ב. ב"מ פ"י

הבית והעליה (ב"מ פ"י)

קטז א – משנה א'

הבית והעלייה] "בית" בניגוד ל"עליה" היא דיוטא התחתונה, וכן באהלות כ"פ ובנגעים (פי"ג מ"ג). ובנדרים (פ"ז מ"ד) שנינו: הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר"מ וחכ"א עליה בכלל הבית. הנודר מן העליה מותר בבית. ואמרו בגמרא (נו א): מאן תנא (ספרא מצורע פרשה ה יא) בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העלייה אמר רב חסדא רבי מאיר היא וכו' (בספרא: להביא). אבל בנגעים פי"ג מ"ג תנן: בית שנראה בו נגע היתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה, ואמרו בספרא מצורע פ"ה ג: אבניו ולא אבני העלייה, עצים ולא עצי העלייה, עפר ולא עפר העלייה, מיכן אמרו נראה נגע בבית נותן את הקורות לעלייה וכו'.

סתם ספרא – ר' יהודה, "חכמים" דמתני' דנדרים, ולפיו עליה בכלל בית; אבל לנגעים פי"ג מ"ג וספרא פ"ה ג אין עליה בכלל בית, כר"מ¹. ור"מ דריש: בבית להוציא את העלייה. אבל בנדרים פליגי בלשון בני אדם.

footnotes: ¹ וגם ב"יציע" תניא בספרא שם פרשה ו יא: בקירות הבית ולא בקירות היציע ולא בקירות האיבוס וכו'. ועל־פי זה הגיה ר' משה בר שניאור בגמרא וספרא: הצבוע, אבל דרשה זו נמסרה בתוס' נגעים פ"ו, ה' בשם רשב"א תלמיד ר"מ: רשב"א אומר היציע והאבוס והמגירה אין מטמאין כנגעים וכו'; אבל במשנה פ"ב מ"ד תנן רק: קירות האבוס וקירות המחיצה וכו'.

של שנים] שותפין או יורשין.

שניהם חולקין וכו'] ‏ רש"י בדפוי"י: הכל לפי שהאחד הוא גבוה וכו'. ורש"ל הגיה והוסיף; [הגובה] (ולא "הגבוה" כבדפוסים!); אבל הר"ן בחידושיו והמגיד מביאים בשם רש"י: אעפ"י שהאחד גבוה וכו', והקשו עליו מתוס' ב"מ פי"א א': במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם שוין, אבל אם היה האחד גדול ואחד קטון זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו².

footnotes: ² "חולקין" לפי, שברש"י כאן, חסר ברש"י שברי"ף, ושם חסר גם "הכל".

בעצים ובאבנים ובעפר] עצי הקורות ומַלבנות הפתחים והחלונות ושתחת השקוף ואבני הכחלים ועפר הטיח ("ועפר אחר יקח וטח את הבית") ושבין הנדבכים. וכן תנן בע"ז (פ"ג מ"ו): אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ, ובנגעים (פי"ב מ"ב): אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר, (מ"ד) עצים כדי ליתן תחת השקוף וכו', עפר כדי ליתן בין פצים לחבירו. ועי' ב"ב ג א: וה"מ בטינא אבל בריכסא ("רפש") בעי טפי.

ורואין אלו אבנים] אי־אלה, איזו מן האבנים, וכן: אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז?" (ב"מ רפ"ב), וכן נזיר פ"ו מ"ב: אלו הן חרצנים ואלו הן זגין? חרצנים וכו'. והרבה כאלה.

העשויות]‏ בכי"י וירוש': הראויות (ראויות), וכן ברי"ף ורש"י. רש"י (ע"פ הגמרא): והכל לפי המפולת שאם נחבס (כצ"ל) הבית מיסודו וכו' יש לדעת שהתחתונות נשברו וכו'. אבל בתוס' שם תניא: ורואין את העליונות כאילו הן ראויות להשתבר, "כיון שרוב נופלין בחבטה" (כס"ד שבנמ"י, עי' שם). ואמנם בכי"י וברי"ף וברש"י איתא בגמרא: ניחזי אי בחבטא נפל ואי בחבסא נפל, ותו לא מידי (ועי' בגמרא), ובירוש' ריש פרקין אמרינן: תני נכמר כתנור העליונות ראויות לישבר. נפל לחוץ התחתונות ראויות לישבר. ו"נכמר כתנור" היינו "נחבס" ו"נפל לחוץ" – "נחבט". אלא ש"עליונות" שבירוש' פירושן אלו שמונחות עתה בגל האבנים למעלה ו"תחתונות" – אלו שמונחות בגל למטה. ו"עליונות" שבתוס' הן – עליונות שבבנין.

