פרק ג'

חזקה

"חזקה" מן החזיק ב־, ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם (ש"ב א יא), והחזיקה בו (מש' ו יג), עץ חיים היא למחזיקים בה (מש' ג יח) (pregnant: immerfort halten), ופירושה המלוני "אחיזה", sich festigen festhalten, ובמובנו זה הראשון נמצא השם המפשט הזה עם הפועל. מקורו – בירוש' מו"ק פ"ג פג ע"ג: ויחזק דוד בבגדיו – אין חזקה פחות מטפח.

וקרוב הוא אפוא במובנו ל"אחוזה", "Besitz", מן "אחז" fassen, ergreifen והשוה "במה תפשתם" (קידוש' כו סע"א).

מה היא חזקה? (בחזקת־נכסים אני מדבר).

על־פי משנתנו ג' מיני חזקה הם:

1. חזקת־קרקעות Immobilien־Ersitzung. ישב אדם בקרקעו או בביתו של חברו ואכל כל פירותיו שלש שנים הרי זו חזקה, Ersitzung, ובלבד שתהיה עמה "טענה" Rechtstitel "אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה".

החזקה מוכיחה שכדבריו כן הוא, שלולא כן לא היה מניח בעל הקרקע והבית לאיש זר לשבת בקרקעו ובביתו, היא אפוא מעין "השערה" praesumptio,Rechtsvermutung. בד"א בזמן שהיה עמו במדינה וראה ולא מחה אבל היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה.

2. חזקת־תשמישין, Servituten. בחזקת־תשמישין, Servitutenersitzung לא פירשה המשנה (פ"ג מ"ה ולהלן, נז ע"א) לא "שלש שנים" ולא "טענה". אבל לא אמרה ג"כ שא"צ שלש שנים וטענה.

וע"כ נחלקו בו המפרשים:

הגאונים, ר' יוסף ן' מיגאש, הרמב"ם, רמב"ן והרמ"ה אומרים, שזו אינה צריכה ג' שנים וטענה, אלא אם עשאה בפניו לאלתר הוי חזקה, שדרך השותפים והשכנים למחול על מיני תשמיש כאלה, ואם ראה ושתק הרי זו "חזקה". והרי זה יכול להשתמש בדבר כל עוד שהדבר קיים, אבל אין לו בו ובמקומו חזקת־בעלים, ‏Besitzrecht, Eigentumsrecht. וראיה לדבריהם מדף ו ע"א־ע"ב, ופשט המשנה כן הוא.

אבל הרשב"ם (שם נז), ר"ת (ו ע"א), הרא"ש (שם) ועוד אומרים שגם חזקת־תשמישין צריכה ג' שנים וטענה.

והם (ר"ת ורא"ש ועוד) מפרשים חזקה דדף ו – "בחזקת שנתן" של משנתנו שם (חוץ מהרשב"ם שמפרש שם לאלתר).

3. חזקת־קנין, Besitzergreifung, מעשה שעושה הקונה כדי להראות לכל (manifestatio) שמכאן והלאה הוא בעל הנכסים (Kaufabschluss): "נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה" (קידו' פ"א מ"ד, ב"ב פ"ט מ"ז ר' אליעזר). "חזקה" זו אינה צריכה ג' שנים: "איזו חזקת קרקעות נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה" (תוס' קידוש' פ"א ה, משנתנו מ"ג: בד"א במחזיק וכו').

"חזקת־קנין" זו היא תקופה שלישית בתולדות קנין־נכסים (Erwerb). "בראשונה היו קונין בשליפת המנעל הדא היא דכתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו וגו' – חזרו להיות קונים בקצצה, מהו בקצצה בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות וכו' חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה וכו' " (ירוש' קידוש' פ"א ס ע"ג).

ובהשאלה: Annahme der Fortdauer des bisherigen Zustandes בחזקת שהוא קיים (גטין פ"ג ג–ח), העמד דבר על חזקתו praesumptio, הרי הוא בחזקתו (כג א, פ"ב מ"ה), הרי זו בחזקתה (פ"ג מ"ח), חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, בחוקת שנתן, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה; חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו, מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות. רבי ורשב"ג בסוף פ"ו דיבמות, נישואין ומלקות ברבי ווסתות ושור המועד כרשב"ג.

בחוקי רומי:

usucapio (בעיקר Verjährung), י"ב הלוחות חוקקים חק: Wer eine Sache ein oder zwei Jahre besist wird Eigentümer dieser Sache. בהתפתחות ממלכת רומי הציבו לה גבולים. בין שאר הגבלותיה דרשו בימי הקיסרים (Kaiserzeit) "טענה" Titel היינו Tatsachen die seinen Erwerb aüsserlich rechtfertigen, וגם bona fides של המחזיק (שאינו גזלן ואנס).

וה־ usucapio היתה מיוחדת רק לרומאים (quirites). ותחת זו חקקו בשביל קרקעות הפרובינציא את ה־longi temporis praescriptio, לפיה צריך המחזיק להחזיק בקרקע בלי מפריע י' שנים בפניו inter praesentes, כלומר אם בעל השדה גר באותה המדינה, וכ' שנה שלא בפניו, inter absentes, כלומר אם בעל השדה גר במדינה אחרת.

ובשנת 531 נתן יוסטיניאן צו לאַחֵד את שני אלה: usucapio ו־ longi temporisלאחד. החזקה ע"פ חוק יוסטיניאן היא י' שנה בפניו וכ' שנה שלא בפניו, והחזקה צריכה "טענה", "Titel", היינו מעשים שהם נותנים לו רשות בעלים, כלקיחה ומתנה וכדומה¹.

footnotes: ¹ דרנבורג, Pandekten, עמ' 496, § 219, 221, בלוך 16.

וכשאנו שמים עתה לב ומתבוננים בחזקה שלנו, בתולדותיה והתפתחותה, רואים אנו שגם היא הלכה בדרך זו:

כי בראשונה היה משפט ה"חזקה", "חזקת־קנין" "ישיבה" ממש, שהרי אמרו בקידושין כו א: ובחזקה מנלן אמר חזקיה אמר קרא ושבו בעריכם אשר תפשתם (ירמ' מ י) במה תפשתם בישיבה. דבי ר' ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה (דב' יא לא) במה ירשתם בישיבה. וזו שנויה במכילתא דברים (מדרש תנאים 61), שהיא מדרש ר' ישמעאל (כמו שהעיר הופמן בתחילתה): וירשת אותם במה וישבת בארצם – בחזקה, נמצינו למדים שהקרקעות נקנין [בחזקה והמטלטלין] במשיכה (= מ"ת 112).

מכאן נראה שמתחילה לא היתה ה"חזקה" צריכה כלל ל"טענה", רק ל"תפישה" ו"ישיבה" או "ירישה וישיבה", מעין זו של הרומאים הקדמונים, אבל מפני תיקון־העולם עִמדו אח"כ ותקנו לחזקה זו – טענה, כמו שתקנו אותה אח"כ גם הרומאים, והקילו בחזקת־קנין, שאין צורך בו ב"ישיבה", אלא ב"נעל וגדר ופרץ כל שהוא" דיו.

ועיקר ה"חזקה" היא לדעת ר' יהודה שנה אחת בפניו, וג' שנים שלא בפניו, שהרי שנינו (מ"ב): אמר ר' יהודה לא אמרו ג' שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת, ופשט המשנה הוא שהחזקה היא לר' יהודה שנה, וכן מפורש בתוס' פ"ב א: אבל אם היה עמו במדינה כיון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה² והרי לנו כאן מעין הד קול י"ב הלוחות.

footnotes: ² הבבלי מ"א א' מפרש כי לר' יהודה כל בפניו לאלתר הוי חזקה, והא דבעי "ויחזיק שנה" – כדי שיצא הקול, רשב"ם.

שאלה אחרת היא: מי לקח ממי, ואם יש כאן בכלל "השאָלה". ד. ה. מיללר (בחמורבי שלו ועוד) הראה, שכמה חוקים של י"ב הלוחות, וחקים סורים וארמינים – חקים שמיים ישנים נושנים הם, ויש מהם, שהם שאולים מאתנו ומתלמודנו (אפטוביצר). ותקנת יוסטיניאן בוודאי ע"פ חוקי ישראל.

כח א

חזקת הבתים והבורות וכו'] בהו' לו ובכ"י פרמא וברלין, בה' ראו, 67 וירוש' קידושין פ"א ס ע"ג: בתים בורות וכו' (בלי ה'). בורות וכו', גם בד"ר וירוש', בבלי כ"י המבורג ורומא, ה"ג רי"ף ורא"ש.

בורות שיחין ומערות] כולם חפירה של מים הם. עי' תענית פ"ג מ"ב: ירדו לצמחין וכו' אבל לא לבורות לשיחין ולמערות.

בורות ו"שׁיחין" – עי' לעיל עמ' 239. "מערה" ביחד עם "בור ושיח" – היא חפירה מרובעת ומקורה (ב"ק שם) למים (כמו בריש פ"ב!): אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות וכו'.

והשובכות והמרחצאות] בד"ר ובכי"י וראשונים וירוש' שם הסדר "ומרחצאות ושובכות", וכן נכון: מים אצל מים, וכ"ה בפ"ד מ"ז. אבל נמצא גם "מרחץ ובית הבד" (נדרים פ"ה מ"ג ולקמן פ"י מ"ז ועי' גם פ"ד מ"ד).

ובית השְלחין] הו' לו וד"ר וה' ראו: השלחים; כ"י ברלין 568 ורי"ף ד"ר: השלהין, וכת' הרמב"ן (סח א) שכך נמצא "בקצת נוסחאות", אבל הריטב"א (בכ"י, מובא בד"ס) כתב שלא מצא כן בשום נוסח. רש"י: מתוך שהמעיין בתוכה וכו'. ודבר זה יוצא ממשנת מו"ק פ"א מ"א: משקין בית השלחין וכו' בין ממעיין שיצא בתחילה וכו', ובב"מ פ"ט מ"ב: המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעיין ונקצץ האילך וכו'. ויש גם "בית השלחים" שהוא "שדה אילן", כמו מנחות פ"ח מ"ג (שמן), מ"ו (יין). ועי' גם ב"ב פ"ב מי"ג.

הבבלי במו"ק פירשהו בלשון "משלהי ולאי", "ארץ הצמאה למים", אבל כאן (סח א) נסתפקו בפירושו: סברוה מאי שלחין באגי (שדות העיר) וכו' לא מאי שלחין גינוניתא שנאמר שלחיך פרדס רמונים, "אלמא שלחין בחי"ת גרסי' " (רמב"ן) "ולא מתמנעין רבנן למדרש בין ה"א לחי"ת". הרמב"ן נדחק ליישב בין ב"ב למו"ק – אבל סוגיות מוחלפות הן.

"שלחין" מן "שֶׁלח", "Kanal", "ברכת השלח" (נחמיה ב טו), ""Teich des Kanals (והשוה "שילוח"), קופטית šaleh̭ "Zweigkanal", (ועי' גיזיניוס)³. ספרי עקב פיס' לט: או לפי ששותה מי גשמים (אבל) אינה שותה מי שלחים (מעיינות, מפי' ר"ה) ת"ל כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, או לפי ששותה מי שלחים ואינה שותה מי שלגים ת"ל וכו'.

footnotes: ³ ועי' תוס' מו"ק פ"א א: אבל בריכה שניטיפה משדה בית השלחין משקין הימנו = "ברכת השלח".

