מבוא לתוספתא

ספרות: דינר Die Theorien etc., 1874; שפנייר, Tosefta periode, 1922; גוטמן, דיא רעד' וכו' צווישען משנה אונד תוספתא, 1928; הופמן, מנצין 1884, 126; שווארץ, תוספתא עם פירושו והקדמותיו לב"ק ועוד.

"תוֹסֶפְתָא", ר' "תוֹסֶפָתָא"; בעברית: "תוֹסֶפֶת", ר' "תוֹסָפוֹת".

ר' יוחנן אומר (סנהד' פו א): "סתם תוספתא ר' נחמיה"; ובקידושין מט ב אמרו: אמר לה תנא אנא – עד דתני הילכתא (= משנה) ספרא וספרי ותוספתא (כסדרן בסנהדרין!): ובמגילה כח ב איתמר בחד מרבנן: דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא, וכן בשבועות מא ב: דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. וברייתא אחת מובאה מן ה"תוספתא" בשמה, יומא ע ע"א: לא משכחת לה מְתַקַנְתָא אלא או לר' אליעזר דתנא דבי שמואל (עי' ד"ס) או לר"ע דתוספתא וכו' ר"ע דתוספתא מאי היא דתניא רע"א פר וכו'. – מה שנמצא בתוס' שלנו פ"ד יט (דפו' וכי"ו) בשינויים.

ובירוש' (שבת פ"ח יא ע"א) נזכרה: אוריתא חדתא – תוספתא עתיקתא; ובהוריות (פ"ג מח ע"ג ב"פ): תוספת, בצד משנתו של ר' חייה¹ ומשנתו של ר' הושעיה ומשנתו של בר קפרא; ובפאה פ"ב יז ע"א (=חגיגה פ"א עו ע"ד): "בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות (ולא מן ההגדות) ולא מן התוספות אלא מן התלמוד".

footnotes: ¹ כצ"ל, וכ"ה בכריתות ח"ד א סי' יב ובקה"ר פ"ו ב.

השם "תוספות" רגיל גם בפי הגאונים² והראשונים. מוצא השם³ וענינו ישן. כבר במשנה נאמר על תנאים כר"ע: הוסיף ר"ע⁴, וגם הוספות שהוסיפו על ה"משנה" תנאים אחרונים להם הובאו בתוס' בלשון זה: הוסיפו עליהן⁵. ונמצא גם בירוש' במה פעמים (בלי ציון לברייתא) ובבבלי בלשון "תנא": ירוש' ר"ה פ"א נו ע"ד: הוסיפו עליהן שכר בתים וכו', אבל בתוס' פ"א א (=בבלי ז א: ת"ר): ויש אומרים; ירוש' ע"ז פ"ג מב ע"ג: הוסיפו עליהן הסייף וכו', וכן בבבלי מא א: תנא הוסיפו עליהן סייף וכו', אבל בתוס' פ"ה א כלולה ההוספה של המוסיפים בלשון המשנה; ירוש' כתובות לא ע"ג: הוסיפו עליהן באשה וכו', וכן בבבלי עה א: תנא הוסיפו עליהן, אבל בתוס' פ"ז ט: יותר עליהם נשים וכו'. הירוש' מביא אפוא ב"הוסיפו עליהן" דברים שאינם בלשון זה בתוס', אבל ישנם כך ב"תנא" הבבלי.

footnotes: ² בפי הגאונים גם: תוספה. ³ עי' בריל, צונץ, יובלשריפט, 91 והלאה. ⁴ כלאים פ"א מ"ג, פסחים פ"א מ"ו, ועוד. ⁵ תוס' גטין פ"ב יב, סנהד' פ"ה ה (בבלי כה ב: תנא), פי"ב ט, חגיגה פ"א ט: מוּסף עליהן.

ואשר ל"סתם תוספתא" – אמנם סתם תוס' שלנו אינה לר' נחמיה⁶, אבל כיון שישנם בתוס' שלנו כמה דברים. שאינם מקבילים למשנה שלנו אלא למשנה קדומה, וגם הסדר בתוס' שלנו אינו מקביל תמיד להלכות המשנה – סימן הוא, שתוס' שלנו השתמשה בתוס' הישנה של ר' נחמיה (למשנת ר"ע)⁷, והוסיפה בה דברים כדי להתאימה למשנתנו, משנת רבי; אבל השאירה עוד בכמה מקומות את ההלכות כמו שהיו מתאימות למשנה הראשונה, וכך נשארו אצלנו שרידים של הסדר הישן בצד הסדר החדש.

footnotes: ⁶ עי' בריל שם. ⁷ ועי' גם תוס' ב"מ פ"ו טז (לב"מ פ"ה מי"א: וחכ"א אף הסופר): ר' נחמיה וראב"י פוטרין בלבלר ופטרו את המלוה וכו', תוס' מנחות פ"ז טז (לפ"ט [פ"י] מ"ג: ראב"י אומר): ר' נחמיה ור' אליעזר [בן יעקב, ספרא מצורע פרשה ד ה ובבלי פט א] בשם וכו' כך מנחה וכו': תוס' כלים ב"ק פ"א ב (לפ"ב מ"ב): ר"ג וראב"י אמרו וכו' ועוד.

חוץ מן ההתאָמות למשנת רבי הנזכרות נשתקעו בתוס' שלנו כמה הלכות מחודשות של התנאים האחרונים. ואפשר שיש בתוס' שלנו גם דברים ממשנת בר־קפרא ותלמידיו וממשנת‏ ר' חייא ור' הושעיה וממתניתא דרב. הנה

1. תוס' פסחים פ"ט ב (בבלי צח ב: ת"ר) שנויה בירוש' ספ"ט לז ע"א בשם ב"ק: תני בר קפרא יפה וכו', ובדרך ארץ זוטא פ"ז: תני ר' חייא יפה וכו'.

2. תוס' ע"ז פ"ה ג: ישראל שמצא ע"ז וכו' שהנכרי מבטל ע"ז בין שלו וכו' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון; ובבבלי מג א: אמר רבב"ח אמר ר' יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחרי ר' אלעזר הקפר בריבי בדרך ומצא שם טבעת וכו' ש"מ וכו' וש"מ נכרי מבטל בע"כ, וכזה בירוש' שם פ"ד מד ע"א: בר קפרא אשכח חד עיזקא וכו' הדא אמרה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו על כרחו וכו'.

3. וכן במו"ק ג ע"ב: ואמר ר"ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר"ג ובית דינו וכו' = תוס' שביעית פ"א א (בירוש' פ"א לג ע"א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן).

על ריב"ל בתור "תנא", עי' גם ב"ק פב א: אלא מאן תנא (= ת"ר:) עשרה תנאין שהתנה יהושע ריב"ל הוא, ובפסחים קד א (כי"י): תנא משמיה דריב"ל כל החותם וכו'.

ואשר למשנתו של ר' חייא, הנה⁸:

footnotes: ⁸ עי' רז"פ, דרכי המשנה, עמ' 312.

1. תוס' ב"ק פ"ט א: שלשה עשר הן אבות נזיקין וכו', בירוש' ב"ק ב ע"א: ותני ר' חייה, אבל בבבלי ד ב: תני רבי אושעיא.

2. ירוש' ב"ק פ"א ב ע"ג: תני רבי חייה זה השור והבור = תוס' פ"א א.

3. בבלי פסחים ח ב: ר' חייא תני כוותיה דרב = תוס' פ"א ב.

4. תענית כא א⁹:… במתניתא דבי ר' חייא ור' אושעיא… האומר תנו שקל לבני וכו', ירוש' כתובות פ"ו לא רע"א: מתנייה (קרי: מתניתה) דר' חייה רבא = תוס' כתובות פ"ו י¹⁰, ובבבא מציעא לד סע"א: שיילינהו לתנאי |ב]דבי ר' חייא ו[ב]דבי¹¹ ר' אושעיא ואמרו גבי הדדי תניין (כלומר: שאלו את תנאי הברייתות איך הם שונים בברייתא דר"ח ור"א)¹² = תוס' פ"ג ב (דפו' וכ"י ו'), ועי' ב"מ פה ב: מתניתא דמר (דר' חייא) מתנינא¹³.

footnotes: ⁹ =כתובות סט ב. ¹⁰ אבל בירוש' קידוש' פ"א נה ע"ד: תני האיסר וכו' (תוס' ב"ב פ"ה יא–יב) תני ר' חייה סילעא ארבעה דינרין (ליתא בתוס') שש מעה כסף וכו' (תוס' שס) ותני (תוס' שם) רשב"ג אומר וכו'. חילפיי וכו' דלא אפיקיה מתניתא דר' חייה רבא ממתניתין וכו' והא תני ר"ח סילעא וכו' והתני ר"ח שש מעה כסף וכו' והתני ר"ח שני פונדיונין וכו' והתני ר"ח שני איסרין וכו' והתני ר"ח שני מסומיסין וכו'. ה"תני" הא' נמצא בחלקו הראשון בתוס', אבל "דינר כסף אחד" וכו' ליתא שם וליתא גם בברייתא שבבבלי קידושין יב א, אבל ישנו בברייתא שבב"מ מד ב "והאי תנא סבר (כר' חייא!) דהבא טיבעא הוי", והתוס' דסברא בב"מ (פ"ג יב) "דהבא פירא הוי" השמיטה בבא זו. אבל אין בה, כמו שהעירותי, גם בבא ד"סילעא" דר"ח, התוס' השתמשה אפוא ב"תני ר"ח", אבל שינתה בה דברים. ¹¹ כ"י ה' ופ' וה"ג. ¹² עי' נדה מג ב למדרש הלכה: שיילינהו לתנאי איכא דתני כר"פ ואיכא דתני וכו'. ¹³ ירוש' שביעית רפ"י לט ע"ב: תני ר"ח עד שתפגום = תוס' פ"ח ד (בלשון אחר), תרומות פ"ה מג רע"ד: דתני ר' הושעיא = תוס' פ"ו ד (בלשון אחר), ב"ק כפ"א ב ע"ג: דתני ר' הושעיא, הוא פרפרזה של התוס' ספ"א, ושונה ממנה!

אבל התוס' אינה אחת [=זהה] עם "תני ר"ח", שהרי:

1. בירוש' הוריות הנזכר נזכרות "תוספתא" ומשנת ר"ח זו אצל זו (כמו שהעיר כבר בעל הכריתות).

2. "תני ר"ח" שבבבלי אינו שוה לתוס': נזיר ס ע"ב–סא רע"א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר' חייא: ב"ב סז א: ת"ר וכו' (=תוס') והא תני ר"ח וכו'; שם סז ב־סח א: ת"ר וכו' (=תוס') והא תני ר"ח; נדה כה א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר"ח מרוחקין וכו' שני חוטמין שתי טיפים של זבוב תני ר"ח ומקורבין וכו'; והשוה גם כתובות נב א: ת"ר וכו' לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא א"ל רב הכי אמר חביבי (ר' חייא) לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (= תוס' פ"ד). ר' חייא ידע אפוא ברייתא זו, שהיא מתאימה לתוס' שלנו בעיקרה, והוסיף עליה דברים, והבבלי מביאן זו אצל זו. ובירוש' שבועות פ"ו לז ע"ב: זה אומר אזור גדול וזה אומר קטון. תני ר' חייא ולא ידעין מה תני אין תימר חייב מתני' פליגא וכו' אין תימר פטור מתני' פליגא וכו', ועי' תוס' פ"ה יד–טו.

ושתי פעמים נזכר בתוס' שלנו ר' חייא ("אחייה"): בביצה פ"א ז (חולין פ"ו ג), ושם נזכר גם "ר' אבא" (=רב), ובנגעים פ"ח ו (אבל זה לקוח מת"כ, עי' מו"ק ז ב ות"כ מצורע נגעים סוף פרשה ב).

