הכא (בשבולת) לאו היינו זריעתו⁷⁶.
footnotes: ⁷⁶ ועי' תוס' נדרים נט ב, שנדחקו לפרש "דלא קא טרח וכו' ", על פי מנחות.
וברור שהסוגיא של נדרים לא ידעה ממנחות, וכן להיפך.
יא) נדרים – מעילה
נד א: תנן התם השליח שעשה שליחותו וכו' מאן תנא אמר רב חסרא מתניתין דלא כר"ע וכו' – כל הסוגיא במעילה כ ע"ב בשינויים בלשון (כאן: איתמר שמעתא קמיה דרבא, שם: כי אמרוה רבנן קמיה דרבא) ובתוכן: בנדרים: אמר אביי כגון שהזיק וכו' אביי אמר כגון דכייבן ליה עיניה, במעילה: א"ר פפא וכו' אלא א"ר פפא. ולפני התירוץ האחרון – בנדרים סתם: שאני עופות דאפשר ע"י שליקה [דגים לא אפשר] (כי"מ) אביי אמר וכו'. ובסוף הסוגיא בנדרים: אי הכי אכיל דגים דהא אמר שמואל וכו' ההוא סוף אוכלא, וכ"ז ליתא במעילה.
יב) נדרים – ברכות
- נה ב: ורמינהי וכו' עד סוף הענין – ברכות מ ע"ב, כמעט בלי שינויי לשון (וכל הסוגיא דנדרים בלשונה בשאיל' סי' קכא).
- מט ב: אמר ליה ההוא מינא⁷⁷ לר' יהודה פניך דומין וכו'.
footnotes: ⁷⁷ ד"ו וכ"י מ' ואה"ת, דפו': צדוקי.
בברכות נה א: כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לר' יהודה פניך דומין וכו', אבל בנדרים במעשה שלפניו: אמרה⁷⁸ ההיא מטרוניתא לר' יהודה מורה ורוי וכו' – ירוש' פסח' פ"י לז ע"ג ובהקבלות. ופסיקדר"כ פרשה פרה (לז ב) וכן פסיק"ר פי"ד וקה"ר פ"ח מי כהחכם כללו שניהם ב"גוי אחד".
footnotes: ⁷⁸ אה"ת: אל' (=אמרה ליה).
אנו למדים משני אלה, שנדרים השתמשה בברכות, אבל היו לה גם מקורות אחרים.
יג) נדרים – פסחים
יט א: אלא אי קשיא הא קשיא (על מה שאמר ר' זירא שמשנת טהרות פ"ד מ"ב ר' אלעזר) ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור (דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו) ומי ס"ל לר"א ליטמא טמא והתניא⁷⁹ רא"א אין טומאה למשקין כל עיקר וכו'.
footnotes: ⁷⁹ ת"כ שמיני סוף פרשה ח'.
המוקף ("דברי ר"מ וכו' ") אין בכ"י מ', וכ"כ ר"ת בס' הישר סי' קכח: לא גרסינן דברי ר"מ אלא ה"ג, ספק משקין לטמא טמא לטמא אחרים טהור, ואי ר' אלעזר כו' בפ' הזורק (= טהרות פ"ד) לא גרסינן דברי ר' מאיר וכו', אלא כמו שכתבתי אבל תלמידים כתבן (צ"ל: כתבו) ברייתא בפ' (צ"ל: דפ') קמא דפסחים דמיתנייא לאקשויי על הך שמעתתא וטעות סופרים כתובה בפנים. וכ"כ אחריו הרשב"א כאן: ולא גרס' הכא דברי ר' מאיר וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו דבמתניתין דמס' טהרות ליתא כלל, ועוד דאלו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כר' אלעזר אימא סיפא [ספק] משקין ליטמא וכו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו ר' אלעזר אדרבה מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר, והא דשמעינן ליה לר' אלעזר דברייתא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דר' אלעזר דמתני' אדרבי אלעזר [דברייתא] אהדדי ולא למיפרך אמאי רישא דספק נזירות כר' אלעזר אלא וודאי לא גרסי' ליה הכא כלל ובודאי דבתוס'⁸⁰ (טהרות פ"ה) איתא ומייתינן לה בפ"ק דפסחים (טז א) וכו' ואגב ההוא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי.
footnotes: ⁸⁰ שמ"ק.