והעבדים] עבד כנעני (קידושין פ"א מ"ג) שהוא כקרקע ונקנה "בחזקה": בחזקה שיש עמה טענה – בג' שנים, ובחזקת־קנין – בנעילת סנדל, תוס' קידוש' פ"א ה: איזו היא חזקת עבדים נעל לו סנדלו וכו' (כלקמן נג ב). ועי' לו א: והעבדים וכו' עבדים יש להם חזקה והאמר ר"ל, והקשה הרא"ש בתוס' שהקדים לה פיסקא ד"חזקתן ג' שנים" (לה ב) ותירץ (אבל עי' תוס' קנ ע"א).

בסוף ה"נכסים שיש להם אחריות" חושב "עבדים", שהוא מטלטל אבל כקרקע לקנין⁴, וירוש' קידושין שם: אית מתני' אמרה עבדים כקרקעות. ועי' בפ"ד מ"ז: המוכר את העיר מכר בתים וכו' ובית השלחין אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפי' היו בה בהמה ועבדים וכו' (דהן מטלטלי דניידי או מקרקעי דניידי, עי' שם סח א וק"נ א). ועי' מכילתא דרשב"י (כ יד)⁵: ת"ל ביתו ושדהו או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה ת"ל עבדו ואמתו. או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע ת"ל שורו וחמורו.

footnotes: ⁴ ועי' בגמרא כאן וק"נ א. ⁵ [הוצאת אפשטיין־מלמד 153], הוצ' הופמן 112, וע"ש בהערה.

ועי' ב"ק צו ב וב"מ ק א, ואפשר דשם היא משנת ר"מ.

שדה הבעל] "שדה בית הבעל" לנו' כ"י א"פ וד"ל, ה' ראו, רש"י ורי"ף כ"י וערוך ד"ר, וכ"ה בתוס' פ"א א; וכן בתוס' מו"ק פ"א א שדה בית הבעל⁶,‏ "שדה המסתפקת במי גשמים" בנגוד ל"שקיא", תרומות פ"י מי"א: כרוב של שקיא עם כרוב של בעל, תוס' שביעית פ"ב ד: בד"א בשל שקי (צוק': שוקי) אבל בשל בעל שמנע ממנו וכו' (עי' שביעית פ"ב מ"ט); במד"ר פי"ז: ארץ מצרים של שוקי והיינו בתוכה וארץ כנען של בעל הוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען (דב' יא י–יא: לא כארץ מצרים היא וכו' והשקית ברגליך וגו' והארץ וגו' למטר השמים תשתה מים).

footnotes: ⁶ אבל בכ"י ארפורט ליתא "בית".

"שדה הבעל" – "שדה של בעל", שדה שלה בעל וכמבטא האשורי (זרזובסקי, Z. A. 32, 305) aššata ša lâ mūtu, וגם בעברית⁷ (ישעיה סב ד–ה): לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי בה ולארצך – בעולה וגו' וארצך תִבָּעֵל כי יבעל בחזר בתולה יבעלוך בניך (ועי' מו"ק ב א) ו"המטר בעל הארץ" הוא (מיטרא בעלא דארעא הוא שנאמר כי כאשר ירד הגשם וגו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע וגו'. תענית ו ב). וה"רביעה" נקראת כן ע"ש ש"רובעת את הארץ" (תוס תענית פ"א ד ובבלי שם)⁸.

footnotes: ⁷ שדה שלא נעבדה דומה לאשה בלי בעל, קרקע בתולה. ⁸ ועי' מ"ש ב־ZAW XXXIII (1913), 82־83.

"שדה הבעל" אינה עושה פירות תדיר, והמשנה חסרה, והיא מפורשת בתוס' פ"ב א: כל שאינו עושה פירות תדיר כגון שדה (בית) הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.

רבי ישמעאל אומר וכו'] רש"י: ומה היא חזקתה ר' ישמעאל אומר וכו', ולקמן לו ב: זו דברי ר"י ור"ע אבל חכמים אומרים וכו' פי' אחריו הרשב"ם: חכמים דפליגי אמשנתנו וס"ל גם בשדה הבעל ג' שנים מיום ליום ואליבייהו דהני "רבנן" פרישנן בריש פרקין טעמא דג' שנים דעד ג' שנים מיזדהר בשטרא, והרשב"א הקשה על פי' זה ודחק לפרש משנתנו "ואינה מיום ליום" כרבנן⁹. אבל העיקר כפי' רש"י, וסתם מתני' ר' ישמעאל היא, שהרי שנינו בסופה: אמר ר' ישמעאל בד"א בשדה לבן וכו' ואכולה (עי' בסמוך) קאי. ובשדה הבעל פליג ר"ע בפירושה ד"אינה מיום ליום", וע"כ הכניס השונה כאן דברי ר"ע, ושנה דברי ר' ישמעאל בשמו. וכבר אמרתי שגם המשנה של סוף פ"י דב"ב ר' ישמעאל היא, שהשתמש בה ר' יוסי למשנתו – שממנה הרבה סתמות ב"נזיקין" –, וכן השתמש ר' יוסי בכתובות פ"ה מ"ח במשנת ר' ישמעאל: "או מארבעה קבין שעורין", וע"כ הוסיף: א"ר יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל וכו'¹⁰.

footnotes: ⁹ עי' שמ"ק ועי' תוי"ט. ¹⁰ ועוד נדבר בזה בדף לו ב, ולקמן בע"ב.

(הרי) שמונה עשר חדש – (הרי) ארבעה עשר חדש] "הרי" ליתא בהו' לו, כי"י פ', ב', ירוש', כ"י פלורנץ, רי"ף ורמ"ה. – וברי"ף כ"י ליתא "הרי י"ח חדש", "הרי י"ד חדש"; "הרי י"ד חדש" ליתא גם בכ"י א"פ ובכ"י ב' 568 ולירמא (בשני אלה חסר גם "אמר ר' ישמעאל"), ועי' תוס'.

והרמב"ן כתב: ואיכא למימר ר' ישמעאל לאפוקי מפוזרין אתא ולהכי אמר שהם שמנה עשר חדש רצופין. וכ"ת אי הכי רב הונא בגמרא מאי קמ"ל מתני' היא דמדר' ישמעאל נשמע לרבנן ותו מאי דאיק לה מדקתני מיום ליום, – דניחא להו לאקשויי מדרבנן ולא מדר' ישמעאל משום דכיון דמשיך זימנייהו דילמא אפי' מפוזרים נמי לרבנן קמ"ל¹¹. וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ: "שמנה עשר חדש רצופות וכמו כן ארבעה עשר חדש לדעת ר"ע".

footnotes: ¹¹ וכזה כתב תוי"ט (עי' שם), ונעלמו ממנו דברי הרמב"ן.

בד"א] רש"י: שצריך י"ח חדש לשדה בית הבעל, וכן רמ"ה, ועי' ב"מ פ"ט מ"ב: והיא בית השלחין או בית האילן, ועי' תוס' פיאה פ"ב יט: בשדה אילן – בשדה לבן – בית השלחין. ועי' לו ב: מדר' ישמעאל נשמע לרבנן וכו'. ולי עדיין צ"ע, אם לא אכולה קאי ר' ישמעאל, אפי' אבית השלחין. שהרי גם בית השלחין אפשר לו להיות שדה אילן¹², וכיון דאמר ר' ישמעאל "חד פירא הוי חזקה לכולהו פירי", מה לי בית הבעל מה לי בית השלחין?! והרמב"ם לא כתב בפירושו כלום בזה.

footnotes: ¹² עי' לעיל, ועי' מו"ק פ"א מ"ג ומ"ד.

קייצו] כ"ה בדפוסים וכי"י וראשונים; ירוש' וכ"י פ': קייציו; רמ"ה: קיציו (ע"מ זֵיתָיו!); כי"י ב': קיצו (וכן גם בהו' זנגר עמ' 21); וכך היה צ"ל לפי דקדוק המלה: קַיִץ = זַית, שַׁיִת: קֵיצו, זֵיתו, שִׁיתו, אבל במשניות ספרדיות מנוקדות: קַיֶיצוֹ, וכך קוראים ע"פ הקבלה.

תבואתו – זיתיו – קייצו] בסדר הזה גם בנדרים פ"ח מ"ג–מ"ד: עד הקציר הבציר עד המסיק, עד הקיץ וכו'. וכן בברייתות שבפסחים נג א (ענבים – זיתים – גרוגרות) ובתוס' ב"מ פ"ט א (תבואה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק), ובירוש' כאן יד א: קציר – בציר – מסיק. אבל בבבלי לו ב: גדירות, במקום "קציר", ובברייתא דב"מ פט ב: אורין בתאנים וגודדין בתמרים ובוצרין בענבים ומוסקין בזיתים.

במקרא (דב' ח ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ובברכות פ"ו מ"ח: תאנים ענבים ורימונים (בבבלי: ענבים ותאנים ורימונים, ועי' תוי"ט שם). ובביכורים פ"ג מ"א: ורואה תאנה שבכרה אשכול שבכר רמון שבכר, ובמעשרות פ"ב מ"ו: תאנים שאבור לי וכו' באשכול וכו' ברמון וכו' (ע"פ ביכורים). ובפיאה פ"א מ"ה: הגפנים והרמונים והזיתים והתמרים כסדר הכתוב.

ועי' תוס' וגליון תוס' שכתב: ונראה לי דכסדר חשיבות נקט להו ולא כסדר לקיטתם. והתוס' הביאו מב"מ קו ב: חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ¹³ אבל הבציר בתשרי¹⁴. גם בקרא: דגן תירוש ויצהר. אבל יין וקיץ ושמן (ירמ' מ י).

footnotes: ¹³ וע' במדב"ר פט"ז: והימים ימי בכורי ענבים מכאן אמורו אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים. ¹⁴ הוכיחו זה מגמרא, אבל מקרא מלא הוא "באספך מגרנך ומיקבך" (דב' טז יג).

אמר ר' יוחנן שמעתי] בירוש' ריש פרקין: שמענו, כלומר אנו החכמים ובני הישיבה, וכבר העיר הריטב"א (בכ"י) על דברי רש"י בעמוד ב ("הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן"): והדבר צריך ביאור דכ"ע לא היה ר' יוחנן בדורו של ר' ישמעאל אלא ששמע הדבר בשמו¹⁵.

footnotes: ¹⁵ ד"ס בהגהות, ועי' ערך מלין 213.

מהולכי אושא] כמו "הולכי בית¹⁶ המדרש" (אבות פ"ה מי"ד), "ההולכים ל־", אבל "הולכי נתיבות" (שופ' ה ו) בלשון המקרא, ו"הולכי דרכים" (כלים פט"ז מ"ו), הולכי מדברות (ברכות נד ב) שבלשון המשנה – פירושם: ההולכים ב־. והשוה עולי בבל (ביצה פ"ה מ"ה, לט ב), עולי גולה (לעיל טו א).

footnotes: ¹⁶ כ"ה "בית" בדפוי"י וכי"י, בד"ח: לבית.

"הולכי אושא" גם בירוש'

רש"י: מהולכי אושא, שגלתה סנהדרין לאושא וכו' מיבנה לאושא מאושא כו'] אבל בד' פיז': ומאושא [ליבנה ומיבנה לאושא], זהו נוסח שלנו בר"ה לא א, וכן הוא גי' רש"י שם (עי' שם). אבל בנו' כי"י ליתא בר"ה שם (ולא היה לפני ר' יהודה שירליאון, ברכות נז ב).

