Introductions to Amoraic Literature, Part III (Introduction to Talmud Yerushalmi), They stated in the west (BeMaarava Matnu) and the Sugiya Edit by the Westerners (Maaravai)
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
במערבא מתנו הכי (רב)¹ גידל אמר גדול שגדלו בשם המפורש ורב מתנא אמר האל הגדול הגבור והנורא והא דרב מתנא נטייא² לדרבי יהושע בן לוי דאריב"ל למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה וכו' לא אמר נורא, אתא דניאל וכו' לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרו וכו'. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה א"ר [יצחק בר']³ אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.
footnotes: ¹ ליתא בר"ח. [וכך היה הנוסח גם בכ"י מ"ב: במערבא אמרי גדול, ונשמט "גידל אמר".] ² ר"ח ופי' ר"א וכ"י מ"ב, כי"מ: נטייה, דפו': מטייא, כ"י א"פ: מסייעא. ³ כנו' כ"י מ"ב ע"י ויל', כי"מ: א"ר יצחק א"ר(!) אלעזר.
ירוש'
גידול אמר⁴ בשם המפורש רב מתנה אמר גידלו בברכה. רבי סימון בשם ריב"ל למה נקרו אנשי כנה"ג שהחזירו הגדולה ליושנה. אמר רבי פנחס משה התקין וכו' ירמיה אמר וכו' דניאל אמר וכו' וכיון שעמדו אכנה"ג החזירו וכו'. אמר רבי יצחק בן אלעזר יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו.
footnotes: ⁴ כ"ה בכי"ל, בשרי"ר ובמגילה.
הסתם שבבבלי "אתא משה" וכו', הוא – ר' פנחס בירוש'; השאר כבירוש', אלא שבירוש' אין אצלנו המשפטים המקשרים: והא דרב מתנא נטייא לדריב"ל, ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה. ר' פנחס ור"י בן אלעזר שניהם רבותיו של ר' מנא.
זהו ממש ציטט מתלמודה של א"י, ואעפ"כ ישנם שינויים ביניהם.
- סוכה לו סע"ב (מנחות סב א): [אמר ר' חייא בר אבא]⁵ א"ר יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי אמר רב חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אמר ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא⁶ זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וכו'.
footnotes: ⁵ (כי"י וגאונים וראשונים ומנחות.] ⁶ [כ"י מ"ב, כי"מ: זבדא, דפו': זבילא, ועי' ד"ס]. מנח' לי' "ואיתימא וכו' ".
בפסיקתא דר"כ פיס' העומר (ע ע"ב) ופסיק"ר פי"ח סי' ד: כיצד היה מניף רב חמא בר עוקבא בשם ריב"ח אמר מוליך ומביא לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד לבטל טללים רעים. ר' סימון בשם ריב"ל אמר מוליך ומביא למי שהעולם שלו מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו⁷.
footnotes: ⁷ בויק"ר פכ"ח ה משובש והפוך, ובכ"י מינכן חסר מן "אמר מוליך ומביא" עד "ר' יוחנן וריש לקיש", ולפניו הובאה המחלוקת בשם ר' יהודה ור' נחמיה: כיצד היה מניפו ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אמ' מוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו. ר' נחמיה אמ' מוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא בשביל לבטל את הרוחות הקשות מעלה ומוריד כדי לבטל טללים רעים. ר' חמא ב"ר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא", והשאר חסר.
דברי ר' יוסי ב"ר בון אינם במקורות א"י.
- זבחים נה ב: איתמר נמי אמר רב חמא בר עוקבא⁸ אמר ריב"ח שלמים ששחטן קודם שיפתתו דלתות ההיכל פסולין וכו' במערבא מתני אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי⁹ שלמים ששחטן וכו'.
footnotes: ⁸ כנו' כ"י ר' א', וכרגיל, כי"מ ור' ב': רב עוקבא בר חמא, דפו': מר עוקבא בר חמא. ⁹ כ"ה בכ"י ר' א', וכזה להלן קטז ב. דפו': אשי.
- חולין סח א־ב: ("הוציא העובר את ידו והחזירו מותר") אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור וכו'. עולא א"ר יוחנן ואבר עצמו מותר, וכו'. במערבא מתנו הכי רב אמר יש לידה לאברים ("אבר שיצא הרי האבר כילוד") ורבי יוחנן אמר אין לידה לאברים. מאי בינייהו ("בין לישנא דמערבא ללישנא קמא") א"ב למיסר מיעוט אבר שבפנים.
