Introductions to Tanaitic Literature, Introduction to Halakhic Midrashim, Halakhic Midrash
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
I. מדרש־הלכה
רב שרירא גאון, אגרת, הו' לוין, 48 ואילך.
רנ"ק, מונה"ז שער י"ג.
רז"מ, דרכי המשנה, פרק א (הו' חדשה עמ' 3, 5–6, 10).
הופמן, המשנה הראשונה, פרק א', (עמ' 5–12).
ווייס, דור דור ודורשיו, ח"א, 153, 158, ואילך.
גרץ, ח"ג 211.
הלוי, דה"ר, כרך ג, 78.
בספרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ"ש חנ"א, 307 ואילך.
לויטרבך, "מדרש ומשנה", JQR מהדו"ח, ח"ה וח"ו.
בכר,Exeg. Terminologie, ח"א, ערך "דרש" ו"מדרש".
ה"תלמוד" של התנאים, הוא ה"מדרש", אז כשמו הרגיל בספרות המדעית: מדרש־הלכה (כדי להבדילו מ"מדרש אגדה").
השם "מִדְרָש" נמצא כבר במקרא (דהי"ב יג כב וכ"ד כז), אלא שכאן פירושו "ספר" βιβλίον, וכמו "מקרא", ספר לקריאה, כך "מדרש", הוא ספר לדרישה וחקירה, ו"מדרש" ספר" (שם כד כז), γραφή הוא כמו "מגלת־ספר"¹.
footnotes: ¹ בכר, טרמינולוגיה, I, 104–105.
השם המלא של מדרש־הכתוב הוא "מדרש־סופרים" (ה"ג ה' הספד, ד"ו קמג ע"ד, ד"ב 633: וארבעה מדרש סופרים)²; "מדרש חכמים" (ספרא בחוקותי פרשה ב' א': אם לא תשמעו למדרש חכמים), או ("מדרש"־) "תורה" (קידושין מט סע"א³, ירוש' מו"ק פ"ג פג ע"ב [חזקיה])⁴, והיא היא ה"תורה" ששאל חגי לכהנים (חגי ב יא), שאינה אלא מדרש חכמים⁵.
footnotes: ² הפירוש שבה"ג ד"ו הוספה היא, ונוספה בד"ב שלא במקומה, עי' גינצבורג OLZ 1910, עמ' 227. ³ "מדרש תורה", שם ע"ב, הוא רק פירוש של "תורה" שבדברי ר' יוחנן (כ"י מ': מדרש של תורה, ורש"י הוא שהגיהו), תה"ג מדעי היהדות סי' קיד: מאי מדרש מדרש תורה, ערוך ע' הלך: מאי מדרש מדרש דעל התורה, בכר, שם הערה 4, ולא כלויטרבך, JQR מהדו"ח V 503, ועי' יבמות קיז א: מדרש תורה בניגוד ל"מדרש כתובה". ⁴ חזקיה זה הוא חזקיה השני, שהרי שם: אמר ליה ר' יוסי, וטעה בזה לויטרבך, שם 506. ⁵ בבלי פסח' יז א, ירוש' סוטה פ"ה כ ע"ב.
השם הקצר הוא "מדרש", "מדרשות": קידוש' מט א: ר' יהודה אומר מדרש⁶; מדר"י יתרו, עמלק פ"ב 196: והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו – חקים אלו מדרשות והתורות אלו ההוראות דברי ר' יהושע, שם: והזהרת אתהם את החוקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות דברי ר' יהושע (כלומר: דברים החקוקים ורשומים בכתוב), וכיו"ב (סתם) ספרי ראה פיס' נח (אצל: המשפטים אלו הדינים), שם פיס' נט (קידוש' לז א): אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה, וכיו"ב ספרא אחרי פרשה ט' ט'; ספרא שמיני פרשה א' ט': ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות, את כל החקים אלו המדרשות⁷, אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות, ביד משה זה המקרא, יכול אף התרגום ת"ל ולהורות⁸.
footnotes: ⁶ במשנה (שקלים מ"ו מ"ו, ת"כ ויקרא חובה פכ"א ו): זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא וכו' ואומר (מ"ב יב יז) כסף וכו'. ⁷ למדרש זה "החקים אלו המדרשות", כוונו גם בנדרים לז א. ⁸ כ"י רומי: אשר צוה יי"י אליהם אילו ההלכות, ביד משה זה תלמוד יכול אף התרגום ת"ל ולהורות. ר' יוסי בר' יהודה אומ' יכול אף התרגום ת"ל ולהורות, ועי' כריתות יג ב וילקוט. וראב"ד.
אבל החכמים השתמשו בשם "מדרש" אף למדרש לשון המשנה, כתובות פ"ד מ"ו: זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה "הבנים יירשו והבנות יזונו"⁹ מה הבנים וכו' (דרש את המשנה בהיקש כאילו היה זה מקרא בתורה). ואף למדרש לשון שטר כתוב, ירוש' יבמות פט"ו יד ע"ד וכתובות פ"ד כח ע"ד–כט ע"א: עבד כתובה מדרש¹⁰.
footnotes: ⁹ כתובות פי"ג מ"ג וב"ב פ"ט מ"א. ¹⁰ "דרש – לשון הדיוט", שבתוס' כתובות פ"ד ד, בבלי ב"מ קד א: בירוש' נחשבו שם כמה דברים שאינם "כתובה" (ר"מ, ר' אלעזר הקפר, ריב"ק) אלא שכתובים!
ואפילו פירוש־שֵמוֹת שבתורה עצמה נקרא "מדרש"¹¹, ב"ר פכ"ה ב': ר' יוחנן או' לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא זה יניחנו וכו'.
footnotes: ¹¹ עי' צונץ גד"מ 2, 180.
עיקר מובנו של "דָרֹש" הוא "חָקֹר", "בָדֹק"; מכאן יצא, כבר בימים קדומים, המובן: לבדוק בספר, דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישע' לד טז)¹².
footnotes: ¹² [עי' גם מה שכתב על "מדרש" ו"דרש" מ"צ סגל, תרביץ שי"ז, 194 ואילך.]
"עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט" (עז' ז י), והרי הוא קורא בספר התורה לפני הקהל וה"מבינים" (נחמ' ח ב, ג), "מפרש ושׂוֹם שׂכל ויבינו במקרא" (שם ח'), והלוים מבינים את העם לתורה (שם ז וט'), הם "המשכילים שכל טוב" (דהי"ב ל כב).
"מבין" הוא המורה¹³ ותרגומו: סָפְרָא, "סופר", "חכם", "איש מבין וסופר" (דהי"א כז לב)¹⁴.
footnotes: ¹³ "מבין עם תלמיד", דהי"א כה ח: את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, ישע' כח ט. ¹⁴ עי' צונץ שם, 36.
ו"עזרא הסופר, סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל" (עז' ז יא) – בארמית: "סָפַר דתא די אלָה שמיא" (שם יב), – הוא אחד ה"מבינים" וה"משכילים", שהרי באו אליו "להשכיל אל דברי התורה" (נחמ' ח יג).