וכך הוא הנוסח הנכון שם:

אמר ר' יוחנן עשר גלויות וכו' מלשכת הגזית [לחמת¹⁷ ומחמת]¹⁸ לחנות ומחנות [לחיל ומחיל]¹⁹ לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא (ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא)²⁰ לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולן וכו'. רבי אלעזר אומר שש גלו²¹ שנאמר כי השח וכו' (וחשיב רק מיבנה והלאה!).

footnotes: ¹⁷ בחמתא היתה סנהדרין, עי' יוספוס. ¹⁸ כ"ה באה"ת ובילקוט כ"י. ¹⁹ עי' ד"ס. ²⁰ ליתא בכי"י וראשונים (עי' ד"ס). ²¹ כצ"ל (ולא "גלות"), עי' ד"ס.

– הב"ד הגדול עבר כנראה למושב הב"ד השני שב"חיל", עי' תוס' סנהד' פ"ז א²²: 1) בלשכת הגזית 2) בחיל²³ 3) בהר הבית²⁴. ועי' מדרש תנאים 175–176: (מספר ר' יהושע) "פעם אתת עליתי לשוק העליון לשער האשפות שבירושלים²⁵ ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל (הזקן!) ואת רבן יוחנן בן זכאי יושבים ושתי מגלות פתוחות לפניהם ויוחנן סופר חלה²⁶ עומד לפניהם וכו'²⁷. בכריתות פ"א מ"ז נאמר עליו: נכנס לב"ד ולימד ור"ג אביו "עלה" עם שמעון איש המצפה "ללשכת הגזית", פאה פ"ב מ"ו.

footnotes: ²² בבלי פח ב וירוש' שם. ²³ בבבלי: על פתח העזרה. ²⁴ בבבלי: על פתח הר הבית. ²⁵ הוא מקום הגזית, Xystus, שהיה מחובר להר הבית בגשר שעל פני עמק טירפיון, מלחמות ס"ב פט"ז, ג. ²⁶ = חָלָה, שם מושב הסנהדרין, הופמן שם. ²⁷ בתוס' סנהד' פ"ב ו ובבלי שם וירוש' בטעות: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו יושבין על גב מעלות בהר הבית, ועי' תוס' שבת פי"ג/יד ב: אבי אביך שהיה יושב ע"ג מעלה בהר הבית.

רש"י פי' בצדק "הולכי אושא" על אלה הגולים, ההולכים מיבנה לאושא, כי ר' יוחנן רמז בוודאי למעשה ידוע וגם להולכים רבים, ותחילת "הליכה" זו היא האספה הגדולה שהיתה באושא "בשלפי השמד", שנתכנסו שם תלמידי ר"ע: ר"מ ור' יהודה – בן העיר – ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן יעקב וכו' ושלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא למד יבוא וילַמֵד וכל מי שאינו למד יבוא וילמוד וכו', אבל ר' ישמעאל לא נזכר שם²⁸. ואי־אפשר כלל שיזכר שם, שהוא כבר מת בשמד בחיי ר"ע²⁹ ועל מותו ניבא שמואל הקטן בן זמנו של רבן גמליאל דיבנה³⁰, אבל באושא היה רשב"ג, בנו של הנזכר³¹.

footnotes: ²⁸ שהשר"ר פ"ב ה (סמכוני), ועי' ערך מלין 233. ²⁹ מכילתא דר"י, נזיקין ספי"ח, שמחות פ"ח, ועי' איכ"ר פ"ב ב הו' בובר ג ע"ב. ³⁰ תוס' סוטה יג ד, סנהד' יא א. ³¹ ר"ה לב א, ירוש' פ"ד נט ע"ג; תוס' פ"ד ה.

אבל לקמן בע"ב אמרו: "מאן הולכי אושא – ר' ישמעאל", וזה נפלא מאד.

ואפשר שנחלף להם לבבלים ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, שהיה ביבנה³² והלך לאושא³³ ברבי ישמעאל בן אלישע, העוסק בענין חזקה במשנתנו.

footnotes: ³² יבמות מב ב, שם עה א. ³³ בבלי וירוש' ר"ה שם, בתוס' בטעות: "ר' יותנן בן ברוקה", וכן נשתבש בדפוסים בבבלי.

ור' יהודה שירליאון בתוספותיו שם כתב בשם ר"י הזקן: ואעפ"י שהיינו יכולים לפרש בחזקת הבתים מאן הולכי אושא ר' ישמעאל לא בשביל שהיה מהולכי אושא אמר כן אלא ה"פ מאן תנא דקאי בהולכי אושא ר' ישמעאל דמתניתין דלא בעי ג' שנים מיום ליום, וה"ה נמי דר' עקיבא אלא "משום סיפא דתני ר' ישמעאל נקט נמי ר' ישמעאל, ואין (= אין) נ"ל כיון שר' ישמעאל דמתני' דפ' חזקת הבתים חבירו של ר' עקיבא³⁴ היה יכול להיות מהולכי אושא וכן פי' רבינו בחזקת הבתים".

footnotes: ³⁴ ולא הראשון שהיה בימי הבית, כי לדעתו שנים היו.

מנין לחזקה [שהיא] ג' שנים] "שהיא" בכ"י ה', פ' וא"פ וד"ל, ה"ג, רמ"ה ורמב"ן. בירוש': "מניין לחזקות", ותו לא מידי. וכתב הרמב"ן: פי' שלש שנים לאו דוקא, הולכי אושא ר' ישמעאל ולר' ישמעאל לא בעינן שלש שנים, אלא שלש אכילות כעין שלש שנים קאמר.

מה שור המועד וכו'] פי' דברי ר' יוחנן הם וליתא בירוש'. ובשדה יהושע שם פי' כהוגן דמשור המועד נלמד רק "דבג' הויא חזקה": שם ג' ימים וכאן – שָׁנים

ועי' יבמות סד ב: נישואין (משנת יבמות פ"ו מ"ו וברייתא שם) ומלקות (סנהד' פ"ט מ"ה) כרבי ווסתות (נדה פ"ט מ"י) ושור המועד כרשב"ג, ואבא שאול בברייתא דסנהד' פליג וס"ל כרשב"ג (עי' סנהדרין פא ב) וגם משנת כתובות פ"ד מ"ב כרבי (בבלי שם מג ב).

ורשב"ג הלא היה מהולכי אושא, והוא סבר דבג' הוי חזקה כשור המועד (וכנו' ירוש': מניין לחזקות), ור' יוחנן ביבמות שם מעיד כן בשמו (נגד ברייתא מהפכת).

כיון שנגח] ה"ג: דנגח ליה, ולשון יפה הוא.

נפק לה וכו' וקיימא] צ"ל: נפקא וכו' וקמה (וקמא), כ"ה בה"ג, רמ"ה וכ"י ה'.

מרשות ברשות] בכ"י פ', ה"ג ורמ"ה: מחזקת – בחזקת.

מוכר – לוקח] דחזקה שיש עמה טענה היא והטענה אתה מכרתה לי.

כח ב

ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו וכו'] בירוש' פריך: א"ר יוסי מאן אית ליה שור המועד ג' ימים לא ר' יודה (ב"ק פ"ב מ"ד) דתנינן (צ"ל: ותנינן) תמן רבי יודה אומר לא אמרו וכו' (וקושיא היא דלר' יהודה הטעם הוא: כדי שיהא וכו' ולא מתלתא דשור המועד למדו). אבל אפשר להשיב ע"ז, דמשנתנו ר' יוסי היא, ור' יוסי סבר לה כר' יהודה (ב"ק כד א), ולדידיה אמרו "משור המועד למדו".

תלתא פירי בחד יומא] הנכון כנו' הערוך ורמ"ה: בתלתא יומי. ולמטה: בחד יומא כגון צלף. וקושית התוס' משבת איני מבין, ועי' מעשרות פ"ד מ"ו דלר' אליעזר מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, ועי' ירוש' ברכות פ"ב ה ע"ג, דתאנה מתלקטת יום יום, ובפיאה פ"ד מה לא תני "תאנה" ש"אין לקיטתה כאחת", שבת סח א: ולקיטתו כאחד למעוטי תאנה. רשב"א (שמ"ק): גר"ח ז"ל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו' ופרקינן וכו' אבל הכא אע"ג דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו.

וכתוב בספר וחתום] כ"י א"פ ופ': יקנו [וגו'], כ"י ה': וחתום [והעד עדים] וכך רמ"ה, ד"ל: וחתום [וגו']. – ירוש' קידושין פ"א נט ע"ד: והעד עדים אילו עידי חזקה, אבל בבלי שם כו א דריש כולהו אשטר.

שהרי נביא עומד בעשר] כ"י מ' וה', ר"ח, ר"ג, רמ"ה, וכן רמב"ן בשם "כולהו נוסחי עתיקי": בתשע. ובד' פיזרו נוסף ברשב"ם: מתוך פי' ר"ח נשמע שהיה בספר שלו שהרי נביא עומד בתשע כדגר' בספרים שלנו ומביא ראית מסדר עולם וזה לשונו א"ר יוסף' קרא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ושנה ר' יוסי במתני' כתיב בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשירי בא נבוכדנצר מלך בבל וחילו על ירושלם ויצר עליה א"ר יוסי באותו זמן ובאותו פרק נאמר לירמיה הנה חנמאל בן שלום דודך וגו' ועל זה הענין נתנבא ירמיה ואמר לישראל שדות בכסף יקנו והלא בשנת י"א לצדקיה נלכדה העיר שנא' בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הובקעה העיר וכיון שנלכדה העיר אבדו שטרות ש"מ שאינו נזהר בשטר המקנה אלא עד שנת י"א והן ג' שנים תשיעית ועשירית ואחת עשרה ומאחרי כן אם אבד השטר אינו חושש אלא קונה בעדים אכילת שלשה שנים מכאן לחזקת הקרקעות שלש שנים פר"ח ונראה דהאי בתשע בסוף תשע בחדש העשירי ושפיר קא מזהיר.

והרמ"ה כתב: ואילו לא היתה החזקה מתקיימת בשנים שקודם החורבן לא היתה כתיבת השטר מועלת כלום שכל השטרות בשעת החרבן בחזקת אבודין וכו' ואע"ג דהנך תלת שני לאו שלימות הוו שדה הבעל הואי ושדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום וכו' ודבור שהיה עמו בעשירי (ירמ' לב א) לאו אעניינא דחנמאל קאי אלא אדבור שני קאי דכתיב ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור (לג א) אבל דבור דחנמאל בשנת תשיעית הוה והכי קאמר וכו' והדר כתי' ויאמר ירמיהו (לב ו), כלומר וכבר אמר ירמיהו [קודם] לכן בתשיעית היה דבר ה' אלי לאמר וכו'.

אבל הרמב"ן כתב: ומ"ש ר"ח ז"ל דהכי תני לה ר' יוסי במתני' לא אשכחו לה רבנן בברייתא בנוסתי דילן הכי ואשכחן תנא דסדר עולם (פכ"ו, נט ע"ב) דתני הכי בשנה העשירית וכו'.

וכתב עוד: ולפי' הגירסא כך פירושה שלא עלתה להן חזקה באותן שלש שנים לפי שלא היו שלש שנים שלמות שבשנה התשיעית בחדש העשירי בעשירי לחדש סמך מלך בבל ידו על ירושלם ובח' החמישי של אחת עשרה חרב הבית וגלו רובם מעל הארץ ומקצתם גלו לבבל ומקצתם לא גלו עד החדש השביעי

שנהרג גדליה וכו'.

