III. שרידי קָבצי משניות קדומים

כמה שרידים של משניות קדומות מזמן הבית נשׂרדו במשנתנו, בין מסכות שלמות ובין פרקים ושורות של הלכות; בין מהלכות הנוגעות לעבודה־המקדש וסידורה וכל השייך לו, ובין מדיני ממונות ונפשות.

נתחיל מן הברורות:

א. שקלים

מסכת זו, שהיא בכלל ברובה עתיקה, יש בה בוודאי חלקים ופרקים. שבאו אלינו בצורתן הראשונה.

פרק ה' של שקלים מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש, יוחנן בן פינחס על החותמות וכו', וכל הממונים האלה היו בין אגריפס הראשון לחורבן: גביני כָרוֹז היה בימי אגריפס, שנתן לו מתנות בשביל קולו הגדול¹, ו"פנחס שעל המלבוש" ("פנחס המלביש") היה בזמן החורבן, שכן מספר יוספוס²: נתפס (על ידי הרומאים) גם שומר אוצר (γαζοφύλαξ "גזבר") המקדש ושמו פנחס, שהראה (מסר) להם את כתנות־הכהנים ואבנטיהם, והרבה ארגמן ושני למעשה הפרוכות. גם הרבה קנמון וקציעה ובשׂמים אחרים, שהיו מערבים ומקטירים לה' בכל יום, נמסרו על ידו, גם דברים יקרים אחרים ועיטורי־קודש הרבה.

footnotes: ¹ ברייתא יומא כ ע"ב, ירוש' שקלים מח ע"ו. ² מלחמות ס"ו פ"ח ג, ועי' שירר II, 215.

זהו בוודאי "פנחס על המלבוש" שבמשנתנו, או נכון יותר³: "פנחס המלביש", ופירשו בירוש' (מט א): "פינחס המלביש, שהיה מלביש בגדי כהונה".

footnotes: ³ כנוסח הירושלמי וכי"י הרבה כאן, וכמו שהוא במדות (ס"א מ"ד) בכל הנוסחאות.

וכדברי רבנן בירוש'⁴: מי שהיה באותו הדור מנה (מה שבדורו), ז"א ש"בשעה שנשנית משנה זו היו אלו הנזכרין במשנה ממונין"⁵.

footnotes: ⁴ שקלים מח ע"ג ויומא ספ"ג מא ע"ב. ⁵ פי' [הרא"ש] כ"י שבו' ראם.

אמנם הלוי⁶ תופס בדעת ר' סימון (בירוש' שם) "כשירי דור ודור בא למנות", ואומר, שישנה כאן רשימה של ממונים, מתחילת ימי הבית השני ועד סופו, מ"מרדכי" היהודי (פתחיה) ועד פנחס. מסתייע הוא בזה מצד אחד מן ההוספה שבמשנה: פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח וכו', שהיא הוספה על פי הברייתא שבירוש' (מח רע"ד): [תני פתחיה זה מרדכי] בוא וראה וכו'⁷, ותופס את החבל בשני ראשיו: מצד אחד מניח⁸, שפתחיה היה בימי הורקנוס; ומצד שני אומר⁹, שמרדכי הוא מרדכי היהודי¹⁰, בתחילת ימי הבית. זהו הסיוע שלו מצד "פתחיה". ומצד שני הוא מסתייע מ"אלעזר על הפרכות", שהוא לפי דעתו אחד עם "אלעזר" שנזכר בפי יוספוס¹¹ בימי הורקנוס וקרסוס: מוט זה ("של זהב") נתן לו (לקרסוס) שומר־האוצרות (ὁ τῶν θησαυρῶν φύλαξ) הכהן אלעזר; לא מרוע־לב, כי הוא היה צדיק וישר, אלא מפני שהיה ממונה ("גם"?) על הפרכות שבמקדש, שהיו נאים ויקרים מאד. והיו תלויים במוט הזה וכו'. המוט הזה היה נתון בתוך קורת־עץ חלולה ואיש לא ידע בה חוץ מאלעזר.

footnotes: ⁶ דורות הראשונים ח"א, כ"ה, עמ' נג, ועי' גם מנצין 1886, 14. ⁷ עי' במאמרי בידיעות המכון, עמ' 11–12 ובספרי מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 952. ⁸ ע"פ הבבלי מנחות פה א וירוש' כאן. ⁹ ע"פ הבבלי שם. ¹⁰ אבל מרדכי הלא הוא משבט בנימין, ומי שהוא ממונה על הקינים בוודאי שהיה כהן [אבל עי' בתוס' שם]. ¹¹ קדמוניות סי"ד פ"ז א.

אבל השם "אלעזר" היה רגיל כל כך בין הכהנים שבבית השני, עד שאין מכאן כל ראיה, שזהו אלעזר שלנו. ומצד אחר אי אפשר לסמוך על האגדה הבבלית על "פתחיה", שהיא מביאה אותו בקשר עם משנת מנחות פ"י מ"ב (מעשה שבא מגגות צריפין וכו'), מעשה שקרה בימי הורקנוס, – מכיון שכל יסודה הוספה היא במשנה.

וחוץ מן אי־ההגיון שבדבר, שיש כאן במשנה מבחר של ממונים שהיו במקדש, – נזכרים שלשה מן הממונים האלה (מתיא בן שמואל, בן ארזא ופנחס המלביש) גם בתמיד ומדות (עי' להלן), שנסדרו בסוף ימי הבית, ושנים (גביני ופנחס) אנו מכירים מימי אגריפס וזמן החורבן.

אין על־כן כל ספק, שכולם היו בני־דור אחד, בני־דורו של התנא ששנה משנה זו. ומי ששנה פ"ה הוא בוודאי ששנה גם פ"ו¹², שיש בו תיאור השערים (מ"ג), השלחנות (מ"ד) והשופרות (מ"ה) שבמקדש, ושהוא שונה (מ"א): של בית רבן גמליאל ושל בית (ר') חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה, שזה מוכיח שהיה בימים ההם, בימי בית ("בני") ר"ג הזקן. ואמנם כן, מ"ג ("והיכן היו משתחוים וכו' ") מובאת בפירוש בהוספה של המסדר האחרון של מדות (ר' יהודה או רבי), מדות פ"ב סוף מ"ו, בשם "אבא יוסי בן חנן": וי"ג השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר, כנגד שלשה עשר שערים וכו'. וכך אמרו בירוש' כאן (מט סע"ד): מתניתין [דאבא יוסה בן חנין] דאבא יוסה בן חנין אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' (עי' להלן).

footnotes: ¹² חוץ מן ההוספה שבמ"ג: ראב"י אומר בו מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, וההוספה במ"ה: כולן עולות דברי ר' יהודה וכו'.

ואבא יוסי בן חנן היה בסוף ימי הבית (עי' לעיל).

ומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

ומכיון שכן. קרוב מאד שגם פרק ג', ששנה במ"ג: של בית רבן גמליאל¹³ נכנס ושקלו בין אצבעותיו, כמו בפ"ו, מאותה משנה של פ"ו הוא – ממשנת אבא יוסי בן חנן¹⁴.

footnotes: ¹³ "היה" אין בד"ו, והיא הוספה מאוחרת. ¹⁴ אלא שנוסף בו במ"א: והן גרנות למעשר בהמה וכו' – ממשנת בכורות, פ"ט מ"ה.

ואפשר שגם כמה שורות של משניות מן פ"א, פ"ז ופ"ח, מאותה משנה קדומה הן.

במקום שורת הממונים האחרונה: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, שונה התוס'¹⁵: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקת המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות¹⁶, בן ריפא (דיפא) על הלולב¹⁷, [בן] ארזא

footnotes: ¹⁵ שקלים פ"ב יד. ¹⁶ דהי"א ט כז: והם על המפתח, ביכלר, Priester, 146. ¹⁷ ראש ה"חזנין", סוכה פ"ד מ"ד.

על הדוכן, בנימין ("שמואל") על התנורים, שמואל ("בנימין") על החביתים¹⁸, בן מקליט על המלח¹⁹, בן פלח על העצים²⁰.

footnotes: ¹⁸ תמיד פ"א מ"ג ומדות פ"א מ"ד: לשכת עושי חביתין, דהי"א ט לא: על מעשה החביתים, ביכלר שם. ¹⁹ מדות פ"ה מ"ג: לשכת המלח, ועי' שקלים פ"ז מ"ז. ²⁰ "לשכת העץ", מדות שם; "הגזברים", מעילה פ"ג מ"ח.

כאן ישנם שינויים והוספות. שינויים: "יוחנן בן גודגדה" במקום "בן גבר", ו"ארזא" (או "בן ארזא") "על הדוכן" במקום "על הצלצל" שבמשנתנו. והוספות של פקידים שלא נמנו במשנתנו.

ברור שהתוספתא השתמשה כאן במשנת תנא אחר כדי להשלים את משנתנו.

והנה יוחנן בן גודגדא אנו מוצאים אותו "שוער", "מגיף דלתות" בסוף זמן הבית²¹. אלא א) שמשם נראה שהוא בעצמו הגיף את הדלתות, ושר' יהושע בן חנניה בקש "לסייע" לו לזקן²² ב"הגפת דלתות". בה בשעה שאנו יודעים, שכמה מאות כהנים היו נצרכים לסגירת השערים²³ ועשרים איש רק לשער המזרחי של ההיכל, "דלתות ההיכל"²⁴.‏ וב) יוחנן היה לוי, ולא היה יכול להיכנס לעזרת הכהנים, ומזו והלאה, אלא וודאי שהיה ממונה רק על השוערים הלוים (מדות פ"א מ"א) ובמקום שמותר היה ללוים להכנס: על שערי הר הבית ועל שערי העזרות החיצוניות. הוא היה אפוא פקיד קטן. ואולי פקיד תלוי ב"בן גבר" הכהן, ועל־כן לא נמנה במשנה²⁵.

footnotes: ²¹ ספרי קרח פיס' קטז וערכין יא ב. ²² אין כל ראיה, שחי גם אחרי החורבן, כי "עדותו" (עדיות פ"ז מ"ט וגטין פ"ה מ"ה) לא היתה בוודאי "בו ביום", כשם שלא היתה עדותו של "יוסי בן יועזר" (שם מ"ד) ואחרים "בו ביום", אלא שנצטרפו עדויותיהם לעדיות. ²³ יוספוס, נגד אפיון II 9. ²⁴ מלחמות ס"ו פ"ה ג, יומא לט כ. ²⁵ עי' ביכלר, Priester, 136, 143.