ואין כל יסוד ליחוסם של הראשונים, שייחסו תוס' שלנו לר' חייא (הראשון שהביא ראיה לדבריו הוא במכתב שבקטע שאצל שכטר, סעדיאנא 141, שנסתייע מההיא דב"ק). וגם דרך אחרת לר"ח ולתוס' שלנו, כי משנת ר"ח אינה אספת חומר אלא משנה מקבילה למשנתנו, שקובעת הלכה; ר"ח שונה בלשון "חכמים" דברי יחיד שבמשנה, ובלשון יחיד – דברי "חכמים" שבמשנה; משנת ר"ח קובעת הלכה נגד משנתנו, מציעה את המשנה בהרחבת דברים ובפירושה, מוסיפה הלכות שנתחדשו אחרי משנת רבי ע"י מעשה (אוקים תנא עליה ותנא, חזר וקבעה במתניתיה). מה שאין כן התוספתא. היא בעיקרה השלמת המשנה ע"י אספת החומר הישן, ע"י העתקת המחלוקת, ע"י הבאת משנת תנא אחר, ע"י "פירוש", שאינו פרפרזה אלא ביאור לנוסח קבוע; זו של ר"ח היא "משנה", וזו שלנו – תוספתא.

מצד אחר החליפו ר"ש בן חפני ואלה שנמשכו אחריו¹⁴ "תוספתא" שלנו ב"תוספתא" הקצרה שהובאה בבבלי בלשון "תנא"¹⁵, וייחדו את שם "תוספתא" רק ללשון זו, ויצאה להם טעות זו מדברי בעל סתו"א:

footnotes: ¹⁴ כריתות, מאירי בהקדמת אבות. ¹⁵ [ל"תנא" ייחד מו"ר ציון א ב"ציונים" שבסוף ספרו "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב עמ' 1291–1297].

"וכל היכא דאיכא תנא תוספתא היא שנוספה על המשנה ומה שחסר מן המשנה הוסיפו אותו חכמים בגמרא מן הברייתא, תוספתא זו שהיא תוספת על המשנה (לפיכך) אינה כתובה בלשון תנו רבנן אלא בלשון תנא אע"פ שכל תנו רבנן תוספתא היא (=ברייתא ותוס' שלנו) וכל ברייתא שאינה בלשון ת"ר אלא בלשון תניא ממנה אתה למד שהיא מתורת כהנים¹⁶. אבל אח"כ בסי' סז: וכל היכא דאיכא ואמר מר תשובה היא מאותה ברייתא שהיא תוספתא, ותוספתא תנו רבנן היא!

footnotes: ¹⁶ סתו"א בשה"ג אות ס סי' סה–סו, הוצ' כהנא עמ' 29.

כי ר' שמואל הנגיד אומר במבואו: התוספתא היא שיור המשנה וסימנה תנא; ובמקורו, מבואו הערבי של ר' שמואל בן חפני גאון סורא, שקטע ממנו נדפס בס' היובל להרכבי:

שרה ד̇לך אלתוספתא פהי מ̇ת̇כ̇יר֯את אלפ̇רו̇ע (= מבחר ההלכות) אלתי בקית בעד אלמשנה פעניאנהא פי אלתלמוד כלה [תאנא].

אבל "תנא" זה הוא רק חלק של ה"תוספתא", חלק שהוצָא מתוך התוס' ונתקצר בלשון קצרה, ונמצא גם בבבלי ("תנא") וגם בירוש' ("תני") לא רק לפרש את המשנה, אלא גם לחלוק עליה (בבבלי: ותנא דידן, והאנן תנן, בירוש': מה ופליג, תנינן… ואת אמר). ואינה אסֵפַת־הערות למשנה, אלא הדברים קבלו צורת "הערות" ע"י קיצורן, ע"י שהוציאו מהברייתא רק את תורפָּהּ, רק את הדברים המפרשים או המתנגדים, כך בנזיר נב ב (בחגיגה כב ב הברייתא שלמה), סוטה מד א: תנא מפני וכו' (בירוש' כג ע"א שלם: תני ר' אליעזר אומר וכו' שהן וכו'), ב"ב קמד ב (בירוש' יז ע"א שלם: תני האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך בזמן וכו').

כמה וכמה "תנא" נמצאים בתוספתא, כמו פסחים נג ב, סה א; כתובות כז ב, עז א; ב"ב כ ע"ב; נדה כ ע"א; סוכה לט א; יומא מד א (תנא בכל וכו'); כתובות קט א; קידושין כד א, ס ע"ב; נדרים יג א; נזיר ס ע"א; ב"ב כ ע"א (ב"פ), כו א, צח ב (ב"פ); סנהד' כא ב, מה א; שבועות טו א.

וכאן אנו רואים ברור, כיצד נקרע "תנא" זה הבבלי מתוך המשך דברי התוס':

ב"ב צז ב: תאנא פיטסות וכו' (תוס' פ"ו ג), ב"מ סח א (תוס' פ"ד יא), שם צד א (תוס' פ"ח יט), שם ס ע"א (תוס' פ"ג כז: מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטילו!), בכורות כט ב (תוס' פ"ג ט).

יש ב"תנא" זה גם דברי אגדה וסיפורי־מעשיות מחכמים שונים, האחרון שבהם הוא מעשה מתלמידי בר־קפרא לפני בר קפרא (ברכות לט א, ודבר זה מובא בירוש' שם י ע"ב–ע"ג בשם: רב יהודה בשם אבא בר בר חנה), ומסים: תנא אמרו לא יצאה שנתן וכו'.

גם "רבותינו" (=ר' יהודה נשיאה) נזכרים בה (גטין עו ב). הנה "תנא אם רוב וכו' " שבמגילה כד ב מובא בתנחומא נשא ח: ר' הושעיא הגדול¹⁷ שונה אם רוב וכו'; ו"תנא (רכות וכו') וגבוהות אחת עשרה אמה" שבסוכה מה א מובא בירוש' נד ע"ב בשם "בר קפרא": בר קפרא אמר וגובהן אחת עשרה אמה¹⁸.

footnotes: ¹⁷ בובר יד בטעות: ר' יהושע הגדול. ¹⁸ אבל נב ב: תנא גובהה של מנורה חמשים אמה, בירוש' נה ע"ב: בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה. והא וכו'. ואולי שינה זה התנא מפני הקושי הנזכר.

חוץ מבר־קפרא נזכר בברייתא זו גם רבי: סוכה לט א וסנהד' ה ע"ב (עי' ד"ס). ועי' גם עירובין ח א: דאמר רבין בר רב אדא אמר רב יצחק מעשה וכו' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור וכו'. אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרין וכו'. וגם ר' יהושע בן לוי, פסחים קד א¹⁹: תנא משמיה דר' יהושע בן לוי וכו'²⁰.

footnotes: ¹⁹ כ"י מ' ומ' ב' ורשב"ם כ"י. ²⁰ תענית יד ב: תנא, מובא בירוש' סד ע"ב בשם ריב"ל.

מצד אחר מוסבים כבר דברי רב על ברייתא כזו, שבת קכ ע"ב: תנא נר וכו' לייט עלה רב וכו' אילימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני לה כר"ש וכו'; חולין מד א: תנא וכו' ברובה, וכמה רובה רב אמר רוב עוביה וכו'.

בכל אופן לא יצא אפוא ה"תנא" מבית מדרשו של רב ("דבי רב")²¹.

footnotes: ²¹ כדעת הופמן, צור איינלייטונג, 18.

אמנם גם ברייתא זו, כברייתות בכלל (עי' בסמוך), בבלית היא, ולפחות ישנם כמה²² "תנא", שנלקחו מברייתות בבליות. חולין סג ב²³: תנא עומדת כאן [בבבל]²⁴ ורואה נבלה בא"י, ילקוט כ"י ואה"ת: עומדת כאן ורואה וכו'; רש"י הגיה ("ה"ג") כנו' שלנו, ו"ל"ג כאן²⁵, שאם אומ' כאן משמע שהתנא הוא בבלי ולעולם לא תנא ולא ברייתא היה בבבל ועל זה לא גרסינן כאן". אבל הלא גם בגיטין יד ב (וכתובות

footnotes: ²² עי' ב"ב כו א: תנא ארבע אמות שאמרו וכו' (עי' תוס' פ"א יד), אבל בבבל שתי אמות, עי' שם. ²³ כ"י מ', ר' א' וילקוט. ²⁴ מורכב מן הנוסח הישן וגי' רש"י. ²⁵ כמו שהעיר הגליון בתוס' הרא"ש כ"י, עי' ד"ס.

צד ב) שנו בברייתא: וכאן אמרו (עי' בסמוך), ובמציאותן של ברייתות בבליות²⁶ א"א לָפון כלל, ואין כל־ספק ע"כ, שהנוסח הישן: עומדת כאן ורואה נבלה בא"י, הוא הנוסח העיקרי.

footnotes: ²⁶ ב"ר פל"ג ג: הילכתא דבבלאי, מדרש תהלים קד כב: "משניות – דרבנין בבלאי".

הברייתות שבתוס' שוות יותר בלשונן וסגנונן וגם בתוכנן לאלה שבירושלמי, ולא לאלה שבבבלי. הברייתות שבבבלי ב"ת"ר" ו"תניא" – הן בבליות או חצי־בבליות.

הנה ל"ת"ר" בביצה טז ב שלח ר' אלעזר מא"י: לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וכו' אלא רבי אוסר וכו' (= תוס' פ"ב א!]. ל"תניא" בסנהד' נג א, שהובא בירוש' כד ע"א בלשון "תמן תני(נן)" מוקבל בבבלי שם נג ב: כי אתא ר' יצחק תנא כדתנן (= תוס' פ"י א), וכן ל"תניא" שבמנחות מח א – כי אתא ר' יצחק תנא (מח ב).

"תניא" שבגטין עד ב (=תוס' פ"ז ג) מובא בירוש' גטין פ"ז מח ע"ד בלשון "תמן מחלפין" (כאן התוס' מתאימה לנוסח הבבלי!). ב"ב כו א: אמר שמואל לא שנו אלא בא"י, אבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא וכו' שתי אמות וכו' אלא לאו כשמואל וכו'.

כתובות נב א (שהבאתי לעיל): ת"ר וכו' לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (=תוס').

ב"תניא" שבגטין יד ב (בתובות צד ב) מפורש: וכאן ("בבבל") אמרו²⁷. וגם הירוש' מזכיר כמה פעמים: "תניי תמן" (בבבל)²⁸.

footnotes: ²⁷ שהעיר עליו כבר רצ"ה חיות באגרת בקרת (ה' א'), ועי' מה שאמרתי לעיל ע"ד "תנא" הבבלי. ²⁸ שהעיר עליהם כבר רצ"ה חיות (ורפ"פ דחה פירושו ונדחק).

והשתמשו גם הבבלי גם **הירוש'**²⁹ בקובצי ברייתות רבים: בר קפרא, ר"ח ור"ה, לוי, קרנא, דבית רבי, דבית רב, דבית שמואל ועוד.

footnotes: ²⁹ ואפי' חומר־הברייתות של הירושלמי הוא גדול הרבה יותר מזה שנמצא בתוספתא.

ואפילו בשעה שהבבלי מעתיק את התוספתא אין זה לשונה וסגנונה ממש, מפני שבבבל היו ה"תנאים" השונים את התוספתא כֵמשנה, עד סוף ימי הגאונים, בעל־פה – משנים לפעמים את הסגנון הארצי־ישראלי, ויֵש שהיו מוסיפים גם פירוש וגם הוספת־דברים של אמוראים. זהו סוד השינויים שבין הבבלי לתוס'.

היחס הוא אפוא:

תוס' קדומה – שני ילדיה: הברייתא שבבבלי והתוס' שלנו – הברייתא שבירוש', שהיא ממוצא התוס' שלנו³⁰.

footnotes: ³⁰ עי' גם שוורץ, תוס' שבת 24, המעיר: das den Schlussredakteur des Babli eine den Charakter unserer Tos. tragende Barajta־Sammlung vorgelegen haben müsse.