כט א

אלא אמר רבא שתא] בכ"י מ' ור': [מחיל ולא קפיד בפומבדיתא מזדהר במחוזא סימן], ונראה דהוו גרסי בתרי קמייתא, מחיל איניש לא קפיד איניש, רבה³⁵, ו"פומבדיתא" רמז לרבה דהוה בפומבדיתא ומחוזא היא עירו של רבא (ד"ס) ובכ"י א"פ ליתא "בפומבדיתא", "במחוזא". – ובד' פיז' וינ' ובז': רבה בכולם, ובד"ל בראשון רבא ובשאר רבה, ובשאר דפוי"יו בראשון רבה ובשאר רבא, וכ"ה בכ"י ה' בראשון רבה, ומהרש"ל הגיה בכולן: רבא.

footnotes: ³⁵ וכנו' הרמ"ה ב"קפיד", "מחיל" חסר שם.

ג' שנים שאמרו] "שאמרו" חכמים במשנתנו; "שאמרו" נמצא כבר במשנתנו כמו שבועות פ"ז מ"ז: כשם שאמרו = כתובות פ"ט מ"ז, ועוד.

רצופות] שנים רצופות, רצוף אהבה (שה"ש ג י) "דבוק והדוק"; רצפה.

תנינא] = תניינא, תְנַיְנָא (כמו חֲזְינָא).

באגא] פרסית باغ (בעיקר: גן), סורית בגא (= גנתא) (לוי בערכו), אבל גם בב"מ כב ב: [כולה] באגא בארעא דיתמי לא מחזקינן, פסח' ח ב: הני בני בי רב דדיירי בבאגא ("בכפרים שבבקעה") ("auf dem Lande") וכו', לקמן סח א "באגי" ("שדות שסביב העיר"), ב"ק קיג ע"ב: מלכא אמר זילו וקטלו מכל באגי אינהו אזלי וקטלי מחד באגא³⁶.

footnotes: ³⁶ [באלה באגא = בקעה, שטח שדות. – עצ"מ.]

והא בתים וכו'] דבשלמא אי אמרינן מפוזרים אע"ג דבעינן שאוכל פירות ג' שנים שלמים ובמתני' לא תני אלא ג' שנים שאינם אלא שנה וחצי מימים מ"מ אפשר לפרש דמתני' שיעור ג' שנים קאמר" (נמק"י).

והרמב"ן כתב: אי נמי לדידן כל תלת שני מהני דלא מצי למימר אנא אתינא בההיא זימנא דלא הוית בה וכו' הילכך בתלת שנין דיממי סגי לן דהא שלש שנים איכא אע"ג דלא סלקי לילות אלא לר"ה קשיא והיינו דאמרי' בחנוותא דמחוזא פי' דלא בעי אלא שלש שנים ביממי.

ודרינן³⁷ ביה תלת שני (ביממא ובליליא)] ליתא בכ"י מ' ור' ועטור ה' מחייה, וכתב הראב"ד בשמ"ק: ולא גרסינן הכא ביממא ובליליא אלא כיון דידעי הני ביממא ובליליא מסתמא סמוכים עלייהו דהכי מסהדי ומשום הכי אמר מר זוטרא דאי טעין היאך ואמר לסהדו לי דדרו ביה ביממא וכו'. והרא"ש בפסקיו כתב: ביממא ובליליא לפי שהזכיר המקשה בדבריו ביממא ידעי ובליליא לא ידעי הזכיר גם רבא בדבריו ביממא ובליליא כלומר על ידי השוכרים שדרו בו תוכל למצוא עדות על יממא וליליא וכו'.

footnotes: ³⁷ ודיירנא, ודאירנא, וצ"ל: ודיירינן, רי"ף: ודרנא, ודרנן.

זילו הבו ליה אגר ביתא] רא"ש: כדאמרינן פרק כיצד הרגל (כא א) השוכר בית של ראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון.

ליתו³⁸ תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה וכו'] גי' ר"ח: ליתו סהדי ליסהדו דדרו ביה³⁹ ו"נוסחת הגאונים ז"ל אי טעין ואמר ליתו לסהדו לי סהדי דדרו ביה" (עליות בשמ"ק) וכן העתיק הראב"ד (למעלה); רי"ף: ליסהידו לי דדרו בה, כ"י ה': ליתו שהדי לישהדו בי דדרו ביה, רמ"ה: ליתו סהדי דדרו ביה.

footnotes: ³⁸ רא"ש וכן רשב"ם בע"ב: לייתי. ³⁹ וברשב"ם ד' פיז' בשם ר"ח: ליתו תרי דדרו ביה לשיהדו דהוו דיירי ביה וכו'.

והרמ"ה פי': דאי טעין ואמר ליתו הני אגירי שהדי דדרו ביה וכו' דלא ניחא לי לקבולי סהדותא דאגירי וכו' מודה רבא היכא דהוו הני אגירי רוכלין וכו' טענינן ליה ולא מקבלינן לסהדותא דהני אגירי וכו'.

והראב"ד פי' (למעלה) דקאי א"ביממא ובליליא", דאי טעין שיעידו אותם העדים השוכרים גם על הלילות טענתיה טענה (אבל א"כ פי' "ליתו" = יבואו, ולא לַיְת = יביאו).

כט ב

ומודי מר זוטרא] בכ"י פ' וא"פ: רבא, וז"ל הר"י בעליות: ובספרי ספרד ובנוסחאות כל הגאונים ז"ל גרסי' ומודה רבא ברוכלין המחזרים בעיירות כו' ובכל ספר ישן תמצא ומודה רבא אלא שהגיהו מודה מר זוטרא ופי' רבינו האיי גאון ז"ל מודה רבא שהצריך עדות השוכרים על דירת ימים ולילות שאם השוכרים רוכלים שדרכם לחזר בעיירות ומקצת הימים לא דרו בבית לפי שהיו מחזרים בעיירות מהניא חזקה⁴⁰ וכו'. והא דקאמר אע"ג דלא טעין מחזיק י"ל דה"ק אע"ג דלא טעין שמחמת רוכלתם לא דרו שם מקצת הימים וגם העדים לא טענו וכו'. ובכ"י ר': אע"ג דלא טעין טענינן להו (ואעדים קאי, אבל לפי זה היה צ"ל: טעון!)

footnotes: ⁴⁰ הרשב"א בשמ"ק שם: ומודה רבא וכו' בעיירות ותו לא!

המחזירין] עליות ורמ"ה ועוד: המחזרין (= הַמְחַזְּרין), וכן רי"ף, וכן ט א בכ"י ה', רי"ף ורש"י ("לחזר").

בחנותא] חנויות לחם ויין (רשב"ם) כמו ב"מ פג ב ועוד בכ"מ.

כתוב עיטרא] בכי"י וראשונים: כתיב איטרא (ב"פ). ס' השטרות, 65: ואית דגרסי נטרא (ניטירא, ושם 64 פי' "לשון שמירה"). אשורית ēṭēra rückerstatten, שטר שבו מתחייב כ"א לבלי שלוח ידו בנכסי השותפות, וכן באפוטרופוס (ב"מ לט ב).

ההוא דאמר ליה לחבריה] כ"י א"פ: [מסורתא דנהרדעא ומ חוזא בעל דברים נוחים דין ארבע מה לי לשקר סימן] ההוא [עובדא דהוה בנהרדעא דההוא], דא"ל, ובעובדא הסמוכה הנו' שם: ההוא [עובדא דהוה במחוזא דההוא], והסימן נמצא גם בכ"י מ' ור' בשיבושים (והנוסח "בנהרדעא – במחוזא" גם בכ"י פ' ובגליון כ"י ה' וה"ג). והוא סימן לעובדי. הא' בנהרדעא, הב': במחוזא, הג': לאו בעל דברים דידי, הד': השני נוח לי, הה': איזבון דינאי, הו': הא ארבעי שני, הז': מה לי לשקר.

בהאי ביתא] בכולהו נוסחי: בהאי ארעא! (רמב"ן), וכ"ה בכ"י ה' ור' וה"ג ורי"ף ועיטור. רמ"ה: ביתא – ודרי ביה שני חזקה.

בשכוני גואי הואי] רמ"ה: ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי. פי' אפוא בשכוני גואי, שלא כרשב"ם. וכן ראב"ד, וכן פירשו גם הרמב"ן⁴¹ ושאר הראשונים (עי" שמ"ק).

footnotes: ⁴¹ הרמב"ן מוכיח שלא כרשב"ם מלשון "הואי" ומנו' "ארעא", ועוד שהרי אפשר שמכר לו הבית החיצון ודרך.

ל ע"א

(כל) נכסי] ליתא בד' פיז', וכן ליתא לקמן קנט ב, וליתא גם בה"ג (ושם: נכסאי) ורי"ף בדפוי"י וכ"י, ועי' שמ"ק סא ע"ב ד"ה מיעוט ארעתא בשם ראשונים, ד"בנוסחי דוקאני" גרסי' "כל" ובדף קנט ב בכל כה"י: כל נכסי.

בשוקאי – בשוקא] כ"י ה': בשוקאי – בשוקיה, וכן רמ"ה, רא"ש: אשוקא – בשוקיה, ה"ג: בשוקאי – עבידי אינשי דטרידי בשוקייהו, רי"ף: בשוקי – עבדי אינשי דטרידי בשוקא, כ"י פ': בשוקא – (בשוקא?). ה' ראו 68: בשכנים חיצוניים, והיה גי' איפוא: בשכני בראי, מתאים ל"בשיכני (כ"ה נוסחאתו, שם 67) פנימיים" שלמעלה.

אמר רבא] פ' וא"פ: רבה, אבל לפי הסימן שבכ"י מ', פ' וא"פ: דנהרדעא ומחוזא, והנו' שבכ"י פ' וא"פ וגליון כ"י ה' וה"ג: ההוא [עובדא דהוה במחוזא דההוא], – הנו' רבא, שהיה במחוזא, עיקר.

(דאמר לי) דובנה] גם כ"י ה', רי"ף, רמ"ה ושמ"ק: "דאמר לי", וכן רמב"ן; אבל כ"י מ', פ', א"פ ור', ה"ג, רשב"ם, ראב"ן ועטור ליתא. ועי" מ ע"ב: מפלניא זבינתא דובנה מינך וכו', אי א"ל קמאי דידי זבנה מינך וכו' (ועי' רשב"ם).

ל ע"ב

דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מינאי זיל וכו'] רמ"ה: ואת לאו מינאי זבינתה [א"ל אין א"ל אם כן] לאו וכו', וכן כ"י א"פ וד"ל של"ו: לא זבינתה [א"ל הן א"ל א"כ] לאו, ובכ"י ר': [א"ל אין א"ל א"כ זיל את] לאו וכו'. וכתב הרמ"ה: ואיכא נוסחי דלית בהו א"ל אין אלא הכי אית בהו את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת מינאי לא זבינתה זיל… וטעמא דמילתא להדין נוסחא בתראה דכיון דא"ל תובע הכי ושתק ליה נתבע שתיקה כי האי גוונא כיון דבבית דין היא כהודייה דמיא. אבל היכא דטעין נתבע אנא לא ידענא דארעא דידך הואי אלא מפומיה דההוא פלניא דאמר לי דזבנה מינך בכה"ג הא וודאי אמרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו'. ובריטב"א כ"י: והא דא"ל ולא קא מודית לי לא מפני שא"ל דאמר לי דזבנה מינך דההיא אינה הודאה… אלא מפני שידע בו שיודע שהיא שלו וכי לא יכפור בו הוא אומר לו וכי לא תהא מודה לי בדבר הזה וכיון ששתק הויא הודאה וספרים יש דגרסי א"ל (א"ל) [צ"ל: אין] והוא הנכון והלשון מוכיח שאינו אומר לו ואת לא אודית לי מכלל כי גם עתה (לא) הודה לו.