ובן ארזא אפשר שהיה ממונה גם "על הדוכן" (עי' סוף תמיד).

ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים, שלא נמנו במשנתנו בשמם. וביכלר (שם, 146) סובר, שרובם של אלה הם ממונים לוים, שלא נמנו במשנתנו.

בכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה²⁶, אלא שני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית, בימי אגריפס השני, או סמוך לחורבן.

footnotes: ²⁶ עי' גם ביכלר שם 10 ואילך.

ב. תמיד²⁷

footnotes: ²⁷ עי' מאמרי "המדע התלמודי וצרכיו", ידיעות המכון, עמ' 8 ואילך.

"סדר התמיד" הוא מסכת מיוחדה בלשונה וסגנונה; אשר ללשונה די להזכיר:

ומפתחות העזרה בידם (ברשותם), ופרחי כהונה איש כסתו בארץ (פ"א מ"א), הממונה בא ודופק עליהם והם פתחו לו (מ"ב), ראוהו אחיו שירד והם רצו וָבָאו (פ"ב מ"א); החלו מעלין באפר (מ"ב), החלו מעלין בגיזרין לסדר אש המערכה (מ"ג), החלו עולין במעלות האולם (פ"ו מ"א); אמר להם (הממונה) חדשים לקטורת בואו והפיסו, חדשים עם ישָנים בואו והפיסו (פ"ה מ"ב).

ממבטאיו המיוחדים לו: אחד יורד (ל)אמת השחי ואחד פותח כֵּיוָן (פ"ג מ"ו), אצבע הכבד (פ"ד מ"ג, "חצֶר הכבד" שביומא פ"ח מ"ו, "חֶצרא דכבדא")²⁸, שרשרות (פ"ה מ"ה), מקצוע ("קרן". פ"א מ"ד ופ"ג מ"ג); והרי (והנה) המחתה נתונה במקצוע (פ"א מ"ד), והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית (פ"ג מ"ג).

footnotes: ²⁸ עי' לעיל עמ' 13.

ומיוחדות לו השאלות הריטריות: וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העתים שוות וכו' (פ"א מ"ב), וכי כל העצים כשרים למערכה? הין, כל העצים וכו' (פ"ב מ"ג).

ובסוף סדר התמיד, הוא מתרומם עד לגובה פיוטי:

שָׁחָה לְנַסֵּךְ,

וְהֵנִיף הַסֶּגֶן בְּסוּדָרִין,

וְהִקִּישׁ בֶּן־אַרְזָה בִּצְלָצַל,

וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר…. (פ"ז מ"ג)

חוץ מן "בן ארזא" זה "שעל הצלצל" (שקלים פ"ה מ"א), נזכר בו עוד הממונה מתיא (מתתיה) בן שמואל; אמר להם הממונה (על הפייסות) צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר בורקי²⁹. מתיא בן שמואל אומר (כלומר: כך הוא רגיל לשאול)³⁰: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא ("הרואה") אומר: הין.

footnotes: ²⁹ בורקי, הו' לו וכ"י פרמא ומ', וכן ביומא. עי' ד"ס. ³⁰ בבבלי יומא כח ב: מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות אומר וכו' (כי"מ ותוס' מנחות ק ע"א).

בן ארזא ומתיא בן שמואל הם אפוא בני־דורו. והתוספתא³¹ מוסיפה: אבא יוסי בן חנן אומר ברק בורקי ("אנהר מנהרא", ירוש' שם)³². אבא יוסי חולק אפוא במשנתו שלו שבסדר התמיד על סתם משנתנו; כי משנת־תמיד שלנו קדמה לו.

footnotes: ³¹ ביומא פ"א, ליומא פ"ג מ"א הלקוחה מתמיד, עי' להלן. ³² בברייתא שבבבלי שם נחלקו בזה תנאים שאחרי החורבן: ר' ישמעאל אומר: ברק ברקאי, רע"א: עלה ברקאי, נחוניא (כי"י) בן אפקשיון אומר: אף ברק (כ"י מ') ברקאי בחברון.

כי תמיד – משנת (ר') שמעון איש המצפה היא; כעדותו של ר' יוחנן (ירוש' יומא לט ע"ד), ורב הונא (בבלי שם יד ב): מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה הוא.

ששנינו ביומא פ"א מ"ב: ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, וכן בפ"ג מ"ד: נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות. "אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה ב[דישון]³³ מנורה (תמיד פ"ו מ"א) ומי שזכה בקטרת (שם מ"ג, רש"י: שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו),…אמר רב הונא מאן תנא תמיד ר' שמעון איש המצפה (בבלי שם).

footnotes: ³³ כ"י לונדון (ושם: הנרות).

"ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן³⁴ פייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ומי מעלה איברים לכבש. פייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו" (שם). "ר"פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול. במאי אוקימתא למתניתין דהכא (יומא פ"א מ"ב) כרבנן. פייס (יומא פ"ג מ"ג) כאבא שאול. אימא סיפא (יומא פ"ג מ"ד) הביאו לו את התמיד וקרצו ומרק אחר שחיטה על ידו [קבל את הדם וזרקו]³⁵ נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות. אתאן לרבנן. רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול: אמר לך ר"פ אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול" (טו א): "דתניא לא ייטיב את הנרות ואח"כ יקטיר אלא יקטיר ואח"כ ייטיב אבא שאול אומר מטיב ואח"כ מקטיר" (יד ב). (והשוה חשמונאים א' ד ג: ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה.)³⁶

footnotes: ³⁴ יומא פ"ב מ"ג–מ"ד = תמיד פ"ג מ"א. ³⁵ כ"י אוכספורד. ³⁶ ועי' מנחות פ"ד מ"ד.

כי מפני שרבותינו הבבלים לא הקשו תחילה מתמיד פ"ג מ"א אלא מתמיד פ"ו מ"א ומ"ג, על־כן לא הרגישו בזה, שיומא פ"ב מ"ג ומ"ד לקוחות מתמיד, ולא תירצו על הסתירה האחרונה "ר"ש איש המצפה היא", אבל מצאו ברייתא, שהביאה מחלוקת אבא שאול וחכמים בענין זה, ובאו ופירשו שפ"ב מ"ג – אבא שאול היא, שדעתו כדעת בעל תמיד.

אבל בירושלמי (פ"ב לט ע"ד) אמרו (לפ"ב מ"ג–מ"ד!): הכא את אמ' מיטב ואחר כך מקטיר והכא (פ"א מ"ב ופ"ג מ"ד) את אמר מקטיר ואח"כ מיטב? אמר רבי יוחנן: תמיד דרבי שמעון איש המצפה היא.

כלומר שפ"ב מ"ג ומ"ד לקוחות ממשנת תמיד, ותמיד דר"ש איש המצפה היא.

ועדות זו מקויימת מתוס' יומא פ"א יג, שהביאה משנת יומא פ"ב מ"ג: מי שוחט וכו' והיין, שהיא לקוחה מתמיד פ"ג מ"א, והעירה: אילו דברי ר' שמעון איש המצפה (ר' יוסי אומר וכו' אמר בן עזאי וכו'), ז"א שסתם יומא כאן היא משנת תמיד.

ושאלת הבבלי על עדות זו (שם יד ב): והא איפכא שמעינן ליה ("דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד") דתנן (תמיד פ"ד מ"ב) בא לו ("הכהן הזורק את הדם") לקרן מערחית צפונית נותן מזרחה צפונה ("מתנה אחת כמין גאם") מערבית דרומית נותן מערבה דרומה, ותני עלה³⁷ רבי שמעון איש המצפה מַשְנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה³⁸, ותירצו: אלא א"ר יוחנן מאן תנא סדר יומא (רש"י: מאן תנא – לסדר תמיד דהך מסכתא וכו') ר' שמעון איש המצפה הוא. אבל הירוש' (שם) מוסר בשם ר' יוחנן: תמיד דר' שמעון איש המצפה היא.

footnotes: ³⁷ כ"י מ"ב ולונדון:‏ ותניא, תוס' זבחים פ"ו יג. ³⁸ בתוס' דפוסים: מערבית נותן מערבה דרומית נותן דרומה, צוק' משובש.

שאלה זו שלא הזכיר אותה הירושלמי שם כלל, כבר הקדים לה ר' יוסי בר' בון בירוש' שם תשובה: אמר ר' יוסי בר' בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן, "ולא כל תמיד היא דר' שמעון איש המצפה אלא דברים שהיו החכמים צריכים להם"; דברים ש"חכמים" הסכימו להם וקיבלום.

זאת אומרת שאינה לפנינו כולה בצורתה הראשונה, אלא שלפנינו "עיבוד" של תנאים מאוחרים, ששינו בכמה משניות ממשנת ר' שמעון זה. וכך שנו בתמיד פ"ד מ"ב במשנת ת"ק בתוס' זבחים שם³⁹.

footnotes: ³⁹ זו היא התשובה היחידה, אבל אינני מבין את דברי גינצבורג האומר (שם 285 הערה 102), שנוסח תוס' שלנו, מתאים למשנת תמיד! ושלבבלי שם היה נוסח משובש בתוס'.

ואמנם כן, "עיבוד" של תנאים אחרים לפנינו. כי ישנן בה גם הוספות: בפ"ה מ"ב: ראב"י אומר וכו', שאינו בציטט שבמשנת יומא (פ"ב מ"ד), ונוסף שם בתוס' פ"א יא; ובפ"ז מ"ב קישר התנא המאוחר לכאן (ע"י "אלא ש־") כל משנת סוטה פ"ז מ"ו: במדינה אומרים אותה שלש ברכות וכו' ר' יהודה אומר וכו'⁴⁰.

footnotes: ⁴⁰ גינצבורג שם, 41.