על־פי הפשט: חולקין בעצים וכו', כלומר שכלל האבנים הוא קנין שניהם, אלא שרואין אבניו של מי ראויות להשתבר ונותנין אותן לו, ואם היה מכיר וכו'. והרי משנה זו כמשנת ב"ב פ"א מ"א: לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, אלא שגם שם פריך בגמרא (ד א) "פשיטא" ומשני כבגמרא דידן. ופי' "אם היה מכיר" וכו' בין שלמות בין שבורות, והשני נוטל כנגדן שלמות ושבורות.

גמרא.

אי בחבסא נפיל אי בחבטא נפיל] בכי"י וראשונים: אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל, וכבסמוך. וכאן הנו' בכי"מ: אי בחבטא נפיל [עיליתא איתבר] אי בחבסא נפיל [תתייתא איתבר], וכזה היתה גי' רש"י כאן. שם: נחזי אי בחבטא נפיל (עלייתא איתבור) וכו' (תתייתא איתבור) ליתא בכי"מ, רש"י ורי"ף, ופי' רש"י: יטול העליון הרחוקות אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול יטול העליונות וכו', "דהא כי תנן במתני' חולקין לאו בדינא דשבורות עסקינן" (ר"ן בחי'). "והקשו עליו שאפי' נפלו בחבטה אי אפשר לידע סכום הלבינים של זה ושל זה וכן נמי אם נפלו בחבסא היאך אתה אומר יסול העליונות ועד איזה מקום יטול. ואין זה קושיא אצלי דה"ק היאך שנינו סתם חולקין וכו' והרי אי אפשר שלא נדע בוודאי במקצת אבני הכותל שהם של עליון או של תחתון, דאי חבטה נפל אותן שהן רחוקות אצלו וודאי שהם של עליון והקרובות הרבה וודאי שהם של תחתון ואי בחבסה נפל אותן שהן עליונות הרבה ודאי של עליון והתחתונות הרבה וודאי של תחתון וכיון שכן למה שנינו סתם חולקין וכו' " (עי' שם).

וכפי' מה שהזכרתי בשם הירוש' גי' רש"י ורי"ף מתאימה יותר. "חבסה" כמו גלגולת "שנחבסה" (חולין נב א), בארמית גם "חבץ" ("חביץ קדרא", "ואם חיבץ", טבול יום פ"ב מ"ד), "כבש", "דחק".

(וליחזי מאן פנינהו) ולישייליה] ליתא בכ"י מ' ופ', ובכ"י ה' ור' ב': ונישייליה [למאן דפנינהו], וכ"ה ברי"ף ורא"ש. ולפ"ז פי' "דפנינהו", "דפנינהו חד" מינייהו, כב"ב.

דפנינהו בני רה"ר] כלומר דנפל לרה"ר (כמו במשנה שבדף קיז ע"ב) ופנינהו בני רה"ר.

ולחזי ברשות דמאן יתבן וכו'] כלומר אי פנינהו לחזי וכו' (ועי' תוס').

בחצר דתרוייהו] בכ"י ה' ור' א' וב': ברשותא דתרוייהו, וכלעיל, וכן נכון.

(א"נ ברשות הרבים)] ליתא בכ"י מ' ונגרד בכ"י פ'. אבל איתא ברי"ף. אבל הרי אמרו "דפנינהו בני רשות הרבים".

שותפין בכי ה"ג וכו'] רי"ף: לא קפדי אהדדי ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה לא הויא חזקה, ופי' אפוא "דפנינהו" כמו שפירשתי "דפנינהו חד לרשותיה".

סוגיא דב"ב ד' א', דלא פירשה³ שותפין וכו' – נראית "מוחלפת" מכאן, ועי' גם תוס' ד"ה וליחזי.

footnotes: ³ רק ר"ח בפירושו הביא סוגיא דב"מ.

רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור] כזוג המורכב הזה גם למשל (מנחות נד א ועוד): רב ור' חייא ור' יוחנן – שמואל ור"ש ברבי ור"ל, ובירוש' תרומות מא ע"ד: ר' יוחנן ור"ל (כר' יוחנן בבבלי) – דרומאי; שלשה זוגות הן שנתחברו: רב ושמואל, ר"ח ור"ש ברבי, ר' יוחנן ור"ל. וכן כאן: 1) רב הונא ור"נ, 2) רב יהודה ור' יוחנן, אע"פ שר' יוחנן אינו בך־זוגו של רב יהודה.