בכל כי"י: ואת מינאי לא זבינתיה מפלניא זבינא ואכלתיה] כ"י מ' וראב"ן ותוס': זבינא [דזבנה מינך], וליתא בה"ג, רי"ף, רמ"ה, ורא"ש וכ"י ה'; כ"י ר': מפלניא זבינא [דזבנה מינך] א"ל פלגיא וכו' (ונמחק), וליתא "ואכלתיה שני חזקה" וכמעשה דלעיל ובדר ביה חד יומא (עי' תוס') ולא צריך חזקה (וכרמב"ן בחידושיו). אבל בכל הראשונים כאן: ואכלתיה שני חזקה, חוץ מתוס' סד"ה לאו קמודית: וכן ההיא עובדא דמייתי בתר הכי איירי בשאכלה שני חזקה!

זיל זבין] זבון (כצ"ל).

מפלניא זבינתה (ואכלתיה שני חזקה)] כ"י מ' וא"פ ור': [דזבנה מינך], ובכ"י ר' נו' בגליון: ואכלתיה וכו', וכ"ה כבגליון בראב"ן.

(א"ל פלניא גזלנא הוא) א"ל וכו'] ליתא בד"ר ובכ"י ה' ובה' ראו 68, וברי"ף ד"ק וברא"ש ד"ו וברמ"ה ובעליות (אבל בה"ג איתא), והרשב"א (בשמ"ק) כתב: יש ספרים דגרסי ביה א"ל (מ)פלני' גזלנא הוא וכאותו מעשה שלמעלה מזה הוא ולא בא אלא לחדש טענת אמינא איזבון דיני וכו', ואית דלא גרסי ליה אלא: א"ל והא אית לי סהדי דאתית לאורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלאי, ודברי המערער הן⁴².

footnotes: ⁴² וכ"כ הריטב"א בכ"י, ד"ס.

ואמר' לי זבנה ניהלי] כ"י ה' ור' ורשב"ם: [זיל] זבנה, "ור"ח פי' ואמרת לי זבנה ניהלי כלומר קנה אותה לי והרי שהודית שעד עכשיו לאו בתורת מקח היתה בידך ואני הלכתי ולקחתיה וקניתיה לעצמי אחר שאמרת לי לקנותה לך וכו' ונ"ל כי מה שהוסיף ר"ח ז"ל על הטענה הסדורה בתלמוד לומר שהתובע היה טוען שקנאה הוא לעצמו אח"כ אין צורך לכך, אלא: המערער היה לו עדים שהיתה של אבותיו והיה מביא ראיה ממה שאמר לו הנתבע לקנותה לו מאותו שטוען שמכרה לו – כי עד עכשיו לא בתורת מקח היתה בידו וכו' ומצאתי במקצת ספרים ואמרת לי זיל זבנה ניהלי(ה) ולשון זיל מכריע כי לקנותה לו מיד אחר היה אומר. עליות הר"י ז"ל" (שמ"ק). ושניהם אינם גורסים אפוא "א"ל פלניא גזלנא הוא".

דינאי] ה': דיניי, פ': דיני, וכתב הריטב"א (בכ"י): אזבון דיני כך גרס ר"ח (וכצ"ל ברשב"ם בשם ר"ח) פי' הייתי רוצה לקנות המריבות (= דִינֵי) שלא אדון עמך (וגרס אפוא גם למטה: דינֵי).

דזבני ליה מיניה] רשב"ם: דזבינא לי, רמ"ה וה': דזבינא לי מיניה הא, רי"ף: דזבינא לי מארבע שנין, וכן ר' (דזבנא?).

ורה"ג גריס: מפלניא זבינא [דזבנא מפלניא] וכו' דזבינא לי מיניה דפל' וכו' (עי' עליות בשמ"ק, ושם משובש) ופי' שראובן אמר: "זבנתה מלוי דזבנה מיהודה ואכלתה שני חזקה, א"ל שמעון (כצ"ל) הא אית בידי שטרא דאנא זבנתה להאי ארעא מן הדין יהודה ד' שנים ואת זבנתה מלוי מאי דלאו דיליה" וכו'. ובה"ג: דזבינא לי הא ארבעי שני וכו'.

ארבעי, גם בכ"י ה' וה"ג, ולק נקבה היא וכן ס ע"א ועוד⁴³.

footnotes: ⁴³ עי' מש"כ אצל "ארבע לצלא", לעיל עמ' 204.

לא א

זה אומר וכו'] בכ"י א"פ: [מסורתא תרי אבהתא ותרי שטרי ערבא דרבא בר בר שרשום סימן]⁴⁴.

footnotes: ⁴⁴ ובדף לג א בכ"י מ' ור' סי' חדש.

אמר רבה] כ"י מ', ה', פ' ור', ה"ג ורי"ף: רבא, ועי' תוס'. אבל נראה שקבוצה שלפני זו (כט ב–לא א) כולה לרבא היא, ובשביל כך הובאה כאן, ובה נחרזה קבוצה שלנו (לא א–לג א) שבשני מעשים הראשונים רבא נוטל בהם חלק. וזו של לג ב והלאה קבוצה אחרת היא מישיבה אחרת ("בסורא מתנו הכי – בפומדיתא מתנו הכי", ועי' מעשים דנהרדעא לעיל ו ב–ז ב). ואפשר דרבא הדר ביה כאביי שהרי לא השיב על דבריו, וכן נראה מרמ"ה.

אין דאבהתך היא וזבנת' מינך] וכן בה"ג (ואנא זבנתה מינך), וכן בכ"י פ' וא"פ ורמ"ה: מינך [ואכלת שני חזקה], וברא"ש: ומינך זבנתה.

אבל רשב"ם אומר: וקניתיה מאבותיך, וכן בכ"י מ' ובד"ל: ומינייהו זבנתא, ה' ראו: ולקחתיה ממנו.

והנה שנינו בכתובות פ"ב מ"ב: באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן וכו' ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן, וכאן "אייתי סהדי דאבהתיה היא"; אבל כאן החזיק בה והביא עדים על חזקתו, ואמרינן בגמרא שם (יז ב) דבאכלה שני חזקה בפני אביו נאמן, וכן כשאכלה שני חזקה בין אב לבן⁴⁵ נאמן. וכעין זה בירוש' שם כו ע"ב: אינו נאמן כשלא אכלה שני חזקה, אבל אם אכלה שני חזקה נאמן.

footnotes: ⁴⁵ לקמן מב א ובתוס' שם.

תוס' ד"ה מה לי לשקר] והרמ"ה כתב דכיון דלית ליה ראיה דדרו ביה אבהתיה יום אחד, לא טענינן ליה, דהבא משום ירושה א"צ טענה אבל ראיה בעי. אבל אי אית ליה עדים דדרו ביה יום אחד טענינן ליה של אבותיך שלקחוה מאבותיו.

אגמריה] צ"ל: אגמרות (עי' ד"ס), וכן רשב"ם.

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי] בכ"י מ', פ', ד"ל ורי"ף כ"י ורשב"ם: של אבותי [ואכלתה שני חזקה] וזה אומר של אבותי [ואכלתה שני חזקה], אבל בה"ג, ה' ראו ועוד ליתא, ופירוש הוא.

אר"נ אוקי אכילה בהדי (צ"ל: להדי) אכילה] בראשונים: אכילתא, אכילאתא, ה' ראו: אכילות – אבות, ול"ר הוא. – בירוש' כתובות פ"ב ה"ב כו ע"ב⁴⁶ אמרינן: אינו נאמן בשלא אכלה שני חזקה, אבל אם אכלה שני חזקה נאמן. בשלא מת אביו מתוכה, אבל אם מת אביו מתוכה אפילו (לא) אכלה שני חזקה [אינו] נאמן. כהדא ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה –מפקין לה מראובן ומחזירין ליה לשמעון⁴⁷ חזר ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה א"ר נחמן ב"ר יעקב אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזיר ליה לראובן וכו'. ובב"ב שם: רבה אמר כשנתתה על פי בית דין נתתה מיכן והילך המוציא מחבירו וכו' (בכתובות בשם רבנין דתמן: משעה שיצאת בעדות ברורה יצאת).

footnotes: ⁴⁶ בב"ב פ"ב יח ע"א חסר. ⁴⁷ = "אוקי ארעא בחזקת אבהתא"!

לא ב

המכחישות] רש"י בשבועות: שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג.

אנן אחתיניה וכו'] ע"י רשב"ם ותוס'. ורמ"ה פי': "אנן אחיתניה לגוה ואנן מסקינן ליה מינה", וכן פי' רי"ן מיגש (עי' להלן). אבל בירוש' ב"ב וכתובות: אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזרנא ליה. וכפי' התוס'. והעיקר דסוגיא דמעלין לכהונה "ואחתימן ומסקינן" דהתם רהיטא ליה, ועי' "נחת" לנכסי, ב"ב קלג א ולעיל ל א (ד"ס), ועי' ב"מ לט ב: אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ולנגד זה: ירד מנכסיו, הורידן מנכסיו (ירושק ב"ק ד ע"ב).

אבל נשאת ואח"כ באו עדים ה"ז לא תצא] "אלמא אע"ג דאתו סהדי השתא דאשת איש היא ואלו אתו מעיקרא מקמי דתנסיב לא הוה שבקינן לה לנסובי כיון דלבתר דאינסיב הוא דאתו ליה הני סהדי ואכתי ספק א"א היא, מספק לא מפקינן לה מתותי גברא דהא איכא סהדי דנישאת על פיהם דקא מסהדי דלאו א"א היא ולא מפקינן לה מתותי האי בעל שני אלא בראיה דהך בעל ראשון לא מת א"נ לא גרשה הכא נמי אע"ג דאתו סהדי השתא דאבהתיה היא ואלו אתו מעיקרא לא הוה [מ]נחתינן ליה להאיך, כיון דלבתר דאחתו ליה להאיך הוא דאתו להו הני סהדי ואכתי ספיקא היא דהא איכא סהדי אחריני גקא מסהדי דאבהתיה דהאיך הוא אמאי מסלקינן ליה מספיקא נוקמיה בידיה כדאיתא עד דמייתי ראיה ברורה דאבהתיה היא ולא דאבהתיה דהך והוה עליה אידך המע"ה" (הרי"ן מיגש).

אשלי רברבי] חבלים גדולים, ולא "אשל". ש"אשל" בעברית הוא "אתלא" בארמית, أتٔل בערבית.

היינו ר' אליעזר] בכי"י, ה"ג ורמ"ה: היינו ת"ק וכו', ופי' הרמ"ה: כלומר היינו ת"ק דר' יהודה וכו' דתנן וכן שני אנשים זה אומר כהן וכו' ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין וכו' אלמא מעלין לכהונה על פי ע"א.

(רבי אליעזר סבר ערער וכו' תרי)] ליתא בה"ג, ופירוש הוא, ועי' רמ"ה.

לב א

ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא (ואחתיניה)] עי' רשב"ם ותוס', וליתא בכ"י ה', א"פ ור', והרשב"א כתב: ד"בנוסחי דוקני לא גרסינן הכא ואחתיניה", וכן נכון. אבל בה"ג איתא.

תוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' ונראה לר"י וכו'] וכן מפורש בירוש' כתובות פ"ב כו ע"ד: ר"ח בשם ר' יוחנץ אין ערעור פחות משנים וכו' מה אנן קיימין אם בשהעלו אותו באחד יורידו אותו באחד ואם בשהעלו אותו בשנים אפילו כמה לא יורידו אותו אמר ר' הונא אתייא כרבנין דתמן ברם כרבנן דהכא וכרב נחמן בר יעקב כשם שמעלין אותו בשנים כך מורידין אותו בשנים.

