Introductions to Amoraic Literature, Part II (Notes and Interpretations for Chapters of the Talmud), Pesachim, Chapter II
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק ב'
כל שעה וכו'] בגמרא מפורשת על "שעות דרבנן", ואפשר שכבר פירשה כן רבי, שסידר לפניה בפ"א מחלוקת ר"מ ור' יהודה: אוכלין כל חמש וכו'.
אבל המשנה ישָׁנה, וסופה "עבר זמנו" מוכיח שאין פירושו כן; כי "זמנו" הוא, כס"ד דגמרא (כא ב) – משקיעת החמה. שכך יוצא מן הברייתא דלהלן (כח א־ב): חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת וכו'. והרי נקרא כאן משש שעות ולמעלה ועד סוף היום – "לפני זמנו" = "אחר חצות" בתוס' (פ"א ח), "משש שעות ולמעלה" בירוש' (כח סע"ב) ובגמרא כאן (כא א) ברייתא: בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם פסח (בכי"י וראשונים: הפסח) ובה"א כל שעה שמותר וכו', ופירושו כמו שפי' מהר"ם חלאווה. ע"פ שבת יח ב, דמשום חשדא אסרי ב"ש, שלא יחשדוהו שמכרו לנכרי בפסח. ויוצא איפוא מזה ד"קודם הפסח" לב"ה הוא "כל שעה שמותר לאכול" וכו'. וקודם הפסח, כמו "אחר הפסח" בפ"ב מ"ג, (ועי' פ"ט מ"ו: קודם הפסח – אחר הפסח, בבלי צו ב) הוא שעה קטנה לפניו. ובתוס' תניא (פ"א ז): בראשונה היו אומרין אין מוכרין וכו' אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור א"ר יוסי אילו דברי ב"ש וב"ה וכו'. ו"שעת הביעור" היא שעה ששית (לעיל פ"א מ"ג, י ב, וירוש': חמישית כר' יודה).
ו"חמץ בפסח" אסור בהנאה לר"ע (לב ב). וביום הראשון – מערב יו"ט (ה ע"א).
ותו דתניא בברייתא דלהלן (כח ב): רש"א חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה. וקאמר התלמוד שם: אתאן לת"ק, מפני שלשיטת התלמוד חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו לר"ש מדרבנן אסור באכילה (חולין ד ב, ירוש' פ"ב כח ע"ד, תוס' ועיטור, אבל הרמב"ן במלחמות פי' הירוש' על אחר זמנו!) ומותר בהנאה (עי' רא"ש), ופירש על־כן ו"משעה שאסור" וכו' – לת"ק. אבל סמוך לו: ריהג"א תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ריה"ג חולק איפוא על שיטת ר"ש, שאוסר בהנאה "כל שבעה" ורק "כל שבעה".
אבל לפי הפשט מתיר ר"ש חמץ באכילה עד חשיכה, ורק מי ששוחט פסחו צריך לבער חמצו משום "לא תשחט על חמץ".
ומשנתנו כנראה ר' יוסי היא (כבתוס') ור' יוסי כר"ש ס"ל ו"כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו' = "ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה", – כל שעה שמותר לאכול מן התורה היא (עי' רש"י בגמרא ד"ה כל שעה), ו"עבר זמנו" – מששקעה חמה הוא.
שמותר לאכול] בגמרא: כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה (עי' רש"י). "מותר" גוף סתמי man), שאל"כ היה לו לומר: מותר אדם (כמו יבמות ד ז). והשוח יבמות סו א: כל האוכל מאכיל וכו', אבל נו' הירוש', ד"ר, הו' לו ועוד ורא"ש: שהוא מותר, ופירשוה כר"מ, ובירוש' שם: מאן תנא כל שעה שהוא מותר לוכל מותר להאכיל וכו'. ובברייתא דדף כא א: כל שעה שמותר לאכול מותר למכור.
עבר זמנו] הו' לו, כ"י פ' וה': עיבר, וכן בכ"י ליידן ונגרד, ובכ"י ה' נ"ב: ס"א עָבַר, והשוה עיבור שנה חודש, עיבורה של עיר, "עיבור צורה", שעיברה שנתה (תמורה פ"ד מ"א לנו' הבבלי, וכן הו' לו וכ"י פ' ובגמרא).
שמותר וכו' שאוכל וכו'] עי' לעיל יג א: א"ל רבא ונימא מר הלכה כר"מ (א"ל ר"נ) ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר.
איידי דתנא בהמה וחיה תני נמי עופות] "בהמה חיה ועוף" רגיל במשנה, ועי' ביחוד פיאה פ"א מ"ו: ומאכיל לבהמה וכו'.
רש"י: ולאו אדעתיה. לבערו (כ"ה בדפו"י וכצ"ל, ורש"ל הוא שהגיה לבטלו, ע"פ התוס'), וגי' רש"י כגי' כ"י מ' ב' וא"פ וכפשוטו. וכבר כתב מהר"ם חלאווה ד"ה דאי תנא בהמה: קמ"ל דלא חיישינן דודאי אכתי בדיק ומבער כל הבית אבל משום בטול ליכא למשרי דאכתי לא אתקון ביטול ולא אדכר במתני' כלל ואמוראי נינהו דמצרכי ליה על הספק וכו'.
קודם פסח] בכי"י וראשונים: הפסח, וכ"ה בשבת. רש"י: דקסבר וכו', אבל מהר"ם חלאווה מוכיח משבת יח ב דמשום חשדא הוא.
פשיטא ל"צ וכו'] דקס"ד דעבר זמנו דקאמר שעבר זמן דחמץ ונכנס זמן אכילת מצה והא בין לר"י ובין לר"ש סוף היום אסור בהנאה ולריה"ג דאמר מותר לא איצטריך דהא מרישא ש"מ כל שעה וכו' (עיטור). וכולה מתני' דפ"ק ודפ"ב דלא כר' יוסי הגלילי (עי' תוס' ועיטור ורז"ה ומהר"ם חלאווה).
ומשני לא נצרכה וכו' כלומר עבר זמנו דקאמר מו' שעות ולמעלה קאמר שהוא אסור בהנאה לד"ה, לר"י מן התורה ולר"ש מדרבנן וכו' (עיטור ורמב"ן).
לשעות דרבנן] כ"י מ' ב': בשש שעות דרבנן, ה"ג ד"ב 137 ורמב"ן בשם "נוסחאות ישנות ושל הלכות פסוקות": לשש שעות דרבנן, ה' ראו 13: לשש שעות של חכמים; עיטור ומהר"ם חלאוה בשם רב שמעון קיירא (בעל ה"ג): לשש שעות ולמעלה דרבנן. כלומר שש השעות שמחצות ואילך, וכן פי' ה"ג שם משש ולמעלה (עי' שם), וכן פי' מהר"ם חלאוה (עי' להלן).
אבל רש"י פי' "לשעות דרבנן": שעה ששית, ונסמך בזה על השאילתות סי' עד: ברם צריך אילו היכא דנזכר בשש שעות דרבנן (כלומר בשעה ששית!) מאי וכו' ת"ש דאמר רב גידל וכו' ואימת אילימא בתר שש איסורי הנאה דאורייתא הוא אלא פשיטא בשש גופא וכו', וזה כולו כרש"י.
אמנם הרמב"ן מביא דוגמא לזה מפסחים נח א: מוספין בשש ובזיכין בשבע, אבל גם שם פירושו בכלות שש! ועי' להלן דברי רב גידל.
ואפשר שהכריחו לזה ב' ב': ואידך שעות דרבנן, שקשה קצת לפרש: משש ולמעלה (זה שמקצתו אסור באכילת חמץ) דרבנן, מפני שלדעת ר' יהודה (כח ב): עובר בלא תעשה. אבל אפשר דלדברי ראב"י קאמר: לדבריך וכו'.
