Introductions to Amoraic Literature, Part II (Notes and Interpretations for Chapters of the Talmud), Pesachim, Chapter I
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חלק ב': הערות ופירושים לפרקים מן התלמוד
א. פסחים פ"א ופ"ב
פרק א'
משנה פ"א מ"א אור לארבעה עשר] ר"ח (בסוף הפרק) ותג"ק דף כא א וה"ג ד"ב 133 = מכילתא דרשב"י 18 [אפשטיין־מלמד 22] (מכאן אמרו): ארבעה; מהר"ם חלאוה: "ואיכא מאן דגריס אור ארבעה עשר¹, ועי' שם, וד"ס עם' 2 הערה כ בשם בעל המכתם: פרש"י ז"ל דה"ג אור לי"ד או אור י"ד דמשמע הלילה שיהא מחרתו י"ד אבל לא גרסי' לאור י"ד וכו' (כבחי' מהר"ם חלאוה), ובגליון שם: "ור"י ז"ל כתב דליכא קפידא דבפ' איזהו מקומן (נו ב) גרסי' המחשב לאור שלישי והאוכל לאור שלישי והוא לילה שמחרתו שלישי".
footnotes: ¹ וכ"ה גם במ"ג בכל הנוסחאות.
ורש"י הגיה כאן בפסח' ג א: אור לשלישי, וכן: המפלת אור לשמונים ואחד, אבל כבר השיב עליו מהר"ם חלאוה, וכתב: דלעולם ל' בתחילת תיבה אינה מכרעת לא סוף ולא התחלה אלא לעצומו של יום או לילה לבד והראיה בתולה נשאת ליום רביעי וכו' שכך היא הגירסא. ואע"ג דכתיב ויהי לשבעת הימים שהוא לסוף הז' וכו'.
אבל ל' זו היא ל' הזמן שהמעשה חל בו, ותלוי בפעל, וכן "לימים עוד שבעה אנכי ממטיר" (בר' ז ד).
בודקין] רגיל במשנה (ופי': חוקרין ודורשין מחפשין ומפשפשין) וארמית הוא, "בָדַק" אבל לבדוק שבדהי"ב לד י מן השם הוא, מן "בדק הבית", שהוא "בקע".
ובמה אמרו שתי שורות במרתף] משנה ישנה² אמרה: [בודקין…] שתי שורות במרתף, אפשר בקישור עם הברייתא של התוס'³: חורי הבית וכו' ואוצרות יין ואוצרות שמן ואוצרות של תבואה אינו צריך לבדוק. [ובודק] שתי שורות במרתף.
footnotes: ² כמו שהעירו כבר הכריתות וס' הקנה ואחרים. ³ פ"א ג, בבלי וירוש'.
והמשנה שלנו לא הזכירה כאן משנה ישנה זו אלא דרך אגב והסתפקה בזה ולא הזכירה אותה שנית לפני מחלוקת ב"ש וב"ה שעליה.
בב"ב פ"ו מ"ג שנינו: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. אבל בברייתא דר' אושעיא (ב"ב צה א–ב) שנינו: מרתף של יין אני מוכר לך וכו' מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזהו אוצר ששנו חכמים במשנתנו.
במשנה שהיתה לפני ר' אושעיא שנו אפוא "אוצר" במקום "מרתף" שלפנינו, ובירוש' להלן מפרשים את ההבדל שבין "מרתף" ל"אוצר".
מ"ב מקום] במקרא גם קטן וגם גדול. קטן: מקום ללון (בר' כד כה), גדול: ויפגע במקום (בר' כח יא), אנשי המקום (בר' כט כב).
וכן במשנה: מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא (סוכה פ"ד מ"ה), המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית (ב"ב פ"ו מ"ד): שוכר את מקומו (שם פ"ה מ"ד), יִחדו לו הבעלים מקום (ב"מ פ"ג מ"ט). המעביר חבית ממקום למקום (ב"מ פ"ו מ"ח), עד שיטלטלנו ממקום למקום (ב"ב פ"ה מ"ד). וגם כאן איפוא, לפי פשוטה של משנתנו, צריכים לומר "וממקום למקום" בתוך הבית. והמשנה מתפרשת אפוא בלא זו אף זו: אין חוששין מבית לבית ואף לא ממקום למקום, שאם חוששין – חוששין גם מחצר לחצר ואף מעיר לעיר. אבל לפי הירושלמי "מקום" גדול מבית. ואמנם ברא"ש ד"ו: אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום מבית לבית מחצר לחצר מעיר לעיר אם כן אין לדבר סוף.
אגודה: שמא גררה חולדה ממקום למקום דא"כ מחדר לחדר נמי ואין לדבר סוף.
ובגליון כ"י מ' (ט ב): ואין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום. גם רש"י אומר: שמא וכו' גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק. וכן הרמב"ם (בהל' חמץ פ"ב ה"ז): שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם נחוש מבית לבית וכו'⁴.
footnotes: ⁴ ופי' הרמב"ם כשאילתות סי' עט ולא כרש"י, עי' מ"מ שם.
חולדה] בתלמוד: כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים (פסח' קיח ב וחולין כ ע"ב), מצויה בבורות (פסח' ט ב), חולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה (י ב), השרץ בפי החולדה (טהרות פ"ד מ"ב–מ"ג), דרוסת חולדה בעופות (חולין נב ב, אצל "חתול ונמייה") הכתה חולדה על ראשה (של עוף, חולין פ"ג מ"ג), שיניה דקות ועקומות (שם נו א) = כרכושתא (מגילה יד ב, חולדה הנביאה)⁵ האויבת לחתול (שונרא, סנהד' קיח א), ו"בני כרכושתא" היו מצויים בבית" (ב"מ פה א) "כַּכּוּשְׁתָא" בסורית mustela (Wiesel).
footnotes: ⁵ ועי' פסח' ט ב: וכי חולדה נביאה היא
מצד אחר אנו מוצאים בירוש' מו"ק פ"א פ ע"ג: אישות זו חולדה, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. נפל אשת בל חזו שמש (תה' נח ט), והיא איפוא talpa, (Maulwurf), חֹלֶד שבתורה, חולדה בסור', خلد בערבית⁶. אונקלוס: חולדא ועכברא. וכן השמרוני: חלדה ועגברה, ורס"ג: אלכׄלדהׄׄ.
footnotes: ⁶ נלדקה, בייטראׄׄג, 80.
אבל גם "חלד" מתרגמים השבעים γαλῆ והוולגטא mustela, תרג' יונתן והפשיטתא: כרכושתא, ככושתא, וכן פי' רש"י: מושטילה.
וכן בברייתא שבת"כ שמיני פרשה ה' ד–ו משוה "חולדה" ו"חולד" (חולין קכו ב).
"חולדה" ו"חתול" – החילוף רגיל בהם. וכך גם γαλῆ גם חתול וגם "חולדה". וכן ככושתא אלהתהון דמצריא (אחיקר הסורי ס"ג ט'), מתרגמים הערבי והארמיני: חתול⁷.
footnotes: ⁷ עי' נלדקה, אחיקר 32.