ואילן היחס הוא: o תוספתא קדומה

תוס' שלנו o

o בר' שבבבלי

בר' שבירוש' o

מה טיבה של התוס'?

א) "התוספתא – אומר רז"פ³¹ – באה להשלים המשנה אם "נפקד חלק מחלקיה…

footnotes: ³¹ דרכי המשנה פרק ה, וורשה תרפ"ג 322–323. עי' גם שפניר, 32 וכו'.

ב) "התוספתא נקשרת לפעמים בחיבור פנימי עם המשנה כעין פירוש לחלק הקודם… במקומות אלה ובמ"א התוספתא אינה חוזרת להביא עיקר המאמר אבל היא המשכה למאמר המשנה ומקושרת בו כסיפא לרישא… ולפעמים מביאה התוספתא מאמר המשנה עם תוספת איזה תיבות לביאור…

ג) "התוספתא מביאה המחלוקות אשר לא נזכרו במשנה, או שהמשנה סתמה כאחד החולקים או שלא נתנה מקום להמחלוקת… וגם במחלוקת הבאה במשנה התוספתא מארכת בשקלא וטריא בין החולקים והמשנה מקצרת לרוב…".

ויש שהתוספתא מביאה משנת תנא אחר במקום המשנה הסתמית שבמשנתנו, משנת ר' יוסי ומשנת ר' יהודה נגד משנת ר"מ שבמשנתנו, ולהפך – משנת ר"מ נגד משנת ר' יוסי, שנמשך אחריה רבי במשנתנו.

וכך נשארו בתוס' ביחוד שרידים הרבה – ממשנת ר' יהודה ור' יוסי. כמו ההקבלות לכלים פכ"ד שבתוס' כלים ב"ב פ"ב ט–יא, שהן ממשנת ר' יוסי (וכן נמצאים בתוס' כלים הרבה שרידים ממשנת ר' יוסי שלא נכנסו לתוך משנתנו, שֶסְתָמָה ר' יוסי). וכן נמצאים שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת³², כמו בתוס' פ"ה א ב: הַנָקטְמִין טמאין וכו', שהיא מתאימה לכלים פט"ז מ"ו, משנת ר' יוסי, ומתנגדת למשנת שבת פ"ו מ"ח³³.

footnotes: ³² [דברי מו"ר זצ"ל על משנת ר' יוסי בתוספתא נמצאים ברובם בלשונם ב"מבוא למשנה" (לעיל עמ' 145־6), ואעפ"כ לא קיצרתי בהם כאן, שלא לפגום בשלמות הרצאת הדברים כאן.] ³³ וגם דברי ר' אליעזר בקב הקיטע שבתוס' שם – ממשנת ר' יוסי הם, שר' יוסי אוסר (פ"ו מ"ח).

וכל "פירקא דאמוראי", תוס' פ"ו–פ"ז, הוא ממשנת ר' יוסי, ששנינו במשנתנו פ"ו מ*י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר (כנו' הירוש' ועוד) אף בחול אסור משום דרכי האמורי, וגם התוס' מתירה "משום רפואה", דתניא בתוס' פ"ז כא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי (משום רפואה!), וכן שם כג: לוחשין על העין וכו'. ומפני שר' יוסי הוא ששנה דרכי האמורי האלה וממשנתו לוקחו – לכן תניא בסוף פ'"ז: וכן היה ר' יוסי אומר אין לך מן הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי וכו'³⁴.

footnotes: ³⁴ אם שנה גם ר"מ במשנתו "דרכי האמורי" אין אנו יודעים, אלא שבספרא אחרי מות פי"ג ט (פרשת עריות) נאמר: ר"מ אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.

וכן פי"ג יז: כיפת ("כופת") בין חקוק וכו' ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה, וזו משנת ר' יוסי (כלים פכ"ב מ"ט ותוס' שם ב"ב פ"ב א–ג).

ואני מזכיר עוד מקום אחד:

שנינו בשבת פי"ז מ"ד: ר' יוסי אומר כל הכלים נטלין וכו', כ"ה בבבלי ובמשניות, ברי"ף וברא"ש. אבל בירוש' ובהו' לו ליתא "ר' יוסי אומר", אמנם בעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים נטלין, ובשבת קנז א: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים (ר' יוסי ור' שמעון!)³⁵.

footnotes: ³⁵ ועי' תוס' פי"ד א: ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה.

ר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, וכדברי רב נחמן בשבת שם (קנז א): מאן דלית ליה מוקצה סבר ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש, ולא כמו שמשנתנו שנויה אצלנו פכ"א מ"ג (בש"א מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין ובה"א נוטל את הטבלה כולה ומנערה).

וגם סתם כלים פי"ח מ"ב: ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, מיתוקמא בבבלי שבת (מד ב) כר' שמעון דלית ליה מוקצה.

ואמנם כן – בתוס' שבת פט"ז ו מַפיך מתני' ותני: בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובית שמאי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי עינוותנותו של (ר') זכריה בן אבקולס היא שרפה את ההיכל.

ואין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו כאן, והוא שתלה בזה הערה היסטורית: עינוותנותו וכו', וע"כ הסמיכו לה כאן בתוס': אמר ר' יוסי (כענין שאמרו בבבלי חולין צד א על הברייתא אמר ראב"י "על דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל": מאי קמ"ל דכולה ראב"י היא).

ואף ממשנת ר' יהודה ישנן כמה וכמה קבוצות של הלכות **בתוס'**³⁶. למשל

footnotes: ³⁶ ועי' לעיל עמ' 122.

א) בתוס' ברכות פ"ד: פ"ד ה"א – לא יטעום וכו'. ירוש' פ"ו י רע"א: תני ר' חייה, ת"כ קדושים פרשה ג ט, וסתם ספרא ר' יהודה. ושם ה"ד, כולה ר' יהודה: על הזרעים הוא אומר בורא מיני זרעים על הדשאים הוא אומר בורא מיני דשאים – כר' יהודה בפ"ו מ"א³⁷. ושם ה"ו–ה"ז, כולה ר' יהודה: הכוסס חיטין מברך עליהן בורא מיני זרעים (כר' יהודה דלעיל) וכו' הכוסס האורז וכו' אפאן ובשלן וכו' ואין

footnotes: ³⁷ סיפא: ועל הירקות הוא אומר בפה"א ר' יהודה אומר ברוך מצמיח האדמה בדברו, שלא כר' יהודה דמשנתנו, ותרי תנאי אליבא דר' יהודה.

מברך עליהן אחריו כלום (כר' יהודה בשם חכמים, שלהלן הט"ו, עי' שם).

ב) וכן הט"ו עד סוף הפרק היא כולה קבוצה של הלכות ממשנת ר' יהודה; הט"ו: זה הכלל כל שהוא מין שבעה ומין דגן רג"א מברך אחריו שלש ברכות וחכ"א ברכה אחת מעין שלש. מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין ביריחו הביאו לפניהם כותבות וכו'. ר' יהודה אומר משום ר"ג כל שהוא מין שבעה ואינו מין דגן ודגן שלא עשאו פת רג"א מברך אחריו שלש ברכות וכו'. מעשה בר' טרפון שהיה יושב בצלו של שובך וכו' – כל הט"ז־הי"ח ממשנת ר' יהודה (תלמיד ר' טרפון) היא, כהלכה שהובאה לפניה בהט"ו בפירוש בשמו, שכן שנינו במדר"י בשלח, מסכת ויהי, פ"ה: ור' יהודה אומר בלשון אחר וכו' כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר וכו' כבר היה ר' טרפון וזקנים וכו', כסתם של התוס'. וגם הי"ט שאחריה: עקרו להביא את החתן וכו' – ר' יהודה היא, שכן אמרו בבבלי פסחים קב א: מאן תנא עקירות ר' יהודה דתניא חברים שהיו מסובין וכו' א"ר יהודה בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים וכו', וההלכות שאחרי הי"ט שייכות לה. וא"כ כל הענין מהט"ו עד סוף הפרק ממשנת ר' יהודה (ועל ה"כ חולקת הי"א דפ"ה!).

ג) וכן בפ"ו (פ"ה) ה"ו: הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים וכו'. והבבלי (נב א) מפרשה לפי הנוסח שלנו ושלו בתוס' ברישא שהיא ב"ש, ואליבא דר' יהודה; אבל בירוש' (יב ע"ב) הנוסח ברישא: שבש"א בשמים ומאור ובה"א מאור ובשמים (ועי' רש"ס שם), וא"כ ברייתא דהנכנס – ב"ה ואליבא דר' יהודה היא. בכל־אופן "הנכנס" הוא משנת ר' יהודה. וכבר הוכחנו שמשנת "אלו דברים", משנת ר"מ, וא"כ פ"ו שבתוס' כולו ר' יהודה.

ד) ובפ"ז (פ"ו) הט"ו: עשרה שהיו עושין עשר מצות וכו' יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת – ר' יהודה היא, בסוכה מו א: היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אקב"ו על המצות³⁸. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת. ולפי זה נראה שכל הענין, מן "העושה כל המצות" וכו' (ה"ט) עד כאן – ממשנת ר' יהודה, ואמנם הלכה טו: היה עושה מצות כל היום וכו' – נשנית כבר בעיקרה לעיל ספ"ו (ספ"ה): היה עומד בחנות וכו', וכן ההלכה: עשרה שהיו עושין וכו' – שנויה כבר בעיקרה בהלכה שלעיל פ"ה הכ"ג: עשרה שהיו אוכלין וכו' אחד מברך לכולן, אלא שכל פיסקא שלנו ממקור אחר היא.

footnotes: ³⁸ וכן תני ר' חייה בירוש' דמאי פ"ה כד ע"ג סתם: כוללן ברכה אחת, כת"ק.

וההלכות שבפ"ה כב–כג: היה מקריב זבחים וכו' לקוחות ממקור אחר, המקביל למשנתו של ר' יהודה כאן.

ושרידים כאלה רבים בתוספתא.

את התוספתא המפרשת והמוסיפה היו שונים בצד כל משנה ומשנה ומשלבים אותה בה, בלי כל סימן מיוחד, וכך היא משולבת ונספחת למשנה בלי כל ציון גם בבבלי וגם בירוש'.

1. ברכות כט א: והא תנן אל תאמן וכו' (אבות פ"ב מ"ד) שהרי יוחנן וכו' (ברייתא!).

2. שבת קנג א: תנן התם וכו' (אבות פ"ב מ"י) שאלו תלמידיו וכו' (ברייתא, אדר"נ פט"ו ד').

3. פסחים יט א: תנן התם וכו' (עדיות פ"ב מ"ג) א"ר עקיבא זכינו וכו' (ברייתא)³⁹.

footnotes: ³⁹ ועי' הלוי ח"ה 879.

4. נדה נ ע"ב: ת"ר (משנה!) א"ר יוחנן בן נורי וכו' (ברייתא).

5. שם ע ע"א: דתנן מצורע וכו' (נגעים פי"ד מי"א) ראב"י אומר הכל וכו' (ברייתא!), ובערכין יז ב וכריתות ט ב: ותניא, תניא ראב"י אומר וכו', וכתבו התוס' בנדה: ואע"ג דדברי ר' אליעזר אינן שנויין במשנה לא חש להאריך ולומר תניא וכו'.

6. סוטה מד א: ותנא תונא וכו' (משנה) בד"א וכו' (ברייתא!).

7. כריתות כה א: והתנן כשר וכו' (משנה!) פרה בשחיטה וכו' (ברייתא).

8. זבחים סב סע"ב: תנן התם וכו' (מדות פ"ה מ"ב) נמצא פורח וכו' (ברייתא שהובאה בדף נד ע"א).