משש שעות ולמעלה] רש"י פי' "מתחילת שעה ששית", כשאילתות סי' עד (עי' לעיל). אבל כבר השיבו התוס' (לעיל ו ב) "דע"כ הא דאמר לעיל (ד ב) חמץ משש שעות ולמעלה אסור. היינו מסוף שש", דהרי יליף ליה מלא תשחט על חמץ, וכן כח ב דתני: ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושחיטת הפסח פסולה לפני חצות. וע"כ פי' ר"ת שם: דמסוף שש קאמר, וכן פי' ראשונים אחרים. ומהר"ם חלאוה כתב: ומד' ר"ח נראה דמפרש להא דרב גידל מו' ולמעלה וכן שעות דרבנן משש ולמעלה ואתי' לגמרי כרב גידל וכו' וכי אצטרכי תרוייהו לר' שמעון הוא דאצטרכו דאית ליה משש שעות ולמעלה מדבריהם, והשתא אתי שפיר שעות דרבנן דשש שעות נינהו וכו'. וכ"כ לפניו העיטור: ולפי' רש"י וכו' לא הל"ל לשעות אלא לשעה (כצ"ל) דאלו בשעה ד' ליכא איסור וכו'. ומפורש בירוש' פ"א, כו סע"ג: רמ"א משש שעות ולמעלה מדבריהן וכו' רב אמר דברי ר"מ (כלומר אפי' לדבריו) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום. אמר רבי חונה ויאות אילו חטים קורטבניות במדבר. דילמא טבן אינין במועדא כלום (וכשם שאם קידש באלה במועד אין קדושיו קידושין, כך אם קידש בחמץ גמור משש שעות ולמעלה אינם קידושין).
אפי' בחטי קורדניתא] בכי"י וראשונים: קורדנייתא; קורדניאתא, ירוש': קורטבניות, ובארמית־בבלית נשמטה הב', כמו "נשא" = נשב.
רש"י: ואפ"ה אם באו וכו'] וכזה בה"ג, כט רע"ב: והיכא דנפל מיא עלייהו אע"ג דאקושי חיישינן דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ, וכזה בשאילתות.
לא יֵאָכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה] כלומר שלא יהא נאכל אפי' לבהמה ולגוי היינו היתר אכילה, ולא כפי' רש"י, ועי' מדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד 38: ולא יאכל חמץ ואפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, ועי' במדר"י פסחא פט"ז, ירוש' פ"ב כח ע"ג: לעשות את המאכיל (לקטן) כאוכל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר וכו' לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה. ועי' שם בירוש'.
דר' אבהו דא"ר אבהו] דר' אבהו [א"ר אלעזר] דא"ר אבהו [א"ר אלעזר] כ"ה בכ"י מ' ב', וכ"ה בקידושין נו ב וב"ק מא א וחולין קיד ב, וכ"ה בירוש' שם: רבי אבהו בשם רבי אלעזר וכו', ושם: חדא בשם רבי לעזר וחדא בשם רבי יוחנן.
כדרך שפרט לך בנבילה דתניא] כ"י מ' ב' בנבילה [לגר בנתינה ולגוי במכירה], וכ"ה בב"ק ובחולין, ומחקו רש"י; ועי' תוס' שם: לא גרסי' וכו' דא"כ הוה משמע דאיירי אליבא דר' יהודה וכו' ואי גרס ליה יש לפרש דלישנא דקרא בעלמא נקט ולא משום דלהוו דברים ככתבן, ובירוש' שם; וכי מה פרש לנו בנבילה לא תאכלו וכו' לנכרי. ובברייתא דחזקיה שם: לאיזה דבר נאמר לגר וכו' בא להודיעך גר תושב אוכל בנבילות.
ור"מ אותו אתה משליך וכו'] סתם ספרא (=ר' יהודה) ויקרא פי"ז י, והוא בבבלי קידושין נז ב–נח א, ור"מ בבנין אב דריש לה.
לכדרחב"א וכו'] לא תאכלנו וכו' הוא דדברים יב כד. אבל יש עוד: לא תאכֵלו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב טז). שנאמר בענין פסולי המוקדשים שנפדו, ושם דורש בספרי ראה פיס' עא: כמים מה מים מותרים בהנאה אף דם מותר בהנאה, מה מים מכשיר את הזרעים אף דם מכשיר הזרעים. ובחולין לה ב אמרו: ומאי שנא דם חללים דמכשיר דכתיב דם חללים ישתה (תוס' שבת פ"ח הכ"ג) דם שחיטה נמי כתיב על הארץ תשפכנו במים – ההוא למישרי דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הא דאתא. ובירוש' בסוף פ"א
דפסחים: והכתיב אף בפסולי המוקדשין כן לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים אמר רבי חייה בר אדא¹ להכשיר איתאמרת. מה המים מכשירין אף הדם יהא מכשיר.
footnotes: ¹ בתרומות: אבא, אבל גם שם בכ"י ר': אדא.
נו' השמרוני בדבי יב טז: תאכל, בתרגום השמרוני: תיכל. ובכ"י מ' כאן: רק את דמו לא תאכלו (טו כג), ובכ"י מ' ב' חסר כאן "לא תאכלנו", ובדף כ א ליתא בכיי מ' ב', ונשלם עי"א: רק את דמו לא תאכל! וחסר גם בדפו' טז א² וחולין לג א, אבל ישנו לו ב גם בכי"מ. ובמדרש תנאים לדברים טו כג (בכור): ר' אליעזר בן יעקב אומר תשפכנו כמים מה המים מכשירין את הזרעים כך דם שחיטה יכשיר את הזרעים וכו'.
footnotes: ² ישנו בכתב יד מינכן.
וכך היה לפני ר"ה בספרי פיס' קכו (עי' מ"ע שם).
נחמיה העמסוני היה דורש וכו'] בחגיגה יב א: שאל ר' ישמעאל את ר"ע וכו' אתה ששמשת את נחום איש גמזו שהיה דורש כל אתין שבתורה וכו', וכן בב"ר פ"א יד. וכזה שם פכ"ב ב ופנ"ג טו. אבל בירוש' ברכות פ"ט יג ע"א: נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתים וגמים וכו' אמר ליה מה הוא ההן דכתיב את ה' אלהיך תירא. אמר ליה אותו ואת תורתו.
אבל בסוטה פ"ה טז ע"ג איתא: נחמיה עמסוני שימש את רבי עקיבה עשרים ושתים שנה הוא היה אומר אתים גמין ריבויין, אכין ורקין מיעוטין. אמר ליה מהו דין דכתיב וכו'. וצ"ל: ר"ע שימש את נחמיה עמסוני³.
footnotes: ³ עי' בכר, אגדות התנאים, 44־43.
תוס' ד"ה חולין: וקשה לרשב"א דבת"כ בפ' צו וכו'] פרשה ט ח. אבל בקידושין נח א פריך אברייתא ד"ר"ש אומר מקודשת": אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו דאורייתא ורמינהי (תמורה פ"ז מ"ד) רש"א חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכו'.
ור' יהודה דפליג ס"ל אפוא: לאו דאורייתא. וכבר העיר מהר"ם חלאוה דמספרא ל"ק דאסמכתא בעלמא, כהרבה דרשות שבת"כ.
שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו על וכו' (כ"י מ' ב': רק את דמו לא תאכל על וכו', ועי' להלן)] הירוש' משני נמי: שנייה היא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים מה המים מותרין וכו', ולמטה שם: תני חזקיה מסייע לר' יוחנן (דרק ב"לא תאָכל, לא יאָכל את תופש איסור הנייה"); ממשמע שנאמר רק הדם לא תאכלו לאי זה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים, – מה המים מכשירין אף הדם יהא מכשיר, והיינו דלא כתירוצא דגמרא (בדף כב רע"ב). ועיי חולין לה ב: דם שחיטה וכו'.
והרי אבר מן החי וכו'] בירוש' בדברי ר' אבהו: כשם שפירש לך באבר מן החי ונבילה. וכי מה פירש לנו באבר מן החי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וכי מה פירש לנו בנבילה וכו', תני חזקיה ופליג וכי מי אסרו לכלב, ולמטה בברייתא דחזקיה: ממשמע שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכו' אותו את משליך ואין את משליך לכלב חולין וכו'. ועי' לעיל כא סע"ב: נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו וכו'.