ועיקר מחלוקתם היא – בב"ק קיח א: (במשנה שנינו: האומר לחבירו גזלתיך הלויתני הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך חייב לשלם אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי פטור מלשלם) אתמר מנה וכו' תנן אבל אם אמר לו איני יודע אם הלויתני פטור, היכי דמי אילימא דלא קא תבע ליה, רישא נמי דלא קא תבע ליה אמאי חייב, אלא דקתבע ליה ("א"ל גזלתני דהוי טענת ברי") וקתני סיפא פטור מלשלם. לא לעולם דלא קא תבע ליה ורישא בבא לצאת ידי שמים. אתמר נמי א"ר חב"א א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים.

ובירוש' ב"ק ז' ע"ג: רבי יוחנן אמר בבא לצאת ידי שמים. וכו'. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך. והוא אומר איני יודע. רב הונא אמר אומרין לו את לית ידע אהן ידע. ובסוף פ"ו דשבועות לו ע"ב: סלע הלויתני עליו וכו' והלה אומר איני יודע. רבי בא רב הונא בשם רב אמר אנת לית ידע אהן ידע.

כדאמר ר"ג כגון וכו'] גם לעיל צז ב, ולא מצינו עיקרה בגמרא, ועי' מש"כ רה"ג בשו"ת שערי תשובה ס"ו.

כדרבא דאמר רבא וכו'] "פי' ר"ח דדברי רבא בהאי לישנא לא מצינו עיקרה בגמ' ומיהו קבלנו מרבותינו דעיקרה בפרק כל הנשבעין (שבועות מז א) דאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא מתוך שאינו יכול לישבע משלם" (תוס' צח א). בשבועות שם: "דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ה"ד וכו' לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך א"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אא"ב אביו כה"ג מחייב אצטריך קרא וכו' ".

וצריך להעיר שר' יוחנן סבר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ו"חזרה שבועה למחוייב לה" כר' אבא (= "רבותינו שבא"י" לפי ר"פ, אבל "ר' אמי" כיוון לר' יוחנן), שבועות מז א, שכן אמרו בירוש' שבועות פ"ז לח רע"א: רב הושעיה אמר קמי רבי אמי בשם רבנין דתמן חזרה שבועה לסיני רבי יוחנן בשם רבי ינאי חזרה שבועה לבעלין וכו' ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע לי קום שלם לי. ועי' תוס' צז ב ד"ה ה"נ כגון.

(אלמא כיון דאמר איני יודע ריע טפי)] ליתא בכ"י ה' ור' א' וב' ונמ"י; ובר' א' וב' בל"א איתא. ולפי גי' שלנו סתם גמרא דלעיל קדומה לאביי.

אדרבה (הא ריע טפי וכו' דהאיך נינהו)] לי' כי"מ (במקצת) ופ', ור' א' וב' בל"א: אדרבה מדלא קא מבשקר אלא חמשין האי ריעא טפי אלא וכו'; "מבשקר" כמו ביבמות קכ ע"א: ולא בשקרוה, עירובין יט א: ולא מבשקר ליה, תרגום: ולבקר בהיכלו (תה' כז ד) – ולבשקרא, מנדעית: בשקר = שבקר.

אלא (אמר אביי)] ליתא בכ"י פ', ובכ"י ר' א' וב': בל"א.

למלבנא] כי"מ ופ': לליבנא. הגמרא מפרשת "אבנים" – לבנים ע"פ מצב הדברים בבבל!

ברש"י ד"ה לחשבון שבורות וד"ה לחשבון שלמות: שכנגדן] צ"ל: שכנגדו (כבנמק"י), כמו: שכנגדו נשבע ונוטל (שבועות פ"ז מ"ד), שכנגדי חלוק עלי (כתובות פד ב).

משנה ב'.

הבית והעליה [של שנים]]. "של שנים" כנו' המשניות, הירוש' והבבלי כ"י מ' (וכ"ה בפיסקא בכמה כי"י), ה"ג, רי"ף ורא"ש. וכ"ה בתוס' פי"א ג', ורש"י הוא שמחָקו במשנתנו, "דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא" (ועי' תוס'). אבל על פי הפשט אין המשנה כאן עוסקת בשוכר, שדין השוכר שנוי בסוף השואל (קג א): המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית וכו', ושם אפוא היה צריך לשנות גם דין משנתנו. ושם שנוי בברייתא (קא ב): המשכיר בית לחבירו משכיר חייב וכו' לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה וכו', ובוודאי שאם השכיר לו עליה ונפחתה המעזיבה שהוא חייב לתת לו גם המעזיבה (שהיא "מעשה אומן").