אלא שוודאי שכמה וכמה סוגיות ירושלמיות נמסרו בבבלי כצורתן (בהוספות של הבבליים) וכלשונן, בלא כל ציון¹⁰:
footnotes: ¹⁰ ועי' דורות הראשונים, ח"ג, 130.
- זבחים ח ע"ב–ט ע"א: ת"ר פסח בזמנו וכו' ובשאר ימות השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר; מנה"מ אמר אבוה דשמואל א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. אימא שלמים אין מידי אחרינא ("שחטו לשם עולה") לא. אמר רבי אילא א"ר יוחנן לזבח לרבות כל זבח, וכו'. אימא לכל דשחיט ליה להוי כוותיה ("אם לשלמים שלמים ואם לחטאת חטאת"). א"ר אבין דוחין קדשים הנאכלים ("פסח") אצל קדשים הנאכלין ואין דוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים שאינן נאכלין ("אטו חטאת ואשם מי לא מיתאכלי אלא דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם וכו'). רבי יוסי ברבי אבין אמר דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים ואין דוחין קדשים קלים אצל קדשי קדשים. ("מתקיף לה רב יצחק בר' סברון¹¹ אימא שחיטה לשם מעשר וכו') מתקיף לה רב יימר בריה דרב הילל וממאי דבמותר פסח כתיב דילמא במותר אשם כתיב (אמר רבא)¹² א"ק ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר השוה בכל צאן ("בכבשים ועזים כגון פסח"), מתקיף לה ר' אבין בר חייא ואיתימא ר' אבין בר כהנא בכל אתר את אמר(ת) ¹³ מן להוציא וכאן מן לרבות אמר ר' מני הכא נמי מן להוציא דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי בנקבה (מתקיף לה רב חנא בגדתאה וכו').
footnotes: ¹¹ כנוסח כי"ר ושמ"ק ויתו"א בערכו, כי"מ וד"י: סברין, ד"ח: סברין. ¹² אמר רבא, ליתא כי"מ ור', ונכון שכן סתם הוא בירוש'. ¹³ אמר, כי"מ ור' ורש"י.
כל סוגיא זו כולה (חוץ מדברי אמוראי בבל האחרונים שהוסיף הבבלי) ישנה בירוש' פסח' פ"ה, לב ע"א ושקלים פ"ב, מו ע"ד: אמר ר' יוחנן על דא אמר לי ("עלי")¹⁴ אבא בר אבא דאינון אמרין מניין שהפסח משתנה לשם שלמים ת"ל ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא מן הצאן בא שלמים. התיבון הרי עולה (מן)¹⁵, דבר שאינו בא אלא מן הצאן יצאה עולה שהיא באה אפילו מן הבקר. התיבון הרי אשם. אמר ר' בון בר כהנא מן הצאן דבר הבא מכל הצאן יצא אשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד. דכל אתר את אמר מן לרבות והכא את אמר מן למעט¹⁶, א"ר מנא מיעטו (כלומר מיעט אשם) שאינו בא אלא מן האילים בלבד. התיבון והכתיב אם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה. מעתה מותר הפסח (אין)¹⁷ בא עולה. א"ר אבון משנין דבר שהוא לאכילה בדבר שהוא לאכילה ואין משנין דבר שהוא לאכילה בדבר שאינו לאכילה. א"ר יוסי בי רבי בון משנין קדשים קלין לשם קדשים קלין ואין משנין קדשים קלין לשם קדשי קדשים. א"ר יוחנן על דאמר ("דא עליל")¹⁸ ר' חנינה דאינון¹⁹ אמרין אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים. ואני אומר אפילו לשם עולה. אמר ר' לא טעמא דר' יוחנן ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא זבח בא שלמים.
footnotes: ¹⁴ עלי, בשקלים בד"ו (דעלי), בכי"ל ושרי"ר שם: דא עלי, כי"מ: עליל, וכן יתו"א ע' יימר. ¹⁵ מיותר בט"ס וליתא בשקלים. ¹⁶ כ"ה גם בשקלים בבי"ל שם וכי"מ ויתו"א, ויתו"א הגיה והפך מדעתו. ¹⁷ מיותר וליתא בשקלים. ¹⁸ כלעיל בהערה 157. ¹⁹ כ"ה בשקלים; כאן: דאתון.