9. בבבלי וירוש' (משנה מקואות פ"ח מ"ג!) ואם יצאתה וכו' (תוס' מקואות פ"ו ו!), וכן בירוש' שבת פ"ט יב ע"א: תמן תנינן הפולטת וכו' אם יצאת וכו' (ובסמוך שם בירוש': ותני כן על דר' עקיבה)., שבת פו א: ת"ר פולטת וכו'

וכן בירושלמי:

1. פיאה פ"א טז ע"ב: תמן תנינן אילו וכו' (משנה) הוסיפו עליהן הפורק וכו' (ברייתא), ובירוש' סנהד' כז ע"ג רק: הוסיפו עליהן וכו'.

2. פיאה פ"ז כ ע"ג: תמן תנינן מתירין בגמזיות של הקדש (פסחים פ"ד מ"ח), אמרו להן חכמים אי אתם מודים וכו' (תוס' פ"ב כב); ובירוש' פסח' פ"ד לא ע"ב: כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש, אמרו להן וכו' – הכל כמו בתוס'.

3. יומא פ"ז מד ע"א–ע"ב (סוטה פ"ז כב ע"א): תמן תנינן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה (מגילה פ"ד מ"ד) מדלגין בנביא ואין וכו' (תוס' פ"ד יח).

4. נדה פ"ג ג ע"ג: תמן תנינן וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת (פ"ז מ"א). יהודה בן נקוסא אומר וכו' (תוס' פ*ב יא!).

5. שם ג ע"ד: בגיטין כהיא דתנינן תמן זה גיטיך וכו' (גטין פ"ז מ"ג). ורבותינו אמרו הרי זה גט (תוספתא פ"ז יא, ובבלי עו ב: תנא רבותינו וכו', עי' שם, ושם עב ב), ובגטין שם מח ע"ד מצורפת הברייתא לפיסקא סתם.

ויש ששילבו את התוס' במשנה שאינה שייכת לה:

1. סוטה פ"ב יח ע"א: תמן תנינן אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה (יומא פ"ג מ"י) שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצים מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. מה היה כתוב עליה וכו'! וכן בירוש' יומא פ"ג מא ע"א: אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה וכו' ומה היה כתוב עליה וכו'. המשיכו אפוא את התוס' יומא פ"ב ג, תוס' שמביאה את המשנה כולה ומוסיפה עליה: ("הילני אמו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה".) שבשעה (דפו' וכ"י ו') שהחמה וכו' – לפרשת סוטה, והיא שייכת לנברשת, וכן הובאה בבבלי יומא לז ב: הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו'. תנא בשעה שהחמה וכו'⁴⁰.

footnotes: ⁴⁰ והשוה ירוש' ב"מ סוף פ"ז, שאגב שהובאה שם הברייתא דתוס' גטין פ"ו ט, הביאו גם: וכפר עותני כגליל וכו', שאינו שייך כלל לענין!

דרך זה של שילוב ברייתא במשנה נהוג כבר במדרשי הלכה, ביחוד בספרא, שהוא משלב תוספתא במשנה ומביאן יחד בלשון "מכאן אמרו", כמו:

1. ספרא שמיני פרשה ז ג: עד חצבים גדולים בלוג (כלים פ"ב מ"ב) נשתקע הדבר וכו' (תוס' כלים ב"ק פ"ב ב).

2. שם י–יא: י' – כוורת פחותה וכו' (משנה בכלים פ"ח מ"א), וי"א – א"ר יוחנן בן נורי וכו' (תוס' בכלים ב"ק פ"ו ד).

3. שם פ"י ב–ג: תנור שנטמא וכו' (משנה בכלים פ"ה מ"ז), חלקו לשנים והם שוים וכו' (תוסִ' ב"ק פ"ד ח).

4. שם ט: האבן שהיה שופת וכו' – כלים פ"ו מ"ב, אבל סופו של ספרא: עליה ועל הזיז וכו' – תוס' שם ב"ק פ"ה ג בשם ר' יהודה, אלא שבספרא נשנה סתם, שסתם ספרא ר' יהודה.

והרבה כאלה.

משילוב זה וטעות זו של הירוש' בסוטה ויומא תשובה נצחת – אם יש צורך בזו – לצוקרמנדל (ובזה אנו מגיעים לשיטותיהם של החכמים על התוספתא) וגם לדינר⁴¹.

footnotes: ⁴¹ ראה"ו (דדו"ד ח"ב 219–221) נמשך במקצת אחרי דינר, אבל מחליט שנתחברה בסוף ימי האמוראים וראתה את שני התלמודים.

צוקרמנדל החליט, שהתוס' היא משנתו של הירושלמי (ו"תני" שנמצא בירוש' לתוס', ו"אנן תנינן" למשנה – מידי סופרים ומגיהים אחרונים באו!) והמשנה שלנו – משנה בבלית היא, שהוציאוה הבבליים (לפי תיקונו האחרון בסוף ימיו) מתוך התוס', והניחו את התוס' כמו שהיא אצלנו עתה. אבל מתחילה היתה התוס' כוללת גם משנה שלנו, וזו היתה משנת הירוש', ואת משנתנו אנו, "משנת הבבלי", מביא הירוש' בלשון "תמן תנינן", שפירושו לפי דעתו: שם בבבלי שנינו(!)⁴². אבל אם כך הוא, היתה התוס' שונה "שבשעה שהחמה" וכו' – לפני "אף היא עשתה טבלא של זהב", ולא היה כל מקום לירוש' לטעות! על־כרחך עליך לומר. שהתוס' העתיקה תחילה את המשנה כולה בלשונה בתור ציטאט, והסמיכה לה את פירושה: שבשעה וכו', אע"פ שהוא שייך באמת לחלק הראשון, וזהו שגרם לטעותו של הירוש', שהמשיך את התוס' לחלק האחרון של הציטאט, לפרשת סוטה⁴³.

footnotes: ⁴² פירוש שאי־אפשר כלל לקבלו, ומובן שא"א כלל לומר ג"כ, שכל "אנן תנינן – אית תניי תני" (תני ר"ח, וכדומה), שנמצא בירוש', וכל "תני" שנמצא בו – מידי מגיהים באו, שהרי אמוראים עוסקים בתירוץ הסתירה; וגם ב"תני" – יש "תני", כמו שהזכרתי כבר, המתנגד למשנה, והירוש' מקשה "מה ופליג" ומתרץ, או ששואל: תנינן כך וכך ואת אמר כך וכך, ומתרץ! ⁴³ ועי' גם ירוש' נדה פ"ג ג ע"ד: תני וכו' והא תנינן וכו' מתניתא בצוללין ברייתא בעכורין, ושם נא ע"א: דתנינן תמן (בכורות פ"ג מ"ב) וכו' ותני עלה (תוס' פ"ב יג) וכו'.

מכאן גם תשובה – אם יש צורך בתשובה – לדינר הסובר⁴⁴, שהתוס' שלנו נתחברה אחרי שני התלמודים ועל פי הברייתות שבהם ותיקוני האמוראים⁴⁵, שהרי הירוש' השתמש כאן בל"ס בתוס' שלנו. וכן השתמש בה בל"ס בכמה מקומות, ויש שכוון לה ברמיזה קלה.

footnotes: ⁴⁴ מונ"ש 1870. ⁴⁵ השערה, שהשיב עליה בצדק שוורץ במונ"ש 1874, שא"כ למה הניחו חלק גדול מאד של ברייתות ולא אספון לתוך התוס', ומאין לקחו את כל החומר "המוגה" של התוס' לסדר טהרות שאין לו תלמוד, ולסדר זרעים שאין לו אלא ירושלמי בלבד?!

ואם לא ידעו לפעמים האמוראים מברייתא פלונית ואלמונית אין בזה ראיה של כלום לאיחורה של התוס'; "ברייתא לא שמיעא ליה", אמרו כבר בתלמוד. ואמרו על רב⁴⁶ "שמיע ליה ולא הדר ביה". ואפי' במשנה, שהיא בוודאי ובכל־אופן קדומה לאמוראים ולתלמודים, – אנו מוצאים כמה פעמים שנעלמה מעיני האמוראים משנה זו וזו!

footnotes: ⁴⁶ ב"ב קע ע"ב.

אלא שדבר אחד, שכבר העיר עליו רז"פ, ברור אמנם, והוא שכמה ברייתות אחרות נוספו ונשתקעו בתוס'. על בר־קפרא ור' חייא כבר העירונו, וחוץ מזה יש להזכיר הרבה דברים שנשתקעו בתוס' מברייתא של בית רבי ("תנא דבית רבי"), כמו תוס' שביעית פ"א ח (ירוש' שם), שבת פ"ג כא (ירוש' ו ע"ד), כתובות פ"ו ג ("דבי רבי", בנדרים לט ב, והתניא, כתובות סח א), שבועות פ"ב א (ירוש' שם) ועוד. וכן מברייתא דהלל (בנו של ר"ג ברבי) שהיא בוודאי ג"כ מדבי רבי, תוס' שביעית פ"ח י (גטין לז א). ומהם יצאו כנראה ביחוד כל הדברים שנאמרו בשם רבי ובניו.

ויש בה גם דברים – מברייתא של (אבא כהן) "בר דליא", תוס' כלאים פ"א ח – "מן דבר דליא" (ירוש' פ"א ה"ו כז ע"א, ועי' שם ספ"ח לא סע"ג: תנא בר דליא ולא ידעין מה תנא, אבל בב"ק ספ"ד: דבית לוי). וכן מברייתא של "בית לוי", תוס' ב"ב פ"ג א: חנויות הפתוחות וכו', בירוש' יד ע"ג: א"ר יוחנן זנה אייתיתיה מדבית לוי היו שם חצירות (=חנויות) וכו'. ובוודאי גם מ"תנא דבי שמואל".

וכן השתמש בעל התוס' שלנו גם ב"דבי רב", שהרי בתוס' ביצה פ"א ז (חולין פ"ז ג) בוודאי שישנו לפנינו ציטאט ממשנת רב⁴⁷: א"ר יוסי ומה מילה וכו' השיב ר"א בנו של ר"א הקפר מה למילה וכו' אמר רבי אבא זה אחד מן הדברים שהיה ר' חייא (אחייה) אומר אין לי תשובה והשיב ר"א⁴⁸.

footnotes: ⁴⁷ הופמן, מנצין חי"א, 1884, 126. ⁴⁸ בבלי חולין פד ב, ירוש' ביצה פ"א ס ע"ב, ובטעות שם: אבין.

"(אמר ר' אבא) זה אחד" וכו', מתאים רק לשונה הברייתא כהערת־חתימה, שגם ר' חייא גם בר קפרא שנו דברי ר' יוסי במשנתם, והעיר עליהם ב"ק את תשובתו, ור"ח לא העיר כלום. ורב המסדר של "תנא דבי רב", הביא את דברי בר קפרא וחתם כך. והוא משנת רב. כי רב נזכר כעדותו של רב האיי (ערוך ע' רב) עוד ג' פעמים בברייתות בשם "ר' ("רב") אבא". בברכות מט א (צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף), ובכתובות פא א: ר' אבא אמר שאלתי את סומכוס, ובשבת קלה ב: ר' אבא⁴⁹ אמר הטבילה ואח"כ ילדה.

footnotes: ⁴⁹ כנו' כ"י מ'.

ובמדר"י בשלח ויסע פ"א 154 (מדרשב"י, אפשטיין־מלמד 102): אמר רבי אבא דבר זה שח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל, ו"מלשונו נראה שהוא מספר הדבר לא בארץ ישראל ושהיה מתלמידי רבינו הקדוש החשובים ששח לו דברים בינו לבין עצמו"⁵⁰.

footnotes: ⁵⁰ משפחת סופרים בערכו.

ואפשר שישנם עוד כמה דברים בתוס' מ"תנא דבי רב", ואולי שייכים להם הדברים שהובאו בתלמוד בשם רב (מימרא), שישנם בתוס', עי' להלן.