אלא אם אינו עניין לאכילת מצה וכו'] כמכילתא דרשב"י עמ' 18 [אפשטיין־מלמד 22], אלא שהיא דורשת כר' מנא דבסמוך מן ושמרתם, ואפשר דגם בר־פלוגתיה דריש מושמרתם.
מפני שאור הנר בודק כל שהוא] כרנב"י בבבלי (ד א), ואע"פ דאיתא בתוס' (פ"א א): לפי שבדיקת הנר יפה מרובה⁸, ואיתא במכילתא הנ"ל ("לפי שבדיקת הנר יפה מאור החמה ומאור הלבנה"⁹ ואיתא בברייתא שבבבלי (ח א) – תוספה היא בתוס' ע"פ הבבלי, וכן בה"ג ריש ה' פסח' ליתא בברייתא דמכילתא, אלא שהביא אחריה דברי רנב"י.
footnotes: ⁸ כנו' הדפו' וכ"י ו', ובדפו' לגמרי כלשון הבבלי. ⁹ [אבל עי' מ"ש במדרשב"י אפשטיין־מלמד, 22. – עצ"מ.]
ר' מנא לא אמר כן ושמרתם וכו'] כמכילתא, אבל היא אינה מפרשת: עשה וכו'.
מפני שאור מבליח] צ"ל: מבליק, וכן הוגה בכ"י ל'¹⁰, מסמה את העינים, "בלק" במנדעית, בסורית בלק: נפוק ונגלא, צפח, וכן בערבית بلق. ילקוט המאירי: מדליק!
footnotes: ¹⁰ והיה כתוב "מבליד", והוגה: מבליק, וטעה הסַדר וקרא "מבליח".
כל שהוא] בכ"י ל' ב"פ: כל שהוא כל שהוא, ונמחק פ"ב עי"א, ועי' להלן ע"ב.
אע"פ שאין וכו'] תוס' פ"א א.
ואית דבעי מימר¹¹ נישמעינה מן הדא נר וכו'] בתוס' שם: ואומר נר…, וכן במכילתא שם. אבל בה"ג ריש ה' פסח' בהעתק של ברייתא זו אין "ואומר נר…". והירוש' כיוון איפוא לברייתות (דבי שמואל ות"ר) שנזכרו בבבלי.
footnotes: ¹¹ כצ"ל, וכ"ז (מן "אע"פ…) נשלם בכ"י ל' בגליון עי"א.
אם לא בדק אור לארבעה] בראבי"ה (כי"א) 61 העתיק: ארבעה.
וצריך לבדוק לאור הנר. נישמעינה וכו'] בראבי"ה שם: יבדוק תוך המועד. ותניא אין בודקין… ובאו"ז ח"ב סי' רנ"ו: וכן נמי בירושלמי לא בדק בלילה מהו שיבדוק ביום. נשמעינה מן הדא… (ולפ"ז יש להגיה: ביום [לאור הנר]).
אלא לאור חמה] בכי"ל: ולא, והוגה "אלא".
וכי יש חמה בלילה] במאור ורא"ש ור"ן ומהר"ם חלאוה נוסף: תפתר בשלא בדק. הדא…, ומהר"ם מפרש: כלומר כשלא בדק בלילה וצריך לבדוק למחר בי"ד. אבל במנהיג וראבי"ה ליתא.
אלא אפילו בית שיש בו אורה (אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר)] ליתא בראבי"ה ונשתרבב כאן מלמעלה.
מבואות האפילין מהו (שיהא צריך) לבודקן כתחילה לאור הנר] "שיהא צריך" ליתא בראבי"ה, 61, ובר"ן סי' תרפ"ט, ובחי' מהר"ם חלאוה ג א. (וכך נכון, שהשאלה היא אם מותר לבודקם לכתחילה ביום או שצריך לבודקם בלילה), ובשלשתם: כתחלה [ביום] לאור הנר (בחי' מהר"ם חסר "לאור הנר").
אבל בשו"ת הרשב"א סי' רלב: ודייקינן בירושלמי אדם בטל ובית אפל מהו לבדוק ביממא ואהדרו אין אורו מבהיק ביום כבלילה, וברבינו מנוח, ח ע"ב; ובירושלמי בעי אדם בטל ובית אפל מאי ומשני מלהון דרבנן לא כמא וכו' (כבירוש'). ובהשגות הראב"ד למאור: היה לו להביא הירושלמי האחר שאמר שאפי' בבית אפל אין אור הנר מבהיק וכו ולמדנו מכאן שאפילו אדם בטל ובית אפל אינו רשאי להמתין וכו'. ואין ספק שהראב"ד לא דק והציע "בית אפל" במקום "מבואות" על סמך "לא סוף דבר בית שאין בו אורה" וכו', והוציא מזה: ולמדנו מכאן וכו'. ועל סמך דבריו העתיקו האחרונים: אדם בטל ובית אפל!
בייממא] בכ"י ל': באיממא, ונמחקה א והוגהה י עי"א (וכן כ"פ בברכות), והאריך את הב'.
מחלפה שיטתיה דרבי יודה וכו'] כלומר שהשיטה שלו אינה קונסקבנטית שהוא אינו חולק על "אם לא בדק בארבעה עשר וכו' ", "מה אם בשעה וכו' ". ו"מחלפה שיטתיה" זה אינו כשאר מחלפה שבש"ס, שמקשים ממימרא למימרא.
נישמעינה מן הדא אבד וכו'] תוס' טהרות פ"ג ה.
הדא ילפה מן ההיא] הדא דטהרות ילפא מחמץ ואע"פ שאין עוסקים עכשיו בחמץ אמר "ההיא", מפני שיגרא דלישנא "נשמעינה מן הדא".
נישמעינה מן הדא אר"י וכו'] תוס' דאהלות ספט"ז יג, ועי' נדה פ"ז מ"ד ותוס' פ"ו טו בפירוש!
מסיק] בבבלי: מציק, וכן בתוס'; התוס' בע"ז מב א: ובתוס' גרס מוסק, וכ"כ הר"ש באהלות פי"ז: אית דגרסי: מוסק. וכן בתוס' מקואות רפ"ו ב: מעשה במערה היתה בגינתו של מוסק (צוק': מיצק) א' ברמון (צוק'). והשוה: מסיקין – מציקין.
ברדליס] Marder, איט' martora, martorella, צר' martre, רומ' martes, ובוודאי גם *mardulis, *marduris (לעף).
מאי אור רב הונא אמר נגהי וכו'] "נגה" בערבית וכושית "זרח", "האיר", הסורי תירגם: ותבא האשה לפנות הבקר וגו' עד האור¹² (שופ' יט כו) – עדמא דנגהת: עד אור הבקר, ויהי בבקר (שמואל א' כה לו–לז) – עדמא דנגהת, והוא כד נגהת: עד הבקר (רות ג יד) – עדמא דנגהת.
footnotes: ¹² וכן נחמיה ח ג: מן האור עד מחצית היום (מן צפרא לפלגה דיומא). אלא ש"לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן".
אבל לוקס כג נד: ויומא ערובתא הות ושבתא נָגהָא הות, יוחנן יט לא–לב: מטל דערובתא הות… מטל דשבתא נָגהָא; מתיא כח א: ברמשא דין בשבתא דנָגַה חד בשבא; אסמני III 2 111 (קסטלי 534): לילא דנָגַה תלת בשבא; ב"ב 1126: מַעָלֵי שבתא ה' במגהי דהו פניא, ושם 1000: ברמשא דמַגָהי צפרא דחד בשבא בכת דפרדיסא. מַגָהַא وقت اصباح.