"להשכיל אל דברי התורה" – פי': להתבונן ולחקור ולדרוש בה. וכשמצאו כתוב בתורה "בסכות תשבו שבעת ימים" ("אשר ישבו בני ישראל בסכות"), פירשוהו (עזרא והמבינים) לאמר¹⁵: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבֹת לעשות סֻכֹת ככתוב (שם יד–טו); זאת
footnotes: ¹⁵ "ואשר ישמיעו ויעבירו קול" – גם הוא פירוש ה"מבינים". ואולי דרשו כאן: להזהיר ב"ד על כך, הרגיל במדרשי־הלכה שלנו.
אומרת שפירשו על יד הכתוב את ההלכה, שמסככין ב"כל דבר" ש"גידולו מן הארץ"¹⁶.
footnotes: ¹⁶ ספרא אמור פי"ז י–יא, סוכה לו ב–לז א, סוכה פ"א מ"ד, בבלי יב א.
זו היא תחילת עבודתם של ה"סופרים", וזהו תחילתו של ה"מדרש" וה"תרגום".
הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו של עזרא הסופר, פירשו את הספר, ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורי־התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהַשאָלה – עד סוף ימי הבית¹⁷, – סופרים¹⁸ ואצל הכותבים יונית,γραμματεῖς ¹⁹, σοφία γραμματέως²⁰ = "חכמת סופרים" (סוטה פ"ט מט"ו), וגם ίερογραμματεῖς²¹.
footnotes: ¹⁷ בימי ינאי: פליטת ספריא (מגילת תענית פי"ב, גרץ II 3 570) = פליטת סופריהם (בברכה על הצדיקים, עי' מבוא המשנה לבריל: 261, ועי' שירר II 375 הערה 7). בהשאלה (בניגוד לשירר שם) קורא רבן גמליאל (הזקן) לחכמי דורו: סופרים הניחו לי ואדרשנו כמין חומר (ספרי נשא פיס' ח, סוטה טו א); "חכמים וסופרים", אבות מ"ו ט, ובמצבות שברומי נמצא γραμματεύς גם במאה הב'–הז' (שירר שם). "סופר", "ספרא" במובן "חכם" גם ירוש' סנהד' פ"י, כז ד: אהן ספרא, ספרי ברכה פיס' שנז (בבלי סוטה יג ב): משה ספרא רבא דישראל (ת"א לדב' לג כא), וכן תרגום "מחוקק" (בר' מט י): ספרא. ובעברית: בד"א ששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור (ברכות מה ב). באבנגליון נזכרים "סופרים ופרושים" (οἱ γραμματεῖς καὶ οἱ Φαρισαῖοι) בערבוביא כמה פעמים (מתיא כג ב, טו א ועוד, מרקוס ז יא ועוד). ספרות אצל שירר II 372–373. ¹⁸ "סָפְרָא" בארמית "לבלר", אבל גם "מלמד מקרא", למשל ירוש' חגיגה עו ע"ג ועוד: ספרין ומתניין; סוטה פ"ט מט"ו: מיום שחרב ביהמ"ק שרו חכימיא למהוי כספריא וכו'; ספר מתא (ב"ב כא א, כנו' כי"י). בעברית: סופר, "מלמד", "סופר יהודי וסופר גוי" (ב"ב כא א); "מלמד מקרא", "קנאת סופרים" (ב"ב שם), "והסופר מלמד כדרכו" (דברים שלא נקראין ולא מתרגמין, תוס' מגילה פ"ד לח). וגם התינוקות הלומדים מקרא נקראו "סופרים", קידושין מ"ג מי"ג (כפשוטו ולא כרש"י), והמלמד סופרים והמלמד תינוקות (ס"ז 333), בתי סופרים (כתובות קה א) = בית ספר (בירוש' שם רפי"ב). ¹⁹ חשמונאים א' ז יב, חשמונאים ב' ו יח. ²⁰ בן סירא לח כד. ²¹ מלחמות היהודים ליוספוס, ס"ו פ"ה ג'.
הסופרים "הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים"²², פירשו התורה, הלכותיה דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות²³ וגזרו גזרות ו"עשו סייג לתורה"²⁴. "שניות (לעריות) מדברי סופרים"²⁵, חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה²⁶ פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב²⁷ כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים²⁸; החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה (הלכה מקובלת) והכלאים מדברי סופרים²⁹ (למדוהו מן ה"דין", עי' קדושין לט א)³⁰; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה לא דברי סופרים מדברי סופרים³¹. י"ח דבר נקראים "דברי סופרים"³²; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו' אפילו דבר אחד מדיקדוקי סופרים³³; ו"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות"³⁴, ו"הראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים³⁵ עתידין לחדש³⁶, ו"נשתכחו בימי אבלו של משה כמה קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים³⁷. ונזכרו גם הלכות ש"חידשו סופרים": "שער חדש (ירמ' כו י, לו י: בחצר העליון) ששם חידשו סופרים את ההלכה"³⁸, ור' יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי"ג מ"ז) וטבול יום (פ"ד מ"ב–מ"ו, תוס' שם פ"ב יד): דבר חדש חידשו סופרים³⁹ ואין לי מה אשיב.
footnotes: ²² בן סירא לט א–ג, ועי' סמנו שם. ²³ [ההערה נשמטה מכתב־ידו של רבנו, וחבל על דאבדין.] ²⁴ אבות פ"א מ"א, אדר"נ שם. ²⁵ יבמות פ"ב מ"ד. ²⁶ שכך פירשו "והיה לאות על ידך וגו' ", והשוה "שאל את הכהנים תורה", חגי ב יא. ²⁷ סנהד' פ"ט מ"ג. ²⁸ תוסי מקואות פ"ה ד, ירוש' סנהד' שם ל ע"ב: שעיקרן מדברי תורה ופירושן מד"ס, ועי' נזיר נב א: ושיערו חכמים בכעדשה. ²⁹ ערלה פ"ג מ"ט. ³⁰ השוה "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה" (יבמות פ"ח מ"ג וכריתות פ"ג מ"ט), ועי' נזיר פ"ז מ"ד: "אר"ע דנתי וכו', יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה", ובירוש' קדושין פ"א נט ע"ד: הלכה עוקפת למדרש (ועי' סוטה טז א). אבל בקידוש' לח ב נחלקו בזה שמואל ור' יוחנן. ועי' מונה"ז שער יג, 150. ³¹ ידים פ"ג מ"ב, ידים וכתבי־הקודש משמנה עשר דבר, זבים פ"ה מי"ב, ועי' שבת יד ב (במתיא טו א ועוד: קבלת הזקנים). וכזה תוס' טבול יום פ"א י: דברי תורה מדברי סופרים ודברי סופרים מדברי סופרים; משקין אין מטמאין כלים לר' יוסי אלא מדברי סופרים, ספרא שמיני פ"ח ה ופסח' טז א, וטבול יום מי"ח דבר, שם, ועי' שבת שם. ³² טהרות פ"ד מי"א, פרה פי"א מ"ה. ³³ תוס' דמאי פ"ב ה, דפו' וכ"י ו': דבר קטן, בבלי בכורות ל ב: דקדוק אחד מדברי – רש"י סוכה כח א: מדקדוקי – סופרים. ³⁴ סוכה כח א. ³⁵ כ"י מ"ב וא"פ ולונדון ואה"ת, דפו': שהסופרים, כי"מ לי'. ³⁶ מגילה יט ב. ³⁷ תמורה טז א. ³⁸ ירוש' עירובין פ"ה כב ע"ג, בבבלי פסח' צב א וש"נ: חצר החדשה שחדשו בו דבר ואמרו טבול יום לא יכנס במחנה לויה, ועי' חשמונאים א' ט נד: ובשנת מאה וחמשים ושלש וכו' צוה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית (הסורג) ויהרוס את מעשה הנביאים, ויוספוס, קדמוניות סי"ב, י' ו' ושירר I 225 הערה 6. ³⁹ אם זה נמשך בטבול יום (כדעת הר"ש, שהיא מוכרחת ויוצאת מתוס' שם) גם על מ"ה: בראשונה וכו' חזרו לומר וכו', א"כ "הסופרים" האלה קרובים לזמנו.
