Introductions to Amoraic Literature, Part II (Notes and Interpretations for Chapters of the Talmud), Baba Batra, Chapter II
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יז א
[בור] כבמקרא (והבור רק וגו', בר' לז כד, אך מעין ובור מקוה מים וגו', ויק' יא לו, ועוד) כן במשנה מובנו, כרגיל, בור של מים¹. ובתוס' ב"ב א א צוק': לא יחפור אדם באר סמוך לבורו של חבירו (בדפו': בור), וכן בדברי ר' יהודה, בתוס' שבדפוסים: זה חופר בארו מכאן וזה חופר בארו מכאן. ועי' תוס'.
footnotes: ¹ עירובין פ"ב מ"ד, ביצה פ"ה מ"ה, ב"ב פ"ה מ"ג: מכר בור מכר מימיו, ב"ב פ"ו מ"ה: מי שיש לו בור וכו' ומשקה מבורו וכו', מעילה פ"ג מ"ו: בור מלא מים, מקואות פ"ג מ"ג: בור שהוא מלא מים שאובים, ב"ק פ"ה מ"ג: נפל לבורו והבאיש מימיו, אבות פ"ה מ"ח: בור סיד שאינו מאבד טיפה, עירובין פ"י מ"ד: וממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ועוד.
שיח] הוא: שׁיחַ², בתרגום "שיָחָא", בסורית שיחָא Cisterne, במקרא "שׁיחה" (תה' נז ז), שׁיחוֹת (תה' קיט פה), Grube, (מן שׁוּח, "טבע", سوخ); בכתבת מישע: אשוח (9), ושם 23–24: ואנך עשתי כלאי האשו[ח למ]ין בקר[ב] הקר ובר אן בקרב הקר בקרחה ואמר לכל העם עשו לכם אש בר בביתה (= בור שיח ומערה!), בן־סירא נ ג: אשיח.
footnotes: ² כך מנקדים הספרדים בהוצאותיהם המנוקדות, ותימה מאין לנו המבטא: שׂיח!
נברכת] = ברכה, מינאית "מברך" "Wasserbehälter". והתמונה נברכת, כמו באשורית narkabâtu = מרכבה, ע"י השפעת בומ"ף, וכזה אולי גם נברשתא³.
footnotes: ³ ולפי' רב האי בכתובות י ע"א: מברכתא = נברכת, שמ"ק שם.
וסד בסיד] עי' ספרי מבוא לנוסח המשנה, עמ' 411.
או סד בסיד] כאן לכאורה ע"פ הפשט "או סד" נכון יותר, שהרי כיון שהרחיק מן הכותל למה לו לסוד אותו? אלא "או סד" הוא, וכן "במי רגלים" וכו' ג' טפחים "או סד" הוא, אע"פ שלא פי' שם "או סד וכו' ". אבל התוספתא לא חילקה ביניהם (ועי' ספרי שם). "שטה לא נודעה למי" (בשמ"ק); וסד בסיד פי' שטח בסיד מקום הנחתו של הגפת וגם כותלו של חברו כנגדו כדי שלא יעלה בו ההבל. (גם באו"ז "וסד" גם בסיפא).
יז ב
פתח בבור ו(מ)סיים בכותל וכו'] "גי' הגאונים" (רשב"א בשמ"ק) ור"ח ור"ג וכ"י ה': ליתני אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ג"ט אמר וכו' שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל וכו' (ועי' תוס'), וכ"ה ברי"ף ד"ק ורא"ש ורי"ן מיגש. ועי' רמ"ה. ומתוס' משמע דלא הוו גרסי כלל "וליתני אלא א"כ וכו' ג"ט", ופירוש הוא.