וישנן בתמיד גם הוספות מאוחרות על פי ברייתות והתלמודים:

פ"ג מ"ח כולה היא הוספה על פי ברייתא ומימרות אמוראים⁴¹:

footnotes: ⁴¹ גינצ' עמ' 270.

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח וכו' מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז וכו' קול הצלצל, מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטרת⁴².

footnotes: ⁴² השאר אינו בכ"י פרמא ומ' ור' יוסף אשכנזי; ודברי ר"א בן דגלאי אינם בכ"י מ' וקטע קמברידג'.

כי הבבלי והירושלמי לא ידעו משנה זו; ביומא כ ע"ב הביאו ברייתא: גביני כרוז וכו' והיה קולו נשמע בשלש פרסאות מעשה באגריפס וכו' ושמע קולו בג' פרסאות⁴³ וכו', ואעפ"כ כ"ג משובח ממנו (ע"כ ברייתא!) דאמר מר⁴⁴ וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו ואמר רבב"ח א"ר יוחנן מירושלים ליריחו י' פרסי. ולא הזכירו כלל את המשנה של תמיד החולקת: מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז (וכבר תמהו ע"ז התוס' ישנים, ורשב"ם אומר שחולקים).

footnotes: ⁴³ וכנוסח הירוש' שקלים פ"ה מח ע"ד: עד שמונה פרסאות. ⁴⁴ ברייתא להלן לט ב.

וביומא לט ב (אחרי הברייתא ודברי רבב"ח [א"ר יוחנן]⁴⁵: [תנא]⁴⁶ ציר דלתות ההיכל (= "שער הגדול") נשמע בשמונה תחומי שבת, עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת וכו' אמר [ר' אלעזר]⁴⁷ בן דלגאי וכו'.

footnotes: ⁴⁵ כי"מ ומ' ב'. ⁴⁶ כ"ה בכ"י מ' ב' וילקוט כ"י ור"ח, וגינצ' שם טעה בזה, וחשב שאף אלה הם דברי רבב"ח. ⁴⁷ כ"י אוכספורד.

וגם כאן לא הזכירו את המשנה החולקת: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח (וכבר תמהו התוס' ע"ז, ופירשו תו"י שם, דפליגי).

אלא שכל זה אינו מעיקר המשנה אלא ברייתא היא.

וברייתא זו ישנה בעיקרה בקהלת זוטא, הו' בובר 127: תני חמשה קולות היו נשמעין מיריחו, מיריחו היו שומעין (כצ"ל) קול שער הגדול כשנפתח, מיריחו היו שומעין קול מגריפה [מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין, מיריחו היו שומעין קול גביני הכרוז]⁴⁸, מיריחו היו שומעין קול צלצל ויש אומרים אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם, מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת אמר ר' אלעזר וכו'.

footnotes: ⁴⁸ השלמתי ע"פ נוס' הילקוט בקהלת, והשלמתו של בובר טעות, ושם חסר קול צלצל.

וכל הברייתא – סתם בירוש' סוכה פ"ה נה ע"ב, אלא ששם ששה קלות, ונוסף: מיריחו היו שומעי' קול החליל⁴⁹.

footnotes: ⁴⁹ הסדר בברייתא קרוב לסדר כ"י מ' ופ'.

זוהי אפוא כולה הוספה ע"פ ברייתא.

הוספה שניה מאוחרת היא פ"ז מ"ד: השיר וכו', ובכ"י א"פ, 17 ms. heb. c.: השיר שהיו הלוים וגו', ז"א שזוהי הוספה לגמר המסכת, ואינה מעיקר המשנה, וברייתא היא בר"ה לא א: ר' יהודה אומר משום ר"ע בראשון מה הין אומרים וכו'.

וסיום המסכת הוא "זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו (יהי רצון) שיבנה במהרה בימינו", והסיום מובא בבבלי סנהד' מט ב (דקתני עלה); ובירוש' (ר"ה ספ"ב נז ע"ג ומגילה ספ"ב עג ע"ג): תנה ר' חייה בר אדא זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת; כלומר שהוסיף בברייתא שלו: בין בחול בין בשבת⁵⁰.

footnotes: ⁵⁰ שאר ההוספות שחשב גינצ' אינן נכונות.

במשנת תמיד כבר השתמשו לא יומא בלבד (לעיל) אלא אף מדות (עי' להלן).

וודאי שמשנת תמיד היא חלק ממשנת רבי, ולא כהחלטת גינצבורג; כי וודאי שמשנת תמיד, שנוספה בפ"ז מ"ב עם קישורה "אלא ש־", מידי רבי (או תנא בן־זמנו) באה, וכן דברי ראב"י שבפ"ה מ"ב. ומי יודע כמה שינויים חלו בה עוד ע"י התנאים המאוחרים ורבי אחריהם. כי אמנם "לא כולה (דר' שמעון איש המצפה) אלא מילין דצריכין לרבנן".

והתנא האחרון השתמש בוודאי גם במשנת אבא יוסי בן חנן לתמיד (עי' לעיל), וגם במשנת ראב"י, ואולי גם במשניות של אחרים.

ר' שמעון איש המצפה נזכר בפיאה פ"ב מ"ו: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר: מקובל אני מר' מיאשא שקבל מאבא שקבל מזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'.

רבן גמליאל זה הוא בוודאי ר"ג הזקן, ומה שלא נזכר כאן "הזקן" הוא מפני שהמקור הוא מקור ישן, שקדם לר"ג דיבנה (ואינו דומה למ"ד). ומכיון שהיתה הלכה מסופקת עלו ללשכת הגזית להתייעץ ולשאול (עי' ספורו של ר' יוסי בסנהדרין).

ר' שמעון איש המצפה היה עוד צעיר, וחי א"כ בימי ר' שמעון הזקן בנו של ר"ג.

ואיני רואה כל יסוד לאיחורו של גינצבורג. "זוגות" אלה אינם צריכים להיות כלל שמאי והלל⁵¹,‏ ואין אנו יודעים ידיעה היסטורית על יחסו של ר"ג הזקן להלל.

footnotes: ⁵¹ ועי' נזיר נו ב, ועי' תנחומא, במדבר כ"ב, בובר כ"ז.

ג. מדות⁵²

footnotes: ⁵² מונה"ז שער יג, ד' לבוב 171־170.

מסכת זו המתארת את צורת המקדש האחרון, מדותיו, לשכיו ותאיו – גם היא בעיקרה מסכת קדומה, שנכתבה תיכף אחרי החורבן, אחרי משנתו של ר' שמעון איש המצפה (תמיד). גם הוא מזכיר את הממונה האחרון שהיה במקדש: ושתי לשכות היו לו (לשער נקנור) אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין (פ"א מ"ד).

והתנא השונה מסכת זו הוא – ר' אליעזר בן יעקב הראשון, חבירו של ר' אליעזר הגדול⁵³, שחי בסוף זמן הבית וראה את הבית בבניינו וחורבנו.

footnotes: ⁵³ פסחים לט ב.

עדות זו, "מדות דר' אליעזר בן יעקב היא", העיד ר' אבהו בירושלמי (יומא שם, פ"ב לג ע"ד, אחרי עדותו של ר' יוחנן על תמיד) ורב הונא בבבלי (יומא טז א).

ועדותם זו מתאשרת. כמו שהוכיח הבבלי שם, מתוך משנת מדות עצמה:

מערבית דרומית – אמר ר' אליעזר בן יעקב – שכחתי מה היתה משמשת (פ"ב מ"ה).

לשכת העץ – אמר ראב"י – שכחתי מה היתה משמשת (פ"ה מ"ד);

שהרי מכאן יוצא מפורש שכל התיאור שלפניו ממשנת ראב"י הוא, אבל בזה אמר ראב"י במשנתו "שכחתי", ועל־כן הוסיף התנא המאוחר במאמר מוסגר "אמר ראב"י", כדי להראות, שהגוף הראשון "שכחתי" הוא מלשון ראב"י, וכדי להקביל לו את דברי אבא שאול (על־פי מקור אחר קדום), שהוסיף התנא המאוחר בשני מקומות אלה אחרי דברי ראב"י.

וכן בפ"א מ"ב: ורשות היה לו לשרוף את כסותו וכו' אמר⁵⁴ ר' אליעזר בן יעקב: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו; כי גם כאן. מכיון שראב"י מביא מעשה באחי אמו (כך פירושו!) היה התנא המאוחר צריך להזכיר שמו של המספר בפירוש: אמר ראב"י.

footnotes: ⁵⁴ א' ר' אליע' בן יעקב, כ"ה בכ"י מ' במשנה זו, בהוספה שנוספה בתמיד פ"א סוף מ"א, אבל במדות שם כבספרים.

כי אם אמנם "מדות דראב"י היא", אבל כדברי ר' יוסי בר' בון בירוש' שם – "ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן", ז"א, שידו של תנא מעבד (או תנאים מעבדים) היתה במשנת מדות של ראב"י.

וכך שנה אותו תנא במדות פ"א מ"ט: אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקים מכאן ומכאן עד שהוא מגיע לבית הטבילה (זהו לשון משנת תמיד פ"א מ"א, ומסיים שם: "ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה. בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים

יוצא והולך לו", "שהקלו לזה לפי שנטמא בפנים") ר' אליעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת החיל ("היה יוצא ואינו חוזר לבית המוקד מפני שהוא טבול יום ואסור לו ליכנס לעזרה") יוצא והולך לו בטדי.