והגמרא אינה מפרשת את המשנה ("מוקי לה בגמרא" אומרים התוס') בשוכר, אלא שהיא מניחה שמשנתנו עוסקת, עוסקת גם, בשוכר, כענין שפירשה משנת השואל (שם סע"א). והרי רואים אנו שלא הבדילו בין שותפין ושוכר בענין זה, שהרי, כעין דברי עולא (קי"ז ב') "תחתון הבא לשנות וכו' לסכך בארזים וכו' למעט בחלונות" וכו' שנאמרו לענין – ובענין – שותפין שנוי בתוס' ב"מ פ"ח לב–לג לענין משכיר: המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית היה מקרה בארזים לא יקרנו בשקמים וכו' היו בו חלונות וכו'. והראיה שהביא הר"ן דבשותפין תחתון נותן את הכל "מדתנן גבי בית ועליה שנפלו דשניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר והיינו משום דתחתון נותן תקרה של עליה ומעזיבה של תחתונה ואילו היה עליון נותן מעזיבה של תחתונה היה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו", – ראיה זו אינה ראיה. שהרי "תחתון נותן את התקרה" היא דעת ר' יוסי, אבל לת"ק תחתון נותן את הכל, וזו היא דעת הסתם שבמשנה א'.

ועוד שבמ"ד (קיז ב) תנן: וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר (כנו' כ"י ה' ור' א' וב', ירוש' ורי"ף ועוד) על גביו הרי בעל הגנה וכו', "וכן" זה נמשך בלי־ספק, כפי' הריב"ן, על משנה ב' שלנו, וכאן, במשנת "וכן", הלא נאמר "וגינת אַחֵר" (ולא רק "בעל הגינה", כמו "בעל הבית" ו"בעל העליה" שבמשנתנו). ומ"ג (קיז א) הלא בוודאי עוסקת בשותפין, ואיך אפשר שיבוא אחריה "וכן" הנמשך על שוכר, אפילו אם "וכן" זה אינו נמשך למשנה שלפניו אלא לזו שלפני פניו.

התוס' (קיז ב) אמרו: "ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם", אבל בתוס' ר"פ כ"י ברלין: "ור"י בר נתן מוקי לה בשוכר ומשכיר וקאי לעיל אפלוגתא דר' יוסי ורבנן וא"ת למה הפסיק בפלוגתא דר' יהודה ורבנן י"ל ששונה תחילה כל המחלוקת ואח"כ [ענין דומה לזה] של ר' יוסי ורבנן. ובדין דליתני פלוגתא [דר' יהודה] ורבנן מקמי של ר' יוסי ורבנן אלא פלוגתא (של ר' יוסי ורבנן אלא פלוגתא) דר' יוסי ורבנן נשנית תחילה ולא זזה ממקומה".

ואמנם כן – לפני התוס' פי"א ב–ג היה תחילה מ"ג ואחריה מ"ב, שהרי היא שונה תחילה בהלכה ב': הבית והעליה של שנים ורצו שנים שלא לבנות התחתון בוטל שני חלקים וכו', כמו בברייתא קיז סע"ב, וזו נשנתה למ"ג! אלא שבמשנתנו לקוחים מ"א, מ"ב ומ"ד (ומ"ו) ממקור אחד (ר' יוסי) ומ"ג – ממקור אחר (ר' יהודה?).

ועי' עוד להלן קי"ז סע"ב אצל "הכותל והאילן".

נפחתה העלייה] בתוס' שם: ונפחתה המעזיבה.

"נפחתה", "נשקעה", ו"נכבשה" במקומה ונשברה, כמו "בית שנפחת וסיכך על גביו", סוכה פ"א מ"י, סורית פחת, מנדעית "בהת", Florilegium (de Vogue), 364 שו' 178–180: תיברית הרבה (= חרבה) ורצפית ("שפוד שנרצף") קאשתה ובהתית קמאנה ("אשפתו").

בארבעה] טפחים, אבל בכ"י מ' כאן וקי"ח א: בארבע אמות, ובכ"י פ' ור' א' כאן: בארבע, אבל בדף קיח א בפ' ור' ב': בארבעה. ואינו נמצא בראשונים, אלא דאין סברא לומר שמפני חור של ד' טפחים ירד למטה, אבל גם "בארבע" שאמות הן, רחוק. ובירוש' כאן: תני נפחת מקום התנור יורד למטה, מקום הכירה יורד למטה. ועי' ב"ב פ"ב מ"ב: לא יעמיד אדם תנור וכו' היה מעמיד בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח.

דאמר ליה עלייה וכו'] בתנאים כאלה שבע"פ ובשטר דרשו חכמים "לשון הדיוט".

אני מוכר לך] בכי"י וברי"ף וברא"ש משכיר, ובירוש' לה"ד: אמר ר' לעזר מעשה בדלית אחת שהיתה מודלה על פרסיקו של חבירו ונפשח הפרסק וכו' א"ל ר' יוחנן ולא מתניתא היא וכן בית הבד וכו', ונראה איפוא דבשותפין או ביורשין מיירי.