בבבלי: פסח' ד א (אביי) אורתא דתליסר נגהי ארביסר; וכן ברכות ד א (רב אשי!); מנחות סח ב: אורתא דשיתסר נגהי שיבסר (סתם), אורתא דשיבסר נגהי תמניסר (רבינא); ברכות נט ב: באורתא דתלת נגהי ארבע (אביי).
"נָגַה", "איחר", תענית כד א, ב"ב כב א ועוד, זאת אומרת שעָרַב היום והחשיך. בסורית: אַגַה "האחיר", לוקס ו יב: ותמן אגה הוא בצלותה דאלהא, נדה סה ב: שאני כתובה דְמַגְהִי בה טפי¹³. אצל המרוניטים: נגהא – vespera prima, רמשא – vespera secunda, לילא – nox, צפרא – aurora (קסטלי 535).
footnotes: ¹³ רש"י וערוך ועוד, "מאחרין עד חצי הלילה".
במנדעית: תינגא, es tagt, ס"ר II 118 שו' 5: עמאת תיהשוך עמאת (.D.C.B) תינגא; ניהגא (=ניגהא) ("Tageslicht") ס"ר I 263 13–15: ועל הילפא (= אילפא) דדאהנא בניהגא ועל ארבא מלאכיא דנאגדילה ועל הילפא הורינתין דדאהנא בליליא וכו': קולצטא 53 (ליטורג 128): בריך האך יומא דנהורא ומשאבא ניהגא.
התחלת היום, לרבות התחלתו מליל שקדם לו נקרא אפוא "נגהי".
המחלוקת היא אפוא ע"פ פשוטה לר"ה תחילת הלילה, ולר"י: לילה¹⁴. וגם "אורתא" בא במובן "תחילת הלילה", ברכות ג ב ב"פ.
footnotes: ¹⁴ ועי' מפרשים בשם הראב"ד.
גם בעברית, ישע' ס יט: ולנגה – הירח לא יאיר לך οὐδὲ ἀνατολὴ σελήνης φωτιεῖ σοι τὴν νύκτα. "נגה" מקביל ל"אור יומם", כלומר "אור לילה".
ברכות ג ב: מאורתא הוה קאי, ביצה כד ב: באורתא אמר – בצפרא אמר – אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי.
לנודר (מן האור) דתנן וכו'] ר"ח: דאמר מר, ועי' צל"ח. ברייתא שאינה במקומה גם בב"ב קמג ב: המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים.
דברי ראב"י ר"ש אומר] בכי"י: דברי [רבי רבי אלעזר ב"ר שמעון] אומר, וכ"ה בתענית יב א ותוס', ועי' ירוש' תענית סד ג.
ואידך שעות דרבנן] כלומר מסוף שש (תוס' ו סע"ב) ולהלן דרבנן הוא (להלן כא ב), ורש"י נדחק. וא"כ אפי' לר' יהודה (דחמץ משש ולהלן בלאו (כח ב) – שעות דרבנן!
לאור עבורו] עי' רש"י. ואמנם בסנה' י ב אמרו: קידוש ביום עיבור וכו'. אבל עי' ר"ה פ"ב מ"ח: ובליל עיבורו (אור שלשים ואחד!) לא נראה, ו"ליל –" הוא לילה שלפני, כמו "לילי ארבעה עשר" (למטה). לילי שבתות (תוס' ברכות פ"ג ז ח) וכדומה. ועי' תוס' ר"ה פ"ב ה"ב: אימתי מסיאין על החדש לאור עיבורו (הא) כיצד חל להיות ערב שבת ושבת מסיאין עליו למוצ"ש. ובירוש' ר"ה פ"ב נח א: אין משיאין לילי זמנו אלא לילי עיבורו. לילי זמנו אין משיאין מפני יום טוב ("של ר"ה") אבל משיאין לילי עיבורו. אין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן מפני יו"ט שחל להיות בערב שבת. לילי זמנו אין משיאין מפני יו"ט, לילי עיבורו אין משיאין מפני כבוד שבת.
א"כ "לאור עבורו" פירושו לילה שלפני עיבורו ועיבורו הוא יום ל"א.
ד א
אייבו] במו"ק כ ב: אבא קיים א"ל אימא קיימת א"ל אימא קיימת א"ל אבא קיים, והוא כי"ג שבתוס' שם. ורש"י ותוס' גורסים גם שם: אייבו. והנה בב"ר פצ"ב ה: ר"ח רבה חמא חד בבלאי א"ל מה עבד אבא. א"ל אמך שאלה בך. א"ל אנא אמר לך כדין ואת אמר לי כדין. א"ל שואלים על החיים ואין שואלים על המתים. וזה מקביל ומתאים לנו' מו"ק.
אכיף ימא אסיסני ביראתא] בתה"ג הרכבי סי' רפו: אכיף ימא סיסני בראתא פירושו על שפת ימים כך ימצא סיסני בראתא ענפים וסנסנים של ברוש ויש לו פרי כפרי אילן סרק ונקרא אבהֻל כמי שאומ' אל תבקש מכל מקום אלא דבר שמצוי בו ועל כיף ימא אי אתה מוצא אלא סיסני בראתא – סיסני sisinnu סנסנים.
תנינא המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתחו(ת) וכו'] עי' רש"י ותוס'. ובירוש' פ"ב כח ע"ד: המשכיר בית לחבירו עד שלא יכנס לתוכו המשכיר צריך לבער. משיכנס לתוכו השוכר צריך לבער. א"ר שמעון אימתי בזמן שמסר לו את המפתח אבל בזמן שלא מסר לו את המפתח אינו צריך לבער. (אמר) ר' יודה בר פזי בעי מסר לו את המפתח מהו¹⁵. א"ר זכריה חתניה דר' לוי מחלוקת רבי שמעון וחכמים דתנינן תמן¹⁶ המוסר מפתיחו לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. תני¹⁷ רבי שמעון מטמא.
footnotes: ¹⁵ לענין קנין, וכ"ה בקידושין פ"א, ס ע"ב: ר' אמי בשם ר' יוחנן המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנייו. ר' יודה בן פזי בעי וכו'. ¹⁶ טהרות פ"ז מ"א. ¹⁷ תוס' שם פ"ח ה"א.
ובירוש' ב"ב רפ"ג יג ע"ד: שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה. ר' אמי בשם ר' יוחנן המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה. וכו'.
אבל בבבלי ב"ק נא סע"ב: אמר ריב"ל המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ה"ד אי בכספא וכו' לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכו' (עי' תוס').
הבבלי חולק אפוא על הירוש' ב"ב שלא פירש בזה כלום. ולפי הירוש' קידושין ופסחים הדבר תלוי במחלוקת ר"ש וחכמים וברייתא דבבלי כר"ש.
ואמנם "נעל" (ב"ב פ"ג) הוא נעילת הדלת במפתח, כמפורש בגטין עז ב: ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה דתנן נעל גדר ופרץ כ"ש ה"ז חזקה (וכמו שהעירו כבר התוס', הרמב"ן והרמ"ה בב"ב).