ומה ת"ל לא יאכל] בברייתא שבירוש' שם: מתניתא פליגא על ר' יוחנן (דשור הנסקל מותר בהנאה) וכו' מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו בא להודיעך שכשם שהוא אסור באבילה כך הוא אסור בהנאה (ובוודאי ברייתא דחזקיה הוא כדמוכח מלשונו!) מה עבד לה ר' יוחנן פתר לה בשקדמו בעלים ושחטוה וכו' (כברייתא שלנו וכמכילתא משפטים פ"י, אבל שם יליף הנאה מעגלה ערופה). ובמכילתא דרשב"י [הו' אפשטיין־מלמד 179־178]: מה ת"ל ולא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו משנגמר דינו וכו' (כמכילתא דר' ישמעאל, אבל אחריו:) לא יאכל בשרו אפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, ואחריו דברי "בן עזאי" נקי מדמי כולו וכו'.
וכן בחמץ, [הו' אפשטיין־מלמד עמ' 38]: ולא יאכל חמץ (במצרים) ואפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, וכחזקיה⁴. והשוה ב"ק פ"ד מ"ח: שור שהוא יוצא להסקל וכו' ואם שחטו בשרו אסור וכו'.
footnotes: ⁴ ואמנם אין מכילתא דרשב"י – "תני חזקיה", אבל "מכילתא בבלית" היא ("דידן") ויש בה הרבה מדברי "תני חזקיה". [ועי' כעת מבואו למדרשב"י.]
ובקידושין נו ב וב"ק שם: וממאי דהאי לא יאכל את בשרו להיכא דשחיט לאחר שנגמר דינו הוא דאתא דילמא היכא וכו' שרי והאי לא יאכל היכא דסקליה מיסקל הוא דאתי וכדר' אבהו וכו' ה"מ היכא דנפקא לן איסור אכילה מלא יאכל הכא איסור אכילה מסקול יסקל נפקא וכו'.
שלא יצבע] רש"י בקידושין נו ב: מניין שלא יהנה ממנו. כגון שלא יצטבע בו, אבל בגמרא שם וב"ק קא א: ולא יצבע, וכ"ה בכ"י מ', מ' ב' וא"פ.
ובספרא קדושים פרשה ג ו: מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת"ל וכו'⁵, והראב"ד כתב שם: שלא יהנה ממנו פי' שלא יחליפנו באוכל אחר ויאכל את חלופיו: ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר: ובבבא קמא מצריך להו אצטרוכי.
footnotes: ⁵ ילקוט: מנין לא יצבע בו ולא יהנה ממנו.
הנטוע לרבים] עי' תוס', וכך מפורש בירוש' ערלה פ"א סא ע"א: הנוטע לרבים חייב בתוך שלו (ולא לעצמו אלא כוונתו שיאכלום בני אדם כולם וכאילו הפקיר (רמב"ם)).
הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט] וכן בב"ק מה ב, אבל בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג: מריבוי אחר ריבוי כיצד גם את הארי גם את הדוב וכו'; והר"ש מקינון בכריתות ל"ל, ש"א סי' יב: ר"ל היכא דלא מצינן למידרש שני רבויין אבל וכו'. ועי' שם סי' יג: כמה ריבויים אחר ריבויי לרבות כמו ת"כ ויקרא נדבה פ"ג א–ד: תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים וכו', קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת ציבור וכו', והרבה כאלה. וכ"כ בהליכות עולם ש"ד פ"ג: דוקא שאין לנו לדרוש ולקיים הריבויין או המעוטים דאז אמרינן ודאי שהכתוב הפליג בריבויין לרמוז שיש בדבר מיעוט וכו'.
מערבין לנזיר] עי' תוס'. וכן מפורש גם בברייתא דדף ל ע"ב: אמרו להן (ב"ה לב"ש) כשם שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין וכו', וטעמא דמיתשיל. שם ל ע"ב, ל"סומכוס אומר בחולין".
נזרו שלו יהא] עי' תוס', וכבר הקשו דמשנה היא בנזיר: האיש מגלח על נזירות אביו וכו', ו"הלכה" היא בנזיר, נזיר ל ע"א (ספ"ד)⁶.
footnotes: ⁶ ואפשר דבנזר אחרי מות אביו לר' יוסי הוא, או בהניח מעות מפורשין.
ובכ"י מ' ב' בגליון: ואידך האב (!) מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת בנה בנזיר⁷. ודריש "נזרו" ולא "נזרה".
footnotes: ⁷ שם כח ב, ו"הלכה היא בנזיר", וצ"ל: האיש.
תוס' ד"ה קוצר לשחת] מחזיק בפירש"י: ומאכיל לבהמה אף חטין גמורין ע"י קיטוף, אבל במנחות פירש"י דחדא קתני כדי להאכיל לבהמה. וכן שנינו בספרא אמור פרשה י ד: קצירה לא השחת. ר' יהודה אומר אם התחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכילה לבהמה וכו'.
שם צ"ל בתוס': יקצור ויאכיל.
שם: שנזדמנו: להן מינין טמאין] כ"י א"פ, מ ב': שנתמנו, וכן ר"ח ורש"י כ"י, וילקוט שמיני רמז תקמ"ד ד"ר, וכ"ה במשנה שבירוש' בשביעית פ"ז מ"ד ובכ"י מ' שם (ובראשונים, עי' ד"ס שם) ובהו' לו ועוד. וסיפא דמתני' דשביעית מוכיחה: ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו.
וכן בירוש' פסח' פ"ב כח סע"ג: הא אם לא נתמנה לו אור⁸, ובשביעית פ"ח לח ע"א: טבח כהן שנתמנה לו בכור. מנה zuteilen, bestimmen: ישעיה סה יב: ומניתי אתכם לחרב, דניאל א י: אשר מִנָה את מאכלכם, שם ה: ויְמַן להם המלך; איוב ז ג: ולילות עמל מנו לי.
footnotes: ⁸ בבבלי כז ב: לא מצא עצים.
טעמא דידי נמי מהכא] עי' ספרא שמיני פי"ב א: לא יאכלו⁹ לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו¹⁰ לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום הא כיצד באכילה הם אסורים בהנאה הם מותרים וכו'. וכן בעופות (שם פ"ה א): לא יֵאָכְלוּ לחייב את המאכיל כאוכלו, או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלו (במשנה תורה) הא כיצד בהנאה מותרים וכו'.
footnotes: ⁹ [כך הנוסח גם בכי"י של הספרא, ו]צ"ל: יאָכל. ¹⁰ [כך הנוסח גם בכי"י של הספרא, ו]צ"ל: יאָכל.
אבל בירוש' שביעית פ"ז לז רע"ג: כתי' טמאים המה לכם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם. אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. וכאן בירוש', כח ע"ג (וירוש' ערלה פ"ג, סב ד): והא כתי' לא תאכלום כי שקץ הם אמר רבי מנא מיעט איסור הנייה שבו (כעין הת"כ) ו"הם" קדריש.
לימא כתנאי יעשה וכו'] ת"כ פ' צו פרשה י ח, ועי' שם ז (דמיתניא לר"ע).
למלאכת גבוה] עי' רש"י. ראב"ד שם: כגון למשוח עורות לתיק הכלים¹¹ ובמשכן למכסה עורות האילים ועורות התחשים. מהר"ם חלאוה מקשה: איך חלב נבילה טהור, והרי נגע בטומאה. ונדחק לפרש בטריפה, ואישתמיטתיה משנת עוקצין פ"ג מ"ט. ושם בתוס' פ"ג ג: שנאמר וכו'!
footnotes: ¹¹ תיק נבלים ותיק כנורות (כלים פט"ז מ"ז), תיק חלילין (שם מ"ח) ועוד.
לימא כתנאי] בירוש' כח ע"ג: מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין, מתניתא מסייעא לרבי אלעזר: לא יאָכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל וכו' וכשהיא אומר לא תאכל עליו חמץ. הא למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאָכל חמץ לעשות המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה ר' יצחק אומר אינו צריך וכו' ומה ת"ל לא יאָכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה (מכילתא דר"י פסחא פט"ז). בגין כן כתיב לא יאָכל הא מלא תאכל לית שמע מינה כלום. והדא (דעת ר' יצחק) מסייעא לר' יוחנן (שדעתו כחזקיה).
וברייתא זו נעלמה מן הבבלי.
בנוגע לחזקיה, עי' ברייתא דחזקיה בירוש' שם: תני חזקיה מסייעא לר' יוחנן וכו'.