כלומר שהשונה שנה סתם כמשנת תמיד, ואת משנת ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר. עיקר משנתו של ראב"י היתה אפוא כאן:

אירע קרי לאחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת החיל יוצא והולך לו בטדי⁵⁵.

footnotes: ⁵⁵ רנ"ק (מורה נבוכי הזמן, שער י"ג, עמ' 170) סובר, שראב"י בעצמו הביא סתם תמיד, והשמיט את הפיסקא: בא וישב לו אצל אחיו הכהנים, שהוא חולק עליה.

(ושנינו בפ"א מ"ג: טדי מן הצפון לא היה משמש כלום, פי' ר' שמעיה: "כלומר אלא בעל קרי היה יוצא בו לראב"י", אבל אולי הכניס כבר גם כאן התנא השונה את דעת החכמים החולקים על ראב"י).

וכך שנה אותו תנא בפ"ב מ"ו: [וראשי פסיפסין ("ראש מחצית קנים בולטין ויוצאין מן הכותל מזה ומזה") מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר] מעלה היתה וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה; נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה.

גם כאן חולק ראב"י על הסתם שלפניו: סתם שקבעו התנא האחרון, והוצרך להביא דברי ראב"י בשמו. אבל סתם מ"ד שלפניה: כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מן הכותל המזרחי וכו' הולכת בשיטת ראב"י, שעזרת הכהנים היתה גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה (בבלי יומא טז א). וגם זו ראיה, שסתם תמיד ראב"י הוא (שם).

במ"ו שינה אפוא התנא האחרון, ושנה סתם כדעת החולק על ראב"י, ואת דברי ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר.

וראב"י שנה במשנתו אך ורק: ומעלה היתה וכו'⁵⁶.

footnotes: ⁵⁶ והשוה "וראשי פסיפסין" וכו' בפ"א מ"ו ופ"ד מ"ה.

וכיוצא בו שנה אותו תנא בפ"ב מ"ג: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער[י] ניקנור מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב ("מזהיב").

כאן שנה בשם "י"א" את דעתו של "ר' אליעזר בן יעקב" כי התוס' יומא פ"ב ד מוסיפה למשנת יומא פ"ג מ"י (נקנור נעשו נסים לדלתותיו) את משנת מדות שלנו, ומוסיפה עלִיה דברי ראב"י:

כל השערים שהיו שם וכו' מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב. ר' אליעזר בן יעקב אומר נחושתן קלנתיא היה יפה כזהב⁵⁷. ובירוש' שם (פ"ג מא ע"א) הביאו (אחרי המעשה של התוס') את המשנה של מדות, ואחריה – ברייתא (תני) בשם "ר' ליעזר": כי דתנינן תמן כל השערים שהיו שם וכו' תני בשם ר' ליעזר נחושתן היה מצהיב⁵⁸ ויותר יפה משל⁵⁹ זהב.

footnotes: ⁵⁷ בבבלי יומא לח א שונה הסדר של הברייתא; מתחילה: מה נסים נעשו לדלתותיו וכו' ואח"כ: לפיכך כל השערים וכו'. אבל בתוס' הסדר הפוך. ⁵⁸ והיתה מצהבת, גם בבבלי בכ"י מ' ב'. ⁵⁹ משל, גם בבבלי כ"י מ'.

כאן ברור, שאותם הדברים. ששנתה המשנה בשם "י"א", שנתה הברייתא בשם **ר' ליעזר (בן יעקב)**⁶⁰.

footnotes: ⁶⁰ כיו"ב בירוש' יומא ספ"ח מה ע"ג: תני ר' ליעזר, תוס' שם: ראב"י; וחילופים בין ראב"י ור' אליעזר רגילים, עי' "ספרי זוטא" שלי. עמ' 3 הערה 3.

ראב"י שנה אפוא במשנתו: חוץ משער[י] ניקנור מפני שנחושתן מצהיב. אלא שהתנא האחרון תפס בדעה האחרת כסתם, ושנה דברי ראב"י בלשון "וי"א"⁶¹.

footnotes: ⁶¹ "ויש אומרים" גם בפ"ג מ"ה (חילוף של מספרים).

ענין אחר הוא שם ראב"י שנזכר בפ"ב מ"ו.

כי שם כל הענין מן "וי"ג השתחויות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' ", עד סוף הפרק – הכל לקוח ממשנת שקלים פ"ו (מ"א־) מ"ג: (וי"ג השתחויות היו במקדש⁶²) והיכן היו משתחוים ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים וכו'.

footnotes: ⁶² ובתוס' שם פ"ב י"ז צוק': שם.

ומכיון שהעתיקו את כל המשנה משקלים, העתיקו משם גם את דברי ראב"י, שכבר נקבעו ונכנסו במשנת שקלים (שעיקרה של אבא יוסי בן חנן)⁶³. והתנא האחרון ההוא, שידע שעיקר משנת שקלים פ"ו משנת אבא יוסי בן חנן הוא, הביאה בשמו: אבא יוסי בן חנן אומר.

footnotes: ⁶³ ובעיקרם היו שנויים בסוכה, עי' סוכה מ"ד מ"ט (הגיעו לשער המים) ותוס' שם פ"ג ג': ולמה נקרא וכו' ראב"י אומר וכו' ועי' בבלי שם נד א (וכתבתי ע"ז במק"א [מבוא לנוסח המשנה, 3–4]).

והתנא ההוא, שהוסיף משנה זו של שקלים כאן בסוף הפרק – כדי להשוותה עם מדות פ"ב מ"ג הוסיפה.

כי אמנם משנת שקלים זו חולקת על משנת מדות (פ"ב מ"ג ופ"א מ"ד):

א) "כנגד שלשה עשר שערים" חולק על מדות פ"ב מ"ג: וי"ג פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם י"ג השתחויות.

ב) ובמניין י"ג השערים (וגם בשמותיהם) חולק על פ"א מ"ד: שבעה שערים היד בעזרה וכו' שבמזרח שער נקנור ושתי לשכות היו לו וכו'.

ומשנת מדות פ"א מתאימה לתוס' שקלים פ"ב טו: שבעה אמרכלין מה היו עושין שבעה מפתחות עזרה בידן. אבל ר' נתן חולק בברייתא שבבבלי (תמיד כז א): ר' נתן אומר אין פוחתין מי"ג גזברין כנגד י"ג שערים (ועי' בבלי שם ותוס' כתובות קו א ד"ה שבעה)⁶⁴.

footnotes: ⁶⁴ המפרש שם אומר: וזה הלשון איכא נמי בספרי וכו' ור' נתן היא, אבל בספרי קרח פיס' קטז אינו, ונראה שצ"ל: בספרי זוט', ואינו בליקוטים של הילקוט ומה"ג.

תנא אחרון. שדעתו כדעת ר' נתן ומשנת שקלים, הוא שהוסיף אפוא כאן הוספה זו.

וכך פירש הירושלמי בשקלים שם (מט סע"ד) סתירה זו שבין סדות לשקלים ברוח בקורת־מקורות אמיתית: מתניתין [דאבא יוסה בן חנין]⁶⁵ דאבא יוסה בן חנין אמר כנגד שלשה עשר שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה. על דעתון ורבנן איכן היו השתחויות הללו, כהיא דתנינן תמן שלשה עשר פרצות היו בו שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות.

footnotes: ⁶⁵ כ"י ליידן ושרידי הירוש' ותוס' כתובות שם.

אבל נפלא הדבר, שר' יהודה התנא מבקש פתרון לסתירה זו שבין מדות לשקלים בדרך אחרת; כי בתוס' שקלים פ"ב יז שנינו: שלש עשרה השתחויות היו שם, ר' יהודה אומר כנגד שער השתחואה וכנגד פירצה שחייה.

כלומר "השתחויה" שבשקלים היא השתחויה ממש (פישוט ידים רגלים) ו"השתחויה" שבמדות פ"ב מ"ג היא "שחייה"; פירוש מסוג הפירושים של האמוראים בפתירה שבין משנה למשנה ומשנה לברייתא: ל"ק כאן… כאן…

והנה משנת שקלים מנתה בין י"ג ה"שערים" גם שני ה"פשפשים" ("פתחים קטנים שבתוך השער"). וכבר ראה ר"ת (בתוס' כתובות שם), שמשנה זו מונה גם את "השערים הקטנים" "אבל גדולים לא היו אלא שבעה"⁶⁶.

footnotes: ⁶⁶ ומשנת מדות לא חשבה גם את ה"שנים במערב שלא היה להם שם", ולא חשבה בוודאי גם את "שער השיר".

ולכשנתבונן במשנת מדות נראה. שבמקום "ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחת משמאלו" של משנת שקלים, הוא שונה (שם פ"א מ"ד): ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין.

במקום "פשפשין", שמשמש במשנת שקלים במובן "פתח קטן שבתוך שער", כמו בסורית "פשפשא", παραθύρον, "תרעא זעורא בדתרעא רבא הוא"⁶⁷ – במקום זה הוא שונה "לשכות".

footnotes: ⁶⁷ ב"ב 1643 בהערה.

ואמנם אע"פ שגם אצל ר' שמעון איש המצפה במשנת תמיד, משמש "פשפש" במובן זה, תמיד פ"א מ"ג (ומשם במדות פ"א מ"ז בפי ר' יהודה), נטל את המפתח ופתח את הפשפש וכו', ותמיד פ"ג מ"ז, בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום, שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש ע"י יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה (יחז' מד ב) וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל (ומשם במדות פ"ד מ"ב, ועי' להלן) – אצל משנת מדות הסמוכה לה (פ"ד מ"ג) משמש "פשפש" במובן "לשכה": "ושלשים ושמונה תאים היו שם וכו' ושלשה פתחים לכל אחד ואחד וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין ואחד לתא שעל גביו ואחד למסיבה ואחד לפשפש ואחד להיכל"; כאן בוודאי פירושו "לשכה" (עם פתח!)⁶⁸. וכך משמש "פשפש" במובן "לשכה" בב"ר פ"א ד' (תיאודור, 2); לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים⁶⁹.

footnotes: ⁶⁸ הרע"ב נדחק לפרש: לתא שיש בו הפשפש הצפוני וכו'. ⁶⁹ וכן פירושו בזבחים נה ב: שני פשפשין היו בבית החליפות, שהרי בתוס' שם פ"ז א' נוסף עוד: פתוחין למערב.