דמוחזק לן דלא בדק וכו'] כי"מ: דלא בדיק (ר"ן: דלא בדוק, וכן רי"ד: בדוק – בדקיניה) וקאמרי הנך דבדוק (= דבדקו), ר"ח: דמוחזק לן בהאי ביתא דלא בדיק ואמרי הני דבדיק. והראב"ד בהשגות לרז"ה כתב: אלא הבא לא דאמרי אין בדקנוה אלא דאמרי בדיק ליה מאן דהוא. והרמב"ם פ"ב יז כתב: ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל כשרין לבדיקה ואפלו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק, (ומ"מ מביא: דמוחזק לן בדלא בדיק וקאמרי הני בדיקניה), והוסיף ר' מנוח: וה"ה אם העידו אשה או קטן או עבד שראו אדם אחד שבדק הבית אבל הם לא בדקוהו שנאמנין.
שם: דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה] כ"י א"פ, רי"ף ורא"ש ומ"מ ור' מנוח: בין בגופיה בין בממוניה.
בב"מ כט ב: ס"ת איצטריכא ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה קמ"ל, ותי' הגמי"י בה' חמץ בשם התוס': התם דמיירי שלא מדעתו והא ודאי לא ניחא ליה אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו ודאי ניחא ליה. (וכאן בכ"י מ': דליעביד, ולא "דליעבד" כבד"ס, כלומר: שיֵעָשה).
תנן התם] כמו "אמר מר" כיון שהזכירו (ד א) "מכדי בין לר' יהודה בין לר"מ" וכו', הסמיכו כאן, וגם כדי להסמיך דברי רנב"י (ה א) לדברי רנב"י (ד א).
"תנן" במובן פיסקא ("אמר מר") נמצא גם במק"א כמו קידוש' נח ב, ביצה לה ב ועוד. רש"י: תנן התם גרסינן ואע"ג דבפירקין היא. בכ"י א"פ: "תנן", וכ"כ בה"ע ש"ב פ"א שיש נוסחאות דל"ג תנן התם אלא תנן לחודיה. רס"ג בדרכי התלמוד שלו¹⁸: וכשאומרים תנן התם אין כונתם על הלכה שבאותו פרק או באותה המסכת אלא בזולתה מן המסכתות וכו' ולשון התלמוד יאמת זה אם נצולו הנוסחאות מהטעיות.
footnotes: ¹⁸ כללי התלמוד לרב"א, לדוד צבי 196.
אבל חוץ ממקום זה שאנו עוסקים בו כאן נמצא "תנן התם" כזה גם במק"א:
- פסחים פה א: תנן התם הפיגול וכו' – משנה בספ"י.
- מכות טז א – משנה שם (יז א).
- סוטה פ"א ג ב – שם פ"ז (לא א).
- ב"ק פ"ד לו ב – שם פ"ט (צ ע"א).
- ב"ק פ"ז סג ב – שם פ"ט (קח ב).
- ב"מ פ"ו פ ע"ב – שם פ"ח (צח ב).
- ב"מ פ"ח צד ב – שם פ"ז (צג א).
- ב"ב פ"ט קנז א – שם פ"י (קעה א).
- שבועות פג כג ב – שם פ"ה (לז ב).
- נדה פ"א יא ב – שם פ"י (סד ב).
ועי' סנהד' פ"א ב: מ"ש הכא ומ"ש התם (משנה שלפני זו).
נדה פרק ג' כב ב: התם תנן – שם פ"ז (נד ב).
שם: ולמעלה אסור] כ"י א"פ: ולמעלה [מדאורייתא] אסור, וכן ר"ח (אסור מדאורייתא) ומלחמות ז א (ר"ח) ובס' המצות להרמב"ם לאוין קצ"ט כתב: דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא, וכן מצאנו בכל הנוסחאות המדויקות שנקראו לפני זקני התלמוד. (וכן בהשגות הרמב"ן שם) והביאו ר' מנוח בפ"א סי' ה (אסור מדאורייתא).
הא כיצד וכו'] עי' תוס'. ואפשר לפרש דרומיא דקראי הוא. דמ"אך" משמע שרק ביום הראשון תשביתו, ומשני דלרבות אתי.
מצינו י"ד וכו'] כאן "הראשון" – החודש הא', ניסן, אבל נמצא ולא ילין וכו' בערב ביום הראשון לבקר (דברים טז ד) = שמות לה כה, וכרש"י (רמב"ן נדחק: בערב יום הראשון).
ולשמו של מלך המשיח] עי' לקמן נד א (וביק"ר פי"ד: ורוח… זה רוחו של מלך המשיח).
והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ [בכל גבולך] לפי שנאמר לא יראה לך שאור] כך הגיה מהר"ם, ורש"ל מחק "ולא יראה לך חמץ" והוסיף "בכל גבולך". והנכון כנו' כ"י א"פ: והלא כבר נאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (כלשון הכתוב), וכ"ה בה"ג, ושם: בכל גבולך לפי שנא' ולא יראה לך שלך וכו'. ובילקוט בא ר"ג: מה ת"ל לפי שנאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שלך וכו'.
משום שנאמר לך לך] עי' ר"ח. אבל עי' גם בברייתא דדף ו א: ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא [בבתיכם], וכדמפרשי' שם כך נפרש כאן, דאם שרוי עמך בחצר בדירה מיוחדת אינו עובר, משום שנאמר לא ימצא, "את שמצוי לך" וכו' (מכילתא דרשב"י, 19 [אפשטיין־מלמד 23]).
משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה] ספרי בהעלותך, פיס' סד; וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני וכן הוא אומר בחודש הראשון ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה רבי אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ועדיין לא אכלו ("ארבעים שנה") אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
אפילו למ"ד דנין ה"מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין] במחלוקת שבב"ק פה א הוא בפסוק אחד (שמות כא כה, "פצע תחת פצע" מפסיק), וכן בנדה לג א: אימא ותהי נדתה עליו (ויקרא טו כד) כלל וכל המשכב (שם) פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו' אמר אביי וטמא ז' ימים (שם) מפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין וכו' רבא אמר לעולם דנין וכו'.
אבל במנחות נה ב: כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ (בויקרא ב יא) ו"לא תאפה חמץ" (בצו ו י) ואמר ר' אפטוריקי: משום דהוי כלל ופרט המרוחקין ואין דנין. ורב אדא בר אהבה, ואמרי לה כדי, סובר דדנין אפילו בשתי פרשיות: ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה (חטאת נשיא, בויקרא ד כד) ו"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (בצו ו יח), ועי' תוס' מנחות שם שרש"י כאן לא דק.
אמר רב יהודה (אמר רב)] בכי"י וראשונים הרבה לי' "אמר רב", ואעפ"כ הנוסח שלנו הנכון, שכ"ה בירוש' פ"ב כח ע"ד: רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל.
רש"י: כל חמירא וכו', זהו נוסח הגאונים.
כיון דמינטר] כ"י מ' ורש"י: דִמְנַטַר, וכצ"ל.