אא"כ הרחיק מכותל [של] חבירו שלשה טפחים] בגמרא יז ב: מכותל בורו שנינו והא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים וכו'. אבל בסיפא: ומרחיקים את הגפת וכו' מכותלו של חבירו וכו' – ע"כ כותל חצר הוא, ורחוק ע"כ לומר, שכאן שתפס ממש אותו לשון "מכותלו של חבירו" יכוון לכותל בורו. וע"פ הפשט כותל חצר הוא: והיו רגילים לעשות את הבור על גבול החצר, עי' עירובין פ"ח מ"ו בור שבין שתי חצירות וכו'. וה"כותל" היא לפחות של "לבנים", וכן נראה מברייתא דדף יט ב: לא ישתין וכו' אא"כ הרחיק ממנו ג' טפחים (=ואת מי רגלים) בד"א בכותל לבינים וכו'. וכותל לבנים הוא ג' טפחים (ב א). ומכותל־חצר זה, שהבור של חברו סמוך לו ממש צריך להרחיק ג' טפחים, ואותו כותל החצר יכול לשמש ביסודו גם ככותל בורו, ומחלל בורו הרחיק איפוא ו' טפחים (ואפשר שלזה כוונו גם בכותל בורו שנינו) וה"בא
לסמוך סומך". ועי' ר"ג יז ב: וג' טפחים הוי במחיצה של לבנים כדקתני באידך פירקין דלעיל בלבנים זה נותן טפח ומחצה וכו'⁴ !.
footnotes: ⁴ ובבקעה מיירי דכונס לתוך שלו ובונה והכותל שלו, וכך מפרשו גם התלמוד ב"שדה".
דקא מחיית] צ"ל: מָחֵית, וכ"ה בכ"י ה' ורי"ף וראשונים (תוס' יז א ד"ה לא ואו"ז כאן).
בא בידים שאני ודקארי וכו'] עי' תוס'. ורמב"ן כתב: ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתוב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה וכו' ומצאתי נוסחאות דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא וכן משמע מפירושי הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל. ובכ"י ה': וסד בסיד קשיא לאביי אמר לך אביי התם נמי כגון שבאו שניהם לחפור בבת אחת ודקארי וכו'. והרמ"ה לא היה גורס "ודקארי לה וכו' ". ובכ"י א"פ: ה"נ שבאו לחפור בב"א (ובגליון:) ובא בידים אצטריכא ליה סד"א כיון דבא בידים ליצטריך נמי רווחא טפי קמ"ל ל"א (ע"כ גליון!) בא בידים שאני וכו' טפי קמ"ל ל"א טעמא דבא בידים הא לא בא בידים לא ה"ה אע"ג דלא בא בידים ובא בידים איצטריכא ליה וכו'⁵. והריטב"א כתב דיש מוסיפין עוד לגרוס ה"נ כשבא לחפור בב"א דיקא נמי דקתני זה חופר וזה חופר דמשמע שחופרין בב"א. ועי' רמב"ן: והא דשמעתין הכי פירושא ודקארי לה מאי קארי לה דהא קתני זה חופר וזה חופר וע"כ מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש"מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר"י וה"ק סלע הבא בידים וזה היה חופר מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק וכו'. ורי"ן מיגש כתב: ואם תשאל מאי קמ"ל הא תנא ליה רישא מכותל בורו וכו' ואוקימנא כשבאו לחפור שניהם בבת אחת הא אמרי סלע הבא בידים אצטריכא ליה…(ונראה דל"ג ליה).
footnotes: ⁵ ונו' כ"י פ' כל"א ב'.
ודקארי וכו'] = קא אָרֵי = עָרי, איריא = עִירְיָא (רה"ג בתה"ג הרכבי סי' רכט וערוך ע' ער), מי שתולה דבר זה בזה וכו', מי שהביא דבר זה לכאן (ארייה לגזיזיה, סנה' ז א, נשא אגרופו).
סלע הבא בידים⁶] עי' רש"י: קרקע רך וכו'. "סלע" "אבן" הוא, וקרקע קשה, felsige Boden, Fels, (צחיח סלע); שביעית פ"ז מ"ג: אם יש תחתיהן סלע וכו'; תוס' שביעית פ"ג ג: סלע שצף ע"ג הארץ ואיגד יוצא ממנו וכו'.
footnotes: ⁶ ובתוס': "הבא בידו" ומשחק מלים "סלע הבא מידו" במובן "סלע־כסף הבא ביד" ו"סלע אבן הבא ביד".