(ואם אינו ענין לאכילה תניהו ענין לאיסור הנאה)] עי' רש"י ותוס', אבל בכ"י מ' ב' וא"פ ליתא, וכן לא העתיקו ר"ח, וכ"ב מהר"ם חלאוה דל"ג ליה כאן אלא ב"איפוך", ועי' למטה.
דתניא רש"א] ספרא צו פ"ח ה' סתם.
ואיסורי קדשים קלים] תוס' חולין פ"ט יד: אלו הן אימורין שתי כליות ויותרת הכבד והאליהף אלו הן חלבים וכו'. אבל ע"פ רוב נכלל ב"אימורין" גם "חלבים".
א"ל ר' יונתן רבך מהאי קרא קאמר לה] עי' רש"י דההוא מדרבנן השיב כן לרשב"נ דמקשי ליה והאי בקדש, ועי' ב"ב טו א: יתיב ההוא מרבנן קמיה דרשב"נ ויתיב וקאמר איוב וכו' א"ל עליך אמר קרא וכו'. וכזה בב"ב קכג א: בעא מיניה ר' חלבו מרשב"נ מה ראה וכו' אמשול לך משל (התשובה של רשב"ג בלי אמר ליה!) וכו' (א"ל) ואם לאו וכו' (אלא) [א"ל]¹² ר' יונתן רבך לא כך אמר. רשב"ם: אלא ר' יונתן וכו' כדאמרי בכל דוכתא ארשב"נ א"ר יונתן. ר"ג: אמר ליה ר' חלבו לרשב"נ ר' יונתן רבך וכו'.
footnotes: ¹² כ"ה בכ"י ר' ובילקוט כ"י, ועי' ד"ס. [אלא לי' גם אה"ת].
ובירוש' מגילה פ"א ע ע"ב: אמר ר' חלבו זימנין סגיאין יתבית קומי ר"ש בר נחמן ולא שמעית מיניה הדא מילתא א"ל (נחמן בריה דרשב"נ) כל מה דהוה אבא (צ"ל: אנא) שמיע את שמיע. ובכ"י מ' ב' כאן: ר' יונתן רבך [לא כך אמר, כך אמר ר' יונתן רבך] ואם יותר וכו'. אבל כיון "דיתיב קמיה דרשב"נ" קשה קצת דאמר לה "משמיה דריב"ל", דהיה רביה דרשב"נ¹³. ולכן נראה לפרש בדוחק ד"ויתיב וקאמר משמיה דריב"ל" – רשב"נ¹⁴ הוא ולא "ההוא מרבנן" (וכפסחים נג ב למשל), "והאי בקדש" וכו' "ההוא מרבנן" או תלמודא קאמר ליה.
footnotes: ¹³ ירוש' ר"ה פ"ד נט סע"ב. ¹⁴ ועי' למשל קו א וירוש' גטין מט א.
תוס' ד"ה דכתיב: מדלא כתיב וכו'] מכות יח א: מכדי כתיב וכו' ליכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם וכו'; ועי' רש"י שם.
(וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור)] ליתא בכ"י מ' ב', וכן נראה מרש"י ד"ה חלב שכתב: וכ"ש אוכל חלב חי (אבל אפשר שגירסתו כגי' כ"י א"פ, ודבור בפ"ע הוא). אבל מהר"ם חלאוה כתב: וכל שכן אוכל שפטור ה"ג רש"י ז"ל (וכ"ה בכ"י א"פ) וכן נראה דאמרי' בכלאי הכרם שלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה, אלמא בכל דכתיב אכילה אכילה כדרכה בעינן. אבל בכ"י מ' ב' באיתמר נמי: אלא דרך הנאתן [וכל שכן דרך אכילתן], וכ"ה בר"ח.
מ"ט משום דלא כתיב בהו אכילה] כ"י מ' ב': [פן תקדש פן תוקד אש], ובכ"י א"פ: [פן תקדש המלאה כתיב פן תוקד אש], וכן בירוש' כאן, וכן בקידושין נו ב: בכלאי הכרם. מנלן אמר חזקיה אמר קרא פן תקדש פן תוקד אש, וכן בחולין קטו א.
מיתיבי איסי בן יהודה אומר וכו'] במכילתא משפטים סוף פ"כ: איסי בן גוריא (אצל "איסי" סתם), וכן ריש פ"כ אצל איסי בן יהודה, ובילקוט בספ"כ: בן גור אריה, וברפ"כ: בן עקיבא, ועי' פסח' קיג ב: הוא איסי בן גור אריה הוא וכו'. וחלוף זה רגיל. ונראה שמקורות שונים הם: תרי תנאי¹⁵.
footnotes: ¹⁵ [ועי' מ"ש במבואו למכילתא דר"י, מבואות לספרות התנאים, עמ' 571/2.]
בהשרשה] כמ"ד "משתשריש", בכלאים פ"ז מ"ז, ירוש' לא ע"א, ספרי דברים פיס' ר"ל: פן תקדש המלאה הזרע מאימתי וכו'.
מה נבלה דרך הנאתה אף בשר בחלב דרך הנאתו] מהר"ם חלאוה: מה נבילה דרך הנאתה. לאו דוקא דהא נבילה לא אסירא בהנאה אלא הכי קאמר מה נבלה אסורה באיסור האמור בה כדרכה אף בשר בחלב באיסור האמור בו בין באכילה בין בהנאה.
אבל בכ"י מ' ב': ואידך כיון דאיתקש לנבילה מה נבילה כתיבה בה אכילה אף בשר בחלב כתיבה ביה אכילה (והוגה עי"א). וכן בר"ח.
א"ר יעקב א"ר יוחנן] בירוש' ע"ז פ"ב מ ע"ד: א"ר יעקב א"ר יוחנן, כדברי רבין שלמטה, אבל סמוך לו: עד כדון כשאמר לו הבא לי עלים מע"ז וכו', ב"ע"ז" נכללה אפוא גם "אשרה". ובירוש' שבת פי"ד, יד ע"ד: ר' יעקב בר אידי (תלמיד ר' יוחנן!) בשם ר' יונתן.
דתניא ר' אליעזר אומר] ספרי ואתחנן פיס' לב: ר' אליעזר בן יעקב¹⁶, וחילוף זה רגיל בספרי בין ספרי לס"ז, ועי' גם תוס' כלים ב"מ פ"ו ו ובבלי חולין קלח א: ראב"י¹⁷.
footnotes: ¹⁶ ועי' ספרי עקב סוף פי' מ"א: ראב"י אומר ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ה"ז אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה. ¹⁷ [ועי' גם מבואות לספרות התנאים, עמ' 743.]
ושפיכות דמים] כמו ששנינו (אהלות פ"ז מ"ו): יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש (וכך מפורש בירוש' בשבת וע"ז!) ולא כרש"י, ופרעה הרג הילדים להתרפאות בדמם (מדרש).
דתניא רבי אומר] "רבי אומר" ליתא באה"ת ובע"י ד"ר. ובסנהד' עג א: דבי רבי תנא, וכן שם עד א בכ"י ק': [כדתני דבי רבי]. והוא "תנא דבי רבי" ונמצא בעיקרו במכילתא משפטים פי"ג: וכי מה למדנו לרוצח מעתה אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה להלן לא חלק בין יום ללילה אף כאן לא תחלוק בין יום ללילה, מה כאן אם קד[ם] והרגו פטור אף להלן אם קדמה והרגתו פטורה ומה להלן היו לה מושיעין הימנו והרגתו חייבת אף כאן היו לו מושיעין הימנו והרגו חייב.
ונכנס "דבי רבי" לתוך המכילתא ונשתנה. וכן בכ"מ¹⁸. ביומא פב א: וכי מה (ענין) למדנו מרוצח לנערה המאורסה אלא ה"ז בא וכו'. ובסנהד': וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה וכו'.
footnotes: ¹⁸ ועי' מ"ת 143! והגהת הגר"א בספרי ראה רמ"ג.
וגם בכ"י א"פ כאן: וכי מה למדנו מרוצח מעתה אלא ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח וכו' תהרג ואל תעבור ומה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ורוצח גופיה מנלן וכו', וכזה בר"ח (לרוצח). ובכ"י מ' ב', רי"ף ורא"ש ועוד: וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורטה מקיש נערה המאורשה לרוצח מה רוצח יהרג וכו' תהרג ואל תעבור ורוצח גופיה וכו'.