קיז א

לאפקינן] ה' לאפוקן (כלומר: לאפוקי יתי), וכן רי"ף: דאפוקן; מ' ור' א' וב': דאפקן, והנכון: אדעתא דאפוקן ("אדעתא דהכי").

דרך פתחים משתמש או דרך גגין וכו'] בירוש' שם ה"ב: אלא דו אמר ליה עביד לך סולם דלא תיהוי עליל ונפיק גו ביתי. ודלא כבבלי, ד"את"ל" הלכה היא.

קינים וסנאין וסטיני א"ר שב"ל לווחים] "קינים" = קיני דעירובין ג' א': מאי אמלתרא ר' חמא בריה דרבה בר אבוה אמר קיני כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקא דארזא. μέλαθρον, "קורה". וזהו פי' תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה (כלומר: קורות תעשה) וכפרת וגו' (בר' ו יד), אבל מה ענין "מדור" בפסוק זה, המדבר מחומר הבנין?! ⁴

footnotes: ⁴ [ועי' מש"כ ע"ז ב־MGWJ 69 עמ' 248/9.]

וסנאין] מסופק, בכ"י ר' א': קנים וסטאין יוסטני, ואפשר שנשתבש מן "יוסטני" הסמוך, וצריך למחקו לגמרי. או שפי' "סנאין" (כ"י ר' ב': וסאנין) כאן, כמו "הסינין (הסנין)" יוצאין מן הקרשים בברייתא דמלאכת המשכן, וכן בכלים פי"א מ"ו "יד" הקרש שנכנס לתוך חברו, וכן בקורות.

וסטיני] בכי"י ר' א', ר' ב' וה': יוסטני וכצ"ל, ובירוש' כאן: רבי יוסטא בשם ריש לקיש התחתון נותן תקרה ולווחים, ועי' בירוש' ב"ב פ"ח, טז ע"ב: רבי יוסטיני הוה ליה עובדא וכו' קם קומי ריש לקיש וכו', הוא Justus, Justin.

הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וכו'] כזה בב"ב ו' ב'.

(למ"ד העליון וכו' מן המזיק)] חסר בכ"י פ' וכן עיקר, דאמתניתין קאי, עי' רש"י.

ותיסברא ר' יוסי ורבנן לענין נזקין (פליגי והא)] מ' פ', ר' א' וב' ורש"י: ורבנן [דהכא בהזיקא דתחתון פליגי אדרבה] לענין נזקין איפכא וכו', ובכ"י ה' בקיצור: ותסברא והא לענין נזקין איפכא וכו'.

(אלמא) רבי יוסי סבר וכו'] כי"מ: [והוינן בה במאי קא מיפלגי] ר' יוסי סבר⁵ וכו'. – בב"ב יח ב: אלא לעולם ר' יוסי על הניזק ס"ל וכו'. – ואשתמיט להו דר' יוסי בשם מנחם בנו אמר לה (עי' חסדי דוד).

footnotes: ⁵ וכ"ה בכ"י ה' ור' ב' ור' א' – ושם: קמפלגי [ר' יוסי ורבנן].

בחזוק תקרה קמיפלגי] עי' קא ב: משכיר חייב וכו' לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה. וצ"ל בכולן: חזוקי תקרה, וצ"ל: ואשוויי גומות עליון בעי לאשוויי, (רי"ף וכן כ"י ה' ר' א' וב').

משנה ג

יציאותיו] כמו "אם היציאה יתרה על השבח", שבב"ק (כאן בע"ב, ונשתבש), וכן "יציאות" השבת במובן "הוצאות"; וכן בארמית "נפקתא" (עז' ו ד, ח = יציאה), "Ausgabe", וכצ"ל בכולם.

ויושב בבית] התוס' גרסי: ויושב בתוכה, וכ"ה בכ"י פ' ור' ב': ויושב בה, אבל הנכון כנו' שלנו: בבית. שנוח לו לאדם לשבת בדירת קבע שלו ואפי' היא עליה מלשבת בדירת עראי של אחרים ואפי' היא בית.

רש"י ד"ה א"ר יהודה מורכב משני פירושים של רש"י: א) דאם אין נותן לו שכר מחזי כרבית (וצ"ל: "א"כ אף בעל העלייה זו כשהוא חוזר [ונוטל] מעותיו מזה שהוא דר בתוך שלו צריך להעלות שכר ואי לא מחזי כרבית", אבל בנמ"י העתיק כברש"י שלנו). וב) הוא הפי' שהביא תוס' ר"פ כ"י: לכ"נ פי' אחר שפ"ה משום דאית ליה זה נהנה וזה לא חסר חייב (ופי' רש"י שברי"ף הוא בעיקרו הפי' השני, אלא שנוסף גם בו: דאי לא מיחזי כרבית).