הבא, השוה כלים פכ"ד מ"ג: והבאה במדה טהורה מכלום, ויקח מן הבא בידו (בר' לב יד), "אבן־יד" (במ' לה יז). ערוך ע' סלע: פי' סלע מרופף שאין צריך כלי ברזל לחצוב בו אלא אדם בידים חופר בו, וכ"כ רי"ן מיגש (שמ"ק), ושם למטה: ת"ש רי"א סלע הבא בידים כלומר סלע רך שאפשר לחפור בו בור זה וכו'.
יח א
קמ"ל דהני קשו לכותל] בכ"י ר' וגליון כ"י ה' (דהבל): דהבלא דהני וכו', ובד"ל: דהבלא קשו לכותל, וכן הגיה רש"ל, ועי' רש"א. אבל א"כ היה צ"ל: קָשֵׁי!
ולקמן: דמתונתא קשה] בר"ג: דמתונתא דהני, ובכ"י פ' רק: דהני⁷, ובכ"י ה': קשי (וצ"ל: קשיא), וכן למטה: דהבלא קשי (בכ"י מ' בשניהם: קש'!), ובכ"י ר': דהבלא דהני, ובכ"י פ' רק: דהני!
footnotes: ⁷ ובאמת זרעים ומחרישה לא משום מתונתא הוא, עי' להלן יט א.
דיקא נמי דתני עלה אם היתה וכו'] רש"י: דקתני. עלה דההיא אם וכו' (כך צריך לפסק ברש"י!). וכן בתוס' ור"ג: דקתני אם וכו', וכ"ה בכ"י ה' וא"פ ור' ורי"ן מיגש ורשב"א ותוס' הרא"ש. אע"פ שהיא "תנא" לקמן כ ב, ותוס' ב"ב פ"א ד: אם קדמה חנות⁸ ורפת את האוצר וכו'.
footnotes: ⁸ עי' תוס' ד"ה ואם.
ת"ש לא יטע וכו' ת"ש מרחיקין וכו'] בכ"י מ' וה' ופ' ורמ"ה ורמב"ן: ת"ש מרחיקין וכו' ת"ש לא יטע וכו', וכסדר המשניות (ועי' ד"ס).
(ואע"ג דאיכא שרשים דקא מזקי)] ליתא בכ"י א"פ, ולא היה גם לפני רי"ן מיגש, שכתב: ואי ס"ד הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך בלא עבודת הכרם נמי תיפוק לי משום דאפשר למחר מימלך חבריה ועביד ליה בור בשדהו תנן מרחיקין את האילן וכו'.
(דיקא נמי דקתני) היה גדר וכו'] רש"ל הגיה ע"פ ס"א: ת"ש, וכ"ה בכ"י מ', פ', א"פ ור' וד"ל, אבל רי"ן מיגש ורמב"ן ורשב"א היה להם "דיקא נמי"⁹, ועי' מהר"ם. וגרסינן למטה ה"נ בצונמא (כ"י פ', א"פ ור') ה"ג דמפסיק צינמא (ד"ל וכ"י מ'). [אבל א"כ היה צ"ל: ותיסברא אימא סיפא].
footnotes: ⁹ ועי' רי"ן מיגש ורשב"א ורמ"ה ורמב"ן.
(והא קמ"ל דעד כ"ה אמה אזלי שרשים ומזקי לבור)] ליתא בכ"י מ', ה' ור' ויד רמ"ה, ולא היה גם לפני רש"י, שהרי הוא הוסיף זה בתור פי'. ובכ"י פ': והא קמ"ל דשרשין מזקי לבור כולי האי, כ"י א"פ: ומאי קמ"ל הא קמ"ל דאילן קשי לבור (וכלישנא דבכולהו דלעיל).
בלוקח] ר"ג וראב"ד (בשמ"ק למטה) פי' בשני לוקחים, לאחד מכר אילן ולאחד שאר השדה, לאחד מקום חרדל ולאחר שאר מקום השדה.