"לרוצח" גם בשאילתות סי' סב (מסנהדרין שם), וגם במכילתא. וזה מובן ע"פ המכילתא שהכתוב הובא שם, כדי ללמוד ממנו "לרוצח", אבל הדרשות שונות¹⁹.
footnotes: ¹⁹ ועי' מכילתא דרשב"י, [הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 192.]
יהרג ואל יעבור] עי' תוס' כאן וביומא. אבל פירוש השאילתות שם: "להתרפאות שמאניס יצרו ונופל בחולי על תאות יצרו" (סנהד' עה א) מוכרח כאן; שהרי על "בכל מתרפאין חוץ מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים", אמרנו: ע"ז הא דאמרן, גילוי עריות וש"ד דתניא וכו'. ובכן על הבועל קאי²⁰. ופשטיה דקרא כפיר"ח. ועי' ירוש' בע"ז ושבת שם: אמר רבי חונה מתניתא אמרה שאין מתרפאין מגלוי עריות דתני שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה. שבת שהותרה מכללה לא להתרפות ודכוותה נערה המאורסה לא הותרה ואפילו להתרפות. ולא סוף דבר שאמר לו הבא לי אשת איש אלא אפילו לשמוע את קולה וכו'.
footnotes: ²⁰ ואפשר שלמדו בועל מתרפא מתהרג ואל תעבור, כשם שלמדוהו בע"ז במתרפא.
בגוהרקיה] ט"ס וצ"ל: בגוהרקי, כבכל כי"י וראשונים, ר"ח וערוך: בגרקי, בגורקי, פרסית غوره, וישנה יותר غورٯࣷ = בוסר (של ענבים, תמרים וזיתים). ו"גוהרקי" נשתבש מן "גוהרקא" השני (כסא)²¹.
footnotes: ²¹ פליישר ללוי 432.
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא] בכ"י מ' ב': רבינא אשכחיה למר בר רב אשי, וכ"ה בה"ג ע"ז, בר"ח ואגודה, וכזה בברכות לו א: רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וכו'.
הנאה – בע"כ] עי' ע"ז יב סע"ב: מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ועי' ברכות נג סע"א: ת"ר היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה והריח²² ה"ז חוטא. ועי' ע"ז מח ב: דאיכא דרבא אחרינא (אסור לעבור תחתיה).
footnotes: ²² ב"נ וכי"מ ורי"ד וד' שונצ': והריח ריח ונתרצה.
רש"י: ה"ג אפשר וקא מיכוין לא אפשר וקא מיכוין. כ"ע לא פליגי דאסור] בכ"י מ' ליתא "לא אפשר וקמיכוין" וכן ליתא בר"ח ובה"ג ה' ע"ז, וע"כ הגיהו רש"י, ובה"ג ד"ב 575: רבא אמר אסורה לא אפשר וקא מכוין כ"ע וכו'. ובכ"י מ' ב': אי נמי לא איפשר וכו'. ואולי הוא נ"א, ולנוסח זה "אפשר וקא מיכוין" אינו כלל "הנאה הבאה לו לאדם בע"כ" ולכן לא נקטה. ולפ"ז חשב בא"ד מה שחשב בל"ק (עי' תוס').
כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי וכו'] בכ"י מ': דשרי [אפשר וקמיכוין כ"ע לא פליגי דאסור] כי פליגי, ועי' תוס' ד"ה לא אפשר שלא היה לפניהם ("ולהכי לא נקט בא"ד אפשר ומיכוין וכו' "), ולא לפני מהר"ם חלאווה, אבל עי' מש"כ למעלה.
דתניא אמרו וכו'] עי' ירוש' ע"ז פ"ג מ"ג סע"ב: הרי היכל הרי היא אסור בהנאה וריב"ז יושב ושונה בצילו של היכל.
תוס' ד"ה שאני: והא דאסר בפ' כל הצלמים וכו'] הירוש' שם מקשה זה, והתשובה, שבע"ז החמירו.
בתיבות] עי' תוס' כלים פ"א יא ועירובין קה א.
תוס' ד"ה מעילה: בירושלמי דייק מינה] עי' ד"ס. בירוש' סוכה פ"ה נה ע"ב: תני יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה. ולא היו מועלות. לאו דאמר ר' יהושע בן לוי הריח והמראה והקול אין בהן מעילה. וע"פ הירוש' ליכא איסורא.
גופא א"ר שב"פ וכו'] כל הענין בכריתות ו א (מפורש יותר). ומן: למימרא וכו' עד ת"ש. גם ביומא נט ב (וזבחים מו א ומעילה יא ב בתוספות).
ת"ש הכניסה לרבקה] בכ"י מ' ב' ור"ח הסדר: ת"ש לא ישטחנה… ת"ש הכניסה לרבקה…, וכ"ה הסדר בב"מ ל ע"א ומשם לוקחה כל הסוגיא, וע"כ נשאר אותו הסדר, אע"פ שכאן נכון היה יותר סדר שלנו, אבל העיקר כבכ"י.
לרבקה] עי' רש"י, וכן בעירובין פ"ב מ"א: וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי ר"מ ר"י אומר של ארבע ארבע, וכ"כ רש"י בב"מ ל "א: שמדבקים ג' בהמות או ד' בצואריהן וכו'.
הכניסה לרבקה] עי' תוס', ותוספתא היא בפרה פ"ב ג: הכניסה לרבקה ודשה עם אמה כשרה ואם בשביל שתינק²³ ותדוש פסולה זה הכלל כל שלצורכה כשרה לצורך אחר פסולה.
footnotes: ²³ [כצ"ל, צוק' בטעות: שתניק.]
סורית: רבָקתָא. דרָכתָא דתורׄׄא דדישין עבורא ربقة Schilinge.
(והא הכא דלא אפשר וכו')] ליתא בכ"י מ' ב' ונשלם עי"א ובטעות, שהרי זה נעתק מב"מ.
הא לא דמיא אלא להא] בכ"י א"פ: לסיפא, ובגליון כ"י מ' ב': ג"ד [= גירסת דווקני] לסופא, וכ"ה בריטב"א ב"מ ל ע"א. וכיון דברייתא דתוס' נשנית לפ"ב מ"ג דפרה דמסיים "זה הכלל כל שהוא לצורכה כשירה לצורך אחר פסולה" כבתוס', שייך היטב לומר על מ"ד: סיפא, ועי' מש"כ במק"א.
מגוד] עי' תוס'. וכבר כתבתי במ"ע 2.9.1917 OL, שהנכון: מגוֹר (= דחלוּל, Vogel־Scheuche) שמניחין כסות על נס כזה T, והיינו "על גבי מגור – לצורכו", והוא "מגור" שבישעיה לא ט: וסלעו ממגור יעבר וחתו מִנֵס שריו.
וכ"ה כאן בכ"י מ' ב' ב' פעמים: מגור, וכ"ה בכ"י מ' (שטרק!) כאן ובב"מ. וכן באו"ז לב"מ סי' פד: מגור (כצ'ל) יש מפרשים קנה ויש מפרשים מלשון נהרסו ממגורות.
וכן בשבת פט ב: (מטלית פחות מג' טפחים על ג') שתלאו במגור (כ"י מ' ור"ש כלים פכ"ח ב ד"ו רפ"ג ור"מ ד"ר) או שהניחו לאחורי הדלת. וכן "מגור" בתום' כלים ב"ק פ"ד כ (בסיס T).
(אי משום עינא וכו' גנבי)] ר"ח ל"ג ליה (כלומר כיון וכו'), ופי': רק משום גנבי.
ת"ש מוכרי כסות וכו'] גם בשבת כט ב מתיב רבה על ר' ירמיה דאמר בקטנים מי אמר.
ת"ר תנור וכו'] בערלה פ"ג מ"ה תנן: תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת תדלק הפת וכו', ולא תני "אם חדש יותץ אם ישן יוצן", אבל בתוס' פ"א ה"ז תניא: תנור שהיסיקו בקליפי עורלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן, אפה ובישל בגחלים מותר, כמשנה דע"ז פ"ג מ"ט (להלן כז א), ועי' ירוש' ערלה וכאן.
"יותץ" (ולא יִשָׁבר), כלשון הכתוב: תנור וכירים יֻתָץ, וע"פ זה גם יוצן.