קיז ב

שנה (לנו)] ליתא בכ"י מ' ופ', אבל כזה גם בירוש' כתובות פ"ד כט ע"א: לא את הוא ששניתה לנו (ר"נ לרבי), שבת קיב ב: רבי (ר' יוחנן לחזקיה) שנית לנו (כלים פכ"ו מ"ב:) סנדל, מעילה ז' א': בעא מיניה ר' יוסי מר' יוחנן וכו' א"ל ר' זירא כבר שנית לנו (חולין פ"ט מ"א!) אלל,

(הוי [ליה] אסמכתא ושמעינן ליה לר' יהודה דאמר) [אסמכתא] לא] וכן ר' א' וב' ופ'. רש"י: הכא אשמועינן הכי ואין זה לשון הגמרא, אבל בכ"י מ': [קסבר ר"י אסמכתא היא ואסמכתא] לא קני [ותו לא מידי]. ובכ"י ה': [ואידך משום דקסבר אסמכתא] לא קניא, והשאר ליתא.

אלא משום דאיכא שחרוריתא] ע"פ הבבלי ב"ק כ א.

לצבוע וכו'] ע"פ ב"ק ק ב.

ומי שפרע וכו'] ע"פ ב"ב קסח א, ור' אמי אמר שם: וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי וכו', אלא שפי' הגמרא שם דקמיפלגי באסמכתא אינו מוכרח להיות לפי דעת ר' יוחנן, שאחריו שם.

תחתון הבא וכו'] כזה בתוס' ב"מ פ"ח לב–לג לענין משכיר.

אין לו לא וכו'] בכי"י: אין לו [לבנות] לא וכו', וכזה בתוס'.

(תניא אין לו לזה ולא לזה) וכו' כלום] בכ"י ר' א', פ' ורי"ף: מאי [תנא] אין לבעל העליה וכו'. ה': [איבעיא להו] אין לו לא לזה ולא לזה מאי [ת"ש דתניא] אין: למחיקתו של הרש"ל אין כל יסוד.

בה"ג ד"ו אחרי מימרא דעולא תיכף: אין לו לא לזה ולא לזה אין לו לבעל העליה בקרקע כלום. תניא ר' נתן וכו', ואפשר לפי זה שכל־זה עדיין מדברי עולא הוא, אבל רחוק הוא.

תניא ר"נ וכו'] בתוס' סתם: ורצו שנים שלא לבנות התחתון נוטל וכו'.

משנה ד

וכן בית הבד וכו'] כבר אמרתי, ש"וכן" זה נמשך למ"ב ובאחין ושותפין עסקינן.

וגינה אחת] כ"י ה' ור' וב' וירוש' ורי"ף: וגינת אחר, כלומר: גינה של איש אחר.

הכותל והאילן וכו'] בכ"י ר' א': הכותל והאילן, מי שהיה וכו', השוכר את הפועל, הן משניות בפ"ע וסדורות כ"א במקומה.

הכותל והאילן וכו'] אין מקומו כאן אלא בב"ק פ"ג מ"ב, אלא משום דאיירי בנפילה ד"נפל הבית" הסמיכו לכאן, ונכנסו בתוך הוספה זו של מ"ד סעיף ב' עד מ"ה – משנה ה' סעיף א' וב': מי שהיה כותלו וכו' (דאיירי בנפילה, ואגב לו:) השוכר את הפועל. והמשך של מ"ד סעיף א' – הוא מ"ו: שתי גנות וכו'.

משנה ה' סעיף ג': המוציא זבל וכו' (קיח רע"ב), מקביל לב"ק פ"ג מ"ג – ומקור אחר הוא, "ומתני' דב"מ דלא בר' יהודה" (בבלי קיח ב) ודלא כר' שמעון (עי' תוס' שם פי"א ט: רש"א וכו' בתוך שלשה ימים פטור וכו', ובבלי שם).

קיח א

השוכר וכו' טול מה שעשית בשכרך] עי' כזה תוס' ב"מ פ"ז ד.

בארבעה] בכ"י מ' גם כאן: בארבע. נ"ל שסתם התלמוד העביר פלוגתא דרב ושמואל גם למשנה זו, והצריכותא היא צריכותא דרבנן סבוראי.

א"ר יוחנן שלשים יום] בירוש' כאן, יב ע"ג: רבי הושעיה אמר שלשים יום, אבל בירוש' ב"ק פ"ג ג ע"ג: תני רבי הושעיה, וכ"ה בתוס' ב"מ פי"א ז וב"ק פ"ב ה: וכמה הוא זמן אין פחות משלשים יום.