לב ב

שטרא זייפא] רי"ף ורמ"ה בכל הסוגיא: זיפא, ה"ג: שטרא זייפא – אין שטרא דזיפא (וכן במעשה השני), ה' ראו 69: שטר שקר – אין שטר זיף; שטר זיף – שטר זיף, ה"ג כ"י פריז דף 1 ע"א: שטרא זׄׄיפ֨א (= זֵיפָא). סורית: זֵאִפא, "דגלותא", נֵכלא, רחמא דזאפא. כאמת דַגָלָא, הכן תלמידא דזאפא, נכילא⁴⁸.

footnotes: ⁴⁸ בכתובות לו ב: שטרא דזייפא, צ"ל: דזיפא.

דמסיקנא בך] כ"י וא"פ ור' רי"ף כ"י, ראיש וראב"ן: דאוזיפתך. אבל בה"ג כבנוסחאות. מסיק מן "סלק" = מַעֲלֶה, מעלין אותו בדמים, יג ב: מעלה עליהן הכתוב, וכדומה⁴⁹.

footnotes: ⁴⁹ [אבל בתרגומנו לתלמוד תרגמנו: נושה אני בך, ומו"ר זצ"ל הסכים על ידינו.]

לוקמי] צ"ל: לוקמו (= לוּקמוּ), וכ"ה בה"ג ורמ"ה ועוד, וכ"ה למטה. = לי, ובאשורית iû Wunschpartikal,.

והא שטרא] רמ"ה: וכגון דכתב ליה מלוה לערב התקבלתי ממך חוב זה וכו' (לקמן קעד ב ותוס' ס"פ).

אוזפתינהו] גם בה"ג כ"י (בכ"י פריז: אוזפתינהו), במקום "יזפתינהו" (וכ"ה ברשב"ם), ה"ג ד"ו: יזפת, וכזה בתענית יב ב בדפוסים: ולוזיף, ובה"ג שם, ד"ו לט ג: ולוזפה מר (כ"י מ': ליזוף); בכ"י מ', ה' ורי"ף כ"י: ושקלתינהו.

דהוו שייפי] ה"ג כ"י, רמ"ה ורשב"ם: פֵישִׁי (דשיפי), וכצ"ל, וכן רי"ף וכ"י ה': דשיפי, וכן בע"ז נב ב: דינרא הדריינא טוריינא שיפא.

איזי] = זי, از، زى פרסית "אפוא", nun.

לג א

לקוחה וכו'] רשב"ם: דהא אכלתיה שני חזקה בחיי אבוהון, משום דאין מחזיקין בנכסי קטן (כתובות יז ב) וכאן הלא קטנים הם (וכי גדלו), ועי' תוס' מב א.

קריביה] כ"י מ' ור' [דיקלא באבהתא תרתי תלתא ארבא דאבהתא סימן] קריביה, והוא סימן לעובדות שעד הפיסקא.

לג ב

תובליא] חבל, ארמית (שבפפירוסים) ואשורית וערבית.

איגדריה] איגזריה, כצ"ל, עי' ד"ס, וכן היתה גי' התוס' והרשב"ם; עברית "גדד", جدٔ (النخل) בערבית, וכן בסמוך "דגזר"; "איגזרה" – "למיגזר", גם לו א.

לד א

לישתבע הא (אמר וכו' כגזלן)] כ"י ה': הא [קא מודה], וכתב הריטב"א: גרסת מקצת הספרים לישתבע כיון דאמר חטפי הו"ל כגזלן וכו' והנכון דלא גרסי' וליתא בנוסחי דוקני אלא ה"ג לישתבע הא מודה דחטף (ד"ס).

לד ב

ארבא] סורית "ערבא", עברית "עריבה"; במובן "ספינה", Kahn, "עריבת הירדן", "עריבה גדולה".

רב הונא] כ"י מ' [סימן נד"ה] רב הונא, ולמטה [סי' דפ"ה] רב יהודה אומר לא מפקינן וכו', ובכ"י ר': נד"ה, רפ"א (= הונא – יהודה, יהודה – פפא).

לה א

שודא דדייני] בירוש' כתובות פ"י לג ע"ד: שוחדא דדייני (ועי' תוס'), "שודא" = שוחדא, כמו מסותא – מסחותא, שיתא (רשת) – שיחתא⁵⁰, מנדעית: "שודא" – "שוחד". סידרא רבא! 35, 16–17: לאתיהון נאסביא שודא ודינא לא תיפכון, ס"ר II 2, 8: ושודא לאנאסיב וקורבאנא⁵¹ לאמקאבל.

footnotes: ⁵⁰ ערוך ע' סר ורנ"ג במפתח לעירובין סג א. ⁵¹ "קורבאנא" – תשורה כמו "שדר קורבנא" בע"ז סד סע"ב.

"שודא דדייני", "שוחד הדיינים", שוחד ("מתנה") שנותנים הדיניים להנידונים. בניגוד לזה שנותנים הנידונים לדיינים. "לאיזה מהם שירצו להחליט מחליטים", "Begünstigung", "Beschenkung". סורית "שוּחדא": דשנא מוהבתא. משמהאית הוֹ דלדַינָא.

לה ב

להאי אית ליה דררא וכו' ולההוא⁵² וכו'] רשב"ם ורי"ף כ"י: לתרוייהו אית להו ("אית לתרוייהו") דררא דממונא; ה"ג: התם איכא דרררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר (כדבסמוך)⁵³. ונמצא גם "דררא דטומאה"⁵⁴, ערוך (טומאה) ורמ"ה (ממון): עיקר, רש"י: חשש (טומאה), "דררא", "ספק", מלה במלה: "מחלוקת", סורית דָרָא, "מלחמה", "מחלוקת" (דוּרָרָא). ה' ראו 70: שם לזה יש לו שום ממון ולזה יש לו שום ממון; ה"ג כ"י פריז: דרארא.

footnotes: ⁵² צ"ל: ולהאי, וכ"ה בכי"י וראשונים. ⁵³ ובה"ג כ"י פריז מעורבות שתי הנוסחאות. ⁵⁴ חגיגה כא ב, נדה ו א.

דתני ר"ח גזלן וכו'] תוס' ב"ק פ"י יד: הגוזל את הדבים חייב להחזיר לרבים חומר גזל הרבים מגזל היחיד שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו והגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להו גזילתן, ועי' תוס' ב"מ פ"ח כו⁵⁵: גזל ואינו יודע למי גזל וכו'. ועי' ירוש' שבועות פ"ו לז ע"ב: זה אומר אזור גדול וזה אומר אזור קטון תני ר"ח ולא ידעין מה תני⁵⁶.

footnotes: ⁵⁵ בבלי ב"ק צד ב, ביצה כט א: דתניא. ⁵⁶ עי' רז"פ, מבוא הירושלמי, כז ע"ב.

דלי] רי"ף: דלא, דַלִי. פַעִל? מקור "דלויי", סוטה לד א: דטעונא דמדַלֵי איניש לכתפיה תילתא דטעוניה הוא; או בינוני פעל: דָלֵי, ועי' ב"ק צב ב: אי דָלֵית דורא דָלֵינָא וכו'.

(איהו גופיה)] ליתא בכי"י וראשונים, וגליון הוא.

אמר רב זביד] בכ"י ה' ופ' וא"פ ה"ג ויד רמ"ה ורא"ש ותג"ק: אמר רבא (וכ"ה ברי"ף: ואמר רבא) ונשתבש מלמעלה לג ב דאמר לה "רב זביד". וברי"ף כ"י כאן: רבה. וכ"ה בה"ג כ"י פריז: ראבה.

לו א

אכלה ערלה [הרי זו] חזקה] כ"ה נוסח ה"ג, רה"ג, ר"ח, רי"ף ד' קושטא, כ"י ה' ופ', וכ"ה בכתובות פ א (עי' תוס'). ועי' ערלה פ"א מ"ז: העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וכו'. ולענין שביעית עי' שביעית פ"ד מ"ד–מ"ו, ובב"ק (קא ב) אמר עצי שביעית מותרין (רשב"א). ועי' רמב"ן בשם רב האיי דחזקה באיסור הוי חוקה ומכלאי הכרם ראייתו; עיטור ה' מחאה: לא שכל שלש השנים היו ערלה אלא דאחת מהן ערלה.

שחת] ‏ Grünfutte. ("חפורא") קוצר תבואה עד שלא גודלה.

בצואר (בַצְווָר) מחוזא] "בבקעת מחוזא" (רשב"ם) Gefilde, Umgebung, דראשיא דמאלכאיא 40, 7–8: אקנא ועמבריא ראיינא בצאוריא (.C.A) דיבנא ומן מאתא דיבנא לא מיתראהקאן, כלומר בשדה דיבנא ובסביבותיה⁵⁷.

footnotes: ⁵⁷ ולידז' שם טעה.

תפתיחא] עי' רשב"ם, והראב"ד (בשמ"ק) פי': מלשון יפתח וישדד אדמתו וגו' ותחלה פותחין השדה והוא חרישה שאינה עמוקה אח"כ פעם אחרת חורשים אותה עמוקה יותר ואם הוא לא חרש פעם אחרת וזרע שם באותה הפתיחה הראשונה שאין אותה הזריעה כי אם הפסד הזרע. שלשה תלמים של פתיח (כלאים פ"ב מ"ו), יפַּתַח וישַׂדֵר אדמתו (ישעיה כח כד), לדעת פוגלשטיין ‏ Landwirtschaft, 35, חרישה שניה. ורה"ג פי' בס' המקח: תפתיחא זה פתיחת צינורי המים לתקון השדה כדכתיב יפתח וישדד אדמתו לא הויא חזקה לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה וכו' (רשב"א בשמ"ק בשמו)!

והעבדים (וכו')] מיותר בט"ס, וליתא בה"ג ועוד וכי"י. והקשה בתוס' הרא"ש (שמ"ק): תימה דלעיל מייתי מתני' דחזקתם ג' שנים והך דהעבדים מוקדמת לאותה משנה ושמא אגב דאיירי לעיל באומר לפירות ירדתי בהנהו עובדי דחזקה אייתי מתני' דחזקתם ג' שנים משום דבעי לאיתויי עלה הא דרב זביד דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו.

אבל באמת פיסקא זו ד"חזקתן ג' שנים" וכו' היתה צריכה כבר לבוא בדף כט א לפני מאמר רב הונא "ג' שנים שאמרו". והפיסקא אינה עיקרית כאן ולא באה אלא להקל על הלומד.

הגודרות] ה"ג כ"י פריז: גִדרות. רשב"ם ורש"י בכל מקום פי' "גִדְרוֹת(!) צאן", אבל בב"מ סט א: השם בהמה לחברו עד מתי חייב לטפל בה וכו' באתונות שמונה עשר חדש בגודרות כ"ד חדש⁵⁸, ובתוס' פ"ה ח תניא: השם בהמה טמאה. תה"ג מה"ג: בגדרות, תוס שם צוק': ובגודרות, בדפו': ובגדרת (ריטב"א ב"מ: גידרות); נמק"י: תוס' השם וכו' וגדריאות; רשב"א בשמ"ק: והראב"ד גריס גודריות (כצ"ל, ולא גודדיות) והם סוסאות או פרדות ונראין דבריו דבתוספתא תני לה הכין השם בהמה טמאה לחבירו וכו' ובגודדיות (קרי: ובגודריות) כ"ד חדש אלמא כולה בבהמה טמאה מיירי וכו' (והוסיף השמ"ק:) וז"ל הראב"ד ת"ר השם בהמה טמאה לחברו וכו' גודרות סוסיות ופרדות וכו'. ויש להוסיף ד"בדקה" "תניא אידך" שם: "שלשים יום" ולר' יוסי "ג' חדשים", ובתוס' פ"ה ז תני להו בהדי הדדי.

footnotes: ⁵⁸ = ירוש' ב"מ פ"ה, י' ב'.