ואין־ספק ג"כ, שכמה דברים הוגהו בתוס' ע"פ האמוראים והתלמוד (כמו שנמצא כזה גם במשנה!) ושכמה הוספות פירושים נכנסו בה ע"פ שני התלמודים (שוב כמו במשנה!).

פירושים ותיקונים ע"פ התלמוד:

תוס' פיאה פ"א ו: אר"ש מפני ד' דברים… ומפני מראית העין ומפני הרמאים; ירוש' פאה יח ע"ב: חמשה דברים… מפני הרמאים ומפני מראית העין ומשום שאמרה תורה לא תכלה; ות"כ קדושים פ"א י: ומפני מראית עין ומשום שאמרה תורה לא תכלה, בבלי שבת כג א–ב: ד' דברים… ומפני החשד ומשום בל תכלה… אמר רבא מפני הרמאין, ר"ש פאה פ"א מ"ג. וע"פ מסקנא דהתם כתבו כאן כן (ווייס).

חולין כד ב: אמר רב חסדא מ"ט דרבי דכתיב ויעמדו וכו' – תוס' חגיגה פ"א ג: שנאמר ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'; תיס' זבחים פי"א ו: (בלי "שנאמר") לנצח על מלאכת בית ה', תוס' ברכות רפ"א: שנאמר ראש האשמורה התיכונה אין תיכונה וכו' – ע"פ פירושי הבבלי (ג ב)⁵¹ והירוש' (ווייס).

footnotes: ⁵¹ "תנא" אין בכ"י א"פ ושמ"ק וילקוט.

מכות רפ"א: רע"א אף אינו משלם ע"פ עצמו מפני שהוא קנס – ע"פ הבבלי ב ב (ווייס).

תוס' פיאה רפ"ב: שאין עני זוכה בלקט בשכחה ובפאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו, – זו כר' יוחנן בירוש' ב"מ פ"א ז ע"ד. וכיון שלא הביאוה במשא־ומתן שבבבלי י ע"א וירוש' שם, סימן שהיא נוספה ע"פ ר' יוחנן (עי' ווייס).

ב"מ ספ"ו: מיט[מ]וט זה איני יודע מהו כעינין שנאמר וכו' – בירוש' ספ"ה י ע"ד: אמר ר' שמואל בר אימי המיטמוט הזה לא היינו יודעין מהו ובא שלמה ופירש הצל וכו'.

כלים ב"ב פ"ג ט: אפשר לומר בנגוב וכו' אפשר לומר וכו' אמור מעתה – דברי ר' זעירה בירוש' חגיגה פ"ג עח ע"ד.

תוס' טבול יום פ"א ח: אחורי כלים וכו' והלכה כדבריו – שמואל בנדה ז ע"ב (קמ"ל באחור, כלים דלא תנן). וכאלה עוד.

אבל אלה הן הוספות של תנאים שונים, שפירשו והגיהו לפעמים את הברייתא ששנו (הוא תנִי לה והוא אמר לה), וכיוצא בו ישנם הרבה פירושים והגהות במשנה ע"פ אמוראים ושני התלמודים. וכי בשביל זה נאמר שהמשנה מאוחרת לשני התלמודים?! ⁵².

footnotes: ⁵² עי' לעיל הע' 127.

וישנן הלכות בתוס', שנמסרו בבבלי וירוש' כמימרות של אמוראים:

כאלה למשל שבת יב ב (קמט א) (רבא – רב, בד"ו) – תוס' שבת פ"א יב: מו"ק ח ב (רב יהודה) = תוס' מו"ק פ"א ט. ובירוש' שם דף פ ע"ד סתם (כברייתא); חולין יח א (רבה בר רב הונא) = תוס' פ"א ו (ווייס); עירובין קה רע"א (ר' יוחנן) = תוס' כלים ב"ק פ"א יא⁵³; פסה' ו ע"א המפרש (רב) = תוס' פ"א ד; פסח' קיט ב אין מפטירין וכו' (ר' יוחנן) = תוס' פ"י יא; כתובות סו ב (כ"י מ'): אמר שמואל מעשה בבתו של נקדימון וכו' – תוס' כתובות פ"ה ט; חולין לב א: כפי שחיטת בהמה אחרת (רב) = תוס' רפ"ב: ובפסחים כז א: אמר שמואל תנור וכו' רבי אומר הפת מותרת וחכ"א הפת אסורה והתניא איפכא (כו ב) שמואל איפכא תני ואבע"א וכו' וסבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא, ונמסרה בתור מימרא. ירוש' תרומות פ"ד מב רע"ג: א"ר לוי כתיב וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז וכו' – ובתוס' שם פ"ה ח: א"ר יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנא' וממחצית וכו'. וכיו"ב בשבת קח ב: אמר שמואל טובה וכו' תנ"ה אמר ר' מונא משום ‏ר' יהודה טובה וכו'. וכיו"ב אנו מוצאים סוכה נב א (סנהד' צט ב): אמר ר' אסי יצה"ר בתחילה דומה לחוט של כוכיא וכו', והם דברי ר' עקיבא במ"ת 131. וכיו"ב סנהד' יב ב–יג א: א"ר יהודה אמר שמואל וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד ועשרים יום, בניגוד לברייתא יג א וירוש' (=תוס' פ"ב ז צוק'), אבל תוס' שם (דפוסים וכ"י ו'): ר' יוסי אומר שתי ידות בחודש ר' יהודה אומר וכו' – מעין דברי שמואל. ועי' כתובות מד א: אמר שמואל משום ראב"ש וכו' וחכ"א וכו'. ושם פז א: אמר שמואל משום אבא שאול וכו' ואיכא דאמרי לה מתניתא אבא וכו'. וכיו"ב דברי ר' יוחנן בביצה ה סע"א: מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות – נכללים בדברי רשב"ג בתוס' מע"ש פ"ה יא: ומעטר בו את השוק, ור"ש חולק שם: אין זה עיטור השוק וכו'.

footnotes: ⁵³ ועי' מה שכתבתי בספרי, מבוא לנוסח המשנה, ח"א 200, אצל ר' יוחנן.

אבל מימרות של אמוראים שישנן בתוספתא אינן מוכיחות כלום שנוספו אח"כ, שהרי בכמה מימרות של אמוראים מפורש "ואמרי לה במתניתא תנא"⁵⁴, או "אמר ר' פלוני… תניא נמי הכי…" (בבבלי) או "אמר ר' פלוני… ותני כן…" (רגיל בירושלמי).

footnotes: ⁵⁴ למשל ברכות נא ב, נט ב, כתובות ח ב, חולין עד א–רע"ב, והברייתא היא בת"כ שמיני פרשה י.

כי האמוראים הראשונים מסרו כמה דברים, שקיבלו מרבותיהם התנאים בתור שמועה (אמר), וחוץ מזו יש מהם שמסרו אפילו ברייתות סתם בתור מימרא, כר' אלעזר שמסר כמה ברייתות של ספרא סתם, עד שחשב ר' יוחנן שהן דרשות שלו⁵⁵, וא"ל ר"ל: דידיה הוא מתניתא הוא!

footnotes: ⁵⁵ יבמות עב ב ועוד כאלה בשמו כמה פעמים, ודברתי ע"ז במק"א, [להלן חלק ג', "מבוא למדרשי הלכה"].

ובוודאי שר' אלעזר לא היה יחיד במנהגו זה.

והרי אפילו אצל תלמידי רבי מסדרי ברייתות, ר' חייא ובר קפרא, אנו מוצאים דבר דומה לו (ירוש' שבת פ"ב ה סע"א): זר ששימש בשבת וכו' ר"ח רובה אמר שתים ב"ק אמר אחת וכו'⁵⁶ אמרון נצא לחוץ ונלמד נפקון ושמעון ר' יוסי אומר שתים ר' שמעון אומר אחת⁵⁷; כי ההלכה נמסרה להם סתם ולא ידעו תחילה שהם דברי תנאים קדומים ושבמחלוקת היא.

footnotes: ⁵⁶ בבלי יבמות לב ב: כך שמעתי מרבי. ⁵⁷ תוס' יבמות ספ"ה, בבלי שם לג ב.

ורב ושמואל שנו גם ברייתות (דבי רב, דבי שמואל), ברייתות ממש, שלא תמיד היו מתאימות לדעתם (מתני' דרב פליגא עלוי, מתני' דשמואל פליגא עלוי, וכך בבבלי ל"תני דבי שמואל")⁵⁸, וע"כ מובן עוד יותר שהם מסרו כמה דברים של ברייתות כמימרא, כמו שרגיל כזה אצל ר"ח וב"ק (ר"ח אמר, ב"ק אמר)⁵⁹.

footnotes: ⁵⁸ [השוה למשל ביצה כט סע"א, ועי' מ"ש מו"ר ב"מבוא לנוסח המשנה" עמ' 212 ואילך.] ⁵⁹ על דבי רב, עי' עוד להלן.

ופתות מזה באות בחשבון כאן ברייתות שלא הובאו בבבלי בלשונן ממש אלא בפרפרזה, דבר הרגיל הרבה בירוש'.

כך הובאה תוס' חגיגה פ"ג יב: "א"ר חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא תוחב וכו' " – בבבלי חגיגה כד ב בפרפרזה: תניא א"ר חנינא בן אנטיגנס וכי וכו' והלא חיבת הקודש מכשרתן לא צריכא כגון שתחב לו חבירו וכו' (דומה ללשון התוס') לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן (בתוס': בתרומה אבל לא בקדש), וכ"ה גם בברייתא שבירוש' עט ע"א.

וכבר העירו תוס': משמע דהוי לישנא דהש"ס מיהו בתוס' גרסינן ליה וכו'.

וכך הובאה תוס' נדה פ"ד ח: "ולמה אמרו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אלא שמא תפיל עמו וכו' או שמא וכו' " – בבבלי כה ב (אחרי שהובאה תחילה הברייתא שבתוס' ז שם ונקשרו בה דברי האמוראים): למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אי דאיתיליד נקבה בהדיה הכי נמי הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה, מהו דתימא (הוספת פירוש מן התלמוד) הואיל ואמר רב יצחק בר אמי אשה מזרעת וכו' דבר אחר שאם תלד ("תפיל") נקבה וכו'.

ובתוס' יומא סוף פ"ד: וצריך לפרוט את החטא דברי ר' יהודה בן בתירה (חסר בצוק') שנאמר (צוק') אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רע"א אין צריך א"כ למה נאמר ויעשו להם אלהי זהב אלא כך אמר המקום מי גרם להם וכו' – בבבלי פו ב: רע"א [א"צ שנאמר] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר (משה) ויעשו להם אלהי זהב (כדר' ינאי דאמר ר' ינאי) אמר משה לפני הקב"ה כסף וכו'. וכאן אין אפילו "כדר' ינאי וכו' " בכ"י מ' ומ' ב', ולא עוד אלא שבכ"י מ' ב' וראשונים: אלא מה אני מקיים ויעשו וכו'. ובירוש' מה ע"ג פרפרזה: מה טעמא דר' יהודה [בן בתירה] אנא חטא וכו', מה עביד לה ר' עקיבה מי גרם להם וכו'.

ופירושים בארמית שבתוך ברייתות רגילים מאד בבבלי, וכבר העירו עליהם הראשונים.

וכיוצא בפרפרזות כאלה: מנחות סח ב: יתיב ר' טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם אמר לפניו יהודה וכו' – שהיא ברייתא בספרי פנחס פיס' קמח; חולין לד א: אמר ר' יוחנן מאי אהדרו ר"א ור' יהושע להדדי אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע וכו' – תוס' טהרות פ"ב א; וכיו"ב בגטין מה א וסנהד' ו ב: קשיא ליה לר' פלו' וכו' אלא וכו'. וכיו"ב אפילו למשנה, בכורות מד ב: קשיא ליה לר' ישמעאל וכו' תָני וכו' קשיא ליה לר' חנינא בן אנטיגנס וכו' תָני וכו'⁶⁰.

footnotes: ⁶⁰ שאר דבריו של הראה"ו שם, הערה 1–2, אינם נכונים כלל: הציטט מן ב"ב נב ב הוא מ"קידושין‏ רבי לוי", שאינו ענין לתוס'; תוס' קידושין פ"ד ד: שלא היתה וכו' הראשונים – גם בירוש' קידושין סב ע"ד, ואפשר שלא היו בברייתא של הבבלי כתובות עג ב; ובב"ק מ ע"א מביא התלמוד מדרש־הלכה, ולא תוס' שלנו, ואפשר שר"פ ידע תוס' שלנו, אע"פ שאינו מביאה. והתוס' ב"ב פ"ו ו: המוכר מרתף וכו' חולקת על הבבלי צה א.