אלא שנשארת הקושיא (עי' רשב"א שם), למה לא הביא התלמוד ברייתא דתוס' לראיה שמשנת טהרות ר"א, ולמה לא הקשה ממנה לברייתא דת"כ (ותירוץ התלמוד בפסחים דחוק).
אלא שלא ידע ברייתא זו כלל (ובוודאי שיש כאן תרי תנאי אליבא דר"א).
יד) נדרים – תענית
סג א: מיתיבי איזוהי רביעה וכו' ואמרינן עלה (= והוינן בה) בשלמא וכו' ואר"ז לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' = תענית ו א!
טו) נדרים – שבת
- עו ב: חייא בר רב שדי גירא ובדיק רבה בר ר"ה יתיב וקאים.
כבר העיר הרא"ש ש"אין מקומו כאן אלא לקמן בשמעתין" (אחרי "לא מיתחזי כדינא", עז א), ושם כתב: "כאן ראוי לגרוס הא דכתיב לעיל וכו' דסבירא ליה אפי' מעומד".
אלא שהעיקר בזה, שכל הענין של דף עז ע"א, מן "איבעיא להו מפירין נדרים וכו' " עד "מבעוד יום" לקוח משבת קנז א; והכל בא לענין מפירין מעומד⁸¹. ו"תנן התם" שבדף עז ע"א, אינו אלא הקדמה ל"סבר רב יוסף למימר" וכו'.
footnotes: ⁸¹ בשבת שם יש בספרים ל"א, אבל בכ"י מ' ליתא, ועי' רמב"ן שם.
- מ ע"א: אמר רבין אמר רב וכו' ואמר רבין אמר רב וכו' תניא נמי הכי וכו' ואמר רבין אמר רב מטרא במערבא וכו', ואחריהם: אמר ר' אמי אמר רב (ע"י: רבין) וכו' אמר ר' אמי אמר רב.
שנים הראשונים בשבת יב א (עם "תנ"ה"), והשלישי בשבת סה ב (בלי "רבין")⁸².
footnotes: ⁸² בבכורות נה ב: אמר ר' אמי אמר רב.
- לח א: אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וכו' וכולן ממשה גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש וכו'.
אבל בשבת צב א: וליגמר ממשה דילמא משה שאני דאמר מר אין השכינה וכו'.
נדרים שונה אפוא מנזיר (אע"פ שלשונה קרובה לנדרים), משבועות (שהשתמשה בה); מיבמות, מכתובות, מקידושין, מב"ב, ממכות, מע"ז, ממנחות, ממעילה, מברכות (שהשתמשה בה) ומפסחים (והשתמש בתענית), בתוכן הסוגיא ובסידורה, ואין אפוא כל ספק, שהיא מישיבה אחרת ומעריכה אחרת.
[ד. מקום עריכתה]
והישיבה הזאת היתה במקום שהדיאלקט שלה היה שונה מזה של סורא ונהרדעא (ופומבדיתא).
ויש בית־אחיזה להשערה על מקום עריכתה:
א) רבא ממחוזא נזכר כאן במספר גדול יוצא מן הכלל (כס"ה פעם) לעומת אביי מפומבדיתא (כ"ז פעם) ורנב"י מפומבדיתא (ב' פעמים והשני – מיבמות) ור' פפא מנרש (ח' פעמים); רב אשי מסורא (כעשרים פעם) ורבינא (כעשרים פעם).
ב) ג ע"ב: ההיא דאתיא לקמיה דרב יהודה דנהרדעא⁸³ וכו' שמואל רבך [לאו] (כי"מ) הכי דנן; זהו אפוא רב יהודה תלמידו של שמואל, אבל הוא היה ראש בפומבדיתא ולא בנהרדעא, שבה היה ר"נ ראש; דומה לו אנו מוצאים בקידושין ע ע"ב: מכריז רב יהודה בנהרדעא⁸⁴ וכר מכריז רבא במחוזא וכו'. ויש כאן שתי אפשרויות: א) נהרדעא נחרבה אמנם בשנת תק"ע לשטרות ע"י פפא בן נצר, ור"נ עבר עם החכמים לשילהי ולמחוזא ולפומבדיתא (רש"ג באגרתו), אבל היא נתיישבה בוודאי שוב אחרי זמן קצר, כי בזמן רב אשי אנו מוצאים בה ישיבה ("מקום הועד" בפי רב אשי) ואמימר בראשה⁸⁵. אפשר אפוא, שאחרי שנתיישבה שוב עבר רב יהודה, שהאריך עוד ימים רבים אחרי חורבנה ע"י פפא בן נצר ושהוא כתלמיד שמואל היה ראוי לעמוד בראשה – לנהרדעא, ושם היה בסוף ימיו.