(והא קמ"ל דהני קשי אהדדי)] ליתא בכ"י מ' וה' ור' (ושם נו' בגליון), ובא מרש"י.
א"ה אימא סיפא ר"י מתיר בחרדל [ותני עלה ר' יוסי מתיר בחרדל] מפני וכו'] כ"ה בכי"י (חוץ מפ') וראשונים: ותני עלה, וברייתא (בבלית) היא, שם. אבל בתוס' ב"ב פ"א ט (והביאוה התוס' לקמן) תניא: ור' יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשיתה בתוך שלך אף אני עושה בתוך שלי, וכדקאמר ר' יוסי בבור: אע"פ שהבור קודמת לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ועי' בסמוך.
לגלוגי חרדלי] ר"י פי' (עי" תוס' בע"ב): "דלגלוגי הם ענפים" וכן פי' ר"ג. והשוה חלגלוגות "Portulak", שהביאו הערוך גם בתמונת "לגלוגות"¹⁰!
footnotes: ¹⁰ והשוה סחוס – חסחוס, דות – חדות.
תוס' ד"ה ה"נ בלוקח: אבל לפר"ת שפי וכו'] צ"ל: לפר"ח (וכמו שהביאו התוס' בע"ב ד"ה וסבר), ובד' פיז' נוסף ברש"י ד"ה ה"נ: ואפי' נטעו שלא ברשות נמי שסמך שלא כדין אצל קרקע חבירו משכחת לה דמאחר שהאילן קדם לא יקוץ בלוקח שלקח הקרקע והאילן מן בעלים הראשונים ואמרינן לקמן זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח שיפה כח של לוקח מן המוכר להחזיק במקחו כעין שקנאו אחר שלא מיחה בו בעל הבור בשעת קניה, תו' מפירושי רומי למדתיה תו' מורי" (וצ"ל: תו' מורי שמ', או "מו"ש").
יח ב
ואי דלא סמיך היכי משכחת לה] בכ"י א"פ ופ' ורמ"ה בנו' א': למה לי למימר ליה הכי, וכן הביא המאור בשם "ספרי ספרד" (וכן הביא הרמב"ן [במלחמות וחידושים] והרמ"ה שתי הנוסחאות): למה ליה למימר ("למימרא") הכי, ופי' הרמב"ן: למה אומר לו עד שאתה וכו', אדרבה יכפנו לבעל הדבורים להרחיק ("ר' יוסי יהיה אוסר על בעל הדבורים").
מ"ט דרבנן] בכ"י א"פ ופ' ריטב"א ורי"ן מיגאש בשמ"ק: אי בלוקח אמאי מרחיק (פ': מרחיקין), וזוהי גי' רש"י, ובכ"י ה': כי איכא ירק אמאי מרחיק, וכ"ה בראשונים. ובכ"י מ' מורכבות שתי הנו': מ"ט דרבנן כי איכא ירק אמאי מרחיק.
אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו] עי' תוס'. ונו' "ספרי ספרד" (רז"ה): אלא אמר רבינא קסברי רבנן וכו' עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך (וכ"ה "וטעמא וכו' ", בכ"י ה'), וכ"ה ברמב"ן ורז"ה ועוד.
ופי' ר' יוסף הלוי (רמב"ן): "כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם נזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבוא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק ירחיק את עצמו. ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושינויי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו" ו"בבור דקא מרפיא ארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק" וכו', וכזה פי' הרז"ה ור"ת בתוס' (עי' שם).
(אלא) לעולם ר' יוסי (נמי) על המזוק וכו'] בכ"י ה', פ', א"פ ור' ורמב"ן ליתא "נמי". ובכ"י ר' ליתא גם "אלא". וכן נכון, שהרי חוזר בו ופריך אח"כ: וסבר ר' יוסי וכו' אלא לעולם ר' יוסי וכו'.