חדש יותץ] עי' כלים פ"ה מ"א: איזהו גמר מלאכתו, משיסיקנו, כדי לאפות בו סופגנין. ר' יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנין.
ר' אומר הפת אסורה] כסתם משנה דערלה.
תוס' ד"ה בישלה: יש לחלק בין אפרן לגחלים] בתוס' ערלה שם: אפה ובישל בגחלים מותר אפר כולו מותר חוץ מעצי אשרה.
תוס' ד"ה עד שיהא בו: דהא בפ' בתרא דמסכת ע"ז תניא וכו' והשתא הוי ר' שמעון כרבנן] הברייתא דע"ז סח א היא ברייתא דתני חנניה בשם ר' יוחנן, בירוש' ערלה פ"ב ה"ה סב א: אף הראשונה (מ"ח שם) במחלוקת, ובברייתא מסיים: נפל של תרומה דברי הכל אסור, נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה וכו' אסור ור"ש מתיר (ופליג אמ"ח).
ובמי"ד שם שנינו: שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה לא בזה כדי לחמץ וכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ר"ש מתיר וכו' (משום שני שמות). אבל בלא שני שמות לא פליג ר"ש.
דילמא טעמיה דר"א משום דאחר אחרון אני בא] במי"ג שם שנינו: כלים שסכן בשמן טמא וחור וסכן בשמן טהור וכו' ר' אליעזר אומר אחר הראשון אני בא וחכ"א אחר אחרון, ועי' שם בר"ש.
קערות וכוסות וצלוחיות] כ"י מ' ב': קערות [וקיתונות] כוסות, וכ"ה בפר"ח. וכן דרך הגמרא להזכירם יחד כמו בשבת קיח א ובעירובין צח ב ובע"ז עה ב (ד"ס).
איפכא תני] כ"י מ' עוד: [ואיפכא אתנייה (כצ"ל)]. וכ"ה ברש"י, פי' רבו.
שם: וסבר אתנייה איפכא] כ"י מ' ב': איפכא ואיתנייה, וזו גי' רש"י.
דניקום רבנן] כ"י מ' ב': דתיקו כרבנן (ר"ח: דרבנן) וכזה ברש"י²⁴. ועי' ברכות נב ב: בר מהא דהלכה כב"ש ורבי אושעיא מתני איפכא (ובהא נמי) הלכה כב"ה. ובכ"י מ' וראבי"ה 129: כי היכי דתיקו וכו' הלכה וכו'.
footnotes: ²⁴ "דתיקו" גם בכ"י מ'.
ור' חייא בר אשי] כ"י מ', מ' ב' וא"פ: ור' חייא בר אבא, וכ"ה בירוש' ערלה סג ע"א: אבא בר ירמיה כהנא (בר ירמיה) בשם שמואל רבי בא רבי חייה בשם ר' יוחנן גחלי (כצ"ל) ערלה שעיממו הרי אלו מותרות, וסתם "ר' חייה בש"ר יוחנן" הוא ר"ח בר בא.
ודנו דין אחר] רש"י: ג"ש, אבל הוא "בנין אב" (עי' ווייס במכילתא).
רש"י ד"ה שאם לא מצא: ואע"ג] אבל במכילתא נשנה שם בסוף: א"ל ר' יהודה בן בתירה סבור וכו' עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה וכו'. ועי' ירוש' כח ע"ד: אית תניי תני וכו'.
נותר ישנו בבל תותירו] עי' תוס', אבל במכילתא וירוש': והזמן גרם, ויש לו זמן, וזה פי' "ישנו בבל תותירו", שיש לו זמן.
מדויל ידיה] כ"י מ' ב': מידול, סורית דַיֵל. (פעיל), אזל ואתא, שמש, דויָלָא תשמשתא, עבדותא.
דלא ממיסה – דממיס] בכ"י מ': לא ממאיס – דממאיס, וכ"ה בדפוי"י בגמ' ורש"י ותוס', ורש"ל הגיה ברש"י ד"ה לא ממאסה: ממסה (ושכח להגיה בד"ה או דילמא). וכ"ה (בא') ברא"ש ובמ"מ ועוד. ובכ"י א"פ: דלא מאיסה – דמאיס, כ"י מ' ב': דמאיס – דלא מאיסא, וכ"ה מהר"ם חלאוה. והוא אפוא אתפעל: מִימִיסָה – דמִימִיס (= מיתמיס)?
ע"ז דלים המלח] כדמפורש ברישא דמתני' (ע"ז מב ב), ועלה קאי ר' יוסי.
תניא כוותיה דרב יוסף וכו'] פשטא דברייתא, דע"ז מד א, שר' יוסי מביא בה ראיה מעגל, משמע דשוחק ומטיל לים בעי. ולפשט הברייתות כאן שניהם, חמץ וע"ז, שוים.
תוס' ד"ה ותנן נמי כי האי גוונא וכו'] אבל עי' כב א והרי דם וכו' ואין הזבל נחשב שלא כדרך הנאתו.
בגמרא: הא בחיטי] עי' להלן לג ב: ל"ש אלא פת אבל חיטי לא, וכנוסח כאן: דלא מאיסה – דמאיס.
בכולה סוגיא: רבה] בד"ו ובזליא: רבא בכל העמוד בגמרא וברש"י, וכ"ה בר"ח ורש"י כ"י, ורש"ל הגיה כן ע"פ התוס'; ובכ"י מ' ב' בפעם הראשונה רבא, ובכולהו: רבה. ור"ח סיים: והלכתא כר' אבא; "רבא" זה הוא אפוא: ר' אבא²⁵, והיינו ד"מתקיף עליה רב יוסף" שהיה חבריה (הגדול) דר' יוסף (ב"ק קב א ועוד), תלמיד ר"ה ורב יהודה.
footnotes: ²⁵ רבא = ר' אבא גם בשבת י ע"א ובב"ק עה א.
דתניא] ברייתא זו (אבל רק מחלוקת ר"י ור"ש) גם בירוש' כאן כח סע"ד, ושם: האוכל חמץ משש שעות ולמעלה וכן חמץ שעבר עליו הפסח וכו' (=תוס' פ"א ח).
רש"א וכו'] עי' תוס', ומפורש בירוש' שם: מודה ר"ש באסור שהוא אסור, ו"איסורו מדבריהן" כדברי ר' יונה ור' יוסה שם, וכן בחולין ד ב דחמץ שעבר עליו הפסח לר"ש "דרבנן".
ומניין] כ"י מ' ב': מניין (וכן שם למטה), ספרי פיס' קל, וברייתא אחרת היא שצירפה הבבלי לכאן (הברייתא הראשונה אומרת "עובר בלאו", השנייה "בלא תעשה").
מ"ט דר' יהודה וכו'] לא תאכל עליו חמץ ללפני זמנו כל מחמצת לתוך זמנו (דסמיך ליה שבעת ימים שאור), מהר"ם חלאווה ור"ח כט א: "לא יאכל חמץ" לאחר זמנו. ובירוש' כח סע"ד יליף לפני זמנו ותוך זמנו מ"לא תאכל עליו" ואחר זמנו מ"לא יאכל חמץ היום".
לכדתניא אין לי] עי' רש"י ולהלן מג א ומכילתא דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 24] ומכילתא דר"י פסחא פ"י.
ת"ל כל מחמצת לא תאכלו] להלן מג א בכ"י מ' ב' הנכון: ת"ל מחמצת, ולא יותר, וכ"ה בילקוט שם, ובכ"י מ' ור"ח שם: ת"ל כי כל אוכל מחמצת, ושם בע"כ אהאי קרא קאי, ושם: "אי הכי דלאו נמי להכי הוא דאתא", וע"פ זה שנו זה כאן ל"כל מחמצת לא תאכלו", ובכ"י מ' ב' רק: ת"ל כל מחמצת, והנכון, ת"ל מחמצת, ולא יותר. וברייתא דמכילתא דרשב"י (שם) הוא, ובמכילתא שלנו שם דריש "מחמצת" ל"שאור".
(אמר מר)] ליתא בכ"י מ' ב', וכן נכון שהרי כ"ז פירושא דברייתא, ועדיין לא סליק לשאלתיה.