footnotes: ⁸³ כ"י מ': בנהרדעא, וכן כו"פ. ⁸⁴ כנו' השאילתות וכ"י מ'; "בפומבדיתא" שבדפוסים הגהה היא. ⁸⁵ ר"ה לא ב, ועי' "נהרדעא" ליודליביץ, 81.
ב) והיא תלויה כנראה בראשונה: נהרדעא היתה בזמן מאוחר בכל־אופן עיר־הראשה של גליל פומבדיתא, וכך נקראת "פומבדיתא" אצל הגאונים תמיד – "נהרדעא"; חלוקה זו אפשר שהתחילה עוד תיכף אחרי חורבן נהרדעא ואחרי שעברה פומבדיתא לנהרדעא.
הטעמת "רב יהודה דנהרדעא" (ואפילו "בנהרדעא") מלמדת אותנו, שזו לא נערכה לא בנהרדעא ולא בפומבדיתא⁸⁶. ואם הנוסח "דנהרדעא" הוא הנכון הרי זו הגדרה והטעמה, בניגוד לרב יהודה אחר בן הדור של המסדר (הראשון), שהיה ידוע באותו מקום. ואנו מוצאים "רב יהודה מדסקרתא" (קרובה למחוזא) תלמיד רבא, ו"רב יהודה מסורא"⁸⁷, בערך באותו הזמן.
footnotes: ⁸⁶ כדעת מקצת מן החכמים, ואחריהם לוויאס, כהלכה פסוקה. ⁸⁷ ב"ב פט א ותמיד כז א.
ואל תשיבוני ממה שנזכר בנדרים כמה פעמים "אמר רב יהודה (אמר שמואל וכו')"⁸⁸; כי מימרות של רב יהודה היו סדורות כבר בתלמוד הקדום והכללי⁸⁹, אבל ענין אחר הוא – ה"מעשה".
footnotes: ⁸⁸ יג ב, יד ב [=גטין], כ ע"א כא ב, מט א, נא א [= סנהדרין], סב ב [=ב"ב], פ ע"ב, פא א [=ב"מ], פב ב, פט ב. ⁸⁹ רבא עצמו קורא להם "סבי דפומבדיתא" (עירובין עט ב, פסח' קיז ב).
ג) מחוזא היתה שייכת בימי ר"ג לגליל בבל (כתובות נד א), גטין ו ע"א: עד היכן היא בבל וכו' לגטין ד"ה עד ארבא (= ספינה) תניינא דגישרא [דמחוזא]⁹⁰, אלא שאח"כ, ואולי מימי רבא והלאה, נשתנתה החלוקה, ומחוזא היתה שייכת ל"פומבדיתא"⁹¹. ודיאלקט שלה היה שונה מן הדיאלקט של נהרדעא: שמעה לקלא דבת מחוזא היא ("הכיר בלשונה", כתובות נד א).
footnotes: ⁹⁰ תה"ג מה"ג 174, שע"צ דף טו ע"ב. ⁹¹ רש"ג באגרת, 88: במחוזא דמן פומבדיתא היא.
אפשר על־כן, שמישיבת מחוזא יצאה נדרים; ואפשר ע"כ ש"רב שימי בר אבא", שנזכר כאן (לו א), שנזכר עוד רק בפסח' נט ב (כ"י א"פ), – הוא אחד עם "רב שימי מחוזנאה" (מכות טז א).