במשנת מדות עצמה אין "פשפש" משמש אפוא אלא "לשכה", ובהתאם לזה שנה בפ"א מ"ד "לשכות" במקום "פשפשין" של משנת שקלים.

מכאן יוצא אפוא, כי הלשון "ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו" לקוח ממקור ישן נושן, ששניהם, גם שקלים גם מדות, השתמשו בו: זה פירשהו "פתח קטן" וזה פירשהו "לשכה".

וא"כ היתה עוד משנה, קדומה לאבא יוסי בן חנן, בענין זה.

ר' יהודה, המשתדל להשוות בין שקלים ומדות – משתדל להשוות גם בין תמיד ומדות:

א) בין מדות פ"א מ"ז לתמיד פ"א מ"ג:

תמיד

נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המקדש לעזרה וכו'.

מדות

שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר ר' יהודה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה.

ב) ובין מדות פ"ד מ"ב לתמיד פ"ג מז:

תמיד

בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, הגיע לשער הגדול העביר את הנֶגר ואת הפותחות ופתחו.

מדות

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל⁷⁰.‏ ר' יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך עד שנמצא עומד בין שני השערים⁷¹, ופתח את החיצונות

footnotes: ⁷⁰ = תמיד, ומשם (כדעת רנ"ק; ולא כדעת גינצבורג, 269, שתמיד לקוח כאן ממדות!) לקחו ראב"י בעל מדות, שהרי "נטל וכו' ", אינו מתאים אלא לתמיד ולא ל"מדות", שאין בה אלא מדות המקדש. ⁷¹ שכך מפרש ר' יהודה את "עד שהוא מגיע לשער הגדול" של תמיד, שהולך בחלל הכותל עד שמגיע לשער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים.

מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ (אבל במ"ג שאחריה:) ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (התאים) וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין וכו' ואחד לפשפש ואחד להיכל (וזה דלא בר' יהודה; דע"ב)⁷².

footnotes: ⁷² על סתירה אחת שבין תמיד פ"ג מ"ג ומדות פ"א מ"ו מעיר הבבלי (יומא טו ב), ורב הונא מיישבה בזה: מאן תנא מדות ראב"י היא.

ר' יהודה חולק עוד בכמה מקומות על סתם מדות:

פ"ג מ"ו, פ"ד מ"א ומ"ו, ובברייתא (יומא טז א) חולק הוא על מדות פ"ה מ"א ומ"ב (שם).

ר' יהודה עסק אפוא הרבה במדות, ובוודאי שיש בעריכה שלנו של מדות הרבה ממשנת ר' יהודה. וזהו שהביא את ר' אדא בר אהבה לומר (יומא טז א), שמדות "ר' יהודה היא" (אלא שנדחו דבריו, שם ע"ב).

ואפשר שר' יהודה הוא שסתם בכמה מקומות דלא כראב"י (רנ"ק), והוא הוא שהוסיף בסוף פ"ב ממשנת שקלים, (אלא שהמסדר האחרון לא הוסיף כאן את הכרעת ר' יהודה עצמו שבתוס' שקלים). והרי ראינו (לעיל) שהוא משתדל להשוות ביניהם.

חוץ מן התוספות שהוכרנו נוספו בו על ידי התנא האחרון: פ"ב מ"ב (כל הנכנסין להר הבית וכו' דברי ר"מ א"ל ר' יוסי וכו'). פ"ג מ"א (א"ר יוסי מתחלה וכו' מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח). פ"ג מ"ח (א"ר אליעזר ב"ר צדוק וכו' שלש מאות כהנים); פ"ב מ"ה (אבא שאול אומר וכו' לשכת בית שמניא) ופ"ה מ"ד (אבא שאול אומר לשכת כ"ג, ועי' לעיל); פ"ג מ"ד (רבי אומר כל ע"ש מלבנין אותה במפה מפני הדמים).

כי בכל־אופן לפנינו עריכה מאוחרת של תנאים.

מדות השתמשה הרבה בתמיד (עי' לעיל): פ"א מ"א = תמיד פ"א מ"א; פ"א מ"ח = תמיד פ"א מ"א סיפא; פ"ג מ"ה = תמיד פ"ג מ"ה; פ"ד מ"ב = תמיד פ"ג מ"ז (עי' לעיל); חוץ מן הדברים שהוסיף התנא האחרון במדות הלקוחות מתמיד (עי' לעיל).

מכאן, תמיד ומדות, אגו באים להמסכת הקרובה להן – יומא.

ד. יומא

"סדר יומא" (יומא יד ב, סנהד' מט ב), "סדר היום" (משנת יומא פ"א מ"ג) – כל עניינה וסידורה עתיק (חוץ מהוספות תנאים אחרונים), שהרי על־פי "סדר" מעין זה היו מלמדים לכהן־גדול את סדר העבודה (פ"א מ"ג).

התנא הזה השתמש בתמיד:

פ"ב מ"ג–מ"ד (תמיד פ"ג מ"א, פ"ה מ"ב), פ"ג מ"א (תמיד פ"ג מ"ב), פ"ד מ"ג (נטל מחתה וכו', תמיד פ"א מ"ד). והשתמש בפ"ב בתמיד. אע"פ שדעתו לענין סדר קטורת ודישון המנורה שונה מתמיד (יומא פ"א מ"ב ופ"ג מ"ד, עי' לעיל), אלא שלא חש לפרש כאן בפ"ב, מכיון שכבר פירשוֹ במקום אחר.

המשנה הראשונה (ומפרישין) "פירש" כבר ר' יהודה בן בתירה (תוס' רפ"א ובבלי ו' א'), וכנראה שהוא ריב"ב הראשון.

ה"מעשה", יומא פ"ב מ"ב, קרה בימי ר' צדוק (בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם אמר להן שמעוני אחינו בית ישראל), תוס' פ"א יב⁷³, ספרי סוף מסעי. ור' צדוק היה זקן מופלג בזמן חורבן הבית⁷⁴; צם "ארבעים שנה" לפני החורבן (גטין נו א), והדבר קרה לפני שבטלה עגלה ערופה. לפני זמנו של ריב"ז (סוף סוטה). ובפ"ג מ"ט נמנו "לשבח": בן גמלא, בן קטין, מונבז המלך, הילני אמו ונקנור ("נעשו נסים לדלתותיו"), ואחריהם (מי"א): ואלו לגנאי של בית גרמו – של בית אבטינס – הגרוס בן לוי (היה יודע פרק בשיר) – בן קמצר – על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב".

footnotes: ⁷³ בבלי כג א, ירוש' שם לט ע"ו. ⁷⁴ איכ"ר פ"א לא; בובר דף לו ב חסר "סבא".

דברים כאלה ראויים להיאמר רק בשעה שצריכים להם, בשעת קיומו של הבית או

סמוך לחורבנו.

ואמנם שנינו (תוס' פ"ב ז')⁷⁵: "אמר ר' יוחנן בן נורי מצאתי זקן אחד ואמר לי של בית אבטינס אני וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' עקיבא זלגו עיניו דמעות אמר לי מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אלו".

footnotes: ⁷⁵ בבלי לח א וירוש' מא סע"א.

מכאן יוצא שמשנה שלנו, המספרת בגנותם, נשנתה לפני ר' יוחנן בן נורי ור"ע. ובניהם של אלו מתנצלים כולם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב ולא רצו ללמד (תוס' שם), ונראה שהתנצלות זו היתה סמוכה לחורבן, והמשנה נשנתה קרוב לאותו הזמן.

ליומא העיקרית שייכים בוודאי רוב פ"א–פ"ז.

מאוחרות הן: פ"ב מ"ג: אמר בן עזאי וכו', מ"ז: בד"א וכו' (תוס' פ"א); פ"ג מ"ב: זה הכלל וכו', מ"ה, מ"ו: רמ"א פשט קדש ידיו ורגליו, מ"ז (מחלוקת ר"מ וחכמים), פ"ד מ"ד–מ"ו, פ"ה מ"א: ר' יוסי אומר וכו' ובין קדש הקדשים, מ"ד: ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחר בלבד, מ"ה: ר' אליעזר אומר (ר' יהודה משמו, ספרי אחרי פ"ד י ותוס' פ"ד א) במקומו היה עומד ומחטא, מ"ז (כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים וכו', ר"א ור"ש), פ"ו מ"א (ר' יהודה), מ"ג: א"ר יוסי מעשה וכו', מ"ו: ומאימתי וכו' רש"א וכו', מ"ז: ומאימתי וכו' רש"א וכו', מ"ח: א"ר יהודה וכו' ר' יוסי אומר וכו', ופ"ו מ"ד⁷⁶.

footnotes: ⁷⁶ ועי' הופמן, המשנה הראשונה, 20.

אפשר שהמסדר הוא זכריה בן קבוטל (קבוטר, ϰιβωτάιος, "נגר"), שבפ"א מ"ו: אמר⁷⁷ זכריה בן קבוטל, מפני שכולה זכריה בן קבוטר.

footnotes: ⁷⁷ כ"ה בפיסקא שבבבלי: אמר (ר') זכריה בן קבוטל.

ממקור אחר הוא פ"ח (הלכות יוה"כ) שסיומו הוא: אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל וכו', והוא כנראה ששנה פרק זה בעיקרו⁷⁸, חוץ מדברי ר' מתיא בן חרש במ"ו, שהם משלשה דברים שאמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי, ששמע משום ר' מתיא בן חרש (בבלי פד א).

footnotes: ⁷⁸ עי' הופמן, מנצין XI, 1884, 91.