"התיבון הרי אשם" וכו', שבירוש' – מובא בבבלי בשם "רב יימר בריה דרב הילל" (שנזכר בבבלי רק כאן) ותשובת ר' בון בר כהנא שבירוש', היא בבבלי סתם²⁰, ושאלת "בכל אתר את אמר" וכו' הסתמית בירוש', היא בבבלי בשם ר' אבין בר כהנא – או "ר' אבין בר חייא" – שחסר בבבלי לעיל. ודברי ר' מני פירשו בבבלי על פסח: דלא אתי בן שתי שנים וכו', אבל בירוש' הם מפורשים על אשם.
footnotes: ²⁰ עי' הערה 155.
הביאו אפוא את כל הסוגיא לבבל, אלא שנפלו בה חילופים, וגם הרחיבוה.
וכיו"ב סוגיית אמוראי א"י בזבחים עה ב (על בעיא של רמי בר חמא באות תשובות של אמוראי א"י: אמר ר' יוסי בר זבידא ת"ש וכו' רב הונא ור' חזקיה תלמידי ר' ירמיה אמרי וכו' מתקיף לה ר' יוסי בר אבין וכו'). ובכלל מרובים אמוראי א"י מאוחרים בזבחים.
a6) ואף סוגיא שלהלן עיקרה סוגיא ירושלמית (אף שנכנסו בה דברי בבליים), אבל אף בה חילופים:
כתובות נה א–נו א: איתמר רב ור' נתן (יונתן) חד אמר הלכה כראב"ע וחד אמר אין הלכה כראב"ע, תסתיים דר' נתן הוא דאמר הלכה כראב"ע דשמעינן ליה לר' נתן דאזיל בתר אומדנא דאמר ר' נתן²¹ וכו'. (ורב לא אזיל בתר אומדנא והא איתמר וכו'). יתיב ר' חנינא קמיה דר' ינאי וקאמר הלכה כראב"ע אמר ליה פוק קרי קראך לברא אין הלכה כראב"ע, אמר ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו ("רבי") הלכה כראב"ע, (אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה וכו' ואע"ג דלט ר"נ וכו' אפילו הכי הלכה כראב"ע) והלכה למעשה כראב"ע (רש"י: "הש"ס קא פסיק שכך נמנו וגמרו בני הישיבה").
footnotes: ²¹ בחולין עה ב וכן במנחות ל סע"ב בכ"י ר' א', תוס' מנח' שם: "ברוב ספרים גרס ר' יונתן, ולא ר' יוחנן, כאן ובפרק בהמה המקשה ובפ' אע"פ וכן מוכח שם בפ' אע"פ דמייתי לה אפלוגתא דרב ור' יונתן".
ירוש' שם פ"ה, כט סע"ג־רע"ד: רבי יעקב בר אחא רבי אלכסא בשם חזקיה הלכה כראב"ע וכו'. ר' חנניה אמר הלכה כראב"ע. א"ר אביי (צ"ל: ינאי) אמרו לר' חנניה צא וקרא, ר' יונה ר' זעירא בשם רבי יונתן אמר הלכה כראב"ע. רבי יוסה רבי זעירא בשם רבי יונתן אמר אין הלכה כראב"ע. אמר רבי יוסי (יונה?) סימן היה לן דחזקיה ורבי יונתן שניהן אמרו דבר אחד דתני וכו' ומר רבי יעקב בר אחא הלכה כראב"ע. והיא דראב"ע והיא דר"ש בן מנסיא ומר רבי ינאי אמר[ו] לרבי חנינה צא וקרא (כצ"ל) ואמר רבי יוסי רבי (כצ"ל) זעירא בשם רבי יונתן אין הלכה כראב"ע. וכן נפק עובדא כרבי לעזר בן עזריה.
"והלכה למעשה" וכו', לא נמצא בבבלי בשום מקום כסיום הסוגיא, וכאן בא עוד אחרי פסק־הלכה בבלי, "ואע"ג דלט וכו' הלכה כראב"ע"; אלא שזהו סיום הסוגיא הירושלמית: והלכה למעשה = וכן נפק עובדא, או: לעובדא, הרגיל בירוש'.
ענין שלם ושורת אמוראים אחרונים הובא גם במו"ק.