וציטטים מתוס' ומברייתות בלי כל ציון ישנם הרבה והרבה לא רק בירוש' (רגיל) אלא גם בבבלי:

יבמות צח ב: מקצתן וכו' – תוס' פי"ב ג, גטין כב א: עציץ וכו', נזיר נ ע"א: ואיזה נצל וכו' – ירוש' פ"ז נו ע"ב; ברכות סג א: כל כך למה – תוס' פ"ז כב; ירוש' יד ע"ג: "תני"; שבת נב ב: שאל תלמיד וכו' – תוס' כלים ב"מ פ"ב א–ב; שבת קמג א: אמרו עליו – תוס' פט"ז ו; עירובין כג ב: קרפף שהוא יותר וכו' (ד"ש: אתמר) – ב"ב כד ב: דתניא; יומא ל ע"א: שאלו את בן זומא, וכך בירוש' – תוס' פ"א טז; חגיגה ו א: השיב רבי – תוס' פ"א א–ב; ב"ב קסד א: השיב רבי – תוס' סי"א א; זבחים יב א: השיב רבי – תוס' פסח' פ"ג ט; שם קח א: השיב רבי – תוס' פ"ב א; מנחות נו א: שאלו את רבי; נדה ח ב: וכמה הכרת העובר – תוס' פ"א ז; שם כט א: מכניס פסול וכו' – רב נסים מפתח לשבת צה: ותני עלה; כתובות עז א: ואלו הן מומין גדולין – תוס' פ"ז י (ירוש' לא ע"ד); קידוש' מ ע"ב: א"ר אלעזר בר' צדוק למה וכו', אדר"נ פל"ח; שם: וכבר היה ר' טרפון וכו', ספרי עקב פיס' לח; מנחות סח ב: יתיב ר"ט וקא קשיא ליה מה בין וכו', ספרי פנחס פיס' קמח (עי' לעיל).

שוורץ⁶¹ בנה לו מגדלים באויר:

footnotes: ⁶¹ פתיחה לזרעים, פתיחה לב"ק.

משנת ר"ע היא הקבוצה הראשונה של משניות, ולפניה לא היתה יכולה אפוא להיות תוספתא. ומכיון שחיבר ר"ע את משנתו נתהוו בזמנו "ברייתות" מן החומר שהוציא אותו ר"ע ממשנתו (שם ושם VIII).

וכשסידר ר"מ משנתו והוציא ממשנת ר"ע מה שהוציא והשאיר מה שהשאיר – אסף ר' נחמיה בתוס' שלו את החלקים שהשאיר ר"מ, וסידר את התוס' הראשונה (ב"ק IV), שחיבר בה גם ה"ברייתות" שנקבצו בזמן ר"ע (שם VII, זרעים IX).

וכשסידר רבי את משנתו ע"פ משנת ר"מ והשאיר ממנה מה שהשאיר – בא ר' חייא ואסף בתוספתא שלו את החלקים שהשאיר רבי ממשנת ר"מ (ב"ק שם).

על־יד משנתנו, משנת רבי, היו אפוא שתי תוספות, הראשונה של ר' נחמיה, והשניה של ר"ח. ואשר לשאלה. עד כמה נתחברו אח"כ שתי התוספות האלה לאחת, ובאיזה אופן נדבקו אח"כ בתוס' שלנו (שם VIII), הנה אפשר לראות על כל פסיעה ופסיעה, שההערות המקוטעות ואינן מקושרות של התוס' – נסמכות על המשנה, כי בשעה שהן לעצמן אינן מובנות, הרי הן או פירוש או השלמה לפרטים של המשנה. בכל רגע נפסק החוט של התוס', וא"א לחברו אלא ע"י המשנה (שם IX). ובדיקה יפה של התוס' מראה לנו לא רק את הקשר שבינה למשנה, אלא מגלה לנו גם – שתי שורות של תוספות זו על יד זו, ז"א העובדא שבתוס' שלנו נתחברו שתי קבוצות שונות של משניות שנשמטו, זו מול זו, או יותר נכון בערבוביה (שם X, ועי' זרעים IX).

"וזו מראה על נחיצות של סידור חדש של התוס' על סדר המשנה" (שם XXVI).

אלה הם דברי שוורץ בעיקרם.

וכשאנו בודקים דברים אלה. מתגלה שיסודם רעוע.

משנת ר"ע אינה המשנה הראשונה ו"הברייתות" אינן שארית ממשנת ר"ע, אלא המשניות שאינן ‏רשמיות, שלא נלמדו בישיבה בכלל, אלא שכל אחד החכמים אסף לעצמו (רש"ג).

וה"תוספתא" של ר' נחמיה – לא היתה בנויה רק משרידי משנת ר"ע ומשרידי ה"ברייתות". אלא "תוספתא" זו היתה תוספתא למשנה הרשמית של אותו הזמן למשנת רשב"ג הנשיא, שהיה דווקא מחבב את דברי ר' יוסי⁶², ולא היה שונה כלל משנת ר"מ⁶³. התוספתא היא חלק מן ה"תלמוד" של אותו הזמן, שכלל מדרשי־הלכה, וויכוחי החכמים, מחלקותיהם ומקורות שונים, שלא נכנסו למשנה הרשמית, שלא היתה אלא קודכס וקומפנדיום, כשם שאין משנת רבי יותר מזה⁶⁴. גם רבי שנה לתלמידיו, לא בשיעור הרשמי ולא במשנה הרשמית, – כמה וכמה משניות אחרות⁶⁵ והיה שונה ביחידות לבר קפרא כך ולר' חייא אחרת⁶⁶, לר"ש ברבי כך וללוי אחרת⁶⁷.

footnotes: ⁶² תוס' ברכות ובבלי פסחים וירוש' שם. ⁶³ עי' בבלי הוריות יג ב. ⁶⁴ עי' לעיל ב"מבוא למשנה" פרק XII עמ' 225 ואילך. ⁶⁵ כי הוה גמר תלת עשרי אפי הילכתא ["משניות"] אגמריה ‏ לר"ח שבעה מינהון וכו', נדרים מא א. ⁶⁶ יבמות לב ב, ועי' לעיל וירוש' שבת פ"ב ה ע"א. ⁶⁷ זבחים ל ע"ב: ושמעינהו לרבנן דקא גרסי תרתי.

ו"משנת" ר' חייא, אינה כלל "תוספתא" למשנת רבי, ולא נקראת מעולם כך (עי' לעיל; היא – ואני מוכרח לחזור על הדברים – "משניות גדולות"…⁶⁸.

footnotes: ⁶⁸ ועי' ספרי "מבוא לנוסח המשנה" עמ' 38 ואילך.

ו"משנתו" של ר"ח לא היתה היחידה באותה הזמן, כי חוץ ממשנתו ידועות לנו משנת ב"ק, לוי, רב ושמואל.

ואמנם אין־ספק, שהתוספתא שלנו השתמשה ב"תוספתא" של ר' נחמיה, וכבר שמו של ר' נחמיה שהוא רגיל כל כך בתוס' שלנו⁶⁹, שאינו רגיל כלל במשנתנו, מספיק להוכיח זה. אבל לא רק בה השתמשה, אלא בכמה וכמה קובצי משניות, קדומים ומאוחרים. וזה יסוד ה"ערבוביה" כביכול.

footnotes: ⁶⁹ עי' שוורץ בהקדמתו לזרעים.

אבל דווקא "ערבוביה" זו, דווקא הסדר – ויש כאן באמת סדר ולא "ערבוביה" – הוא החשוב בתוס' שלנו, מפני שעל־ידו אנו רואים, שסדר משנתנו אינו תמיד קדום ועיקרי, שהסדר המבולבל של משנתנו – מקורו במקורות השונים, שנתחברו במשנתנו למשנה אחת.

הנה דוגמאות אחדות:

בסנהדרין, בתוס' פ"א–פ"ג, ישנן תוספות למשנתנו פ"א, אבל הסדר אחר:

בפ"א הסדר הוא – מ"א (דיני ממונות, ה"א), מ"ג (סמיכת זקנים, נטע רבעי, ה"א–ה"ב), מ"א סיפא (המוציא שם רע, ה"ב). וכאן מתחיל בתוס' (ה"ב סיפא – עד סוף הפרק) מקור אחר; וכשם שהדין בשלשה כך הביצוע (כנו' הבבלי) בשלשה (בניגוד ל"חכמים" שבה"א) וכו' (כל ענין הפשרה). אח"כ (פ"ב ה"א – עד סוף הפרק) מ"ב (קידוש החודש ועיבור השנה), וכל ענין העיבור, ובסוף הפרק (הט"ו): אין המלך יושב בסנהדרין ולא מלך וכה"ג יושבין בעיבור שנה; כאן רואים את החיבור לפ"ב מ"ב ומ"א!

ואח"כ (פ"ג ה"א): שור שהמית אחד שור וכו', שהיא תוס' למ"ד סיפא (שור הנסקל וכו' הזאב וכו'), ואח"כ ציטאט מפליא של המשנה: "שנא' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומ' ואת הבהמה תהרוגו (סופו של "הרובע" וכו'!). שור הנסקל בעשרים ושלשה שנא' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור" (וע"ז נוסף:) מה מיתת בעלים בסקילה ובדחייה וכו', ואח"כ (ה"ד) למ"ה (אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה – בניגוד למ"ג – ואין עושין זקן ממרא וכו', כולם דברים שאינם במשנה: כי זה צד הן עושין וכו', ל"אין מוסיפין על העיר וכו' "). ואגב מקום אכילתו של מעשר שני – דברי ר' יוסי (ה"ה–ה"ו), ואח"כ מ"ו (ה"ז–ה"ט), ואח"כ (ה"י): סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל (שנ' היו וכו'), וזו תוס' למכות פ"א מ"י סיפא. ואח"כ (הי"א): ר' דוסתאי בן יהודה אומר חייבי מיתות שברחו וכו' – למכות פ"א מ"י רישא.

זו אינה – למרות המקורות השונים – "ערבוביה", אלא סדר אחר, שבוודאי הוא קדום לסדר שלנו.

וחשוב להעיר שעל־יד משניות עתיקות – סדר התוס' הוא ממש כסדר המשנה, כגון קידושין פ"א, ב"ק פ"א, סוכה פ"ג–פ"ד, חגיגה כולה, תענית כולה, ועוד.

וגם בדברים שבאו במשנה אגב שורת־הלכות דומות⁷⁰ – ישנן בתוס' שורות נוספות: תוס' שבת פ"ח כג–ל (מנין), פסחים פ"ב יד (מקום שנהגו), מגילה פ"א ח–כא (אין בין), סוטה פ"ב ז–ט (האיש–האשה), חולין פ"א (טהור וכו', כשר וכו'), מנחות פ"ו י–יב (מעכבין), פרה פ"ח (הרי זה אומר מטמאים וכו', וכדומה)⁷¹.

footnotes: ⁷⁰ וכן באה אגדה בדרך אגב; סוכה פ"ג ד–יג; סוטה פ"ג–פ"ד, פ"ט ג–ט, פ"י–פי"ב. ⁷¹ ועי' ס"ז שלי עמ' 16–17.