והתנן ר' יופי אומר אע"פ וכו'] מברייתא דתוס' (שהבאתי) הוה מצי למיפרך, דתניא: ור' יוסי מתיר בחרדל שאומר לו כדרך שעשיתה בתוך שלך וכו', אלא דלא ידע לה הבבלי, וידע רק ברייתא בבלית: מפני שיכול לומר לו עד וכו'! והרמב"ן מביא כאן גמרא דדף כה ב (כב ב): מודי ר' יוסי בגיריה דיליה והדבורים גיריו הן, ותוס' ב"ב פ"א ט: וכן היה ר' יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו בני אדם וכו'. ואומר הרמב"ן דהוה מצי למיפרך מהכי, אמאי דס"ד דר' יוסי סבר על הניזק, "אלא דעדיפא לן למיפרך מינה ובה".
בירוש' ב"ב פ"ב ה"י (יג ע"ג): תני מרחיקין את הבצלת מן הכרישין ורבי לעזר ברבי שמעון מתיר אמר רבי יעקב בן דוסתאי מגו אילין מתניתא כשם שזה מרחיק זה מזה כך זה מרחיק זה מזה.
יט א
הנדיין] בכ"י ה': המנדיאן, וכצ"ל (כמו "מחמצן"), וכיה ברמ"ה ורי"ף ד"ר, רמב"ן תוה"א, ענין הקבורה (לא ב): מנדאין (= מנדיאן). ובערוך ע' בקע.
תנ"ה נברכת הכובסין ד' אמות והא וכו'] בכ"י פ' וא"פ: תנ"ה [ולא] נברכת הכובסין [אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו] ד' אמות וכו' תנן [ולא] נברכת הכובסין אא"כ הרחיק [מכותלו של חבירו] ד' אמות…
ובתוס' (פ"א ב) תניא: מרחיקין את הנברכת ואת הבקיע ואת הירקות מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ובמו"ק ח ב אמתני' ד"עושין נברכת במועד": מאי נברכת אמר רב יהודה זו בקיע והתניא (ברייתא דילן!) הנברכת והבקיע… גיהא ובר גיהא (נברכת – ברכה גדולה, ובקיע – קטנה שאצלה), ועי' תוס' שם ד"ה גיהא. ועי' רמב"ן תוה"א ענין קבורה.
מתני לה בהדיא אא"כ הרחיק משפת מחמצן ולכותל ג' טפחים] רמ"ה: משפת מנדיאן (וכ"ה בערוך ע' בקע מפי' ר"ח), ונדחקו בפירושו.
"מתני" = "אמר לה", "תלמוד" האמוראים: כשהיה שונה משנתו היה מפרש: לא יחפור אדם בור וכו' אא"כ הרחיק משפת בורו ושיחו ומערתו וכו' ג' טפחים, ולא נברכת הכובסין אא"כ הרחיק משפת מחמצן וכו'.
ולכותל ג' טפחים] בכ"י פ' וא"פ: מחמצן ולכותל ג' טפחים וסד בסיד: וסד וכו' (ובודאי פסקא כפולה!).
טעמא דבא וכו'] עי' תוס': ויש ספרים וכו', וכ"ה בכ"י מ' ופ'. ולפ"ז מוכיח מברייתא ד"וסד" תנן, וקושית התוס' ניחא, דלא על הפירוש שואל כ"א על הנוסח. ובדין דהו"ל לאתויי רישא דתוספתא: לא יחפור וכו' וסד בסיד, אלא דלא ידע לה.
אי יגיד וכו' ליתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא מינייהו באידך וה"ה וכו'] כ"י מ' ודפוי"י¹¹: יגיד עליו רעו נמי ליתנינהו תרוייהו ("לתרוייהו") בחדא וה"ה וכו', ובכ"י א"פ, פ' ור': ליתנינהו תרוייהו בחדא וליתני ("והדר ליתני") חדא מינייהו באידך ונימא יגיד עליו ריעו, וכ"ה בד"ל ("ליתנינהו לכולהו בחדא וליתני", וזוהי גי' רש"י) וכן הגיה הב"ח.
footnotes: ¹¹ ורש"ל הגיה כלפנינו.