- מו"ק כ ע"ב: אמר ר' יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד. תני רבי אדא דמן קסרי קמיה דרבי יוחנן שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה [עולה לו ו]אינו²² נוהג אלא יום אחד. [בעי ר' אדא דמן קיסרי]²³ קורע או אינו קורע, ר' מני אמר אינו קורע רבי חנינא אמר קורע. א"ל רבי מני לר' חנינא בשלמא לדידי דאמינא אינו קורע, היינו דליכא²⁴ אבילות אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא. ולא והתני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה²⁵ וכו' מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע, ועני רבי זירא בתריה בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. [א"ל]²⁶ כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו.
footnotes: ²² [כי"מ ומ"ב (ושם: ואינה נוהגת, וכ"ה לעיל) רי"ף ורא"ש וסמ"ג.] ²³ כתב־יד מינכן. ²⁴ [כ"י מינכן ומ' ב', דפו': דלא איכא.] ²⁵ ואמרי לה וכו' – לי' כי"מ ור"ח וסמ"ג; רמב"ן תוה"א לי' בשניהם "איסי". ²⁶ כ"י מינכן, ועי' ד"ס.
וכל זה בירוש' מו"ק פ"ג, פב סע"ג:
הרי ששמע שמת לו מת ברגל לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים חברייא אמרי מכיון ששמע בתוך שלשים מונה שבעה לאחר שלשים. אמר לון רבי יוסי מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל כמי ששמע לאחר שלשים ואין לו אלא יום אחד בלבד. רבי אידי דקסרין בשם רבי יוחנן באת לו שמועה קרובה בשבת קורע למחר ומתאבל ("הך גירסא פליגא אדידן דבדידן גריס ואינו נוהג אלא יום אחד", מהר"מ שמחות סי' לב ו"שיטה על מו"ק" שם). א"ר חנניה אינו מתאבל ("כלומר אבל קורע", שם ושם). א"ל רבי מנא ויש קריעה בלא איבול. שכן ("שינויא הוא") על אביו ועל אמו אפילו לאחר כמה חייב לקרוע.
החליפו כרגיל²⁷ ר' יוסי בר זבדא (=ר' יוסי סתם בירוש') בר' יוסי בר אבין, ושינו גם דברי ר' אדא.
footnotes: ²⁷ עי' לעיל עמ' 298.
וחילופים בין בבלי לירושלמי ישנם אפילו בדברי אמוראי א"י האחרונים, כן למשל:
- קידושין סב א־ב: בעא מיניה ר' אסי (כי"מ: אמי) מר' יוחנן וכו' פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא איתיביה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר וכו' מתקיף לה ר' אבא בר ממל אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאש(ת)חרריך ה"נ דהוו קדושין הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא²⁸ דעת אחרת ואלא הא דאמר ר' אושעיא הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוו קדושין, נהי וכו'.
footnotes: ²⁸ כ"י מינכן: הכ', ועי' רש"י.
ובירוש' פ"ג סד ע"א: בעון קומי ר' יוחנן מה בינה לאומ' הרי זו תרומה על המחוברין הללו שיתלישו אמר לון תמן יש בידו לתלוש ברם הכא אין בידו לשחרר. התיב ר' פס הגע עצמך שהיתה שפחתו. אמר ר' בא בר ממל כשתשתחרר נתלית בדעת אחרת. דלמא ר' הושעיה רבא ור' יודן נשייא הוון יתבין אמרין נימא הדא מילה בקידושין האו' לאשה הא ליך פרוטה זו שתקדשי לי לכשאגרשך מהו גחכון וקמון לון וכו'.
בבבלי הובאו אפוא דברי ר' פס (ר' אפס השני) בשם ר' אבא בר ממל, ודברי ר' בא בר ממל שבירוש' – סתם ("הכי השתא"), אלא שבכ"י מ' כאן הנוסח: מתקיף לה רב פפ' אלא וכו', וזה נשתבש בוודאי מן "ר' פס (אפס)", ונזכר גם ביומא סא א ובירוש' שם פ"ה מו ע"א: ר' הושעיה בשם ר' פס (והוא ר' הושעיא ב', חבריהון דרבנן), ו"הכי השתא" הם דברי ר' אבא בר ממל!
- אלא שכך נחלפו אמנם דברי רק אבא בר ממל בדברי אמורא אחר גם במקום אחר:
שבועות מג א: ומאי שנא מנורה גדולה ומנירה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר בת חמש נמי מה שטענו לא הודת לו ומה שהודה לו לא טענו. אמר רבי שמואל בר רב יצחק הכא במנורה של חוליות עסקינן דקמודה ליה מינה. אי הכי אזורה נמי ניתני ולוקמי בדלייפי וכו' אלא א"ר אבא בר ממל שאני מנורה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על חמש ליטרין.