סופי תאנים] ר"ח ותוס' (מעש' ג יב) צוק': אסיפת (=אַסְיָפַת), תוס' בדפו': סופת, אור הגנוז: אסופת, ירוש' דמאי פ"א כא ע"ג: נסתייפו התאנים. "הסייפות" (בהקבלה ל"הבכורות") נזכרו בתוס' דמאי פ"א ה"ג¹⁹ שחייבות בגינה ופטורות בבקעה – "והסייפות משיקפלו המקצועות". ועי' נדרים סב א: תנא הוקפלו רוב המקצועות מותרין משום גזל ופטורין מן המעשרות. "הבכורות והסייפות" גם בתרומות פ"ד מ"ו. – היחיד: סְיָיפָה, נסמך: סְיָפַת־, אַסְיָפַת־.
footnotes: ¹⁹ = ירוש' שם: המסוייפות.
בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן] בתוס' צוק': אם היו פועלין עוברין ביניהם ואין בעה"ב מקפיד עליהם הרי אלו פטורין ואם לאו הרי אלו חייבין, ובדפו' מעורבבות שתי נוסחאות: אם היו פועלין עוברין ביניהן אם היה בעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו חייבין ואם לאו הרי אלו פטורין.
ובירוש' שם: אם נכנס הוא הפועל וב"ה מקפיד עליו אסורות משום גזל (ותו ל"מ).
בחיטי קורדניתא] ה"ג: קוּרְדַנְיָאתָא, ירוש' פ"א כז ע"ג: חטים קורטבניות במדבר. "קורטבא" בסורית: קוץ. שאיל' סי' עד (כ"י): ומ"ש חטי קורדניתא אע"ג דשרירין ולא חמיען דאיכא למימר לא עייל בהו מיא אתיא לאחלופי בדחמעי. ובה"ג: והיכא דנפל מיא עלייהו אע"ג דאקושי חיישינן דילמא בלעי להו מיא והויא להו חמץ, ועי' רש"י.
אחד שבת ואחד יו"ט] כי"מ ורי"ף כ"י: אחד יו"ט ואחד שבת, וסדר הגון הוא, דמשום יו"ט נקט יושב בבית המדרש, ודשבת מתוקמא בחמץ גמור (רש"י), ומהר"ם חלאוה מפרש לה ע"י שפחה גויה, שמזונותיה עליו, והיא אופה בשבת לעצמה.
הפת שעיפשה] אגב דחיטי קורדניתא, אמר לה וגם רנב"י איירי בה (למטה).
ואמר רב שמעיה וכו'] בירוש' שקלים פ"ז, נ ע"ג: לא צורכה דלא בהר הבית קודש. ר' בא ר' חייה בשם ר' יוחנן חזקה שאין הכהן מוציא מן הלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה. המעות הן אפוא לפי ס"ד מעות הלשכה לקרבנות ציבור.
ובתוס' שקלים פ"ג ה"ט תוס' למתני': א"ר יוסי אילו דברי בית שמאי בית הלל אומ' לעולם מעשר חוץ מהנמצאין בהר הבית בשאר ימות השנה שהן חולין.
תיבה וכו'] עי' שקלים פ"ו סוף מ"א: בין חולין למעשר וכו'.
והא תניא ר' יוסי (בר יהודה) אומר] ליתא בר"ח. ור' אסי לטעמיה דלא אזיל בתר בתרא (בתוס' שקלים שהבאתי), ועי' שקלים פ"ז מ"א.
רב פפי (אמר) משמיה דרבא א(ו)מר לבער חמץ רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ] כ"י מ' וא"פ וראשונים: על ביעור – לבער.
והנכון כנו' כ"י מ' ופרדס סי' מא: רב פפא משמיה דרב אמר על ביעור, רב פפי וכו'. ורב פפא סבא הוא דאמר כ"פ משמיה דרב. ובירוש' (פ"ב כח ע"ד) מפורש דרב הוא שאומר על ביעור: רב אמר צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות ביעור חמץ.
מיתיבי בכור וכו'] כולהו בתוס' ברכות פ"ז יב, יא, י, ט.
לצאת בו יצא בו וכו'] בתוס: וכשהוא נוטלו אומר, וכן בירוש' ברכות פ"ט יד ע"א.
ומשום דקא בעי למיתנא סיפא] בתוס' שם הוא רישא, ה"ט וכן בירוש' שם. אלא שבברייתא הבבלית דסוכה (מו א) הסדר כבכאן.
תנ"ה טבל וכו'] בטבילת גר כמו שפי' הגאון. וברייתא מקבילה היא לברייתא דיבמות (מז ב): טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ועי' מס' גרים פ"א ה.
אר"ח למדנו מציאה וכו'] כזה בעירובין נא א: אר"ח למדנו מקום ממקום וכו'. וג"ש פשוטה במכילתא משפטים נזיקין פ"ד וירוש' עירובין פ"ד כא ע"ד. וגם כאן בברייתא דבי שמואל שבסמוך רק "זכר לדבר".
מציאה ממציאה כתיב הכא וכו'] ליתא בכ"י מ' ובשאילתות וברש"י, וליתא כזה גם בעירובין שם ופירוש הוא.
וגג היציע וגג המגדל] רש"י פי' "מגדל" זה: ארון של עץ, אבל בתוס' תניא: היציע והדות וגג הבית, וגג המגדל, ובירוש' (כז ב): והיציע והחדות והעליה וגג הבד (ריצ"ג בשמו: הבית) וגג המגדל, ו"גג המגדל" בתוס' עירובין פ"ו ז גג המערה. ו"גג המגדל" חסר בכ"י מ', ה"ג, ר"ח ורי"ף ועוד. ובענין וגג היציע גי' הריטב"א ז"ל והגג והיציע ול"ג גג היציע דשאר גגות נמי אין צריכות בדיקה שעורבים מצויין שם (חי' הריטב"א). וכן היא גי' ר"ח: והגג והיציע. ובשאיל' סי' עט: וגג היציע וגג הבית וגג המגדל.
צריכה בדיקה] רש"י דייק "צריכה" דאמטה קאי, וכ"כ ריצ"ג, אבל כ"י מ': צריך. ועי' למטה.
אינה צריכה בדיקה] כ"י א"פ: אין צריך (מ': צריך, ונ"ב: אינה), וכ"ה בתוס' ועי' שם.
(אוצרות שמן א"צ בדיקה)] ליתא בה"ג ורי"ף.
הב"ע במסתפק] עי' מאמרי על השאילתות (JQR מהדו"ח, שי"ב) עמ' 349.
הא בזוטרי] עי' שם מ' 353.
פלימו] ה"ג ד"ב 134 וה' ראו 12: פלומו (וכ"ה בענין אחר בה"ג ד"ב 69 וקטע שלי שם 109), בירוש' נכתב שם זה: פנימון.
באגא] פרסית باغ, bag, סורית בְָּגָּא (Garten) Land "בקעה" (חדא ארעא בכוליה באגא).
אפר] באשו': apparu, אגם, אחו.
לכדר' אמי] בירוש' פיאה פ"ג, יז ד: ר' יוסי בשם ריב"ל מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה שנא' ולא יחמוד איש את ארצך.