"גודרות" (גידרות), כמו "גיידור קטן" בירוש' ב"מ פ"ו, יא א, "גידרונא זוטרא" בבבלי נדרים מא א לערוך, γαίδαρος, "חמור בית"⁵⁹. ובאמת בירוש' קידושין פ"ד סה ד בשם ר' ינאי וב"ב פ"ג יג ד בשם ר' יוחנן: עגלים וסייחין המקפצין ממקום למקום וכו'. והיינו דקא משני לקמן: שאני עיזי וכו'. ובכתובות פד ע"ב דתפוס תורא, בע"ח אמר מחיים תפיסנא: והאמר ר"ל הגודרות וכו'.

footnotes: ⁵⁹ וכבר שיער הערוך: מסתברא גידרונא מערך גודרות שלמעלה.

אמר רבא (אם היה) קטן] כ"י מ': רבה. בירוש' שם: אמר רב חסדא הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע אבל בתינוק המרגיע הדא היא דמר ר' יוחנן וכו'.

לו ב

אמר ר' אשי שאלית] צ"ל: א"ר אחא שאלתי (עי' ד"ס), ולשון הברייתא היא. וכן בסמוך "ר' אחא וכל גדולי הדור".

כל שיבא ושיבא דכרבו לעייל ביה] רי"ף: כל שיבי דכראבא ליעלו בה, כ"י ה': שיבי דכראבי ליעילו בה, בכ"י מ' (פ' וא"פ): כל שיבי דכרב' ליעול בה. רא"ש ד': כל שיבי רברבי (!) ליעול בה, צ"ל: דכרבי, רמ"ה: כל שיבי רברבא (!) ליעלו בה.

זו דברי ר' ישמעאל ור"ע] עי' רשב"ם, ועי' ב"מ עה א: זו דברי הלל ("וכן היה הלל אומר") אבל חכמים אומרים וכו': חולין עט א: זו דברי ר' יהודה (כלאים פ"ח מ"ד) אבל חכמים אומרים וכו' מאן חכמים חנניה הוא וכו'; עירובין פג א: זו דברי ר' יהודה ור' יוסי (מחלוקתם בברייתא שם) אבל חכמים אומרים וכו' ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקה (שבמשנה); קידושין טו ב: זו דברי ר' יוסי הגלילי ור"ע (בברייתא), אבל חכמים אומרים וכו' מאן חכמים רבי היא וכו': – בירוש': אבל חכ"א ג' שנים מעת לעת, ושמואל אמר שם: אבל חכ"א ג' שנים קציר ג' שנים בציר שלש שנים מסיק, וכפי' ר"י בתוס' ד"ה מאי. ועי' רמב"ן.

מאי בינייהו וכו'] בירוש' כאן⁶⁰: א"ר חנינה שני ערלה ביניהון, ופי' הרמב"ן: פי' שהערלה פרי האסור לרבי ישמעאל דבעי פירא רבה לא הוי חזקה ולר' עקיבא דאמר פירא זוטא נמי הויא חזקה ערלה נמי הוי חוקה דהא איכא פירא זוטא כגון עלין וקנוקנות וסמדר לדברי האומר שאינו פרי. (וכיון שזה כתוב אחרי "כשם שחלוקין כאן כך חלוקין בשני אליהו" נראה כפירושו, ולא כפי' "פתח עינים" דאפלוגתא דרב ושמואל קאי).

footnotes: ⁶⁰ לנו' הרמב"ן בחי' כאן ד"ה פירא רבא.

דקל נערה] עי' רשב"ם פי' ראשון, והוא הנכון, ושמואל בעי פירות של ג' שנים, אבל לא ג' שנים מלאות ושלמות ודקל נערה שמבכר פירותיו חודש או חדשים הוי חזקה (עי' רמב"ן). ובכ"י ה' וא"פ: דקל נעורא (נעורה) וכ"ה בערוך ד"פ ע' דקל: נעירה, דקל של נעורן, Noara, נערת (יהושע טז ז), נערן (דהי"א ז כח) אצל יריחו, חולין ה א: נערן, סוטה מו ב: נעורן, ערבית ענַוּרָה (כו"פ).

נשמע לרבנן היו וכו'] בכ"י מ': לרבנן [מאי היא דתניא] היו, כ"י ה': לרבנן [דתניא הרי שהיו] לו, "דתניא היו לו" גם רמ"ה. "מאי היא" גם בכ"י א"פ. וברשב"ם ד"פ (שבסוף ד"ס): ה"ג בפי' ר"ח מדר' ישמעאל נשמע לרבנן דאפי' רבנן לא פליגי אלא בתבואה [ד]לא הוי חזקה לזיתים אבל זיתים לזיתים כגון הא דתניא מכר לו שלשים אילנות כו' ובספר ישן מצאתי מדר' ישמעאל שמי' (=שמיע) להו לרבנן ומשמע דכל הך דיוקא אליבא דר' ישמעאל היא.

לז א

דבאזי באזזי] כ"י מ': דבזי בזויי, כ"י ה': דבזי באזויי ("דבזי" גם כ"י פ'), כ"י ר' רשב"ם ור"ג: דבזאי בזויי, כ"י א"פ: דבזו בזויי, ול"ר הוא = דבזעי בזועי, כדאמר "אפיקו", ואאילנות קאי.

והוא דבאזי באזוזין צ"ל: באזויי, העיקר כפי' הראב"ד בשמ"ק ד"אאפיקו" קאי (דאי לא אפיק אפי' לא בזי בזויי נמי וכי בדידי תליא מילתא) דכי אמרינן דאפיק ולא אכל דלא הויא חזקה היכא דבזע לאכילה דידיה דדמי כמאן דשמיט ואכיל אבל אכלן רצופין הויא אכילה גמורה והויין חזקה אהדדי וכו' ולפי פי' זה אתיא מתני' שפיר בכל ענין ואפי' בנטועין אלו שורה לעצמו וכו' (רשב"א בשמ"ק).

זה החזיק וכו'] עי' רמ"ה דמפרש לה בחזקה שיש עמה טענה (כתוס'), וקנה קרקע הצריך לאילנות, ולר"פ חצי חצי ממש מן הצריך לאילנות, דא"ל כי היכי דלדידך זבין בעין יפה וכו', וכיון דבהדי הדדי אחזוק – חולקין בצריך לאילנות.

ואני מוסיף דמאי דכתב הרשב"ם: "ובהדיא מפרש לקמיה דבשני לקוחות מיירי" ("ואפילו לר"פ דאמר יש לו ה"מ גבי שני לקוחות") אינה ראיה, שכן אמרו גם דף כח א: נפקא לה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח, וכן מא סע"ב: שלשה לקוחות מצטרפין.

לז ב

דאי לא שייר לימא ליה] כ"י ר' וד' לובלין: דאי לא אמר ליה, ובדפ' ויניצ': ואי לא, ומהרש"ל בד"ר הגיה: דאי לא לימא ליה, ובכ"י ה' וכ"ה בד' יושטיניאן בז' וקרקא: דאי לא שייר אמר ליה.

קני ליה משיפוליה וכו'] רשב"ם פי' שאם מת יטע אחר במקומו, והקשו עליו ממתני' דדף פא גבי קנה שנים שאם מתו אין לו קרקע, ובקנה אחד גם ר"מ מודה שלא קנה קרקע (שם פ"א א), ופי' התוס' לענין לחפור תחתיו, והרמב"ן והרשב"א (בשמ"ק) כתבו שאע"פ שלא קנה קרקע אבל מקומו של אילן לכשייבש קנה למישטח ביה פירי ולחפור, ופריך מכורכמא, שאין לו מקומו לכשייבש. "ומשום חשיבותו של אילן דעומד לפירות לא יאמר לו בעודנו חי שיעקרנו דלא לעצים מכרו לו דכורכמא דרישקא זבין ליה".

קושית הר' שמשון שבתוס', כבר הקשה אותה התלמוד בערכין יד ב ותירצה: לאו מי איתמר עלה בבא מחמת טענה!

לח א

שלש ארצות וכו'] כזה שביעית פ"ו מ"א, חלה פ"ד מ"ח (רבן גמליאל!) וכתובות פי"ג מ"י.

עד שיהא עמו במדינה] רשב"ם: בעיר אחרת, ובירוש' בגמרא (יד ע"א, הובא ברשב"ם): עד שיהא (כצ"ל) באותה העיר ובאותה המדינה, "מדינה" שכאן אינה אפוא "עיר" אלא "מדינה" ממש, Land Provinz,. אבל הרמ"ה כתב במשנתנו (בראש הפרק): כלומר שיהא עמו יום אחד מאותן ג' שנים שחזקה עולה בהן באותו דרך (צ"ל: כרך) עצמו שהקרקע שהחזיק בה המחזיק בתוכו וכו' דאי באותה מלכות מכדי בשלש ארצות איירינן האי עד שיהא עמו במדינה, באותה הארץ מיבעי ליה כדקתני התם גבי נישואין אלא מדפתח בארץ וסיים במדינה ש"מ באותה מדינה ממש קאמר, דבעינן דלהוי בעל הקרקע בהדי האי מחזיק בההיא מתא חד יומא מהנך שני דקי"ל חזקה בגויהו. ועי' בסמוך.

יחזיק שנה] רשב"ם: "ובתוך שנה ראשונה יצא הקול", דלר' יהודה בפניו לאלתר הוי חזקה (מא א), ו"שנה" לאו דוקא.

אבל בתוס' פ"ב א שנינו: אמר ר' יהודה לא אמרו וכו' באיספמיא אבל אם היה עמו במדינה כיון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה; "יחזיק שנה" הוא אפוא לפי זה דוקא, וכחוקי י"ב הלוחות ("שנה או שנתים"), ובימי הקיסרים הנהיגו כמו שהזכרתי למחזיק בפניו, inter praesentes, י' שנה ולמחזיק שלא בפניו, inter absentes, כ' שנה (עי' בפתיחתי, לעיל עמ' 247).

באספמיא] ברכות סב א: אפילו עושין כשפים באספמיא באין עליו, נדה ל ע"ב: אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא.

לח ב

פלניא גזלנא הוא (דנקיט לה לארעאי בגזלנותא)] עי' רשב"ם, אבל בכ"י ה', רי"ף ד"ר ועיטור ה' מחאה ליתא, והרמ"ה כתב (ויש שם חסרון!): פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה גזלנא הוא דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא כי לא גלי דעתיה דלבסוף דעתיה למתבעיה בדינא לא הויא מחאה כדמשמע ממסקנא דמילתא דרב זביד והאי דלא אשמעינן הכי מעיקרא אלא נקט פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה לאו למימרא דאי אמר דקאכיל לה לארעאי גזלניתא הויא מחאה וכו'⁶¹. אבל בה"ג (וכן בכ"י פריז): פלניא גזלנא הוא גזלא (פ': גזלה) לארעאי לא הויא מחאה, גזלנא הוא תבענא ליה בדינא הויא מחאה.

footnotes: ⁶¹ היה לו נו' שלנו, אבל מפרשהו כפי' ר"ח.

לט א

מפקינן] ה"ג: נפקא לן, כ"י פריז: נַפקתִינַן,‏ רמ"ה: לא פלגא לן (כ"י פ': פרטא).

אמר רבא אר"נ מחאה] רשב"ם: ה"ג, וליתא בכ"י ר' ובד' פיז' ויג' רפ"א ורפ"ח, והוסיפו רש"ל ע"פ הרשב"ם.