במחוזא היתה ישיבה גם אחרי רבא, ובזמנו של רב אשי נזכר בתלמוד כמה פעמים: רב חבי מחוזנאה (שנשתבש: חביבא, חביבי, חנין, חגי, רבינא)⁹². ושזהו הנוסח הנכון מוכיח יבמות קטו סע"ב: והא חבי בר נאנאי ונאנאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא (במחוזא – ולא במקום אחר), ושני נכדיו של רבא נקראים כך: רב חבי (בא) בריה דרב יוסף בריה דרבא (ב"ב קמג ב), א"ל נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב
footnotes: ⁹² שבת פז ב (דפו' שונצינו, וויניציא ובזיליא): א"ל רב חבי מחוזנאה לרב אשי, עירובין נז א: רב חבי מחוזנאה (ב"פ, כ"י מ' וא"פ ומאור, וכ"ה ברש"י ד"פ ד"ה והא איכא: לרב חבו) לרב אשי (בדפו' בפעם ב': חנילאי), קידושין ו ע"ב (כ"י מ'): א"ל רב נחמן(!) לרב אשי ואמרי לה רב חבי מחוזנאה לרב אשי, אבל בגטין פה ב: א"ל רב חנין (כי"מ ורא"ש ור"ן: רבינא] לרב אשי ואמרי לה רב חנין (רא"ש: חגי = חבי, ר"ן: רבינא לרב אשי) מחוזנאה לרב אשי; ב"ק עב א (כי"מ וה' ור'): רב חבי מחוזנאה לרב אשי.
כהנא⁹³. ורב יוסף בריה דרבא נשאר ראש במחוזא במקום אביו (כתובות סה א: ידענא בהו בבני מחוזא דשתו חמרא).
footnotes: ⁹³ רבו של רב אשי, יבמות סו ב, וכן חולין קמא א (כ"י מ'): א"ל נאנה בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא.
ישיבת מחוזא נמשכה אפוא מימי רבא עד ימי רב אשי: רב יוסף בנו בימי ר"פ, ורב חבי(בא) נכדו בימי רב כהנא ורב חבי מחוזנאה בימי רב אשי.
ומתלמודה של מחוזא לא הגיע לסורא ולפומבדיתא אלא מעט, ולא נלמד בהן, וע"כ הזניחוהו גם הגאונים.
ה"ציטטים" ממסכת נדרים שבשאילתות הם בעיקר בלשון נדרים ובסגנונו וסידורו: סי' כג, כט, ל, סט, קכא (סוגיא דדף נה כולה), קלו, קמז.
ואשר ללשון הגאונים, הנה בעל השאילתות רב אחא גר בפומבדיתא, וכן רב יהודאי גאון, ובלשון זו נתחברו הלכות פסוקות של תלמידיו, אבל ישיבת "פומבדיתא" היתה מימי רב האי בר דוד גאון – בבגדד, וכן ענן הקראי גר בבגדד, וס' המצות שלו נתחבר שם. וישיבת סורא היתה עד ימי רב סעדיה בסורא ממש⁹⁴, אבל מימי רב סעדיה בבגדד.
footnotes: ⁹⁴ כ"ח פרסה מפומבדיתא, תשובת רב נחשון, שפירסם הרב אסף מקצתה.
יש לנו אפוא אצל הגאונים לשון סורא, פומבדיתא ובגדד, ואם אנו באים ללמוד מלשונם, הרי אנו יכולים גם לומר, שנדרים נתחברה בסורא; אלא שלשון מאוחרת של הגאונים אינה מוכיחה על לשון התלמוד (ארבע מאות שנה הם דבר חשוב בלשון!).
הערה בירושלמי
נדרים לז סע"ב: ויידא אמרה דא דמר רבי חייה בר אבא [הנוטל זיתים] מן המעטן וכו' – במאירי ליתא "דמר רבי חייה בר אבא", וכן ליתא בעיטור ח"ב, הכשר הבשר ג ע"ב, אבל ברשב"א נא ב איתא ושם: בר אדא, ולהלן בפ"ו לט ג ליתא "ויידא אמרה דא" ושם: מן מה דאמר רבי חייה בר זבדא (!) הנוטל וכו' – הנוטל וכו', משנה היא במעשרות פ"ד מ"ג, ופירושי המפרשים דחוקים, שאין זה דרך הירוש'.
ונראה שצ"ל: מן מה דאמר רבי חייה בר אדא… ויידא אמרה דא (ונשמט בפ"ו מן "אדא" עד "דא") הנוטל וכו', ומימרא זו חסרה.