מפני ששורות אלו הן כנראה ממשנת ר"ע⁷², שהיה שונה "כללים", ועליהן נוסף ב"תוס' " מה שנוסף.

footnotes: ⁷² שבת פ"ט מ"א: א"ר עקיבא מניין וכו', ועי' להלן.

ושה"ברייתא" מכוונת למשנה קדומה לפעמים, אנו רואים גם בברייתא אחת דר' הושעיא (ב"ב צח א–ב): והא תני רב זביד בדבי⁷³ ר' אושעיא מרתף של יין וכו' מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזה אוצר ששנו חכמים במשנתנו, אבל במשנתנו "מרתף", כמו במשנת ר' הושעיא: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה.

footnotes: ⁷³ ד"פ וכ"י מ', ועי' סה"ד ע' זביד.

אלא שמשנה ראשונה לה שנתה: אוצר⁷⁴, כמו בב"ב פ"ב מ"ג, וכמו "אוצרות יין", בברייתא⁷⁵. אבל "מרתף" (של משנת פסח' פ"א מ"א ותוס' פ"א ב') צריך בדיקה;‏ ירוש' פסח' כז ע"ב: מרתף של יין צריך בדיקה וכו', אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. אי זה מרתף כל שנתון עם הלחם בחצר⁷⁶. "אוצר" הוא אפוא מרתף גדול ("מחסן"), ועל־כן מפרש ר' הושעיא, שאוצר זה שב"משנתנו" בב"ב הוא "מרתף" פשוט לצרכי הבית.

footnotes: ⁷⁴ פי' רשב"ם: כלומר היינו מרתף דמתני', דחוק. ⁷⁵ תוס' פסח' פ"א ג, ירוש' כז ע"ב ובבלי ח א. ⁷⁶ ועי' בבלי ח ב.

התוס' שלנו היא אפוא קובץ של משניות ישנות וחדשות, יש מהן שהן משלימות את משנתנו (בכוונה או שלא בכוונה) או חולקות עליה, ויש מהן שאינן נמשכות כלל למשנתנו, ואין סדרה תלוי תמיד בסדר משנתנו, אלא בכמה וכמה מקומות סדר שלה הוא סדר של משנה אחרת קדומה למשנתנו: סדר מקורי יותר והגיוני יותר.

אבל לפעמים נפסק הסדר בתוס', ובא סדר משניות הנראה ככפילות, ע"י המקור האחר, "משנה" או "תוספתא" אחרת שהשתמשה בה התוס' שלנו.

השלמות בתוספתא ממשנה במסכת אחרת, למשל: יומא פ"ב ד – ממדות פ"ב מ"ג; סוכה פ"ג ג – משקלים פ"ו מ"ג; סנהד' פ"ג ד – משבועות פ"ב מ"ב.

כפילות שלא במקומן, סנהדרין פ"א ב וכפול תוס' ערכין פ"ד ב. הכל (גם מום שבגלוי) סוכה פ"א ח ותוס' שבת פי"ב יד (למשנת שבת), כתובות פ"ט ג וב"ב פ"ב ה (ולקוח משבועות).

כפילות באותה מסכתא: ברכות פ"ג כו–פ"ה כא; פ"ב ט (בשינויים) – פ"ה כד (ועי' בבלי טז א שהעיר על שתיהן); פ"ז טו היה עושה מצוה אחת וכוק ופ"ו ח היה עומד בחנות וכו'; עירובין פ"ו צינור המקלח, ושם פ"ח, ועוד.

וכפילות במסכות שונות מרובות.

ויוצאת מן הכלל לגמרי היא התוס' סדר קדשים ברובו: כאן יש לנו בכלל משנה עומדת ברשות עצמה, משנה מלאה ושלמה, בלי פיסקאות מן המשנה שלנו ובלי תוספות מקוטעות, משנה שהלכותיה מתקשרות ומתחברות בסדר הגיוני לא פחות ממשנתנו.

וכך הוא הדבר גם בעירובין:

הסדר במסכת זו מבולבל בהרבה, ודברים שונים כפולים כאן: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, בפ"ב מ"ו (בשורה של שמועות) ובפ"ו מ"ד (ההיפך); בפ"ג מ"א (בכל מערבין ומשתתפין) ובפ"ז מ"י (דברי ר' אליעזר).

אבל הסדר בתוס' שונה בהרבה:

בהקבלה לפ"ג נכנס בתוס' (פ"ד ה–יז) בין מ"ה ומ"ו כל המקביל לפרק ד, ואח"כ – ההלכות המקבילות למ"ו־מ"ט. זאת אומרת שבמשנתנו נכנסו כאן מ"ו־מ"ט ממקור אחר (בוודאי ממשנת ר' יוסי). אגב "מַתְנֶה" שבמ"ה.

ואחרי פ"ו של משנתנו מסודרות בתוס' (פ"ט א) ההקבלות לפ"ז מ"ו–פ"ח מ"א. ואח"כ (תוס' פ"ט יג–פ"י) ההקבלות לפ"ז מ"א–מ"ה ופ"ח מ"ג–מי"א.

ז"א שפ"ז מ"ו–פ"ח מ"ב לקוחים במשנתנו ממקור אחר ונכנסו כאן באמצע.

ולפ"י מ"ג מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ"ט שלנו: אבל מפתח אינו כן וכו', ואח"כ (תוס' פי"א יז) – הקבלות למ"ט–מי"ד, ואח"כ הסיום: הילכות שבת חגיגות ומעילה כהררין תלויין בשערת וכו'.

ז"א שגם פ"י מ"ד–מ"ח נכנסו במשנתנו שלא במקומן ממקור אחר.

ואין כל ספק שסדר התוס' הוא כאן הסדר המקורי, והוא מגלה לנו גם את צירוף המקורות שבמשנתנו ומרשה לנו ניתוחן.

וכיוצא בו בקידושין:

גם כאן נפרדו במשנתנו דברים השייכים זה לזה:

פ"ג מ"ה (כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' מפני שלא הטעתו) – שייך לפ"ב מ"ג: ע"מ שאני כהן וכו' וכן היא שהטעתו.

וכן פ"ג מ"א: האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' – שייך לפ"ב מ"ד: האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו'.

אלא שסדר התוס' שונה ומשונה לגמרי בפרקים ב–ג, ודווקא בפרקים אלה:

תוס' פרק ב' כוללת המשניות של פ"ב א–ג (ג באמצע א!); וכאן היתה לפניה גם הלכה מקבילה לפ"ג מ"ה: התקדשי לי בסלע זו משנטלתו מידו אמרה סבור הייתי שאתה כהן וכו'!

תוס' פרק ג' כוללת המשניות שלהלן בסדר זה: פ"ג מ"ו רישא (ע"מ שאדבר עליך לשלטון), מ"ב ומ"ג (ע"מ שאתן לך מאתים זוז, ע"מ שיש לי בית כור עפר), מ"ו סיפא (ע"מ שירצה אבא). ואח"כ הלכות השייכות לפ"ב מ"ב: ע"מ שאני עשיר אין אומרים וכו' ע"מ שאני ת"ח וכו' בדינר זה של כסף וכו'.

ונראה אפוא שהלכות אלו היו שנויות במקור השני כאן (מקביל לפ"ג מ"ה שלנו), ורבי השמיטם מן המקור השני מפני שנשנו כבר בפ"ב, ע"פ מקור אחר, ולא השאיר מהם שם אלא אחת: כסבור הייתי שהיא כהנת וכו'.

תוס' פרק ד' כוללת המשניות שלהלן: פ"ב מ"ד (האומר לשלוחו צא וקדש וכו') וכאן נשנה בתוס': פ"ג מ"א (האומר לחברו צא וקדש וכו'); פ"ב מ"ו–מ"י (ולא מ"ה, כי מ"ה לקוחה מכתובות פ"ז מ"ז, ושם מקומה); פ"ג מ"ה סיפא (האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר), מ"ז–מ"ט (וכאן הקבלה ליבמות פ"ב מ"ו ומ"ז: שני אחים שקדשו שתי אחיות וכו'), מ"י–מי"ב (מי"ג).

משנתנו‏ פ"ב מ"א–מ"ג הוא אפוא ממקור אחד; מ"ו–מ"י ממקור אחר; פ"ג מ"ב–מ"ג ומ"ה–מ"ו מקבוצות מיוחדות, ופ"ג מ"ז–מי"ב (מי"ג) מקבוצה אחרת; קבוצות ממקורות שונים, שבכל אחת מהן היו גם דברים אחרים בסדר אחר, ונסדרו כך שהן משלימות האחת את השניה, בהשמטת הדברים שנכנסו במשנתנו ממקור אחר.

שימוש זה במקורות שונים הוא הוא שגרם כל פעם לחוסר־סדר במשנתנו.

וגם כאן בוודאי בתוס' הסדר המקורי.

אסור אפוא לדון את סדר התוספתא על־פי סדר המשנה, ולומר בכל מקום, שסדרה אינו מתאים לסדר המשנה, שסדר שלה מעורבב.

לא סדר התוס' היא המעורבב, אלא שיטת הסידור של משנתנו היא שגרמה לסדר משנתנו שלא תמיד הוא הסדר המקורי והעיקרי.

והנה התוס' חלה וסדר משניותיה:

לפ"א מ"א (חמשה דברים חייבין בחלה) מוסיפה התוס' (א א): הקרומית: אחריו – למ"ו (שם א–ב), למ"ז (נחתום, שם ד), אחריו למ"ה (בצק, קמח קלי, שם), אחריו למ"ד (ארנונא, מע"ש, מדומע, שם ד–ה), אחריו למ"ו (חלות תודה, שם ו), אחריו למ"ח (עיסת הכלבים, שם ז); אחריו לפ"ב מ"ה (קמח, שם), אחריו מ"ז (בעה"ב ונחתום, שם וח'), אחריו מ"ג סיפא (שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, שם ט), אחריו מ"ח (שם י), לפ"ג מ"א–מ"ד (שם יא), למ"ו (שם יב), מז (פ"ב א), מ"ח (שם ג); אחריו לפ"ד מ"ג–מ"ד (שם ג–ה), למ"ז מ"ח (אראב"צ, שם ה–ו), למ"ט (שם ז), למ"י (שם יא), לפ"ב מ"א (שם יב).

סדר התוס' הוא אפוא, אף אם נייחס הלכות אחדות שבתוס' למקור אחר, שונה בהרבה מסדר המשנה.

ולכשנתבונן במשנה. נראה שיש בה באמת חוסר־סדר וכפילות:

קודם־כל שנינו בסוף פ"א: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף (כלומר וטהור וטמא א"א להקיפו). אבל בסוף פ"ב שנינו: ר' אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא כיצד וכו' וחכמים אוסרין; סתם כאן ומחלוקת שם; ופ"ד מ"ו, שהתירה כזה רק בחלת דמאי – כחכמים.

כל פ"ב היא אפוא מקור אחר. ובמקור השני המקביל לפ"ב שלנו, היה סדר אחר, ולא היה בו כלל כאן פ"ב מ"א–מ"ג רישא, אלא שפ"ב מ"א–מ"ב, היה בו אחרי מ"י; וכן אין הקבלות לפ"ג מ"ו–פ"ד מ"ב.

ואמנם גם כאן מקור אחר החולק על פ"א.

כי בפ"א מ"א שנינו: החטים וכו' ומצטרפין זה עם זה, אבל בפ"ד מ"ב שנינו: החטים אינן מצטרפות עם הכל וכו' השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (כמשנת כלאים פ"א מ"א) ר' יוחנן בן נורי אומר שאר (ירוש': אית תניי תני כל) המינין מצטרפין זה עם זה, ועל סתירה זו כבר העיר הירוש' פ"א נז ע"ב והשיב מה שהשיב⁷⁷. אבל בריש פ"ד נט ע"ד אמרו: אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה, על דעתיה דהך תנייה בריא מה בין נשוך וכו' (אבל על דעתיה אין אני צריכים כלל לתשובה זו "כאן בנשוך וכו' ", שבירוש' פ"א).

footnotes: ⁷⁷ ועי' תוס' פסח' לה א.