מבטאים מיוחדים וישנים:

עמוד והפג אחת על הרצפה (פ"א מ"ו); ודימו (=וחשבו) (פ"ג מ"ב); קרצו (שם מ"ד), פרופה (פ"ה מ"א, שבת פ"ו מ"ו: ומדיות פרופות. והמשנה ישנה), כמצליף (שם מ"ג, מ"ד) מחטא ויורד (שם מ"ה), טהרו (=גבו)⁷⁹ של מזבח (שם מ"ו).

footnotes: ⁷⁹ [השוה: צהר תעשה לתבה, בר' ו טז. – עצ"מ].

ה. סוכה

סוכה פ"ד ופ"ה הם ממקור קדום הרבה לשאר המסכת.

כבר הבבלי (מג א) העיר על הניגוד שבין פ"ג מי"ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) ובין פ"ד מ"ד (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית וכו'), והשיב, והיא התשובה היחידה אע"פ שנדחית: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים כאן (פ"ג) בזמן שאין ביהמ"ק קיים⁸⁰.

footnotes: ⁸⁰ דיחויוֹ של התירוץ הזה בבבלי (מג סע"ב) ותירוצו האחרון (מד א): והא יו"ט הראשון דלדידן (בני בבל) לא דחי (שבת) ולדידהו דחי. אמרי לדידהו נמי לא דחי, ואלא קשיא הני תרתי דתני חדא כל העם וכו' ומתרצינן כאן וכו', לא אידי ואידי בזמן שביהמ"ק קיים ול"ק כאן במקדש כאן בגבולין, – דחוק, ואינו מתאים אל המציאות, כי בא"י היתה נטילת לולב "דוחה שבת גם בגבולין" וגם אחר החורבן, כמו שמוכיחים דברי ר' יוסי שבמי"ג: יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר וכו', שפירושם כפשוטם (עי' ירוש'), וכך מפורש בירוש' עירובין סוף פ"ג: ר' אבהו אזל לאלכסנדריה ואטעינון לולבין בשובתא וכו', וכן מפורש בחילופים שבין בני בבל לבני א"י (תה"ג הרכבי 395, וכן מצאתי בחילופים קטע כ"י קמברידג'): בבל טוענין יש' אין טוענין הדס בשבת (כלומר: הדס להריח, עי' בכלי ביצה כג א ולג ב וירוש' שם סב ע"ג, תוס' שבת פ"ה ט וירוש' סוכה סוף פ"ג, ועי' שבת לג ב [תרי מדאני אסא] וסוכה לו ב [הדס של מצוה וכו' הדס במחובר וכו']) ולולב טוענין ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת; קרקסאני, הרכבי 310 שו' 22–23.

זאת אומרת שפ"ד הוא משנה מזמן הבית, ושני מקורות הם, שכן פ"ד מתחיל באמת מראש בדין לולב: "מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן וכו' " (עי' ד"ס וש"נ), כלומר מצות לולב בכלל ולא רק ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת (ורש"י הוא שהגיה ופירש כן); אלא, שהתנא האחרון לא סיים את דברי המשנה הישנה. מפני שדיני לולב כבר נתפרשו במקור השני שבפ"ג (עי' להלן).

ומשנה י"ג שבפ"ג אינה יודעת כלל מכל מה שנאמר בפ"ד מ"ד ("ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה") ולא מן הסכנה שהיה בדבר והתקנה ש"התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו" אלא שכל פ"ד–פ"ה, שאינם מתקשרים עם הפרקים שלפניהם, – ממקור אחר הם, ממשנה שנסדרה בעיקרה בזמן הבית. אלא שגם שני הפרקים האלה אינם ממקור אחד:

המשנה הראשונה (פ"ד מ"א) כוללת: לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה. וממ"ב ואילך היא פורטת: לולב שבעה כיצד (מ"ב), ערבה שבעה כיצד (מ"ג), מצות לולב כיצד (מ"ד), מצות ערבה כיצד (מ"ה), ההלל והשמחה שמונה כיצד (מ"ח) ניסוך המים כיצד (מ"ט).

אבל בפ"ה מ"א וכו': החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט (עד מ"ד), ואחריהם (מ"ה): אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש וכו'. ואחריו (מ"ו–מ"ח) על קרבנות החג ושמיני של חג, הפייס, אימורי הרגלים וחילוק לחם הפנים. שנסמך כאן אגב החג ושמיני של חג.

וכבר הלשון השונה בפ"ה מפ"ד: זהו החליל וכו', ולא: החליל ששה כיצד⁸¹, כסכימה של פ"ד, – מראה שלפנינו כאן בפ"ה מקור אחר, השונה מן המקור שבפ"ד, ואמנם כן:

footnotes: ⁸¹ ועי' תוס' נ סע"א.

בפ"ד מ"ה שנינו: מצות ערבה כיצד וכו' וזוקפין אותה בצד המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח, תקעו והריעו ותקעו. ובמ"ט: ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב וכו' היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו וכו'.

אבל בפ"ה (בתיאור של בית השואבה) מ"ד שנינו: עמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ("שער ניקנור", ר"מ ותוי"ט) ושתי חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו ("זה סימן לילך ולמלאות מים מן השילוח"), הגיעו למעלה עשירית ("מחמש עשרה מעלות") תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה ("לקרקע עזרת נשים") תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין ("מאריכין בתקיעה האחרונה") עד שמגיעין לשער היוצא למזרח ("שער התחתון" שבמ"ה, שער העזרה) וכו'.

כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא משיבתם, ועל־כן לא הזכירה את ה"שלש למילוי המים" שבמ"ה, או "הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו", שבפ"ד מ"ט. אבל התוס' (פ"ד ה"י, דפו') מוסיפה כאן על משנתנו את התקיעות שעל שער המים: שתי חצוצרות בידם קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (=לשון המשנה) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

אלא שפ"ה מ"ד ששנה "הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו" לא שנה לעיל בערבה (פ"ד מ"ה) "תקעו והריעו ותקעו"; כי מחלוקת תנאים היא⁸²: "דתניא שלש למעלה עשירית⁸³, רבי אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח (כמ"ה שלנו). האומר⁸⁴ למעלה עשירית אינו אומר ע"ג המזבח, והאומר ע"ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית".

footnotes: ⁸² בבלי נד א, ירוש' פ"ה נה ע"ג ותוס' פ"ד ה"י. ⁸³ כך שנה תנא אחד במשנה המקבילה לפ"ה מ"ה שלנו: שלש לשער העליון ושלש למעלה העשירית ושלש לשער התחתון ושלש למילוי המים, או "לשער המים". ⁸⁴ תוס' שם.

מי ששנה בפ"ה מ"ד "הגיעו למעלה עשירית תקעו וכו' " – לא שנה אפוא בערבה (פ"ד מ"ה), הוא הוא ע"ג המזבח, "תקעו והריעו ותקעו".

פ"ד ופ"ה הם אפוא שני מקורות שונים, אע"פ ששניהם בוודאי מזמן הבית.

ופ"ה מ"ה–מ"ח מקור שלישי הוא מזמן הבית; כי כבר מ"ה חולקת כאמור על מ"ד: מ"ד שונה "הגיעו למעלה עשירית", ומ"ה שונה "ושלש ע"ג המזבח", וכבר פירש הבבלי (שם): "ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני ראב"י היא וכו' ". ובזה שוה פ"ה מ"ה לפ"ד מ"ה.

אבל פ"ד אינו משנת ראב"י, כי ראב"י חולק⁸⁵ על משנת שקלים: ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, והוא אומר: ("למה נקרא שמו שער המים") בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית⁸⁶. לראב"י לא הכניסו אפוא צלוחית של ניסוך דרך שער המים, וכך היא בוודאי דעתו של השונה שבפ"ה מ"ה, שלא שנה "שלש לשער המים" אלא "שלש למילוי המים"⁸⁷.

footnotes: ⁸⁵ שקלים פ"ו מ"ג ומדות סוף פ"ב. ⁸⁶ משנה שהוסיפה התוס' [פ"ג ג] לפ"ד מ"ט של סוכה! ⁸⁷ ועי' ירוש' שם דברי ר' זעירא.

ומ"ו–מ"ח של פ"ה, הם עניינות חדשים, שלא נכנסו באותו הכלל של תחילת פ"ד. וגם כל סגנונו ומטרתו של שונה זה אחרת היא: הוא אינו מספר "סדר היום", אלא שונה בלשון הלכה: אין פוחתין וכו'⁸⁸.

footnotes: ⁸⁸ משנה שתחילתה ישנה בערכין פ"ב מ"ג, בשורה של "אין פוחתין".

חשוב בפ"ה מ"ד הלשון "בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים", וכן במ"ה "לשער העליון", כי מכאן נראה שהשם "שער ניקנור" ע"ש דלתות הנחושת שלו – לא נתפרסם עדיין, ואפשר שהמשנה הזאת קדומה למעשה ניקנור ודלתותיו. אמנם ישנם במשנה זו דברים שוים למדות: והלוים בכנורות ובנבלים ומצלתים וכל כלי⁸⁹ שיר⁹⁰ בלא מספר כנגד וכו' שעליהן לוים עומדין בשיר⁹¹ = מדות פ"ב מ"ה⁹², אבל כבר ראינו אצל מדות. שהיתה מסכת מדות קדומה לזו של ראב"י (שלנו), ואפשר ששניהם

footnotes: ⁸⁹ כנו' ד"ר, ירוש' ותוספות. ⁹⁰ כלשון מדות פ"ב מ"ו. ⁹¹ כנו' ד"ר וירוש'. ⁹² וכנוסח כי"י שם.

לקחו ממשנה קדומה זו.

ולשון שאינו רגיל בכל המשנה הוא לשון "באמורי רגלים", שבפ"ה מ"ז, שנאמר כאן על חלק הכהנים, שנקרא כן בזמן קדום, כמו שנקרא חלק הגבוה, וכבר נדחק הבבלי בפירושו.

וודאי שפרקים אלו כבר מעובדים הם בהרבה מקומות ע"י תנאים מאוחרים, ויש מדבריהם שנזכרו כאן בפירוש. למשל דברי ר' יהודה⁹³ ודברי ר' יוחנן בן ברוקא⁹⁴.

footnotes: ⁹³ פ"ד מ"ה, מ"ט (ב"פ), פ"ה מ"ד ומ"ה. ⁹⁴ פ"ד מ"ו.