רחב"א אמר ר' יוחנן בפני שנים] בירוש' כאן יד ע"א: ר' יוסי בן חנינה שאל לר' יוחנך ערר מהו שיצריך ב"ד. ר' יוסי בשם ר' יוחנן ערר אין צריך ב"ד ואית דמרין ר' יוסי בן חנינה שאיל לתלמידוי דר' יוחנן ערר מהו שצריך בית דין ר' חייה בשם ר' יוחנן ערר צריך בית דין. שמואל אמר אפי' ערר עמו בפני פועלין ערר הוא. (שמואל סבר שנים שדנו דיניהן דין ור' יוחנן ור"ל – אין דיניהן דין. ירוש' סנהד' פ"א יח א ובבלי סנהד' ה א; ור' אבהו אמר שם אין דיניהן דין! והכא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן מחאה בפני שלשה! ועי' בע"ב בשינויא בתרא: מ"ד בפני ב' סבר סהדותא בעינן ומ"ד בפני ג' קסבר גלויי מילתא בעינן).

לט ב

מחויאתה] בראשונים ובכי"י: מחיתא, רא"ש: מחייתא, ה"ג כ"י פריז: מחאיתא.

לשנה] לישנא, ס' השטרות 58 וה"ג כ"י פריז (ס' השנה ח"ט 298), וב"הא לחמא": לשנא בארעא דישראל (כנו' רס"ג). וברשב"ם ד"ה לשנת, בד"פ: לשנה. לשנה אחר[ת].

ואיכא דאמרי אמר ליה חייא בר רב כיון] בדפוס פיזרו, ויניציא ובסיליא: [תנינא] כיון, וכ"ה בכ"י מ' וה', ומחקו רש"ל, אבל הנכון כבכ"י, וכ"ה ברמב"ן רשב"א (שמ"ק) ורמ"ה. וכתב הרמ"ה: וא"ד אמר ליה חייא בר רב תנינא כיון שמיחה פעם ראשונה וכו' והני תרי לישאני דאתאמרו בה חד טעמא נינהו ולא פליגי אלא בלישאנא, מר מתני שנה ראשונה ומר מתני פעם ראשונה, מר אמר לה משמא דרב ומר אמר לה משמא דסתם מתניתא. ובדפוי"י היה חסר בא"ד שנה ראשונה, כעין הרמ"ה! ובירוש' כאן: וצריך לעורו⁶² על כל שלש שנים. גידול בר מיניימין הוה ליה עובדא והוו דייניה וכו' אמר לון חייה בר רב כן אמר אבא מכיון שערר עמו שלש שנים הראשונות עוד אין צריך לעור' עליו. ותני כן (תוס' פ"ב ד) היה אוכל שלו שש⁶³ שנים ערר שלש שנים הראשונות אמר לו אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי מתנה אינה חזקה וכו'⁶⁴. וכתב ע"ז הרמב"ן: ושמעת מהך גמרא דבני מערבא דהא דאמר חייא בר רב תנינא שוב אינו צריך למחות לעולם קאמר והיינו דאמר תנינא והיא אותה ברייתא ששנויה בתוספתא וכו' וכו' והא דאמרינן וצריך למחות בסוף כל שלש אמתניתין קימא מדקאמר וצריך דאי למפלג אדחייא בר רב כדפריש הוה ליה למימר וריש לקיש אמר צריך למחות וכו'.

footnotes: ⁶² [בכ"י ליידן: לעור (= לעור', כבסמוך), והוגה: לעורר.] ⁶³ [כ"י ליידן: שלש, והוגה.] ⁶⁴ השאר משובש בירוש', כמו שהעיר כבר הרמב"ן.

ובמעשה דירוש' לא נאמר שחפץ היה למחות בשניה, ומתוך דברי חייא בר רב נראה שחפץ היה למחות שנית בשלוש השניות והוא כא"ד וכנו' הרמ"ה: כיון שמיחה פעם ראשונה וכו'. – בכ"י פ' וא"פ ליתא כל הא"ד, ואמנם לא נעתק גם בה"ג ורי"ף ורא"ש, אבל מהם אין ראיה דלהלכה אין נ"מ; ולגי' הרמ"ה יש נ"מ והם פסקו דצריך למחות בסוף כל ג'.

וצריך למחות וכו'] עי' תוס', אבל הרא"ש לעיל שם כתב דמכירה שאני, עי' שם.

(אמר רבא הלכתא וכו' וג')] ליתא בכל הכי"י וברי"ף ורא"ש, וכתב הרמ"ה: מיהו חזינא להו לרבנן קשישי דהוו גרסי בהאי שמעתתא מילתא דליתא בנוסחי דידן דהוו גרסי אמר רבא הלכתא… והא מילתא אשכחן לה בהלכות גדולות דמר רב שמעון קיארא ז"ל ובסוף מקח וממכר דרבינו האיי גאון ואף רבינו יוסף הלוי ן' מיגאש אייתי מינה ראיה בפירושא דיליה.

וכ"ה בה"ג כ"י פריז ובה' ראו 70. אבל נראה שהוא פסק של רבא גאון, כאלה שישנם ב"הלכות ע"ס הפרשיות"⁶⁵.

footnotes: ⁶⁵ עי' מאמרי על השאילתות, JQR מהדו"ח XII, עמ' 303, הערה 10.

תני בר קפרא ערער חזר וערער (חזר וערער)] ליתא בכ"י ה' ור', ה"ג⁶⁶ ועיטור, וכתב הרמ"ה, שר"ח והרשב"ם ל"ג לה וכו' ומסתברא כי האי גירסא בתרא דמכדי משום דשני טענתיה הוא מה לי חדא זימנא מה לי תרי וכו'. – ונראה שברייתא זאת דב"ק נוספה בתוס' שלנו שם: אם מחמת טענה וכו' (עי' רמב"ן שם).

footnotes: ⁶⁶ בכ"י פריז נו' בין השיטין וישנן בה' ראו.

מ ע"א

(סימן ממה"ק)] ליתא בכי"י וצ"ל: ממהק"ק, וכ"ה בה"ג כ"י פריז.

מ ע"ב

וכמעשה דפרדיסא (דההוא גברא וכו' לתלת שנין בתר דאכלה (תלת) שני חזקה וכו' כה"ג כתבינן מודעא)] בכי"י: כי ההיא מעשה. "דההוא גברא וכו' " ליתא בכ"י ה' בפנים (ונשלם בגליון), ופירוש גאונים הוא, כמו שכתב ר' יונה (בשמ"ק): ומעשה דפרדיסא פירשו הגאונים ז"ל דהיינו אותו מעשה שהוזכר בפרק איזהו נשך (עב א) דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה ואכלה תלת שנין וכו'.

ובה"ג ד"ו קא ע"ד (וכן בכ"י פריז וכן בה' ראו): כגון (גם ברי"ף) מעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לעשר שני כי אכלה חלת שני וכו' (כבב"מ שם) וכתב ר' יונה שם: וכ"כ ר"ח ז"ל דטפי משני חזקה משכן לו הפרדס ואפ"ה כיון שהיה בידו לגרום לו ההפסד כמו שהוא מאיים עליו ראוי לזה להתיירא מדבריו וכו'. – וכן בתה"ג הרכבי 166: מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדסא, ותו לא.

ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובבריתא] זוהי גי' והגהת הרשב"ם, אבל גי' ה' ראו, ה"ג, רה"ג⁶⁷ ור"ח: דאמרי להו לא תיתבו, ופירש לה רה"ג, ד"להאי לישנא דפריש לא תיתבו וכו' מכלל דכלהי מתנתא צריך למיתב בשוקי ובריאתא ולמכתב לה ואי לא כתב הכי פסולה וכו' (ועי' תוס'). בשוקי, גם רשב"ם, רמ"ה וה"ג ועוד; ה"ג כ"י פריז, רמ"ה ורי"ף: ובבריאתא. ה' ראו 70: בשווקים וברחובות, וכך רשב"ם. ה"ג כ"י פריז מנוקד: ובב֫רׄיא֫ת֫א, ר' של בריתא, "רחוב"⁶⁸ חוצות, "Gassen" "Strassen".

footnotes: ⁶⁷ עי' רמב"ן ורמ"ה וערוך ע' בר. ⁶⁸ עי' מש"כ במק"א.

אבל הכא מר ניחא וכו'] עי' רשב"ם דהיכא דאיכא אונס בבתרייתא הויא מודעא לחברתה, ונראה דגם אצל "אקנייה ("בפני שנים") לבנו קטן" דב"מ שם – מתנתא טמירתא הות.

מא א

(כיצד)] ליתא בכל הכי"י ובד"ר ובד' פיזרו ובהו' לו, וכן ליתא בכל הראשונים. אבל איתא בירוש'.

(והוא אמר לו)] ליתא בכל הכי"י ובד"ר, הו' לו, ירוש' וה"ג ורי"ף ורא"ש ורמ"ה.

דבר (מעולם)] ליתא בד"ר הו' לו, ירוש', רמ"ה, רי"ף ורא"ש וה"ג כ"י פריז.

שמכרת – שנתת] כ"ה בכל הספרים, חוץ מכ"י ה', פ' וא"פ וירוש', והנכון בש' –, כמו "שלא אמר לי אדם דבר", והוא ממלא מקום "אמר" "לאמר", וכו'. קנד ב: לומר שמכרת לי או שנתת לי וכו' (= תוס' פ"ב ג) ועוד⁶⁹.

footnotes: ⁶⁹ עי' מש"כ במאמרי על השאילתות.

(אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה)] ליתא בד' פיזרו, בכ"י ר' ברי"ף כ"י ורא"ש ובעיטור וברמ"ה בירוש' והו' לו, ועי' כתובות פ"ב מ"ב ובבלי וירוש' שם. ואיתא בה"ג, אבל ליתא בסיפא. ברי"ף: אביכם מכרה לי אביכם נתנה לי במתנה.

מיזבן זבנא ליה (האי ארעא)] ליתא בכ"י ה', פ', ר' ורמ"ה ורא"ש ובכ"י ה' חסר גם "ליה" (מזבן זבנה); וברמ"ה ורא"ש: זבינא, ועי' בסמוך. – בה"ג רק: מהו דתימא האי שטרא וכו' (והשאר ליתא).

אי אמינא מזבן זבנא לי (האי ארעא)] ליתא בכ"י ה', פ' וא"פ ובכל הראשונים, ובכולם: זבינא, ה': זבינה.

ענ"ב סימן] כ"י ה', פ' א"פ ור' ליתא; כ"י מ' וד' לובלין: ענב"ך (וכתב ד"ס: "ואולי צ"ל ענכ"ד = ענן נחמן, כהנא יהודה).

מא ב

וחזיתיה לדעתיה] = ורואה אני דבריו (בזה), ועי' רמ"ה. אבל עי' ר"ג: מתוך דבריו הבנתי.

(ואיבע"א) שאני לוקח] ליתא בכ"י מ', ועי' רשב"ם שכתב: ה"ג.

דסיאר ארעיה] צ"ל: דסָיֵיר (דסאיר) ארעא (עי' ד"ס).

שלשה לקוחות מצטרפין] ברייתא היא, ורב מפרשה.

מב א

מאן דזבין וכו'] הרשב"ם שגה ופי' זָבֵין, כמו זָבִּין, מוכר, אבל "לוקח" הוא, רמ"ה: זאבין.

(ואי ס"ד וכו' גדולה מזו)] ליתא בכ"י פ' וא"פ, ה"ג ורמ"ה, אבל היה לפני הרשב"ם ועוד.