בירוש' פ"ו לז ע"ב, א"ר חנינה זה אומר מנורה גדולה וזה או' מנורה קטנה חייב. דתנן (?) אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמיניין. א"ר בא בר ממל תיפתר במנורה של חליות. וכו'.
ודברי ר' אבא בר ממל שבבבלי אינם בירוש'. ברור אפוא, שמסדרי הבבלי לא ראו את הירוש' שלנו ולא ידעו אותו, ושמהדורא אחרת נמסרה להם בע"פ. שהרי אין אנו יודעים בכל מאמר ומאמר של אמוראי א"י את שם המביאו, וא"א לנו לברר, אם היה מטבריא או מצפורי או מקסרין או מלוד, המקומות הראשים של ישיבות א"י, ומכיון שבא"י עצמה היה הפרש והיו חילופים רבים מישיבה לישיבה (כאותם ההבדלים שבין הירוש' של ב"ר לירוש' שלנו ובין ירושלמי נזיקין לשאר הירושלמי, כאשר העירותי), הרי ברור שמאמר שנמסר בבבל ע"י אחד מבני הישיבות של לוד וצפורי וקסרין, יכול היה להמסר בטבריא, מקום חיבורו של הירושלמי שלנו, באופן אחר וסגנון אחר. – מכאן החילופים שבמאמרים אלה בין הבבלי והירושלמי.
ושינויים וחילופים כאלו וכאלו רגילים בין בבלי וירוש' לא במימרות אמוראים ראשונים ואחרונים בלבד, אלא אפילו באלו של אחרוני האחרונים, כמו:
- תענית יח ב: אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי וכו'. וכמה הויא התחלה, רבי²⁹ אחא אמר שלש רבי יוסי³⁰ אמר אחת.
footnotes: ²⁹ כ"ה בכ"י מ' וראשונים, ועי' רש"י ור"ן, וכן ביתו"א ע' ר יוסי. ³⁰ כ"ה בכ"י מ' וראשונים, ועי' רש"י ור"ן, וכן ביתו"א ע' ר יוסי.
ובירוש' שם ספ"ב, סו ע"א: כמה היא התחלה ר' בא (בירוש' כ"י: אחא, מ"ש סוף פ"ב) אמר אחת ר' יוסה אמר שתים.
ר' יוסי זה הוא ר' יוסי בר זבידא, חבירו של ר' יונה ור' אחא זה הוא ר' אחא "חברו"³¹.
footnotes: ³¹ תרומות פ"ב, מא ע"ד: ר' יונה ור' יוסי תרין אמרין וכו' אמר לון רבי אחא כן רבי אילא רבכון הוי בה, ברכות פ"א, ב סע"ב: ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין וכו' אמר ר' יוסי לר' אחא וכו'.
- מנחות ע ע"ב: מאי ("ואסורין בחדש", ועי' תוס') קודם לעומר. ר' יונה אמר קודם קצירת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם הבאת העומר³². תנן וכו' אלא אי איתמר אסיפא איתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן רבי יונה אמר קודם הבאת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר.
footnotes: ³² שמ"ק מגיה ומהפך: ר' יוסי – ר' יונה, וכן להלן; אבל ר' יונה קודם תמיד לר' יוסי, רש"ס בפתיחה: ר' יונה אמר קודם הבאת העומר ר' יוסי בר זבידא אמר קודם קצירת העומר, בהתאם לירוש', אבל התוס' שם גרסי כלפנינו.
ובירוש' חלה פ"א, נז ע"ג: (אם השרישו קודם לעומר)³³ ר' יונה אמר קודם להבאה. רבי יוסי אמר קודם לקצירה. אמר רבי יונה הבאה מתרת להבאה קצירה מתרת לקצירה. אמר רבי יוסי קצירה מתרת הבאה וקצירה. לפום כן רבי יוסי הוי³⁴ בה: קצר לרבים ונטמא חזר היחיד לאיסורו. רבי יונה אמר ("אסיפא איתמר, אם השרישו קודם לעומר") קודם לקצירה רבי יוסי אמר קודם להבאה. אמר ר' יונה מילתיה דכהנא מסייעא לי. דכהנא אמר ואם תקריב מנחת בכורים לה'. זו ביכירה האחרת לא ביכירה, וכו'. ולא קודם לקצירה אנן קיימין. וכו'. אמר רבי יוסי מילתיה דרבי אבינא מסייעא לי וכו'.
footnotes: ³³ פיסקא מוטעת, עי' רידב"ז. ³⁴ כצ"ל, רידב"ז.