הסופרים כאמור פירשו את התורה, ובקשר עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. קראו בתורה "והיה לאות על ידך" ופירשוהו: אלו תפלין של יד, "ולטוטפת בין עיניך" – אלו תפלין של ראש (וזה נקרא במשנה "דברי תורה", סנהד' שם), "לטוטפות" "לטוטפות" – אלו ארבע טוטפות (בתים, וזה "דברי סופרים", שם); "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" – זה אתרוג⁴⁰; "בסכות תשבו" – בסכות של כל דבר שגידולו מן הארץ (עי' לעיל); "לא תעשה כל מלאכה" – כל ל"ט אבות מלאכות (שבת), "אל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים"⁴¹, ועמי הארץ המביאים את המַקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש (יו"ט)⁴², ושלשה כלים ניטלין בשבת⁴³, ו"בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו"⁴⁴.
footnotes: ⁴⁰ ר"ז פרנקל ב"דרכי המשנה", עמ' 3. ⁴¹ ירמ' יז כא, נחמ' יג טו, יט. ⁴² נחמ' י לב, יג טז. ⁴³ "בראשונה", תוס' פי"ד א, בבלי שבת קכג ב וירוש' פי"ז טז ע"א. ⁴⁴ בבלי וירוש' שם.
בדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידים את הקבלות וההלכות המסורות ביחד עם התורה הכתובה.
זו, דרך המדרש, ורק זו היתה דרך לימודם; ודרך זו נמשכה עד זמנו של יוסי בן יועזר, הראשון לזוגות, שהיה בימי גזרות אנטיוכוס.
וכך אומר רב שרירא באגרתו⁴⁵:
footnotes: ⁴⁵ הוצ' לוין, 39, נוסח צרפתי.
וסיפרא וסיפרי דראשי דקראי והיכא רמיזאן הילכאתא בקראי ומעיקרא בבית שני ביומי ראשונים⁴⁶ לפום ההוא אורחא הוה תניאניהון [=וספרא וספרי דרשות הכתובים [הם] והיכן רמוזות ההלכות בכתובים, ומתחילה בבית שני בימי הראשונים⁴⁷ בדרך זו (כלומר דרך המדרש) היתה משנתם"]⁴⁸.
footnotes: ⁴⁶ בנוסח ספרדי: ביומי דרבנן קמאי. ⁴⁷ "ראשונים" בא אצל רש"ג באגרתו בכמה מובנים: "הזוגות" (עמ' 8), "אנשי כנה"ג" (18), "ראשונים דקמי חרבן הבית" (22), חכמים שבסוף ימי הבית (11). ⁴⁸ דברי שמואל בתמורה טו ב: "כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן אילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו", אין פירושו של "כמשה רבינו" – "כדרך המדרש", כדעתו של לויטרבך, JQR מהדו"ח, II 28 (ועי' גם השחר ש"ז, 150), אלא פירושו: הלכה פסוקה בלא מחלוקת, שהרי בגמרא שם שאלו ע"ז: והא תניא משמת משה אם רבו מטמאין טמאו וכו' מיגמר הוו גמירי להו כמשה רבינו ("בלא מחלוקת"). וזהו גם פירושם של דברי ר' יוחנן ביבמות עב ב: "ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל דידיה היא מתניתא היא, היכא תנא לה בת"כ", ז"א מדרש סתמי ופסוק, בלא שם אומר (הרי "משה מפי הגבורה" לא "דרש" אלא קיבל תורה ומסרה!). ואמנם המחלוקת התחילה ביוסי בן יועזר: מחלוקת הסמיכה (חגיגה פ"ב), ועי' ירוש' שקלים ריש פ"ה: ויש אומרים אלו ("מדרש הלכות והגדות") אנשי כנסת הגדולה תיקנו.
ואמנם כן. ההלכה הראשונה שנמסרה בדרך המשנה עם מחלוקתה בצדה, בסגנון שאינו רגיל כלל במשנה⁴⁹ ובארמית, – היא "עדותו" של יוסי בן יועזר (עדיות פ"ח מ"ד): העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן ודיקרב במיתא מסאב וקרו ליה יוסי שריא (="ולא הודו לו" של
footnotes: ⁴⁹ עי' גם סגנון המחלוקות בתוס' מכשירין פ"ג ג–ד (עי' להלן): חילפתא בן קוינא אומר וכו' יהושע בן פרחיה אומר וכו'.
תלמידי ר"ע).
"עדות" זו לא "בו ביום" (ביום שמינו את ראב"ע נשיא) העיד אותה, שהרי קדם כמה דורות לאותו זמן⁵⁰, אלא שהכניסו משנה זו שנאמרה בסגנון עדות לתוך משנת עדיות.
footnotes: ⁵⁰ עי' יוחסין השלם, 63. הוא מעיר גם על עדיות פ"ד מ"ו (עקביא בן מהללאל העיד) ועל מ"ח מ"ב (העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב).
וכך התחילו משנה קדומה אחת שמימי זקני בית שמאי וזקני ב"ה (חגיגה פ"א מ"ח ואילך)⁵¹ במחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן על הסמיכה (ביו"ט) והקדימו לה הקדמה קצרה וחשובה על יחס המשנה למדרש:
footnotes: ⁵¹ עי' מונה"ז שער יג, עמ' 174, ועי' מש"כ בזה בספרי "מבוא למשנה" (לעיל ח"א, עמ' 18 ואילך).
היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.
וכבר הצורך בהקדמה זו מראה שעדיין לא עבר זמן רב משעה שעברו מדרך המדרש לדרך המשנה.
ואחת משלש ההלכות, ש"העיד" עליהן יוסי בן יועזר בעדותו (ודיקרב במיתא מסאב), יְשָׁנָה מן דרשה במדרש־הלכה (ספרא) בשם "זקנים הראשונים" (שר"ע חולק עליהם), שהם בוודאי הסופרים שקדמו ליוסי בן יועזר, שבשמם העיד את עדותו (את ההלכה בלא המדרש!). וכך שנינו בספרא ויקרא חובה פי"ב א': או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. זקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טֻמאות (בכלים ואדם שנגעו במת)⁵² יהא חייב ת"ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה ("עיקרי הטומאה ועצם הטומאה") יצא דבר שאין אב הטומאה.
footnotes: ⁵² בכ"י רומי היה כתוב: במגע טמא מת (והוגה כלפנינו), ואפשר שזהו הנוסח העיקרי.