אבל ישנם כאן, כמו שאמרתי, גם קיצורים והשמטות שבכונה: בפ"ד מ"ד הוצאו כל דיני לולב (שכבר נתפרשו), ולא נשאר אלא השייך ביחוד לכאן: כל העם מוליכין וכו', וכן נשמטו דיני סוכה (מאותו הטעם) ממ"ח: סוכה שבעה כיצד – גמר מלאכול וכו'!

הוספות מאוחרות לגמרי הן –

בפ"ד מ"ד: בשעת פטירתן וכו' ר' אליעזר (בתוס': בן יעקב) אומר וכו', שאינו בכי"י ולא היה לפני הבבלי, ונוסף ע"פ התוס' והברייתא⁹⁵. בפ"ה מ"א: אמרו כל מי שלא ראה וכו', שהיא ברייתא בבבלי, ובמ"ג: ולא היה חצר בירושלים וכו', שהיא ברייתא (תני) בירוש'⁹⁶.

footnotes: ⁹⁵ [והאריך בזה מו"ר זצ"ל במבוא לנוסח המשנה ח"ב, עמ' 928–929]. ⁹⁶ ועי' מבוא לנוסח המשנה ח"ב, 952.

על פ"ה מ"ו ישנן מחלוקות של תנאים מזמן הבית בתוס' (פ"ד טו): אבא יוסי בן חנן אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרין חלילה, ר' חנניה בן אנטיגנוס⁹⁷ אומר לא היה פייס אלא ביו"ט הראשון של חג בלבד ושאר כל ימות החג חוזרין חלילה; ור' נתן אומר בירוש' (נה ע"ד): שמיני לא היה בו פייס, כ"חכמים" בבבלי (נה ב), בניגוד לרבי האומר: פר הבא בשמיני בתחילה מפייסין עליו, ו"מתני' רבי היא", כפשוטה (עי' בבלי). ואפשר שיש כאן במשנה זו עיבודו של רבי, ושבתוס' נשארה, בדברי אבא יוסי או ר' חנניה, המשנה הישנה.

footnotes: ⁹⁷ כנו' הדפו', כ"י ו' וכ"י לונדון; בכ"י ארפורט מוחלפת.

ו. סוטה

סדר סוטה והשקאתה גם הוא ישן, וישנם בינו ליומא דברים משותפים (פ"ז מ"ז = יומא פ"ז מ"א), ועל כן כדאי לדון עליה בקשר עם יומא.

עיקר סדר סוטה הישן מתחיל פ"א מ"ב: כיצד מקנא לה וכו'⁹⁸, וחוזר ונמשך מן מ"ד עד מ"ו ומן פ"ב מ"א עד פ"ב מ"ג (ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן), ושוב – מן פ"ג מ"א עד מ"ד רישא (והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה)⁹⁹, ומן פ"ז מ"א עד פ"ט מט"ו¹⁰⁰).

footnotes: ⁹⁸ בפירוש "כדי טומאה" נחלקו ר"א ור' יהושע ועוד כמה תנאים בתוס' וספרי, בבלי וירוש'; מ"ד: "כדרך שמאיימין על עדי נפשות" – רמז לסנהד' פ"ד מ"ה. ⁹⁹ השוה סנהד' פ"ט מ"ו. ¹⁰⁰ עי' להלן.

פרשת המלך, שבפ"ז מ"ח, ששנו בה: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה וכו', – נקראה בימי אגריפס השני, בשנת 62/63 לספירה; כי בתוס' (פ"ז טז) שנינו: בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות וכו' [באותה שעה]¹⁰¹ נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לו לאגריפס, וזה מוכיח שהמעשה היה בימי אגריפס השני, שר' טרפון חי בסוף זמן הבית ואחריו, ובימי אגריפס הראשון לא היתה שום התנגשות עם המלך, שאליה רומזת התוס' ("באותה שעה נתחייבו ישראל כלייה"), שנמסרה ע"י ר' חנינה בן גמליאל בנוסח אחר¹⁰²: הרבה חללים נפלו באותו יום¹⁰³.

footnotes: ¹⁰¹ בבלי שם. ¹⁰² ירוש' שם כב ע"א. ¹⁰³ עי' ביכלר Priester, עמ' 11–14, בניגוד להופמן.

המשנה נשנתה אפוא בסוף ימי הבית, או סמוך לחורבנו.

וגם בפ"ט מ"ט שנינו:

משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבן¹⁰⁴ יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר¹⁰⁵ ‏ לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו' (הושע ד יד).

footnotes: ¹⁰⁴ כ"ה "רבן" בכ"י ב' וק' וקטע אנט' 267 ולירמא. ¹⁰⁵ זו ראיה ל"פסקו", וכך יוצא מן הברייתא שבבבלי מז ב, ספרי נשא פיס' כא.

והנה וודאי כי הפיסקא "ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" פיסקא שמפסיקה כאן באמצע, ואינה לא בברייתא שבבבלי ולא בספרי שם ולא בתוס' – הוספה מאוחרת היא, ולא עוד אלא ששנינו בתוס' פי"ד א:

רבן יוחנן בן זכאי אומר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק ועכשיו בגלוי הן רוצחין. משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי.

כאן שנויה אפוא מ"ט שלנו (רישא) הסתמית – בשם ריב"ז¹⁰⁶, וזו מתאימה באמת לאותו הזמן ולריב"ז; אבל כשם שלא הוא הפסיק עגלה ערופה¹⁰⁷, כך לא הוא הפסיק את המים המרים, אלא שבימיו נפסקו¹⁰⁸, בתעלוליה חנוניה של משפחת הורדוס ובניו וזרעם ובמעשה הזנות של המשפחות ה"מיוחסות" (של כהנים)¹⁰⁹. ובתוס' סוטה פי"ד ה"ט שנינו: משרבו וכו' רבו המים המאררים אלא שפסקו, והכל מדברי ריב"ז, א"כ פסקו כבר לפניו.

footnotes: ¹⁰⁶ ומכאן הוסיף המוסיף במשנתנו: וריב"ז הפסיקן. ¹⁰⁷ ובזמנו של המעשה שביומא פ"ב מ"ב ותוס' שם פ"א הי"ב בוודאי שהיתה נוהגת עוד, שהרי ר' צדוק אומר: בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה וכו'. ¹⁰⁸ ועי' יומא פ"ג מ"י: אף היא עשתה טבלא וכו' ועדיות פ"ה מ"ו בעקביה בן מהללאל. ¹⁰⁹ עי' ביכלר Priester, 76 ואילך.

יש לנו אפוא כאן בסוטה משנה סתמית של ריב"ז ומשנה סתמית שניה של ריב"ז בפ"ח מ"ה: לפיכך תלתה לו וכו'¹¹⁰. ובפ"ב מ"ג: ר"ג אומר כשם שמעשיה וכו'– במשנת ר"א 333: רבן יוחנן בן זכאי אומר כשם וכו'.

footnotes: ¹¹⁰ עי' להלן.

ומכיון שוודאי הדבר שריב"ז סידר הלכות, ובודאי הלכות כלים, שהרי שורת ההלכות של כלים פי"ז מט"ז מסיימת בסיום זה: ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומַר וכו', סיום שהוא מתאים רק למי ששנה הלכה זו (מעין "אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת" שבמדות), ולו מתאים גם: "תנור וכו' וזה של בן דינאי", שבכלים פ"ה מ"ט, ובכלים פ"ב מ"ב נמסרה הלכה אחת בפירוש בשמו: ריב"ז אומר, – מכיון שכך, קרוב מאד שעיקרה של סוטה משנת ריב"ז הוא.

ולזה ישנם גם רמזים אחרים:

משנת סוטה מסיימת, כמו שראינו: (מ"ט) משרבו הרצחנים וכו' (לפ"ט מ"ו), משרבו המנאפים וכו' (לסוטה פ"א–פ"ג), ואחריו (שם): משמת יוסי בן יועזר וכו' (שאינה ענין כלל לכאן), (מ"י) יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר וכו'¹¹¹, (מי"א) משבטלה סנהדרין בטל השיר וכו', (מי"ב) משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים (שאינו ענין לכאן, ואינו מסודר לפי סדר־הזמנים), משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו' רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב ביהמ"ק וכו' ר' יוסי אומר וכו'¹¹², (מי"ד) בפולמוס של אספסינוס גזרו וכו' בפולמוס של קיטוס¹¹³ גזרו וכו' בפולמוס האחרון (מלחמת ביתר) גזרו וכו' ורבותינו (רבי ותלמידיו) התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר¹¹⁴, (מט"ו) משמת רבן יוחנן בן זכאי¹¹⁵ בטל זיו החכמה, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת ישמעאל בן מאבי בטל זיו הכהונה (שלא כסדר הזמנים), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

footnotes: ¹¹¹ שנשנית כאן משום "ווידוי מעשר", פ"ז מ"א, ונשנית כבר במע"ש פ"ה מ"ט. ¹¹² מי"ג אינה באנט' 267, והיא בוודאי הוספה מן התוס', וכן הביאו זה הבבלי והירוש' בשם ברייתא, בבלי מט א: תניא, ירוש' כד ע"ב: תני, ושם גם הסיפא: וחכ"א הזנות וכו', ועיקרו בתוס' פט"ו ב'. ¹¹³ כנו' כי"י, עי' ס"ע פ"ל, ושם הערה ע"ז. ¹¹⁴ תוס' פט"ו ט' דפוסים וכ"י ו'. ¹¹⁵ כי מן "משמת ר"מ וכו' " עד "קטונתן של חסידים" אין בכ"י אנט', ובירוש' והו' לו וא"פ 62.d זה מסודר אחרי "משמת רבי וכו' "! "משמת ר' יהושע וכו' " עד "מן החכמים", אין גם בבבלי וכ"י מ' ועוד, ומן "ר' פנחס בן יאיר אומר וכו' ", אינו גם בד"ר ובכמה כי"י, ובכ"י הרמב"ם נעתק זה בתור "ברייתא".