המחלוקת הראשונה חוזרת על "ואסורין בחדש מלפני העומר", והשניה על הסיפא, ושניהם מוחלפים מן הבבלי³⁵.
footnotes: ³⁵ המפרשים רצו להשוות ביניהם ע"י הגהה!
וישנם חילופים התלויים בדיאלקט הארמי השונה מבבל לא"י ("כההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל", נדרים סו ב), כך:
- קידושין לא ב: ר' אסי וכו' אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל מהו לצאת מארץ לחו"ל א"ל אסור, לקראת אמא מהו א"ל איני יודע [אתרח] (אירתח)³⁶ פורתא הדר אתא אמר ליה אסי נתרצית לצאת המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דר' אלעזר א"ל חס ושלום דילמא מירתח רתח, א"ל מאי אמר לך, אמר ליה המקום יחזירך לשלום, א"ל ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך.
footnotes: ³⁶ כ"ה בדפ' ספרד, וכן בע"י: ארתח, רש"ל: ס"א איתרח, וכ"ה במיוחס לתוס' ר"י הזקן; כי"מ: אייתר הא [=אייתרהא] פורת', וכיו"ב נדה ל ע"ב: אייתרה ארבעין יומין, ובערכין ט ע"א: מייתרא סיהרא, ר"ג: מיתרא, ערוך ע' תרה: מיתרהא, כי"מ: מיתרח, ועי' ערוך שם: איתרה נתרה, מתרהנא, "רהא" בסורית: אנש דנטר ומסַכֵא (ב"ב 1876).
אבל בירוש' ברכות פ"ג, ו סע"א־רע"ב (ושביעית פ"ו, לו ע"ג ונזיר פ"ז, נו ע"א): ר' יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה. אתא שאל לר' יוחנן מהו לצאת. א"ל וכו' אי משום כבוד אביו ואמו איני יודע. א"ר שמואל בר רב יצחק עוד היא צריכה [לר' יוחנן] אטרח (ר' יוחנן) עלוי³⁷ ומר אם גמרת לצאת תבא בשלום, וכו'.
footnotes: ³⁷ בנזיר ושביעית: עוד היא צריכה לר' יוחנן אטרח עלוי, וכ"ה בברכות בכי"ר ורש"ס.
מארמית א"י "אטרח עלוי" נעשה בבבל "אתרח (איתרה) פורתא".
וכיו"ב:
- פסח' יג ב: פסולות וכו'. אמאי פסולות אמר רבי חנינא מתוך שהיו ("שהן") מרובות נפסלות (בלינה)³⁸ דתניא אין מביאין תודה בחג המצות וכו' וכולי עלמא בשלשה עשר מייתי להו' וכו' ומתוך שהן מרובות נפסלות (בלינה)³⁹. משום ר' ינאי אמרו כשירות היו ואלא אמאי קרי להו פסולות⁴⁰ שלא נשחט עליהן הזבח, ונישחוט שאבד הזב וכו' אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם.
footnotes: ³⁸ "בלינה" ליתא בכ"י מ' ב', והוא העיקר כבירוש'. ³⁹ "בלינה" ליתא בכ"י מ' ב', והוא העיקר כבירוש'. ⁴⁰ ובכ"י מינ' ליתא "ואלא אמאי – פסולות", אלא: וניכלינהו.
ובירוש' שם, כז ע"ד; רבי שמעון בן לקיש אמר בשם רבי ינאי כשירות היו משם מאי הוא פוסלן (פוסלן בידים!) שלא לשחוט עליהן את הזבח ולא בשחיטה הן קדישות, ויפדה ויאכל. אמר רבי חנניה חולייא קומוי לא אוכל ואת אמרת יפדה ויאכל רבי חנינה]⁴¹ אמר פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודה ואי איפשר שלא ישפך דמה על אחד מהן והיא נפסלת.
footnotes: ⁴¹ כך הובא בתוס' שם.
מן "שלא לשחוט עליהן את הזבח", "דלא נֶשחַט עליהון זיבחא", בלשון א"י, נעשה בבבל "שלא נִשחָט עליהן הזבח", אבל א"א כלל לפרש את הירוש' ע"פ הבבלי.
ור"ל כדעתו במנחות עח ב (פסחים סג ב), שהשוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לעזרה לא קדש הלחם, וכדעתו בזבחים פט ב בבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים שהוא פסול שעדיין לא הגיע זמנו לצאת". והיסח הדעת לר"ל (פסח' לד א) פסול הגוף.