זקנים הראשונים דורשים כלל ופרט: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא – כלל, או בנבלת חיה טמאה וגו' או כי יגע בטומאת אדם וגו' – פרט (לכל טומאתו אשר יטמא בה, פירשו על כל טומאות האדם: בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר; וכיו"ב אמור כב ה: או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו)⁵³, ואין בכלל אלא מה שבפרט⁵⁴.
footnotes: ⁵³ ועי' ת"כ שם פ"ד ד. ⁵⁴ ר' ישמעאל בתוס' שבועות פב ז דורש כלל ופרט וכלל, ואינו מוציא אלא טומאות שאינן מפורשות בתורה [עי' מש"כ בס' היובל לקרויס, עמ' 29].
ועל הלכה זו העיד יוסי בן יועזר בעדיות: ודיקרב במיתא מסאב, הנוגע במת ולא הנוגע באדם הנוגע במת⁵⁵.
footnotes: ⁵⁵ זהו עיקר פשוטה של המשנה והברייתא (ועי' ע"ז לז ב), וכך פירשה ר' ישראל לוי, הובא בשמו אצל הורוויץ, מונ"ש ח"ג עמ' 74 הערה 5, ואחריו לויטרבך, JQR VI (1915), 68–73.
חוץ מזו ישנם עוד כמה מדרשות והלכות שהובאו במקורותינו בשם "זקנים הראשונים", ורובם שייכים בוודאי לזמן הזה, זמן הסופרים:
- ספרא סוף מצורע, פ"ט יב⁵⁶: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר"ע וכו'.
footnotes: ⁵⁶ שבת סד ב, ירוש' גטין ספ"ט נ סע"ד.
וזה בוודאי מדרש הסופרים, שכן אמרו באדר"נ ריש פ"ב⁵⁷: איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וכו', יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה ת"ל והדוה בנדתה כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכו'.
footnotes: ⁵⁷ ועי' נו"ב פ"ג א.
סייג זה עשו אפוא אנשי כנה"ג ("ועשו סייג לתורה"). גם השבעים מתרגמים "נדה" בכל ויקרא (חוץ מן יב ב וי"ח יט): ἄφεδρος, "מנודה ומרוחקה ונבדלת"⁵⁸. ורשב"א אומר (בתוס' שבת פ"א יד): שהראשונים לא היו אוכלין עם הנידות⁵⁹. ואף המשנה מזכירה (נדה פ"ז מ"ד) עוד: "בית הטמֵאוֹת" (חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדתן).
footnotes: ⁵⁸ עי' רז"פ, Einfluss, 160. ⁵⁹ "לא גזרו ראשונים" שלפניו, נמשך על י"ח דבר.
- תוס' שבועות פ"ג ז'⁶⁰: והוא עד הכשר לעדות, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם אילו דברי(ם) הראשונים ר' עקיבא אומר וכו'.
footnotes: ⁶⁰ דבי ר' ישמעאל. ס' היובל לקרויס 27.
- מכילתא דר"י בשלח עמלק פ"ב 181: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זקנים הראשונים אומרים כך מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות וכו'; לעיל מסכתא דויהי, סוף פ"ה 109 סתם: כך היא מדה מהלכת וכו': מדרשב"י לי"ז יד⁶¹: זקנים הראשדנים אומרים שוט וכו'.
footnotes: ⁶¹ הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 123.
שלשת הראשונים הם מדרשי־הלכה, והרביעי (סי' 3) – אגדה.
ושתים הן הלכות מופשטות בלא מדרשן;
- תוס' אהלות פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים (רביעית דם שנשפכה על האסקופה והיא קטפרס, "משופעת") מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור (כמשנתנו פ"ג מ"ג).
"זקנים" אלו, שהשתמשו במלה יונית קטפרס, καταφερές, "משופע", – חיו אפוא בזמן ההשפעה היונית, בזמן הסורים: נֹאמַר מזמנו של אנטיגנוס איש סוכו, ששמו Αντίγονος) כבר מעיד על הסביבה היונית, ואילך⁶².
footnotes: ⁶² והשוה "כרוספדין", להלן עמ' 518 הע' 26.
- נזיר נג א (ברייתא בלא ציון): אמר ר' אלעזר⁶³ זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל ("בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח"), רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ("כלומר אפילו אחד מכולם אינו מטמא") ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח; בתוס' נזיר פ"ה א ואהלות פ"ד יג⁶⁴: אמר ר' אלעזר⁶⁵ בראשונה⁶⁶ היו זקנים⁶⁷ חלוקין מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש⁶⁸.
footnotes: ⁶³ כי"מ, דפו': אליעזר. ⁶⁴ ירוש' נזיר פ"ז נו ע"ג. ⁶⁵ בירוש' בטעות: שמעון בן אלעזר. ⁶⁶ עי' "בראשונה" שבתוס' שבת רפי"ד, שהוא מזמן הסופרים הראשונים, עי' לעיל. ⁶⁷ בירוש': בתי דינין, והשאר כבתוס', אלא שחסר שם. "זקנים (הראשונים)" שבתוס' ידים פ"ב טז, הם ר' אליעזר וחבריו, ו"הראשונים" מ"ס, ועי' תוס' סוטה מ"ז ט. ⁶⁸ בירוש': לנזירות ולטומאת מקדש וקדשיו.
והעיד ר' יעקב בר אידי (תלמיד ר' יוחנן) בבבלי שם, שב"ד שלאחריהן: מפי שמועה אמרו ה⁶⁹ מפי חגי זכריה ומלאכי, ובירוש' שם: רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון (בן לקיש!)⁷⁰ מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. כלומר "מדרש" מימי הסופרים. (ור' יהושע אומר לר"ע הדן ק"ו שרביעית דם מטמא בנזיר: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, נזיר פ"ז מ"ד; ובס"ז 243: אבל מה אעשה שגזרו חכמים חצי לוג, וגם ר' אליעזר משיב לר"ע, נזיר שם: אין דנין כאן ק"ו).
footnotes: ⁶⁹ המיוחס לרש"י גורס כנראה: מפי שמועה אמרוה, ולא יותר, ופי': מפי שמעיה ואבטליון ואית דאמרי שאמרו מפי חגי וכו' ואית דגרסי וכו' (כנו' שלנו). ⁷⁰ כזה בחולין קלז ב ובכורות נח א (למחלוקת תנאים אחרונים) בשם ר' יוחנן. אבל ההיא דבכורות אינה בירוש' שקלים פ"ג מז ע"א. ולהיפך אמרו שם: זאת אומרת בן עָזאי חבר ותלמיד היה, ונראה שמכאן, מנזיר, העבירו זה בבבל לכל המקומות הנזכרים.
ונראה שדרשו "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויק' כא יא): שתי נפשות ומת אחד, שתי רביעיות דם למת, מעין שדרש ר"ע מכאן רביעית דם הבאה משני מתים: שתי נפשות ומת אחד⁷¹.
footnotes: ⁷¹ ספרא אמור פרשה ב ד, ס"ז חוקת 307 [הוצאתי עמ' 18], נזיר לח א.