כאן בהבטה] בכי"מ ופ' בכל הסוגיא: חבטה, וכ"ה באו"ז סי' שפב: כאן בחבטה, ובאמת אין הבטה כלל לשון המשנה אלא שבניגוד ל"הגבהה" אמרו "חבטה"⁶, וכל שאינו "הגבהה" – חבטה הוא, וגם שמירה בכלל זה ונשתבש – הבטה!

footnotes: ⁶ עי' רש"י: כששכרו למלאכת הבטה לשמור או להשליך מעליה לארץ, אבל באו"ז שם העתיק: למלאכת חבטא.

בערוך מביא שתי הנוסחאות: הבטה – חבטה: כאן בהבטה פי' וכו' פ"א יש מי שגורס חבטה מלשון חיבוט והוא נפילה על דבר המופקר שהוא חשוב כמציאה וכו' ותנא דסבר חבטה בהפקר לא קנה סבר לה כי הא דתנן ראה המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה וכו'.

דתנן שומרי ספיחי שביעית] כי"מ: דתניא. בכי"י: ספחים בשביעית, ספיחים בשביעית גם במשנה שקלים פ"ד מ"א. ספחים, גם במשנה בכמה כי"י, וכן בירוש', אף שהיחיד "ספיח"⁷.

footnotes: ⁷ ולהפך נזק – נזיקין, פסל – פסילים.

והכא חיישינן וכו'] בירוש' שקלים שם מז סע"ד נראה דבמסירה לציבור ואם הוא "משתנה מקרבן יחיד לקרבן ציבור" פליגי, ודלא כדאתא רבין בשם ר' יוחנן.

ארבע זוזי] רגיל בבבלי, כמו ע"ז מט א: שקיל ארבע זוזי שדי בנהרא ועוד; גטין יג א: שקיל ארבעה זוזי מישראל פסול ליה. ועי' לעיל עו א: דאיכא דמיגר בארבע וכו'.

קיח ב

אין באין משל וכו'] בכי"י: אין [תמידין ומוספין] באין, וכ"ה ברש"י, עי' שם. וע"פ פשט המשנה דוחק הוא.

והתנן מודה ר' יהודה בנ"ח שהוא פטור מפני שהוא עושה ברשות] ובכי"י: והתנן ר' יהודה אומר בנ"ח פטור מפני שברשות; וכזה במסה"ת (מפני שהוא ברשות), וכ"ה בב"ק ל ב (מפני שהוא ברשות), ובכ"י ה': והאנן תנן ר' יהודה אומר בנ"ח פטור מפני שהוא ברשות; במשנתנו שם ספ"ו: רי"א בנ"ח פטור, אבל בתוס' פ"ו כח: בנ"ח פטור מפני שהניח ברשות, וצרפו משנה וברייתא, ובירוש' ס"פ הכונס (ה ע"ג): תני ר' יודן [אומר] בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות.

אלא מחוורתא מתני' וכו'] בב"ק שם: אר"נ מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא, רב אשי אמר וכו', ועי' תוס' כאן. ונראה דסוגיות מוחלפות הן.

לאדריכל אדריכל] ‏לארדיכל ארדיכל, כ"ה בכי"י וראשונים (עי' ד"ס).

ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה] בכי"מ וה': [העלו] אבן ע"ג דימוס והזיקו כולן וכו', וכזה באו"ז; ובכ"י ר' ב': וכולן שהעלו וכו', וכזה בה"ג ורי"ף; בכ"י ר' א' (וכזה בפ'): וכולן שהניחו אבן על הדימוס ונפלה והזיקה חייבין לשלם (וכ"ה ברש"י) ל"א העלום על גבי דימוס ונפלה כולן חייבין.

ובתוס' יש כאן שתי ברייתות, פי"א ה': מביא אדם את אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס וכו' 1) מסרן לגמל וכו' הסבל חייב העלן (צ"ל: העלון) לראש הדימוס ונפלו כולן חייבין.‏ 2) מסרן גמל לסתת וכו' באבן הסבל חייב ישבה ע"ג דימוס או שהיה מפקפיק בה ונפלה ארדיכל חייב. אבל בירוש' בברייתא א': העלה ע"ג דימוס והיה מפקפק בה ונפלה הארדיכל חייב. מסרה הסתת לסבל וכו' עלתה וישבה בדימוס ונפלה פטור.

מן הגזע ומן השרשין הרי אלו של בעל (הקרקע דברי ר"מ)] כ"י ה': בעל האילן, וכ"ה ברמב"ן: "משום דעיקרו מתוך אילנו של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו וכו' ור' יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דה"ל כענפין שלו שאם הגדילו לא ישפה שע"מ כן לקח, מן השרשים של [בעל] הקרקע וכו' שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי האילן הגדול שמכר לו בלבד".

"והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כה"ג דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בע"ה רבי יהודה קתני לה, ודרישא ר"מ סיפא לאו ר"מ דקתני רישא רמ"א קנה קרקע ומ"ה אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתני' משום דבמתני' רמיזה. וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן".