ציפי צמר] אשורית ṣîpu (Strähne) (דיל' 566), מנדעית צוּפַיא דאקאמרא ""Wollflocken (נלדקה, 105), ערבית صوف¹².
footnotes: ¹² המלה הערבית הביא גם לוי, וגם פרענקל אצל ריגר Versuch, 4, הערה 18.
התם היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דמְשַׁתְּכֵי (לה לקדרה) וכו'] בכ"י א"פ ליתא "לה לקדרה". והריטב"א כ"י (ד"ס) כתב: גירסת הספרים התם היינו טעמא דלא קתני סלעים דמשתכי וכן עיקר ויש גורסים עוד דמשתכי לה לקדרה וזו גיר' רש"י והנכון כגי' הראשונה וה"ק וכו' מפני שאין טבע הסלעים לחמם אלא שמעלין חלודה ומשום חלודה הוא דתני להו הכא שמייבשין כמו ההבלא, ונוסחאות יש דגרסי הכי היינו טעמא דקתני סלעים משום דמשתכי והיא גי' נכונה מאד. (וזוהי גי' ר"י ור"ח, עי' תוס').
בתוס' ד"ה משום: מירוש' דגרסי התם [הכא] איתמר (= אַתמַר) וכו' אלא מפני שעושים עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל] בירוש' ב"ב כאן: אלא מפני שעושין עפר תוחח ומלקין וכו', אבל בירוש' שבת רפ"ד ו ע"ד: אמר ר' יוסי לא שהסלעים מרתיחין אלא שהן עושין (=מעלין) חלודה והן מלקין וכו'¹³. וכפי' ר"ח. ובירוש' שבת שם מוסיף: והא תני אין טומנין בסלעים תיפתר בסלעים של כסף. אית תניי תני טומנין בסלעים ואית תניי תני אין טומנין. אר"ח מאן דמר טומנין בשל (זהב של) נחשת וכו' (עי' תוס' במשנה).
footnotes: ¹³ ועי' מה שאכתוב להלן בע"ב.
אשורית šatâku III, zerquetschen, (הולמא 127), וא"כ אפשר כפי' ר"ג ולא כרש"י: שמשברין, ובר"ג: דמשתבר(!) לה לקדרה, ערוך: ס"א דמשברי (אבל היה צ"ל: דמתברי!). וכן גי' הרמ"ה: משום דמשברי לה לקדרה ולא עבידי אינשי לאטמוני בהו וכי קתני להו גבי נזקין נמי מהאי טעמא קתני להו משום דסתרי ליה לכותל ולא משום הבלא וכו'. אבל הראשון עיקר.
והא תני רבי אושעיא חול] בתוס' פ"א קתני לה (וחסר אצל צוק'): מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים ואת החול מכותלו וכו'. ואפשר ש"חול" לקוחה ממשנת ר"מ (=סתם שבת), ומשנתנו ר' יוסי היא.
דלא קביעי] ר"ג פי': דמים מכונסין נינהו (ואינם שם תמיד).
משום מחרישה] רש"י: שהרי חרשו תחילה, אבל בשבת עג ב: אמרו: תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי (ולהכי תני "הזורע והחורש"). ולפ"ז הסדר: זרעים – מחרישה כהוגן. (אלא כמו שהקשה אח"כ: מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים וכו' שבאים אח"כ כך יכול היה להקשות גם כאן).
יט ב
אמר רבי חגא בשם ר' יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח] בכל כי"י ורמ"ה: חנא. בירוש' כלאים רפ"ז, ל ע"ד פריך לה נמי "ר' ירמיה אמר רבי חמא בר עוקבא", ומשני: אמר רבי יוסי¹⁴ כאן וכאן אין השרשים מהלכין מן הצד אלא שהן עושין עפר תחוח והן מלקין ארעיתו של כותל, וזהו כלשונו בשבת וב"ב (שהובא לעיל): אלא שהן עושין חלודה (= מלחת) והן מלקין וכו' (ובשבת: אלא מפני שעושין עפר תוחח ומלקין), והשוה אהלות פ"ג מ"ז: אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו המלחת ("ארץ מלחה", עי' פי' הגאונים).
footnotes: ¹⁴ = חבריה דר' יונה, בבבלי: ר' יוסי בר זבדא, זבידא.