ואמנם קרוב להלכה הישנה (חצי לוג וחצי קב לכל) נמצא בס"ז⁷²: זאת התורה אדם וכו' לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה השיזרה [וה]גולגולת **וחצי לוג דם וחצי קב עצמות וכו'**⁷³.
footnotes: ⁷² הוצאתי עמ' 22 (הורוביץ עמ' 309). ⁷³ עי' בהערות המו"ל [ובהערות מו"ר בהוצאתו].
כאן ישנה כבר מחלוקת בין "זקנים הראשונים", ומכיון ש"מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה"⁷⁴, אפשר להניח שמחלוקת זו ב"הלכה" מופשטה ש"מדרש" שלה בצדה, בדור השני של הזוגות (יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי) היתה.
footnotes: ⁷⁴ תוס' חגיגה פ"ב ח.
המעבר מ"מדרש" ל"משנה" התחיל אפוא בזמנו של יוסי בן יועזר, והלך והתפתח, הלך והתבדל למקצוע מיוחד: המשנה.
על טעמו של המעבר הזה מדרך המדרש לדרך המשנה (ההלכות) נאמרו דברים שונים ומשונים⁷⁵.
footnotes: ⁷⁵ אסף אותם לויטרבך במ"ע JQR מהדו"ח V, 507–527.
יש אומרים שמפני שנתרבו ההלכות "שלא נכללו בתחלת ההשקפה לא בכתובי התורה ולא בפירוש… הסופרים… ולפי שלא הספיק להם בזה שנון הכתוב עם הפירוש… על כן קבעו את העולה להם במאמרים קצרי המלות ורבי הכוונה בכדי להקל על הזכרון"⁷⁶!
footnotes: ⁷⁶ רנ"ק מונה"ז שער יג, לבוב 156. כזה גם ווייס (מבוא למכילתא, IV): מפני שהיה הדרך הזה קל לזכרון ונוח להשיג בו התכלית היוצא מתוך פירוש הסופרים.
רז"פ⁷⁷ מחזיק בטעמו של רנ"ק, מפני ש"ברבות הימים נתרבו הפירושים ועמדו זה בצד זה בלי חיבור וקישור פנימי ולימוד כזה הוא מלאכה כבדה" וכו'. והוא מוסיף עוד טעם שני, ו"הוא הפיזור והפירוד הבא בעקבי הלימוד בדרך פירוש התורה, הרבה מצות נכפלות ומשולשות בתורה ונבדלות במקומות אלה באיזה תיבה וכו' הניתנת לידרש… ומדרכי הנפש המשכלת לאסוף ולקבל כל הפרטים אל הכלל…".
footnotes: ⁷⁷ דרכי המשנה 6–7.
אבל ל"זכרון" היה מועיל בוודאי⁷⁸ בית־האחיזה בכתוב. ואשר לסדר ולכינוס, הרי לא הועילו הרבה, שהרי במשניות הראשונות היו מסדרים כמה דברים לפי חיצוניותם (מספרים, אין בין, וכדומה) ומה הרויחו בסידור המשנה?⁷⁹.
footnotes: ⁷⁸ כהערתו של לויטרבך (שם V 514). ⁷⁹ לויטרבך שם, 519.
לויטרבך⁸⁰ סובר על כן, שיסודו של המעבר הזה הוא בחוסר ביסוסן של כמה הלכות בכתוב (מעין דברי רנ"ק!): המעבר למשנה בא קודם־כל בהלכות שלא מצאו להן ראיה מן התורה, או שדנון קצת חכמים באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ולא הסכימו להם חבריהם. הלכות כאלה נשנו בדרך המשנה⁸¹ ולאלה נוסף עוד מניע אחר, מחלוקת הצדוקים והפרושים, שהצדוקים היו מונים את החכמים על כמה הלכות, שאין להן יסוד במקרא. מפני הטעמים האלה עזבו החכמים במשך הזמן לגמרי את דרך המדרש, "הסתירו" (כך: "הסתירו"!) את מקורות ההלכה, ושנו אותה כאילו היתה "הלכה למשה מסיני"⁸², הלכה פסוקה סתמית, בלא ראיות מן הכתוב!
footnotes: ⁸⁰ שם VI, 81 ואילך. ⁸¹ לויטרבך נשען בזה על פירושו, המוטעה, במעשה של הלל, שמניח כי הדרשות של הלל הן דרשותיהם של שמעיה ואבטליון, ה"דרשנים הגדולים" (פסח' ע ע"ב) ובני בתירא קיבלו את ההלכה, ולא קיבלו את הדרשה. ונסמך גם על עדותו של יוסי בן יועזר, שהיא נדרשת בספרא מן הכתוב ולא הסכימו לה חבריו. אבל אלו לא הסכימו גם להלכה! ⁸² וגם את הטרמין הזה המציאו אז! אבל הצדוקים הלא לא האמינו בו?!
ומה נֹאמַר על הראיות מן הכתוב המרובות במשנה, אפילו במשניות הקדומות?⁸³ ואיך אפשר שאותם החכמים שהשתדלו להסתיר כביכול מקום הפצע – יגלו פתאום את מקומו בדברים מפורשים לעיני הצדוקים שבימי הורדוס: היתר נדרים פורחין באויר וכו'⁸⁴.
footnotes: ⁸³ חלה פ"ד מ"י ובכורים פ"א מ"ב ומ"ג, שקלים פ"א מ"ה, סוטה פ"ז מ"ח ועוד. ⁸⁴ חגיגה פ"א מ"ח, עי' לעיל עמ' 506.
והרי דווקא בדורות שלפני הורדוס נסדרו לא בלבד הלכות שהן "כהררים התלויים בשׂערה" (הלכות שבת, חגיגות והמעילות) אלא אף הלכות ש"יש להן על מה שייסמכו" ("הדינין והעבודוֹת" וכו')⁸⁵.
footnotes: ⁸⁵ על טעם אחר העיר לויטרבך לתומו במקום אחר (שם VI 30 הערה 32), שאנטיוכוס גזר על כל מי שימצא אצלו ספר התורה יומת, אבל לא גזר "כנראה" על לימוד התורה, שהרי אנו מוצאים את יוסי בן יועזר אומר: יהי ביתך בית ועד לחכמים וכו' (אבות מ"א מ"ד). וע"כ שינו הסופרים שבימים ההם את שיטתם ולימדו כדרך המשנה. אבל אם מפני דברי יוסי בן יועזר הרי אנו מוצאים גם את ר"ע, ר' חנינא בן תרדיון ור' יהודה בן בבא בימי גזירת הדריינוס, ש"הקהילו קהילות ברבים" ולימדו התורה. ורחוק הוא לומר שאנטיוכוס גזר על הספר ולא גזר על לימוד התורה.