קיט א

ותנן נמי גבי ערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה] כ"י ה' ורמב"ן: פטור. ולמטה בגמרא: וצריכי וכו' בהא קאמר ר' (יהודה) משום דממונא אבל וכו' אימא מודי ליה לר' (מאיר) ואי וכו' ר"מ וכו'. – בכ"י ה' ורמב"ן: בהא קא"ר מאיר משום דממונא אבל וכו' לר' יהודה וכו' בהא קא"ר יהודה וכו' לר' מאיר. "ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדר"מ מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתני' דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר' יהודה אלמא ר"מ בערלה לקולא אזיל ופטור מן הערלה גרסינן".

אבל בתוס' ערלה (פ"א ד) תניא: ובין מן השרשים חייב בערלה ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב ומן השרשים פטור!

אפריון] צ"ל: אפרין, ד"ו רפ"א, ועוד, כ"י מ', ר' א' (ול"א: אפריה, ערוך: אפרייא, ועי' שם), ובכל הדפוי"י בגמרא וברש"י: אפריין, וזה שפי' רש"י: חן שלנו ומזה נשתבש: אפריון, פרסית äfarin, افرين.

לרבי שמעון] בקצת כי"י: לריש לקיש, עי' ד"ס, וכך פירושו בלי ספק.

ג. בבא בתרא

"בבא בתרא" דנזיקין. פרק השותפין נמשך לפרק "הבית והעליה של שנים שנפלו שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר" (תוס') והחלוקה היא, כמו שהזכרתי בפתיחתי לפרק הבית והעליה [= מבוא למשנה, במבואות לספרות התנאים עמ' 143–144.]

ובתוס' מתחיל פרק השותפין – באמצע פי"א של ב"מ, פי"א ט: וכן היה ר' יהודה אומ' כבית תשעת חצאי קבין לזה וכבית תשעת חצאי קבין לזה וכו' (= ב"ב פ"א מ"ו).

ג' בבי מסכת אחת היתה (וכן בכי"י של המשנה), ורב יוסף אומר: כולה נזיקין חדא מסכתא היא, ב"ק קב א, אבל לר"ה "תרי מסכתא" הם. וירוש' סוף ב"מ: כותל שבין שתי חצירות (!), ששייך לב"ב (העיטור, חלוקת קרקעות).

בבבל היו הבבות חלוקות כבר ונחשבו כמסכות נפרדות (בתרי מַסָכָתָא אמרין, ב"ק קב א), ולא עוד אלא שהגמרא של שלש הבבות לא נתחבר בישיבה אחת אלא בישיבות שונות ומידי עורכים שונים, ולכן אנו מוצאים כמה "סוגיות מתחלפות" בין אחת לחברתה.

ובנוגע למשנת ב"ב אני מזכיר עוד הפעם, שכמה סתמי משניות של ב"ב הן – ר' יוסי.

פ"א מ"א: אלא אם רצה וכו' ועושה חזית מבחוץ לפיכך וכו' המקום והאבנים של – בתוס' ב"מ פי"א כב: ר' יוסי אומר היה שם אחד מעכב הופך את החזית אצלו לפיכך וכו' העצים והאבנים שלו (ועי' תוס' ד"ה כפיסין).

מ"ג (ב"ק כ ע"ב): אמר ר' יוסי אם עמד וכו', וכולה ר' יוסי.

פ"ג מ"ד: שנים בראשונה וכו', תוס' פ"ב י (בבלי נו ב): אמר ר' יוסי וכו' (כאביו וריב"נ ודלא כר"ע).

פ"ו מ"ז; דייני ציפורי – סוף ב"ב: א"ר ישמעאל. וכתובות פ"ה מ"ח: א"ר יוסי. – ר' ישמעאל בפ"ג מ"א עי' ספרי מביא לנוה"מ, ח"ב עמ' 1196.

ב"ב מדף קה א כנראה עריכה אחרת⁸:

footnotes: ⁸ [ועי' להלן עמ' 269–270 ברשימת האמוראים הנזכרים במסכת זו בשני חלקיה.]

ח ע"א: כההוא דמי כלילא וכו' – מוחלפת, מדף קמג א: כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ההוא דמי כלילא וכו'.

קנט ב: ההוא דאמר ליה לחבריה מכסי דבר סיסין וכו' – כפול מדף ל ע"א.

ומוחלפת קלב א: ואר"נ הלכה כרשב"מ וקמ"ו ב': מאן תנא וכו' אר"נ רשב"מ היא (כלומר: ויחידאה היא). ועי' תוס' קס א לפרק גט פשוט, שאין מקומו כאן.