(ושמואל אמר עליונה ושלפנים הימנה) מאי טעמא (דרב) וכו' ושמואל אמר עליונה וכו'] ליתא בכ"י מ' וא"פ, ונכון. ובכ"י מ' נ"ב "דרב" וכן נ"ב שם: מ"ט [דשמואל] דייק, אבל יתור לשון הוא. ונו' רש"י כנראה²⁰: אמר רב עליונה וכו' ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה רב (כ"ה בתוס') דייק חיצונות וכו' ושמואל דייק עליונות וכו', והוא נוסח נכון מאד.
footnotes: ²⁰ ויש למחוק ברש"י "מאי טעמא ד" רב.
ושמואל אמר חיצונה, כ"ה בכל כי"י וראשונים, וכן ברש"י כ"י. ובירוש' אמר ר' יוחנן כשמואל.
ר"ח תני] תוס' שם, והובא בירוש'.
תני שלמטה ממנה… והלכתא וכו'] ליתא בכ"י מ' וא"פ.
ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו'] כל הסוגיא גם בע"ז מא ב ונדה טו ב. ובכ"י א"פ ור"ח: ולא והתניא, וכ"ה בנדה טו, אבל בע"ז כבכאן.
והא תניא חבר וכו'] תוס' טהרות פ"ט ו וירוש' מעשרות פ"ג ג ע"ג, ובתוס': אפילו אותו היום כנסן, וכזה בירוש': אפי' בו ביום הכניסן, וכ"ה בתוס' מע"ש סוף פ"ג.
[מגורה] = ממגורה.
דודאי טבילי (הני פירי) וספק מעושרין וספק לא מעושרין] בכ"י: וספק מעשרי – מעשרי. "מעַשֵׂר" = מעושר.
כר' אושעיא דא"ר אושעיא וכו' במוץ שלה וכו'] רש"י במנחות סז ב: "במוץ שלה. כעין מאכל בהמה ומאכל בהמה פטור מן המעשר". ובירוש' ברכות פ"ה ח ע"א: תני ר' הושעיא מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות, ובתלמידי ר' יונה לברכות רפ"ה: ואפילו לאחר שנמרחה ונעשית דגן לגמרי נראה מהירושלמי שיכול להערים ולפוטרה כשיערב בה תבן דגרסינן התם וכו'. הנה נראה שאף לאחר שהוא דגן גמור יכול לפוטרו (תר"י: ומערים אותו).
דתנן תשע חנויות וכו'] דתנן, גם בכ"י מ' וגם בכתובות בכ"י מ' (וכך רש"י כאן: היינו סיפא דמתני'). וברייתא היא. בתוס' דמאי פ"ד ט שנינו: כל העיר מוכרין בשר שחוטה ואחד מוכר בשר נבילה ולקח ואין יודע מאיזה מהן לקח אסור. ובתוס' טהרות פ"ו א: הנבלות ושחוטות בעיר הולכין אחר הרוב (עי' מכשירין פ"ב ט. מצא בה – בעיר שישראל וגוים דרים בה – בשר הולכין אחר רוב הטבחים) רשב"ג אומר אפילו נבלה אחת נמכרת בעיר כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה מפני שהנבלות מצויות.
ובירוש' שקלים פ"ז נ ג: תשע חנויות מוכרות בשר נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה נתחלפו לו חושש. ולנמצאת הולכין אחר הרוב. תשע חנוויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה נתחלפו לו חושש ולנמצא הולכין אחר הרוב.
ולפניהם שתי סאין וכו'] בתרומות פ"ז מ"ה: שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה, אבל בברייתא (תוס' תרומות פ"ו) "איכא תרי שאני אומר דתלינן חולין בחולין ותרומה בתרומה" (ר"ש שם) כמו בחמץ.
בתרומה דרבנין] רש"י: בזמן הזה, כמפורש מ"ד סע"א (ר"ח).
ר' יוסי מדמי ליה לבת אחת ור' יהודה מדמי ליה לזה אחר זה] גי' ר"ח (ואת המשנה לא הביא): ר' יהודה מדמה ליה לבת אחת ור' יוסי מדמה ליה לזה אחר זה, ובכתובות כז א (בדפוסים וכ"י): מר מדמי ליה לב"א ומר מדמי ליה וכו'. ובתוס' טהרות פ"ו שנינו: ד"ר יהודה (כמתני'): ר' יוסי אומר אם אמרו שנים היינו ובשני שבילים הלכנו ושתי טהרות עשינו אומרים להם טמא שאפילו טמאה אחת שנתערבה במאה טהרות כולן טמאות. והוא הנוסח שמחק רש"י! וזו היה גי' ר"ח והרז"ה (והלכה כר' יוסי לענין בדיקה להקל כשם שהוא מיקל בספק טומאה וכו'). עי' מל"מ בה' חמץ פ"ב, וכ"כ המגיד שם: כך גורסין רש"י ורבינו בדברי ר' יוסי טמאין.
ובירוש' תרומות ספ"ז ה"ו: א"ר יוחנן דר' יודה היא דתנינן תמן אם נשאלו בבת אחת טמאין בזה אחר זה טהורין [ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין במה נן קיימין (אדברי ר' יוסי קאי) אם בנשאלו שניהן באחת טמאין ואם בזה אחר זה טהורין]²¹ אלא כי נן קיימין בבא לישאל עליו תעל חבירו ר' יודה אומר אומר לו שאול דילך ואיזיל לך (= זה אחר זה) ור' יוסי אמר כמי שנשאלו שניהן כאחת.
footnotes: ²¹ כל זה חסר בכ"י ל' ונשלם עי"א! בכ"י ר' כבדפוסים.
ובמשנה: רי"א אם נשאלו זה וכו' ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים, וכ"ה בכתובות: שניהם כאחת, אבל בכ"י מ' גם שם: בבת אחת טמאין. "שניהן" חסר בכ"י מ' גם כאן.
ופי' המשנה הוא אפוא "אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (בירוש': בזה אחר זה)", אפילו "בבא לישאל עליו ועל חבירו", טהורין, שאומרין לו "שאול דילך ואיזיל לך", וע"ז חולק ר' יוסי, שאין זה תלוי בבת אחת ובזה אח"ז, אלא אפילו בזה אח"ז, אם בא לישאל עליו ועל חבירו טמאין.
תוס' ד"ה בבת אחת] וראיה מנזיר נז א (תוס' שאנץ, שהובא בשמ"ק לכתובות כז א).
(ובפלוגתא דר"א ורבנן)] ליתא בכ"י, ולא היה לפני התוס' בד"ה על ובדק, שהקשו על רש"י דלמטה: "דהא בהדיא אמר פלוגתא דר' מאיר ורבנן", וכאן לא הקשו.
(את"ל וכר' ואתי למיכלה) ככר וכו'] רש"י מוחק זה (אבל בכ"י של רש"י אינו ברש"י, וגם המ"מ כתב כן רק בשם קצת נוסחאות של רש"י). ובר"ח: בעי רב אשי ככר. וכזה למשל בסוטה יז ב–יח א: אמר רבא (כ"פ) – בעי רבא – בעי רב אשי.