אפשר ואפשר שהיו אף גורמים חיצוניים שגרמו למעבר זה, כגון חידוש התורה שאחרי גזירת אנטיוכוס⁸⁶, אסיפתה וכינוסה (ואפשר שאספו אז אף עדויות, כעדותו של יוסי בן יועזר, עי' לעיל). אבל בעיקרו של דבר גרמו למעבר זה בוודאי ובוודאי – ריבוי ההלכות והתולדות, שהיו קשורות לספר התורה רק בקשר רפוי, קשר המקום, זאת אומרת, שנקשרו ונסמכו לאותו הכתוב שבתורה שעוסק באותו ענין. הלכות כאלה נשנו לאמיתו של דבר גם בזמן הסופרים בתור "הלכות" פסוקות ונבדלות, אם אמנם אצל (ולא מתוך) התורה הכתובה (וכיו"ב נסמכו, ולא נלמדו מן הכתוב, כמה הלכות – בת"כ שלנו ובספרי).
footnotes: ⁸⁶ חשמונאים א' א נו–נז, יוספוס, קדמוניות סי"ב ה ד.
על־ידי כך נתפתחה במשך הזמן הלכה שאינה תלויה כלל במקרא: דרך המשנה.
מימי יוסי בן יועזר ואילך לקחה אפוא דרך ה"הלכה", ה"משנה", את מקומה הראשי של דרך "המדרש".
ההלכות. נמסרו בלשון המשנה כספר בפני עצמו ולא כפירוש לתורה.
חוץ משלש ההלכות של יוסי, שמחלוקתן בצדן ("וקרו ליה יוסי שריא") שהזכרנון, נמסרו מן הזמן ההוא הקדום עוד שתי הלכות כאלה עם מחלוקתן בצדן, והן בתוס' מכשירין פ"ד ג–ד:
חילפתא בן קוינא (ר"ש: קוניא) אומר שום בעל בכי טמא מפני שמרביצין עליו (ב)מים ואחר כך קולעין אותו אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל. יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריה טמאות מפני אנטליא⁸⁷ שלהן אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל.
footnotes: ⁸⁷ = άντλία, מכונת־שאיבה.
סדר ההלכות וסגנון המחלוקת מראה. ששתיהן הלכות קדומות ושחילפתא בן קוינא קדם ליהושע בן פרחיה. והרי גם חכמים כ"יהודה בן דורתאי"⁸⁸ ויהודה בן צריפאי וחברו מתתיה בן מרגלות⁸⁹ אינם ידועים ממקור אחר⁹⁰.
footnotes: ⁸⁸ פסחים ע ע"ב. ⁸⁹ קדמוניות סי"ז ו ב. ⁹⁰ רש"ג באגרתו אומר (לוין, 8): דראשונים לא איתודעו שמהתהון אלא של נשיאים ושל אבות בית דין בלבד משום דלא הוה אית בהון מחלוקת וכו'.
אבל גם כשלקחה ההלכה את המקום הראשי לא הניחו חכמים את ידם מן ה"מדרש": המדרש לִוָה את המשנה בדרכה, כ"תלמוד" למשנה. ש"אפילו ראשוני ראשונים הוה אית להון" תלמוד וכו' והוו עיקרין דילהון קלין וחמורין וגזרות שוות ופנים של מדרשות וכו' "⁹¹.
footnotes: ⁹¹ רש"ג באגרתו, עמ' 48.
כי לא הלל הוא שחידש את המדרש ובנה אותו על שבע המדות שלו⁹², אלא "דרש שבע מדות לפני זקני בתירה" למעשה, באותו ערב פסח שדנו בו "אם פסח דוחה שבת"⁹³. שאלו הן שבע־המדות שדרש: "קל וחומר. וגזרה שוה. ובנין אב. ושני כתובים ("המכחישים"). וכלל ופרט. וכיוצא בו במקום אחר ודבר למד מעניינו⁹⁴. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה".
footnotes: ⁹² ספרא בסוף ברייתא דר' ישמעאל, תוס' סנהד' סוף פ"ז יא, אדר"נ פל"ז. ⁹³ פסח' סו א, ירוש' פסח' פ"ו לג ע"א, תוס' פ"א א–ב. ⁹⁴ כנו' כי"י וראשונים, עי' הו' מא"ש.
וכך "התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר וגזירה שוה. מהיקש. הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור מה המיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר. מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזירה שוה. נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד שנ' בו במועדו דוחה את השבת אף פסת שנ' בו במועדו דוחה את השבת" (ירוש' שם).
הרי כאן שלש מדות ממדותיו: היקש ("מה מצינו", "בנין אב"), ק"ו וג"ש.
ו"איפשר מפני שדרש להם כל היום בהלכות פסח (בבלי וירוש' שם) הוצרך לכל המדות" (ראב"ד בפירושו). ואמנם בירושלמי (שם) נסמך לענין שלמעלה: "על שלשה דברים עלה הלל מבבל. טהור הוא וכו'⁹⁵ על זה עלה הילל מבבל⁹⁶. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה⁹⁷. כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחר אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן⁹⁸. ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י!) ועלה וקיבל הלכה".
footnotes: ⁹⁵ ספרא תזריע פ"א טו. ⁹⁶ בתוס' נגעים סוף פ"א: וזה אחד מן הדברים שעליהן עלה הלל מבבל. ⁹⁷ מדר"י פסחא פ"ד 13 – בשם ר"ע, ועיקרה ספרי ראה פיס' קכט = מנחות פ"ז מ"ו סתם, וזו נוגעת גם בשאלת היום שנשאלה בערב־פסח ההוא, אם חגיגה דוחה שבת, שם ע ע"ב. ⁹⁸ = ספרי ראה פיס' קלד בשם ר"ש, ששנה זה במדרשו: ספרא אמור פי"ב ה בשם ר"ש בן אלעזר. שהביא מכאן תשובה לצדוקים, מנחות סה א.
ומכיון ששתי הדרשות האחרונות מהלכות פסח הן, ואחת מהן ("צאן ובקר לחגיגה") נוגעת בשאלת היום, קרוב שגם למדה זו הוצרך באותו יום.
והרי כבר ארבע מדות ממדותיו⁹⁹ שהשתמש בהם הלל למעשה לפני בני בתירה, ונשארו רק שלש שאין אנו יודעין שימושן.
footnotes: ⁹⁹ מאיר איש שלום בהקדמתו לספרא (עמ' 6 והלאה) מוצא בדרשתו הראשונה "כלל ופרט" (ואחריו אוסטרובסקי, המדות ע' כב–כד), אבל זה דחוק.
ולא על שיטת המדרש של הלל חלקו בני בתירה¹⁰⁰, אלא¹⁰¹ לא קיבלו ממנו את ההיקש והק"ו והג"ש, מפני שמצאו להם תשובה: "היקש שאמרת יש לו תשובה וכו' ק"ו שאמרת יש לו תשובה וכו' גזירה שוה שאמרת – שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (ירוש' שם). ו"אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון" (שם); ושזו היתה באמת קבלה משמעיה ואבטליון אנו לומדים מדברי בן־הדור יהודה בן דורתאי שאמר "תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת¹⁰², ומכללו אתה שומע שאמרו: פסח דוחה את השבת.
footnotes: ¹⁰⁰ כדעתם של גרץ וּוַייס והנמשכים אחריהם. ¹⁰¹ כמו שהעיר כבר הלוי, כרך ג 78. ¹⁰² פסחים ע ע"ב.