ברור שפ"א מ"א הוא משנת ריב"נ, ולפי נוסח הברייתא⁷⁸.

footnotes: ⁷⁸ הברייתא "תנא" במנחות ע ע"א ופסחים לה א: "כוסמין מין חטין שבולת שופל ושיפון מין שעורין", ברייתא בבלית זו נשנית לפ"ד (ועי' ירוש' שם: רב הונא אמר)

ובכלל הגיוני סדר התוס' כאן בכמה דברים יותר מסדרה של המשנה.

בתוס' ברכות פ"ב ו שנינו: כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ר' אומר כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לק"ש ר' חנניא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפילה.

הברייתא ישנה בירוש' ברכות פ"א ג ע"ב⁷⁹, ושם אין "ר' אומר וכו' " (ובדברי חנניה שם: לתפילה ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה). אבל בברייתא בבלית שבסוכה כו א: תניא אמר ר' חנניא בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים (לאתויי מוכרי תכלת) פטורין מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

footnotes: ⁷⁹ בכורים פ"ג סה ע"ג ושבת פ"א ג ע"ב.

ברייתא זו מושפעה בוודאי מן הברייתא הדומה לה שבפסחים נ ע"ב: ת"ר⁸⁰ כותבי ספרים וכו' (לאתויי מוכרי תכלת) אינן רואין סימן ברכה לעולם וכו'. אבל בכל אופן שנתה ברייתא זו דברי רחב"ע בחילוף: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה, מעין דברי רבי.

footnotes: ⁸⁰ תוס' בכורים ספ"ב הט"ו.

וקרוב כי רבי (דבי רבי) הוא ששנה דברי רחב"ע בחילוף. כיוצא בו אנו מוצאים בירוש' שבת פ"ב ו ע"א: ומי התיר הבאת לונטיות ר' חנניה בן עקיבה דתני ג' דברים וכו'⁸¹ רב יהודה בשם שמואל רבי התיר לונטיאות.

footnotes: ⁸¹ בבלי עירובין פז ב.

בתוס' ברכות פ"ז (פ"ו) א: מניין שכשם שאתה מברכו לאחריו כך אתה מברכו לפניו ת"ל אשר נתן לך משעה שנותן לך. בברייתא שבבבלי (מח ב) מובא כן בשם "רבי", ולפניו סתם "ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש", ואלה הם דבריו של ר' ישמעאל במדר"י פסחא פט"ז, אבל בירוש' פ"ז יא ע"א, אין כאן כלל דברי רבי, כמו שאינם במכילתא, אלא שבסוף הענין נאמרו שם בירוש' דברי ר' ישמעאל בשם ר': ר' אומר מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך וכו'.

ונראה שהתוס' השתמשה כאן ב"דבי רבי", וכן גם הבבלי והירוש'. אלא שאחד מהם החליף דברי רבי בדברי ר' ישמעאל הסמוכים לו לפניו.

והתוס' השתמשה הרבה בדבי ר' ישמעאל⁸², למשל:

footnotes: ⁸² [ועי' מ"ש בנושא זה במאמרו "שרידים מדבי ר"י לס' ויקרא" בספר היובל לפרופ' שמואל קרויס, ירושלים, תרצ"ז.]

ברכות פ"א י: מזכירין יצ"מ בלילות וכו' – מכיל' פסחא פט"ז,

פ"ד טז: מעשה בר"ט שהיה יושב בצילו של שובך וכו' – מדר"י בשלח, ויהי, פ"ה.

רפ"ז: ברכת הזימון מן התורה וכו' – מקוצר ממכיל' פסחא פט"ז.

סוטה פ"ו ו: רשבי"א ארבעה דברים וכו' – ספרי דברים פיס' לא ובהעלותך פיס' צה.

סוטה פ"ט ג: מה שאמר זה לא אמר זה וכו' – ספרי בהעלותך פיס' פח.

ב"ק פ"ז ו: ואומר מזבח אבנים וכו' – מכיל' בחדש פי"א, ת"כ קדושים פ"י ה.

שם ח: שבעה גנבים וכו' – מכיל' נזיקין פי"ג.

שם י: רמ"א בוא וראה כמה חביבה מלאכה וכו' – שם פי"ב.

שבועות פ"א ופ"ג – מדבי ר"י לויקרא.

וכן עדיות פ"ג ד: חנניא בן עדיי (=אדיי) אומר וכו' (רק בדבי ר"י).

מנחות פ"ז ז: הרי הוא אומר וירא משה וכו' היכן צוהו וכו' – מדבי ר"י (ודומה לו "היכן דבר", מכיל' פסחא פי"ב).

וכן האגדה שבתוס' סוטה פ"ו (ר' שמעון בן יוחאי, ר' יהודה הנשיא).

באחרונה עלי להזכיר את דעתו של שפנייר⁸³. שפנייר נוטל קצת מזה וקצת מזה ועושה לו מטעמים: התוס', שהיא לפי דעתו משנת ר' חייא, היא אמנם – תוספת למשנה, אבל לא היתה מתחלה "ספר" בפני־עצמו, אלא "גליונות", גליונות בצד המשנה נכתבה, בצד המשנה שקדמה לרבי ובצד משנת רבי, ומקבץ מאוחר קיבצם מן ה"גליונות", והוסיף עליהם דברים אחדים מן המשנה כדי לציין מקום הגליון, וסירס לפעמים את הגליונות וטעה לפעמים בשייכותם של הגליונות, שנכתבו בגליון של ימין ושל שמאל, שלמעלה ושלמטה מאפס מקום! מה שאין כן הירוש' שהשתמש עוד בצורתם העיקרית של הגליונות בלי כל הוספות של התוס' שלנו, שהרי הוא מביא את ה"תוספתא" בכמה מקומות בלי כל "ציון" מן המשנה, שהוסיף מחבר התוס', מקבץ הגליונות⁸⁴. וסירוסיו וטעויותיו אלה של המקבץ האחרון, הם הם סוד אי־הסדר שבתוס', והחומר שבא מגליונות של המשנה שקדמה לרבי – הוא הוא סוד החומר העתיק שנמצא בה, ובגליונות העתיקים האלה השתמש רבי, וכמה דברים ישנם על־כן בתוס' שהם מקור משנת רבי⁸⁵.

footnotes: ⁸³ "דיא תוספתא־פעריאדע". ⁸⁴ אמנם כן! אבל הוא נסמך על הפיסקא שעל המשנה, שעליו מוסבים דברי הירוש'! ⁸⁵ בזה קדם לו גנז בס' היובל לשוורץ, וכבר דינר במונ"ש.

אלא שתורת הגליונות אינה מתאימה כלל, כפי שהודה המחבר עצמו (עמ' 131) לכל התוס', שהרי ישנם בתוס' סדרים (כסדר קדשים) ומסכות (כמה מהן בסדר טהרות) ופרקים, שהתוס' אין לה כאן צורת דברים שנלקחו מגליון, אלא צורת ספר המקביל ומתאים למשנתנו. עיבוד מורחב של משנה.

ובנוגע למקור משנתנו – הנה רבי לא השתמש כלל ב"גליונות" למשנה שלפניו, "גליונות", שאין להם יסוד ולא שורש בכל הספרות של התלמוד, אלא – במשניות עצמן שקדמו לו, במשנת ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ור' שמעון, ובמשנת ר' נחמיה. ואותם הדברים ש"ראה" (= שהסכים להן) רבי (ו"חבורתו") שנה בלשון "חכמים" (או סתם): רבי שנה מה ששנה והשמיט מה שהשמיט מתוך המשנה שלפניו, מפני שלא מצאו דברים אלה את הסכמתו של רבי או של ה"חבורה". אלא שהתוספתא שלנו השלימה כמה דברים ממשניותיהם של התנאים שנזכרו: משנת ר' יוסי נגד משנת ר"מ שנשתקעה במשנתנו, ומשנת ר"מ נגד משנת ר' יוסי, משנת ר' יהודה נגד משנת ר"מ ור"מ נגד ר' יהודה: מחלוקת נגד סתם שבמשנתנו או סתם נגד מחלוקת, כי תוספת ותשלום למשנה היא.

א. גוטמן⁸⁶, שדחה דעתו של שפנייר, מצא מוצא אחר: התוס' נתחברה על "פיתקאות" (Zettel בלע"ז). כל "שיור" של המשנה על פיתקא מיוחדת, וכבר במצבם זה נפלו בוודאי כמה "פיתקאות" ממקומן, ונכנסו אח"כ במקום אחר. אבל עוד יותר בשעה שבא המעתיק והעתיק את הכל ל"ספר": המעתיק לא נזהר לשים לב על זה, אם נשארה כל "פיתקא" במקומה, וע"י כך נתחלפו שלא באשמתו של המחבר כמה דפים. אבל המסכות בודאי שהיו סדורות כל אחת בחבילה מיוחדת, וע"כ אין "סירוס" ממסכת למסכת.

footnotes: ⁸⁶ בספרו החדש Das redadtionelle u. sachliche Verhailtniszwischen Mišna u. Tosephta 1928, עמ' 176–178.

ע"י כך מתבארים לדעתו גם השינוי בפרקים של התוס' מן המשנה, כי ע"פ רוב אין מניינם מתאים למנין של המשנה ולא לחלוקתה. זה מתבאר רק ע"י מעשה־ה"פתקאות", כי לפרקים לא היתה חבילה מיוחדת, אלא הם נעשו ע"י המעתיק האחרון, שהעתיק את הפיתקאות לספר, ומכיון שלפני המעתיק הזה לא היה ספר־המשנה בשעה שעשה מלאכתו, לא שם לב לחלוקתה של המשנה, וחילק אותה בחלוקה אחרת.

אם יש צורך בתשובה, אחרי כל הדברים שביררנו, הריני מוסיף, שחוץ ממה שאין לנו להכניס טכניקה של הזמן האחרון לבית־עבודתו של חכם קדמון, הרי אין אנו יודעים אלא מרשימות בפינקסים⁸⁷ ו"ספרים"⁸⁸. אבל ב"פתקאות" היו כותבים רק "קושיות" להשליכם לחצר־הישיבה⁸⁹.

footnotes: ⁸⁷ לוי, שבת קנו א; הלל בר וואלס, ירוש' כלאים פ"א כו ע"א ברייתא. ⁸⁸ ספרא, ספרי. ⁸⁹ סוף הוריות.

אבל חוץ מזה: האם בזה נתיישבו כבר כל הקושיים? האם גרם מזלה של התוס', שהפיתקאות נסתרסו כך, שסדרם – אע"פ שאינו מתאים למשנה! – הרי הוא הגיוני?! ואם ישנה "תוספה" גדולה – וכאלה הרבה – שהיתה מצריכה שתי "פתקאות" או "ניירות", הקרה המקרה – מעשה שטן! – ששניהם עברו למקום אחר ולא נשאר אפילו אחד במקומו? אלא שזהו "עזר־בצרה", שהענין אינו צריך לו והמדע האמיתי אוסרו.

ואשר לחלוקת־הפרקים בתוס', וודאי שהיא מאוחרת לחיבורה, וע"כ רבו בה חילופים בין כ"י לכ"י, והמעתיקים השתדלו להשוות מספרם למספר פרקי המשנה ולחלוקתה ולא עלתה בידם. והחלוקה היא חיצונית, כמו שהיא גם במשנה⁹⁰. על־כן למשל נחלקה מסכת נזיקין (ב"ק, ב"מ וב"ב) לג' בבות בני י"א י"א פרקים (במקום י' של המשנה), ויצא פרק "השותפין" (=פ"א של ב"ב במשנה) כחלק מפרק יא של ב"מ!

footnotes: ⁹⁰ [וע"ז ב"מבוא לנוסח המשנה" עמ' 993 ואילך].

יום ה', ה' בטבת תרצ"א.