שעת הביעור] רש"י (מנחות טז ב): בשש שעות, והרז"ה מפרש: בחמש, ומסתייע מברייתא דתוספתא פ"א ז: שעת הביעור = חמש (שעת היתר הנאה) (אבל בבבלי כא א: עד הפסח). ומברייתא דדף יב ב: אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' (בחמש, הרז"ה) ומירוש' כז ד: תימכר ע"פ ב"ד בשעת הביעור, ונחלקו בו: ר' ירמיה אמר בשחרית ר' בא אמר חמישית כר' יודה, וכן בבבלי יג א: חמישית.
המועד] עי' רש"י ותוס'. "מועד" להלן כט א, וכן "ושרפו במועד" דב"ק צח ב.
ואוקימנא כרבי יהודה] כ"י מ' ב': בר"י, ועי' מנחות סח א לשון אחר, ור"ח לא העתיק ואוקימנא כר"י, אבל בתה"ג ישנה. ונראה שגם רש"י לא היה לפניו, עי' ד"ה מאי.
קמח וקלי תנן] בכ"י מ' ב': קלי, וכ"ה במנחות סח א, ופי' רש"י שם: קמח קלי תנן דאין ראויין לאכילה. קמח כעין קמח שלנו. קלי קמח הבא מתבואה שנתייבשה בתנור (כ"ה בשמ"ק). ובר"ג שם: ואית ספרים דכתיב בהו קמח קלי קמח העשוי מן קליות ולא בעי למימר וקלי דסברי דקלי ראוי לאכילה מעקרא. וכ"כ תוס' רי"ד כאן: דבכל דוכתא אמרינן דקליות חזי לאכילה וכו' (קליות ואגוזים, חילוק קליות) ובספרים כתב קמח קלי תנן וזו היא גירסא יפה וכו', וכ"ה במשנה בבבלי שם: קמח קלי. וכן בהו' לו. וכ"י פרמא ובספרא אמור פי"א י: קלי, וכן גם בילקוט, אבל בתוס' פ"י כה: וקלי. ועי' שבת קנה סע"ב: ת"ר אין גובלין את הקלי וכו'. "קמח של קליות". וע"פ זה אפשר לפרש: "קמח קלי תנן", ש"וקלי" של משנתנו אינו "קליות" אלא "קמח של קליות" וקמח הוא קמח סתם. ובקרא נאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ופי' רש"י: קמח עשוי מכרמל וכו' (עי' מנחות סו ב). ולזה כוון רש"י במנחות.
אבל לשון: התינח מקלי ואילך וכו', מוכח דלפני הִקָמַח הקלי כבר לא חיישינן ולא משום דלא חזי אלא משום שינוי. אבל רה"ג (בתה"ג, 10) ור"ח גורסים: קמח וקלי. ור"ח פי': כלומר לא התירו לו אלא על ידי קליה.
ושבעמקים] בכ"י מ' ב' ור"ח ליתא: ובמנחות: שבעמקים, וכ"ה בתה"ג כאן, וברש"י ובכ"י מ' כאן (במנחות: ושבעמקים): ושל בית העמקים, ומהר"ם חלאוה כתב: ה"ג קוצרין בית השלחין של בית העמקים דאיכא תרתי לריעותא והכי משמע בתוס' וכו'²², ובת"כ נמי (אמור פרשה י ג) גרסי': יכול שאתה מביא מבית השלחין שבעמקים ת"ל ראשית קצירכ' קציר השוה שבכולם אלמא דדוקא בדאיכא תרתי אין מביאין וכו'. (אבל בספרא שלנו: יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים ת"ל קצירכם קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחים ושל בית העמקים)²³. אבל בתו"ח במנחות שם הקשה על גירסא זו: אבל עמקים דבעל מותר ואינו כן דתנן במס' בכורים אין מביאין מדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא כל עמקים אסורים להביא וכו'.
footnotes: ²² עי' תוס' מנחות שם. ²³ וכן הביאו התוס' במנחות סח א והגיהו בת"כ.
דתניא חבל דלי] בתוס' שבת יב טז: חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבין אותו, ותו לא מידי.
אילימא חבל דעלמא וכו'] בירוש' שבת פט"ו, טו ע"א: א"ר בא בחבל שחול היא מתניתא (חבל שהוא משוחל). – כל הסוגיא בשבת קיג א.
ועוד א"ר יהודה] עי' סוכה פ"ב מ"ו ובגמרא. ועי' עירובין פ"ב מ"ה וגמרא כג א, ועי' ביצה פ"ד מ"ז (ומש"כ במק"א), ועי' נדרים פ"ט מ"ב, ועי' גם עירובין פ"ג מ"ח. ועי' כאן בתוס', דגם דברי ר"ג משם ר' יהודה נאמרו, אלא שנאמר בלשון אחרת בקשר עם שתי חלות, וכאן נשנו בלשון ר' יהודה שברישא. והרי לפנינו – תרי תנאי אליבא דר' יהודה (כמו בסוכה פ"ב מ"ו), והסיפא היא כדעת ת"ק בדר' יהודה.
א"ר יהודה אימתי וכו'] עי' רש"י ותוס', ובירוש' תרי תנאי ולר' יהודה שנה להפך. ובמכילתא דר"י פסחא פ*ח שנויה ברייתא שלנו בשם ר' יהודה בן בתירה (=רבנן!), והחליפו ר' יהודה בר' יהודה ב"ב.
שם: (ת"ר וכו' לית לן בה)] ליתא בכ"י מ' ב' ור"ח, והכל לקוח משבת י א.
(ולא תימא תנאי היא)] ליתא בכ"י מ' ומ' ב', ורש"י הוא שפירשו.
(טעם דנפשיה קאמר)] ליתא בכ"י מ' ב' ונכון, עי' תוס' ב"ק קטז ב ותוס' רי"ד שם דהטעם משום דקדים.
(מבערין את הכל מלפני השבת) ושורפין וכו'] והוי יודע שיש נוסחאות שאין בהם בדר"א איש ברתותא מבערין את הכל מלפני השבת אלא שורפין תרומות וכו' ואלו מעידות על האחרות (מלחמות, ועי' מהר"ם).
תלויות טמאות וטהורות] כ"ה בכ"י מ' ומ' ב' ורי"ף, וכן הסדר בתוס' פסח' פ"א ה בדפו"י וכ"י ו'. אבל בגמרא כ ב (ועי' תוס' פ"ב/פ"ג ט–יא) בכי"י: תלויות טהורות וטמאות. וגי' שלנו הוגהה ע"פ הרש"ל. ובעיקר הברייתא עי' ירוש' פ"ג ל ע"ב ותוס' פ"ב ט–יא (להלן כ ע"ב).
מן הטהורות] מ' ב': בטהורות, ובתוס' ליתא, ואחולין קאי, כמשנתנו (מט א).
גבאי צדקה] מ' ב': קופה, ונכון מאד, מקביל לתמחוי, כמו במשנת פיאה, ובברייתות שבב"ב ח ב.
סטיו לפנים מסטיו] יוספוס, מלחמות ס"ה פ"ה ב. כ"י מ' ב' מוסיף: ומוקף רובידין של אבן (עי' תמיד פ"א מ"א).
נפסלות (בלינה)] ליתא לא כאן ולא למטה בכ"י מ' ב' ומתאים לירושלמי: רבי חנינא²⁴ אמר פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודה וא"א שלא ישפך דמה של אחד מהן והיא נפסלת. וכשאמרו לר' ינאי: אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם וכו' – "הדר ביה", כדברי התוס', ו"נדחו" דברי ר' ינאי כמו שאומר ר"ח.
footnotes: ²⁴ כצ"ל וכ"ה בתוס'.