את הדרשות של הלל שדרש מעצמו לא קיבלו בני בתירה מפני שמצאו להן תשובה, אבל קיבלו את ה"הלכה". והרי זה כאותה שאמרו¹⁰³ "אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה", וכאותה שאמר ר' יהושע לר"ע¹⁰⁴ על הק"ו שלו: "יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה". שהרי יש ש"ההלכה עוקפת למדרש"¹⁰⁵.
footnotes: ¹⁰³ יבמות פ"ח מ"ג, כריתות פ"ג מ"ט. ¹⁰⁴ נזיר פ"ז מ"ד. ¹⁰⁵ ר' ישמעאל בירוש' קידושין פ"א נט ע"ד, ועי' בבלי סוטה טז א.
ובכלל – המדרש תומך בָהלכה, אבל אינו יוצר את ההלכה; סומכים את ההלכה מן המקרא, אבל אין מוציאים וממציאים הלכה מתוך דרש¹⁰⁶. ואדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן ג"ש לבטל תלמודו¹⁰⁷. ועל הלל אמרו: "ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י) ועלה וקיבל הלכה"¹⁰⁸, ולא סמך על המדרש שלו. וראב"ע אומר לר"ע: "עקיבא אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני"¹⁰⁹.
footnotes: ¹⁰⁶ הלוי, ח"א כרך ג 307 והלאה. וכבר כתב כן רה"ג בתה"ג אסף 102 (סי' יד): הכין חזינא דלאו ראיה היא אילא מדרש הוא ועיקר מילתא הלכה מקובלת היא ומנַסבין בה תלמודא (ביבמות עב א: הוא סבר מדקא נסיב לה תלמודא (כנוס' דפוי"י), דאורייתא היא ולא היא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא). ¹⁰⁷ ירוש' פסחים שם. ¹⁰⁸ ירוש' פסח' שם, לעיל. כשם שאמר ר"ט לר"ע (ת"כ ויקרא נדבה פ"א ד, זבחים יג א): אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה, וספרי בהעלותך פיס' עה: טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים לשמועה. ¹⁰⁹ זבחים פט א, ספרא צו פי"א ו.
ואמנם לא כל "הלכה" היתה לה (שני דורות לפני החרבן!) על מה שתסמך (סמך בתורה)¹¹⁰, ועל־כן אמר ר' יהושע¹¹¹: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה (כל אשר בתוכו יטמא = יטַמֵא) שהוא טמא.
footnotes: ¹¹⁰ חגיגה פ"א ח. ¹¹¹ סוטה פ"ה מ"ב.
אבל ה"מדרשות" הלכו כל הזמן שאחרי יוסף בן יועזר ביחד עם ה"הלכות", גם לפני זמנו של הלל.
בתחילת ימי הורדוס ובסופם נזכרים "חכמים גדולים ודרשנים גדולים": שמעיה ואבטליון נקראים "דרשנים גדולים"¹¹² בפי בן־הזמן יהודה בן דורתאי¹¹³, ועל יהודה בן צריפא ומתתיה בן מרגלות אומר יוספוס¹¹⁴: Ιουδαίων λογιώτατοι καὶ παρ' οὐστινασοῦν τῶν πατρίων ἐξηγηταὶ νόμωνʼ = "בין היהודים הטובים שבמבינים מבין פרשני תורת אבות"; ובמק"א¹¹⁵: δύ' ἦσαν σοφισταὶ κατὰ τὴν πόλιν, μάλιστα δοκοῦντες ἀκριβοῦν τὰ πάτρια. = "שני חכמים היו בעיר, הנחשבים למבינים הטובים ביותר של תורת־אבות".
footnotes: ¹¹² דרשתם באגדה – מדר"י בשלח פ"ג 99, [ =מדרשב"י, אפשטיין־מלמד, 58]. ¹¹³ פסחים ע ע"ב. ¹¹⁴ קדמוניות סי"ז מ"ו ב. ¹¹⁵ = מלחמות ס"א פל"ג ב.
ושמאי דרש: "עד רדתה – אפילו בשבת"¹¹⁶, זכור ושמור – זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא¹¹⁷, ולמד אפילו מדברי קבלה: שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון (קידושין מג א: משום חגי הנביא)¹¹⁸.
footnotes: ¹¹⁶ ספרי שופטים פיס' רג. ¹¹⁷ מדרשב"י [אפשטיין־מלמד 148], ועי' להלן בעמ' הסמוך. ¹¹⁸ בס"ז 326: חנן היה אומר וכו' הלל היה אומר וכו' – חנן זה קדם כנראה להלל, והוא כנראה חנן של כתובות פי"ג. דרשותיו של הלל – ירוש' פסח' שם, ספרא תזריע שם ב"פ, ספרא שמיני פרשה ט ה וס"ז שם.
וזקני ב"ש וב"ה הלא נחלקים בכמה דברים שיסודם מדרש־חכמים¹¹⁹.
footnotes: ¹¹⁹ למשל ברכות פ"א מ"ג, גטין פ"ט מ"י, מדרשב"י 35, [אבל בכי"י לי', עי' הוצאת אפשטיין־מלמד 42]: תוס' שבת פ"א כא ומדרשב"י 108 [הוצ' אפשטיין־מלמד 149], מדר"י נזיקין פט"ו 300 ומדרשב"י 144 [אפשטיין־מלמד 202] (ב"מ מד א), ועוד (עי' דרכי המשנה, 48, ודדו"ד 179).
וכמה דרשות של כהנים מזמן הבית (שבוראי לא היו מב"ה) נמסרו:
א) זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא אשוֹם אָשַם לה' (ויקרא ה יט) זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ואומר (והיכן מצינו מדרש זה, במלכים ב' יב יז, בפי יהוידע) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו¹²⁰.
footnotes: ¹²⁰ ספרא חובה פכ"א ו, שקלים פ"ו מ"ו.
בוודאי דרשת הכהנים.
ב) הכהנים דורשין לעצמן (שקלים פ"א מ"ד).
ג) בני חנן היו דורשין (ספרי ראה פיס' ק"ה).
ד) ישמעאל בן פיאבי, היו דנים עמו מק"ו (תוס' פרה פ"ג ו).
ה) אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון, דרש ספר יחזקאל¹²¹: ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה¹²², מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשו.
footnotes: ¹²¹ שבת יג ב וש"נ. ¹²² מנחות מה א.
וכבר העיר גרץ¹²³, שגם י"ח דבר גם מגלת תענית בעלייתו של אלעזר בן חנניה נתקנו (כנוסח מג"ת בניגוד למשנה ולבבלי). ובאמת נשארה לנו דרשה אחת שלו ביחס ליחזקאל בספרי תצא פיס' רצד: רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר איפה לפר ואיפה לאיל איפה לכבש¹²⁴ [וכי] מדת [פרים] אילים וכבשים אחת היא [והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש]¹²⁵ אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה¹²⁶.
footnotes: ¹²³ ח"ג נוטא 26 3) עמ' 810. ¹²⁴ יחז' מו ז, ועי' שם יא וה'. ¹²⁵ כ"י ר', ילקוט ותוס' מנחות שם [ועי' ח"ג בהוצ' פינקלשטיין]. ¹²⁶ ר' שמעון דורש אחרת בברייתא שבמנחות מה א.