נפקא ליה מבערב תאכלו] עי' תוס' דפסיק מקידושין לז ב: מושבותיכם וכו' סד"א וכו' בזמן דאיכא פסח אין וכו'. אבל כבר תירצה מהר"ם חלאוה: א"ל דהתם לאו דוקא "בזמן" אלא "במקום" והיינו דילפינן לה ממושבותיכם וקמ"ל (כן!) דבזמן שבית המקדש קיים אוכלין אפילו חוץ לירושלים. והכא שמעינן אע"ג דליכא פסח והיינו בזמן הזה. וכן מפורש במכילתא דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 22]: אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מניין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בארץ בחו"ל מניין ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות.
מערל ובן נכר] עי' רש"י: ערל שמתו אחיו וכו', ובחולין ד ב: ואפילו ערל ואפי' ישראל מומר האי ערל ה"ד אילימא מתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא פשיטא מומר לערלות (= מומר לדבר אחד) וכו'. וכ"כ רש"י בפיה"ת בא (יב מד): להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאינו מומר לערלות ואינו למד מבן נכר. וב"בן נכר" פירש: "מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה", ע"פ זבחים כב ב: בן נכר יכול בן נכר ממש ת"ל ערל לב (יחז' מד טו) א"כ מה ת"ל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים (רש"י: נחשבים לנכרים), ובמכילתא דר"י פסחא פט"ו תניא: כל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנאמר וכל בן נכר ערל לב. ושם: כל ערל לא יאכל בו והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול פסח ת"ל וכו'.
ובמכילתא דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 35]: כל בן נכר לא יאכל בו מה וכו' זה ישראל משומד²⁶ שעבד ע"ז, כלומר מומר לע"ז, וכ"כ הרמב"ם (הל' ק"פ פ"ט ה"ז): המאכיל כזית וכו' ומומר לע"ז ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר, ודלא כרש"י²⁷.
footnotes: ²⁶ [כנוסח כמה כי"י של מה"ג, וכן] ברמב"ם סה"מ מל"ת קכח, הופמן: משומד ישראל. ²⁷ עי' רא"ם לרש"י בחומש.
דכתיב וכל ערל לא יאכל בו בו וכו'] לקמן קכ א: דתניא וכל ערל וכו', ובכ"י מ' ב' כאן: דתניא [כל בן נכר לא יאכל בו] וכל ערל, ובכ"י מ' וא"פ כבתוס': דכתיב כל ערל לא יאכל בו וכו' וכל בן נכר לא יאכל בו בו וכו', וסדר כ"י מ' ב' טוב יותר כסדר הכתוב. וברייתא היא במכילתא דרשב"י [35] ושם [37] (בין בערל בין בב"נ).
וכתיב בהאי] לקמן קכ ע"א: וצריכי (רשב"ם: וצריכא), וליתא שם בכ"י מ' ב' וא"פ, ועי' רשב"ם שם, וכ"ה במהר"ם חלאוה כאן: וצריכה דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר דאין לבו לשמים אימא לא (ע"פ הגמרא להלן צו א) ואי אשמעינן הני תרתי
משום דלא מדחו לפסח שני וכו' (כרשב"ם שם). לקמן קכ ע"א כל הענין, ומה שנאמר כאן לר"ש נאמר שם לרבא, ודאמרינן כאן לר' יהודה – שם לר' אחא בר יעקב, משום דראב"י כר' יהודה (אע"ג דהדר ביה) ורבא כר"ש (כט א), ובזה מיושבת קושית התוס' כאן ושם.
דאפי' בתוך זמנו מותר (בהנאה)] ליתא בכ"י מ' ב' וא"פ, וכן נכון, עי' רש"י ותוס'. וכן למטה: וה"ק חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר (בהנאה) – חסר כנכון בכ"י מ' ב' וא"פ ור"ח. ובירוש' כח ד איפליגו ר' ירמיה ור' יוסה: בתוך הפסח מהו, ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסה אמר אסור וכו'.
משום לא יאָכל חמץ] קרא דשמות יג, דיליף מיניה לעיל (כח ב), אחר זמנו.
מעל] ברש"י כ"י: [לשון שכת' בחוץ²⁸. ל"א מעל וחייב קרבז מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים דמזבין ליה מוכר (גזבר!) לגוים ואיסור הנאה לאו אהקדש רמיא דהקדש לא מיחייב במצות וכן עיקר והפסדיה להקדש (כר' שמעון דאמר חמץ (כצ"ל) לאחר הפסח מותר). יש טועין וכו' ולא ידע שהוא של הקדש. רב יוסף אמר בפודין קדשים להאכילן לכלבים קמפלגי מ"ד מעל סבר ראוי היה באותה שעה לימכר לגוים ובר דמים הוא ודר' נחוניא לית לן ומ"ד לא מעל סבר אין פודין לגוי הרי הוא ככלבים. עד כאן], וכ"כ מהר"ם חלאווה: א"נ דתרווייהו אית פודין את הקדשים וכו'. ראב"ד: אפי' לרבנן דאסרי ליה בהנאה ה"מ דהדיוט אבל דגבוה ודאחרים כשם שאין בהם משום תשביתו ולא משום לא יראה כך הם מותרים למכור לנכרי הילכך מאן דאמר מעל, ס"ל פודין וכו' ועד"ז הולכת כל השמועה דלא כר' יוסי הגלילי אלא כר' שמעון דלאחר זמנו וכו' ובכולהו אין פודין גרסינן.
footnotes: ²⁸ וכן פי' הראב"ד בהשגותיו למאור.
מאן יש אומרים א"ר יוחנן] חסדא, כ"ה כ"י מ', מ' ב', א"פ ר"ח והמאור; ועיקר, שכן רגיל ר"ח לומר: מאן י"א (כמו ב"ב לו ב, צג ב)²⁹, מאן תנא.
footnotes: ²⁹ [וכן להלן מ ע"ב, שבת קנה סע"ב, יומא נא ב; רק בקידושין עו א – רב אידי בר אבין.]
בדבר הגורם וכו'] עי' ר"ח, וכב"ק צח ב: דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן היא לר"ש דאמר ודבר הגורם וכו' מחייב וכו'.
ראב"י אמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי] כ"י מ' ב' ור"ח: לאו כממון (ורש"י הגיהו, עי' רש"י), ופירשו: ת"ק כר"ש דאמר… לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום וממון מעליא הוא לפיכך מעל וי"א וכו'.
בכ"י א"פ ומהר"ם חלאוה ומאור: דכ"ע [אין פודין ודכ"ע] דבר וכו'.
ולפי ר"ח צ"ע למה לדרב אשי לא מעל "לרבנן" והרי לר"ש מותר לאחר הפסח "וממון מעליא הוא" ולא גורם, ואפשר דלרב אשי כיון דהשתא לא שוי כלום אין זה ממון אלא גורם, ולכן פירש דמ"ד מעל כר' יוסי הגלילי.
רב אשי אמר דכ"ע אין פודין] כ"י א"פ ומאוד ורי"ד: דכ"ע פודין (ורש"י הגיהו, ועי' תוס'), כ"י מ' ב': רב אשי אמר בפלוגתא וכו', והשאר ליתא. ומתפרש לגי' כ"י מ' ב' ור"ח כדראב"י וצ"ע.
וצריך להעיר דבכ"י מ' בריש העמוד: בהא לישנא דב"ע פודין (ונוסף בגליון: אין).
בתוס' פ"א יב תניא: חמץ של נכרי מותר אחר הפסח מיד (דפו' וכ"י ו') רבן שמעון בן גמליאל ור' יוחנן בן ברוקה אמרו אף של הקדש מותר אחר הפסח מיד.
ת"ק סבירא ליה אפוא דחמץ של הקדש אסור בהנאה גם אחרי הפסח. והיינו פלוגתא דברייתא שלנו: מעל כברשב"ג, לא מעל כת"ק.
(רב לטעמיה ד)רב ושמואל וכו'] כ"ה נו' ספרים שלנו המוגהים, אבל בכ"י מ': [הא] רב ושמואל, וכן העיד ר"ת בס' הישר סי' שפ"ב (וכן בתוס' חולין צז א) בשם "ספרים קדמונים" (ישנים): והא רב ושמואל (עי' שם דף לח ע"ד ול"ט ע"א), ורש"י הוא שהגיה: רב לטעמיה (ר"ת שם).