ת"ש לא ישפוך אדם וכו'] בכ"י מ', א"פ ור': לא יטיל, וכ"ה בד"ל ועל פיו הגיה הב"ח, אבל רש"ל מחק את הת"ש הראשון, וכן ליתא בכ"י פ' וה'. ובתוס' פ"א ד תניא: לא יטיל אדם מימי רגלים בתוך כותלו של חבירו אא"כ הרחיק מלבינים שלשה טפחים ומאבנים ובצונן¹⁵ ה"ז מותר. ונראה שהנכון כרש"ל ונ"א הוא.
footnotes: ¹⁵ קרי: ובצונם, ירוש' ב"ב פ"ב, יג ע"ב.
רקיק] בירוש' עירובין פ"ז כד רע"ג: בשם ר"ל ואפילו רוק, פסח' פ"ו לד ע"ד: אפי' רק, נזיר פ"ט נז ע"ד: אפי' ריק, ופי' פ"מ: רקיק, ודלא כשמואל.
ותיפוק ליה דהוי דבר שהוא מקבל טומאה וכו'] באהלות פ"ח מ"א שנינו: אלו מביאים וחוצצין… ואוכלים טהורים, ובמ"ג: אלו מביאים ולא חוצצין… ואוכלין טמאין, ובפי"ג מ"ה: ממעטים את הטפח – פחות מכביצה אוכלין, ועי' תוס'.
חזי להסק גדול] גם בביצה לג א: ברטיבתא – חזי להיסק גדול (רש"ש).
כ א
או שעלו מאליהן (בחלונות)] ליתא בכי"י ר', ובכי"י וד"ל: בחלון. בירוש' עירובין רפ"ז כד ע"ב: אמר רבי יוסה בי רבי בון עלו בה עשבים אין ממעטין בה (בחלון, לענין עירובין).
וכלי חרס וס"ת] בתוס' אהלות פי"ד ו: וכלי חרס והאוכלין והמשקין וס"ת, ועי' משניות דאהלות שהבאתי ור"ש שם פי"ג.
תוס' ד"ה שעלו] רי"ד מחלק בין "חוצצין" ו"ממעטין" ש"התבואה שבחלון" ממעטת (פי"ג מ"ה) אבל אינם חוצצין (פ"ח מ"ה שהביאו התוס'), וכן "המלח" שאינו חוצץ (משנה שם) ממעט (ברייתא דכאן), והטעם כדפי' התוס' באן (ובסוכה יג ב).
לקריעה דלבושא] דפוי"י וכ"י א"פ ופ': לקירעא, ר': לרקיעה, ה' וערוך ע' רקע: למרקע, וכצ"ל: לרוקעא דלבושא = לטלאי.
בסמיכתא [חזיא לעניי דמטנפא] כ"ה בכי"י, אבל עי' תוס' ד"ה חזי.
בקלניתא] "קָלָנ תָא" בסורית: קולנית. בחולין קב ב: ומי איכא מידי דבכוליה לית ביה כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידין ועצמות אמר רב שרביא אין בקלניתא [אי בקלניתא] אימא סיפא וכו' והא קלניתא עוף טמא הוא וכו' אלא כעין קלניתא.
כ ע"ב
והא בעי גניזה [דאמר] שם תהא גניזתה] כ"ה בכי"י ורמ"ה, ועי' מגילה כו ב: ואמר רבא ס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח וכו', אמר ר' אחא בר יעקב ובכלי חרס וכו'. אלא שזוהי – מצוה מן המובחר.
בכל עושין מחיצה] לענין עירוב, וכדמוכח אמאי דמסיים: הא דאיכא קורה הא דליכא קורה. ועי' ירוש' דעירובין רפ"ז שהבאתי, דעלו בה עשבין אין ממעטין.