דרשה אחרת שלו במדר"י בחדש פ"ז 229: "אלעזר בן חנניה בן חזקיה (בן חנניה)¹²⁷ בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת". הוא שמובא בברייתא אחת¹²⁸ בשם "בית שמאי" (שאלעזר בן חנניה היה אחד מהם): מחד שביך לשבתיך¹²⁹, ובמכיל' דרשב"י¹³⁰ בשם שמאי (כמו שהזכרתי כבר): זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא וכו'.
footnotes: ¹²⁷ לי' בכי"י א"פ ומ' ובס' והזהיר ויל' ורמב"ן לתורה. ¹²⁸ ביצה טז א. ¹²⁹ עי' גרץ שם בהערה 1. ¹³⁰ הוצ' הופמן 107, [אפשטיין־מלמד, 148].
ו) וזכריה בן הקצב דרש כדרשת ר"ע אחריו¹³¹, כשם שגם דברי ר' שמעון¹³² הם דברי זכריה¹³³.
footnotes: ¹³¹ ר' יהושע בסוטה פ"ה מ"א. ¹³² בתוס' ב"ב פ"ז י' וירוש' ב"ב טז ע"א. ¹³³ שם ושם ובבלי קיא א.
כך נמסרה גם דרשת הלל הנזכרת (שבירוש' פסח' פ"ו לג ע"א) סתם בספרי (ראה פיס' קכט), ובשם ר' עקיבא במדר"י פסחא פ"ד 13. וכן דרשתו השניה של הלל שבירוש' (שם) נמסרה בספרי (ראה פיס' קלד) בשם ר' שמעון, ובספרא (אמור מי"ב ה, מנחות סו א] בשם ר"ש בן אלעזר.
ובדרכנו למדנו, שמדרשים המובאים במדרשי־הלכה סתם, ואפילו אלה שמובאים בשם תנאים אחרונים – יכולים להיות קדומים מאד, ואלה שבשמם נמסר המדרש אינם אלא "תנאים" ששָנוהו ומסרוהו.
והמשנה העתיקה, שנתחברה לפחות שני דורות – או שלשה דורות – לפני החרבן¹³⁴, בחגיגה פ"א מ"ח אומרת: הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו; המשנה הזאת ידעה אפוא כבר את המדרשות למקצועות אלה.
footnotes: ¹³⁴ עי' לעיל עמ' 505/6 ובחלק א' עמ' 18–19.
ומשנה עתיקה אחרת שמימי הבית¹³⁵ ידעה כנראה רובו של המדרש שנסדר ב"הגדה" של פסח¹³⁶, שהרי אמרה¹³⁷: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר¹³⁸ כל הפרשה¹³⁹.
footnotes: ¹³⁵ "כלו צלי", ומחלוקת ב"ש וב"ה במ"ו בפירושה של מ"ה. ¹³⁶ = ספרי תבא פיס' שא, מ"ת 172–173, לקח טוב ח"ב 90–91; בספרי שלנו קיצרוה הסופרים ורמזו "וכו' הגדה". ¹³⁷ פסח' פ"י מ"ד. ¹³⁸ כנו' ד"ר וירוש' וכי"י. ¹³⁹ עי' הופמן, המשנה הראשונה, 8.
ומשנת יומא (פ"א מ"ו) אומרת: אם היה (הכהן הגדול) חכם דורש (בסדר היום), ואם תלמיד־חכמים¹⁴⁰ – דורשין לפניו.
footnotes: ¹⁴⁰ כנו' ד"ר, הו' לו, כ"י ה' ועוד.
ורבי הושעיה שנה בברייתא שלו¹⁴¹: כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה (על הטבלה של הילני המלכה) שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה (בתוס'¹⁴²: קורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי).
footnotes: ¹⁴¹ ירוש' יומא פ"ג מא ע"א וסוטה פ"ב יח ע"א. ¹⁴² תוס' סוטה פ"ב א. וכך פירושו של יומא פ"א מ"ג: וקורין לפניו בסדר היום, כלומר המקרא והמדרש, כמו בכורות פ"ג מ"ו: קורא מארמי וכו' = "ודורש" שבפסחים, כי במקדש היתה העבודה נעשית ככל הלכות הפרושים (יוספוס).
ועל רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל ורבו של ר' יהושע בן חנניה, אמרו¹⁴³: שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד וכו' דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל המדות של חכמים ("קלים וחמורים וגזרות שוות") וכו'.
footnotes: ¹⁴³ אדר"נ פי"ד, סוכה כח א, ב"ב קלד א.
ואותו ר' יהושע האומר (בסוטה פ"ה מ"ב שהזכרתי) מי יגלה עפר וכו' שאין לו מקרא מן התורה וכו' – אותו ר' יהושע מדבר על ה"מדרשות" כמקצוע קבוע ומיוחד אצל ה"הוראות" (הלכות, משניות): חוקי האלהים אלו מדרשות (שהן חקוקים ורשומים בכתוב)¹⁴⁴ ותורותיו אלו ההוראות¹⁴⁵: החקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות (שם).
footnotes: ¹⁴⁴ בספרי פנחס פיס' קלד: והיתה לבני ישראל לחקת משפט, נתנה תורה (דעת) לחכמים לדרוש ולומר כל הקרוב בשאר בשר הוא קודם לנחלה. ¹⁴⁵ מדר"י יתרו, עמלק פ"ב 196.
בזמנו של ר' יהושע לימד חברו ר' נחוניא בן הקנה¹⁴⁶, "שהיה דורש את כל התורה בכלל ופרט¹⁴⁷. ממנו נשארו לנו שתי דרשות, אחת בהלכה ואחת באגדה:
footnotes: ¹⁴⁶ שנקרא במ"ת 175: איש אמאוס ("אמהום"). ¹⁴⁷ שבועות כו א.
א) בערתי הקדש מן הבית – מה שבבית מעכב (את הוידוי) לא מה שבשדה (מ"ת 175, ור' יהושע חולק).
ב) צדקה תרומם גוי וחסד (לישראל) ולאומים חטאת (ב"ב י ע"ב).
ובאותה שעה לימד גם נחום איש גמזו (נחמיה העַמסוֹני), ש"היה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט" (תוס' שבועות פ"א, שבועות שם), ו"היה דורש כל אתין שבתורה¹⁴⁸, ו"היה אומר אכין ורקין מיעוטין אתין וגמין ריבויין"¹⁴⁹.
footnotes: ¹⁴⁸ חגיגה יב א, ב"ר פ"א, פסח' כב ב וש"נ. ¹⁴⁹ ב"ר שם, שם פכ"ב, שם פנ"ג, ירוש' סוטה פ"ה כ ג וש"נ. עי' בכר, אגדות התנאים, ח"א, 43–44; בירוש' סוטה: הוא היה אומר – כלומר נחמיה.
מאלה נתפרדו שני בתים: בית ר' ישמעאל ובית ר' עקיבא. ר' ישמעאל הלך בעקבותיו של הראשון ור"ע בעקבותיו של השני.
אבל עד שאנו נכנסים למדרשי ר' ישמעאל ור"ע עלינו לדבר דברים אחדים על שרידי המדרשים שמחוץ לארץ־ישראל.