אסור (במשהו כרב)] עי' בתוס' וס' הישר שם, שהוכיח ר"ת מתוך ה"ג, דלא היה לפניו כן בגמרא, וכן ליתא "בספרים קדמונים" (ר"ת שם וכן רז"ה במאור), וע"פ ה"ג הגיהו. ובכ"י א"פ באמת ככל לשון ה"ג: אסור [גזירה שלא במינו אטו מינו ומדלא יהיב שיעורא ש"מ] במשהו כרב. אבל ראבי"ה ח"ב סי' תס"ב (עמ' 77) כותב: ועוד כי יש בכל הספרים חדשים גם ישנים שכתבו במשהו. ובתשובות ששלחו מבבל כתבו והשיבו על דבר זה שיש ספרים שהם מימות רב אשי שהוא סוף הוראה וכתוב בהן במשהו כרב, וכן כתב הרמב"ן במלחמות: וכבר נבדקו בבבל ספרים הישנים בזה עפ"י שאלת חכמי הצרפתים³⁰, וכבר העיר אפטוביצר במק"א, שהוא תשובת רב שמואל בר עלי ה"גאון" שבימי ר"ת בבגדד.
footnotes: ³⁰ עי' ראבי"ה בהערות המו"ל.
וודאי שמימות רב יהודאי הוסיפו בספרים "במשהו כרב", וכן בתשובתו שבתה"ג ליק סי' מהו:…בין שלא במינו כרב בהא ניהו דהלכתא כרב וכו', ובתש"ר, ח"ב 5: במשהו כרב, ובס' הישר ותוס': במשהו, וכן בתשובה השניה שבה"פ סי' קסג: במשהו כרב³¹.
footnotes: ³¹ הנוסח בה' ריצ"ג ח"ב ע' פ"ב: אסור במשהו.
אבל גם בתשובה שבשע"ת סי' רצב³²: בין שלא במינו אסור ודייקי רבנן מדלא יהיב שיעורא למילתיה למימרא דבמשהו כרב ושלא בזמנו וכו'.
footnotes: ³² "רבינו האי ז"ל", אבל היא קדומה.
בתוס' ד"ה אמר רבא: וגם ר"י גאון פסק כן וכו' דשאלו מקמיה וכו'] תה"ג ליק סי' מה ותש"ר ח"ב, 5.
וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה] דפוסק בה"ג אמר רבא הלכתא חמץ בפסח בין במינו ובין שלא במינו אסור מדלא יהיב שיעורא למלתא למימרא דבמשהו כרב הרי לך שבמשהו כרב לא היה בספרים אלא מסתמא קא פסיק רב יהודאי כן ומתוך כך נכתב בספרים חדשים מקרוב באו³³.
footnotes: ³³ ר"ת בס' הישר סי' שפב. וכן בתוס' חולין צז א.
שם: דבהדיא סבירא ליה לרבא בפרק גיד הנשה מין במינו בס' וכו'] ואעפ"כ עי' זבחים עט א: "אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא, מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא היכא דאיכא חזותא במראה" (אע"פ שלא נאמר לענין היתר באיסור).
ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא וכו'] ר' אפרים מפרש כן בתוס' חולין צז א.
ובהקומץ רבה משני רבא דסבר (צ"ל: קסבר) ר"י מין במינו וד"א וכו'] גם בחולין קח א: "טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה התיכה אסור ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור (מתני')"; "אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה וכו' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל לימא פליגא אדרבא דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ("וח"נ יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכה הנאסרת") וכו' ". וכן שם ק ע"ב.
ובה"ג של אספמיא] ה"ג ד"ב ה' פסח, וכ"ה בשאילתות סי' פד.
ובתה"ג שכתב וכו'] תג"ק סי' מו וגם בה"ג סי' קיג.
ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא וכו'] כל הענין עד "היסיקו מבחוץ הוא ואסור" גם בזבחים צה ב, והשאילתות סי' קלז העתיק מזבחים.
טיחיא] כאן פי' רש"י: שומן נתנו בו בקרקעיתו, אבל בזבחים פי': טחו ביה טחיי (כ"ה בד"ו רפ"ט) מין טיגון הוא שעושין מלחם וטשין התנור באליה ואופין את הלחם אחר שטחוהו. ובמסכת שבת (קיט א) נמי אמרינן תלתא סאוי טחיי, ובזבחים שם בד"ו רפ"ט: דאטחו ביה טחיי, וכ"ה כאן בכ"י מ' ב'. והערוך מעתיק משניהם: דטחו ביה טחיי פי' טחו את התנור בשומן של בשר, ר"ח: ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר, וגם בשאלה שבשאילתות שם: כגון תנורא דטחו ביה טיחיא דבשרא דדבר טמא, ועי' מו"ק יז א: ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא, "כשומן שטוחין את התנור ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם".
התם תנור] צ"ל: רב מוקים לה לההיא בתנור וכו', וכ"ה בזבחים וברש"י כאן ובכי"י.
ואי מלייה גומרי שפיר דמי] ליתא בזבחים שם ולא בשאילתות ולא בה"ג.
בעו מיניה מאמימר] כ"ה בכל כי"י כאן, אבל בע"ז לג ב: מרימר, בשניהם, וכן בשאילתות שם: ת"ש דבעו מיניה ממרימר לענין חמץ בפסח וכו', ואי גרסינן כאן: א"ל זה תשמישו וכו' צ"ל דהיא מרי בר מר (כבע"ז בכ"י מ'), אבל בכ"י מ' ב': אלא, וכן בע"ז בכ"י מ': אל', ובדפוסים ליתא כלל.
דמידייתי] צ"ל: דמדייתי, כבע"ז וכאן בכל כי"י וראשונים. רש"י בע"ז: מזיעין והוא פעל מן "דעתא" "זעה", סורית: דַעֵת, מְדַעֵת מְדַעתֵין, (אבל ר"ח וערוך פירשו: נשחרים, מן "דיותא", "דיו").
תוס' ד"ה והלכתא] בברייתא שבגמרא ע"ז עה ב ליתא רק "כגון השפודין והאסכלאות", וכן בספרי זוטא סוף מטות חשיב "סכין" מדברים שאינם צריכים לא ליבון ולא הגעלה³⁴, כמשנת ע"ז: הסכין שפה והיא טהורה, וכדאמר ר"ה בריה דר' יהושע (ע"ז עו ב): לאכול בו צונן.
footnotes: ³⁴ אבל עי' בספרי שם ובהגהות.
ושכתב תוס' "דאמר בירושלמי דמיירי וכו' ", שלא "בדיוק הוא", שכך הם דברי הירוש' על משנת ע"ז הנ"ל: רבי בא בשם רב יהודה הדא דת מר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכין ליבון.
חמצו] בתוס' ובירוש' תמיד: חמיצו, חמיצן, = חֲמֵצו, כמו חָצֵר, חֲצֵרו.
רב נחמן בר יצחק בכוליה פרקין
ד א: והשתא דקי"ל וכו' ארנב"י, בעו מיניה מרנב"י וכו' א"ל רנב"י;
ה א:רנב"י אמר;
ו ב: ארנב"י אתיא;
ז א: ארנב"י;
ז ב: ארנב"י;
ח א: ארנב"י;
ח ב: רנב"י אמר משום סכנת וכו';
ט–יד – הויות דאביי ורבא!
טז א: ארנב"י אחדא;
יז סע"ב: ארנב"י ת"ש;
כ–כא – רבא ואביי.
ובשאר המסכת: לב ב–לג א, מ ב, מב ב, נ א, פג א.
ובפרק י כמה פעמים: קה א־ב! קז א: ארנב"י אנא תנינא לה לא גידול בר מנשיא ולא גידול בר מניומי אלא גידול סתמא וכו' (ועי' דה"ר ח"ב 500–501), קח ב, קיג א, קיח א, קיט ב = ז ב!
ועל דרכו של רנב"י לערוך ולחתום, יורה גם תענית טו א: ארנב"י אף אנו נאמר (כצ"ל) לא הכל לאורה, וכו', ובחולין נו ב: אמר רב שמואל בר חייא אמר רבי מני אדומין וכו' ארנב"י אף אנו נאמר אדומין וכו'.
והשוה שבת לו א: אמר אביי אף אנו נאמר וכו' אמר רב אשי אף אנו נאמר וכו' – ואביי ורב אשי שניהם בוני התלמוד.