אמר רב אדא בר אהבה הכא בי"ד עסקינן] בכ"י מ' ב': ר' אדא בריה דרב יצחק ואמרי לה ר' שמואל בר רב יצחק, וכ"ה בכ"י א"פ וביוחסין, וכ"ה בביצה יט ב (ושם: רב שמואל בר אבא); אבל הברייתא בשלימותה בביצה שם ובתוס' חגיגה פ"א ו ותני עלה ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט (ואין מביאים נדרים ונדבות ביו"ט) אבל מביא אדם תודה בחג הסוכות (בחוה"מ) ויוצא בה ידי חובתו וכו'.
ועל כרחן גם "בחג המצות" פירושו: בחוה"מ.
ובמשנתנו שנינו (להלן לה א): חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן, וממה שאמרו בברייתא (לח ב): "יצאה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה", וממה שאמרו (שם): "ותיפוק ליה מלחם עוני מי שנאכל באנינות" יוצא, שאנו עוסקים בחלה שהקריבו תודה, וא"כ הקריבוה בי"ד. ובפירוש אמרו בירוש' להלן: מה נפיק מביניהון חלות תודה וכו'!
ונשפך הדם] בזבחים פ"ט מ"ב נחלקו בנשפך דמה אם תרד ולר' יהודה תרד ולר"ש לא תרד, וכאן ר' יהודה הוא האומר. אבל גם בשעיר המשתלח אמר ר' יהודה (יומא פ"ו מ"א): נשפך הדם ימות המשתלח.
טבול יום] מד"ס – תוס' טבול יום סוף פ"א (אבל גי' הר"ש: ד"ס מד"ת)²⁵, מי"ח דבר (זבים פ"ה הי"ב, והם נקראים "ד"ס", טהרות פ"ד הי"א), וכך נמנה בי"ח דבר בירוש' שבת פ"א, אבל בבבלי שבת יד ב אמרו: סמי מכאן טבול יום, וכן אמרו בנדה ז ב, אבל במעילה ח ע"ב: דרבנן (עי' תוס שם).
footnotes: ²⁵ אבל עי' ידים פ"ג מ"ב, ועי' נדה ז ב.
בפסח] ירוש': בארבעה עשר, אבל שיטת ר"מ היא לפי הירוש' שחמץ משש שעות ולמעלה מדרבנן, ור' יוחנן אומר בירוש': הכל מודין בששה עשר ששורפין וכו' בניגוד לבבלי טו ב: מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין וכו'.
וא"כ אפשר לפרש משנתנו – בששה עשר, שאסור מדאורייתא; ו"שנייה הוא איסור שנייה היא טומאה" לר' יוסי.
ומודים וכו' – ר"ש היא (בתוס') ר' יוחנן בירוש' ור"ח בבבלי כ ב (אלא שסתם הבבלי תירץ זה אליבא דר' יוסי).
ומכיון דתרי תנאי היא, נראה שהשמיט ר' מחלוקת ר"א ור' יהושע לענין חמץ, עי' בבלי יג א וירוש' פ"ג ל ע"ב, והברייתא שבבבלי היא ת"ק של ר' יודה, והמחלוקת של פ"ג תלויה בזו של פ"א, והבבלי שנה אותה (כ ע"ב) באמת ב"י"ד שחל להיות בשבת".
אמר [ר' חייא בר אבא אמר] ר' יוחנן, כ"ה בכי"י.
שם (ומחלוקת בשש)] אין בכ"י מ' ב', ואחריו הפסק ופיסקא "אבל בשבע דברי הכל שורפין". וכן נכון.
אחדא וכו'] עי' רש"י, אבל נוסח כ"י מ' ב' ור"ח: רבינא אמר מאי כדבריו דנפשיה, הא וכן קתני קשיא. ופי' ר"ח: כדבריו דנפשיה שאין טומאה למשקין כל עיקר. (ובכ"י א"פ ומהר"ם חלאוה: מתקיף לה רבינא והא כדבריו דנפישי קתני).
רש"י ד"ה ר' יוסי ור"ש: כגון משקין טמאין שנשפכו וכו'] בטהרות פ"ד מ"י, וכן בתוס' שם הי"א מפורש דבזה מודה ר' יוסי דטהור, ועי' ר"ש.
גופא רב וכו'] בכ"י מ' בי כאן כל המשנה דעדיות (העיד וכו') ואחריה: מאי דכן רב וכו'. ועל המשנה איתמרא, וכן בע"ז לז א על המשנה.
אינו קרוי דם] כ"י מ' ב' עוד: והא משקי קאמר קשיא. ובר"ח: והא דכן קתני, ובחולין לו ב אמרו: וכ"ת תירגמא אדם והא משקי קאמר, ועי' תוס' בע"א.
גופא רב אמר וכו'] ירוש' סוטה פה כ ע"ב, ועי' שם ור"ח כאן.
ושכתוב אצלנו: ארבעה (לחם ונזיד ויין ושמן)] ליתא בכי"י ובראשונים. ושמואל כלוי שם בירוש', והוא דריש באמת מן ואל כל מאכל (ירוש') ולוי כשמואל (בבלי למטה), ומשום הכי משני ר"פ שינויא אחרינא.
שם: תניא כוותיה דלוי] בתוס' כלים ב"מ ה ז תני לה, ותני: מטבחיא, ותני: זה הדם והמים נטמאו בפנים וכו'.
שם: איני והאמר ריב"ל משקי בי מדבחיא וכו'] בירוש' חגיגה פ"ג עח ע"ד ריב"ל תני מטבחיא וחולק על הברייתא ור' סימון מיישב דבריו.
רש"א בכלים וכו'] מדשביק בן־זוגיה ר' יוסי נראה דהדר ביה, כסתם כלים פט"ו מ"ו.
שם: בד"א שנטמאו מחמת משקין] ככלים פכ"ח מ"ו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין וכו' נטמא תוכו כולו טמא.
שם: ואי ס"ד טומאת משקין לטמא כלים דאודייתא וכו'] בת"כ פ' שמיני פרשה ח ה משיב רבי על דברי ר' יהודה שם מ"נטמא גבו לא נטמא תוכו" וריב"ק אומר שם, שהשיב על דברי ר"י מטעם אחר לפניו, ואפשר שחזר בו ר' יהודה באמת.
לימד על ככר שני וכו'] כרש"י מפורש בספרא שמיני פרשה ז יב: הא כיצד התנור תחילה והככר שני והנוגע בככר שלישי.
תני תנא] ספרא שמיני פרשה ח ה בשם: ר"ע אומר וכו' (וכמו שהעיר ר"ח). וחסר: והאוכלין מטמאין את המשקין (אבל בבבלי דחו את האדרבא גוז משקין דסיפא!), וזה מתאים למה שאמרנו (יח א) שר' יוסי בשיטת ר"ע רבו אמרה.
מודה ר"א לר"י] עי' רש"י. אבל בכ"י מודה ר"א ורבי יהושע, והכל ניחא, ובתוס' תרומות פ"ז יט: הכל מודים.