אבל סדר התוס' (פי"ג–פט"ו) שונה לגמרי: משחרב בית הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים (פי"ג ב, בבלי מח ב) – יוחנן כ"ג (פי"ג ה) – מעוררין–נוקפין (פי"ג ט–י) – משרבו הרצחנים – משרבו המנאפין (פי"ד א–ב) – משחרב ביהמ"ק בטל שמיר (פט"ו א) – רשב"ג אומר משום ר' יהושע וכוק ר' יוסי אומר וכו' רשב"א אומר וכו' (פט"ו ב) – משמת ר' אליעזר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' ר' אלעזר בן עזריה וכו' בן עזאי וכו' בן זומא וכו' ר' חנינא בן דוסא וכו' אבא יוסי בן קיטנית וכו' רשב"ג וכו' משמת רבי הוכפלו צרות (שם ג–ה), רשבג"א אין כל צרה שהיא באה על הציבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה (שם ו). משבטלה סנהדרי בטל שיר וכו' (שם ז), אילו הן עטרות חתנים וכו' (ח–ט, הקבלה לכל משנה י"ד).

וענין אורים ותומים ורוה"ק נשנה בתוס' דרך אגב לפיסקא של התוס' פי"ב ה: עד שנגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל וכו', ש"אליהו" נזכר שם (פי"ב ב) בהמשך האגדות הקשורות בפ"ט מ"ז (פ"י א–פי"ב ד).

ונשאר אפוא מעיקר המשנה: יוחנן כ"ג – משרבו הרצחנין – המנאפין – משחרב ביהמ"ק בטל השמיר¹¹⁶ – משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה – משמת ר"ג הזקן – משמת ישמעאל בן מאבי.

footnotes: ¹¹⁶ רשב"ג אומר וכו' ר' יוסי וכו' לקוח מן התוס' בלשונה.

כי מי"ד היא מדברי רשב"ג, שמנה את השמחות שביטלו ב"ד על כל צרה שבאה (תוס' שם), וא"כ זהו מקור אחר, ודברי "רבותינו" לקוחים ישר מן התוס'. וכן משנה טו רישא – לקוחה מן התוס', וכן הובאה (סתם) מן התוס' בירוש' כד ע"ג (אחרי מי"ד).

וכשם שהוסיפו אלה שהיו אחרי רבי: משמת רבי וכו' (הרמב"ם בפירושו) – כך הוסיפו תלמידי ריב"ז במשנתו: משמת ריב"ז ומנוהו ראשונה, אבל במשנתו לא נזכרו אלא ר"ג הזקן וישמעאל הכהן, כי המשנה היא – משנת ריב"ז.

בפרק ז' – פרק ט' שקועים הרבה מדרשי־הלכה, שכמה מהם עתיקים בוודאי.

פ"ז מ"ה: ברכות וקללות כיצד כיון וכו' – מורש זה אינו מתאים לא עם ספרי ראה פיס' נו ולא עם מ"ת שם, ולא עם המכילתא שבתפארת ישראל, 189¹¹⁷, אלא שהמשנה הובאה שם, 189, ע"י "מיכן אמ' ", ועל משנה זו חולק ראב"י בתוס' פ"ח ט.

footnotes: ¹¹⁷ [ועי' גם במאמרו של מו"ר זצ"ל "ממכילתא לפרשת ראה", בקובץ "מאמרים לזכרון ר' צבי פרץ חיות ז"ל"].

פ"ח מ"א: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלה"ק היה מדבר שנאמר¹¹⁸ והיה וכו'. והציור: אַל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות. אל תיראו מפני הגפת תריסים ושיפַת¹¹⁹ הקלגסין¹²⁰, אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות – לקוח מן המלחמה עם הרומאים, ומפורש בבריתא¹²¹: כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין מגיפין ומריעין צווחין ורומסין ("שיפת הקלגסין")¹²².

footnotes: ¹¹⁸ קישור המדרש אל המשנה ע"י "שנאמר", כמו בסנהד' פ"י מ"ד, עי' שם. ¹¹⁹ כ"ה בשני כ"י ק' ובקטע א"פ ובכ"י קויפמן (ומוגה כלפנינו) ובילקוט ת"ת כ"י א"פ, וכן בערוך ע' קלגס, וכן במדר"י בשלח פ"ב 95. ¹²⁰ = caligus, הסנדל המסומר של החיל הרומאי, שבת ס ע"א; ובירוש' שם: שהיו שומעין קולו, והשוה המעשה המסופר אצל יוספוס, מלחמות ס"ו א' ה'. ¹²¹ ספרי שופטים פיס' קצב כ"י רומי, בבלי מב רע"ב. ¹²² [ועי' מדר"י בשלח פ"ב 95 ומדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד עמ' 55.]

יש מן המדרשים האלה שהם נמצאים בספרי שופטים פיס' קצב–קצג ונתקצרו שם (בפיס' קצב), כי לקוחים הם מן המשנה¹²³.

footnotes: ¹²³ על "אחד הנוטע כרם וכו' " – חולק ראב"י, ספרי פיס' קצ"ה ותוס' פ"ז י"ח.

ולהיפך ישנם מדרשים ישנים בספרי פיס' קצד, קצה: יכול דודו ובן דודו¹²⁴, כלשון המשנה הראשונה בסנהד' פ"ג מ"ד, על שם הכתוב "או דודו או בן דודו יגאלנו".

footnotes: ¹²⁴ תוס' פ"ז כב.

במ"ת 120¹²⁵: ר' יוחנן בן זכאי אומר בא וראה כמה חס המקום וכו'¹²⁶, והם הדברים שנאמרו במשנתנו פ"ח מ"ה: לפיכך תלתה לו וכו', ואינם מדברי ר' יוסי הגלילי, וליתא בתוס'. וא"כ גם זו משנת ריב"ז.

footnotes: ¹²⁵ בספרי פיס' קצ"ב, אינו בכ"י רומי, ומשובש. ¹²⁶ עי' כזה במדר"י נזיקין פי"ב 292 ותוס' ב"ק ה"י 359.

פ"ט מ"א: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר (כמו בפ"ח) כי ימצא חלל וכו', – מדרש שהוא מתאים בכמה דברים לספרי שופטים פיס' ר"ה–ר"י. אבל עתיק הוא מזה שבספרי.

גם בפ"א–פ"ג ישנם כמה מדרשים ישנים, שכמה מהם ישנם גם בספרי גשא (פיס' ז–כא).

אלא שכמו שרמזתי כבר ישנן בפרקים אלה גם כמה וכמה הוספות ממשניות של תנאים מאוחרים:

פ"א מ"א, מ"ג; במ"ה: ר' יהודה אומר וכו'; פ"ב מ"א: ר"ג אומר וכו', במ"ב: ר' יהודה אומר וכו'; במ"ג: ר' יוסי אומר וכו' ר' יהודה אומר וכו', עד סוף הפרק; פ"ג מ"ב: ר"ש אומר מקריב וכו', עד סוף מ"ג; במ"ד: אם יש לה זכות וכו', עד סוף הפרק. וכן נוספו כל פ"ד–פ"ו, וכן נוספה בפ"ז–מ"ה: ברכות וקללות כיצד וכו', כי בתוס' מקביל לה – פ"ח של התוס', שהוא מסודר בה אחרי הקבלות לפ"ז מ"ו–פ"ח; זאת אומרת שמ"ה שלנו לקוחה ממקור ‏אחר. בפ"ח נוסף: מ"ג–מ"ה, מ"ז; בפ"ט, במ"א: ר' יהודה אומר חמשה וכו'' עד סוף מ"ד, וכן מ"ח (ואולי גם מ"ז).

ולהיפך נתקצרו בפ"ז בעריכה אחרונה מ"ג ומ"ד: (מ"ג) מקרא ביכורים כיצד וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק¹²⁷. (מ"ד) חליצה כיצד וענתה ואמרה ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק¹²⁸. ר' יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה.

footnotes: ¹²⁷ = ספרי תבוא פיס' שא. ¹²⁸ זה נמצא אמנם בספרי תצא פיס' רצ"א, אבל הוספה היא שם, כי היא מפסיקה באמצע הציטט ממשנת יבמות פי"ב מי"ג, וצ"ל: אמר ר' אליעזר ככה וכו' (כ"י ר' ובן ז"א) כבמשנה שם.

"כיצד" זה אין פירושו "מניין" (רש"י), אלא ככל "כיצד": כיצד סדר הבאת בכורים, כיצד סדר חליצה. אלא שנתקצרו כאן ולא נתפרשו¹²⁹, מפני שרבי שנה כבר משניות אלו בבכורים פ"ג וביבמות פי"ב מ"ו¹³⁰:

footnotes: ¹²⁹ ואלו שנחשבו במ"א לא נתפרשו כאן כלל; מהן: וידוי מעשר – במע"ש פ"ה מ"י–מי"ג (ועי' כאן פ"ט מ"י). ¹³⁰ בריל, מבוא המשנה. ח"ב 101 ואחריו רוזנטהל 107,Uber den Zusamenhang etc..

בכורים פ"ג: כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו וכו'; יבמות שם; מצות חליצה [כיצד] בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ובלשון הקדש היו אומרים וכו' עד כאן היו מקרין וכשהקרא¹³¹ רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה וכו' (עד "בתלמידים").

footnotes: ¹³¹ [כך (בלא יו"ד!) גם בכי"מ, במשנת ירושלמי (כ"י ליידן): וכשהוקרא, בהו' לו: וכשהוקרה. – עצ"מ].

וכיו"ב גם בסוכה פ"ד מ"ד: מצות לולב כיצד, ושם מ"ח: סוכה שבעה כיצד, שנתקצרו ולא נתפרשו כאן, מפני שכבר נסדרו בפרקים הראשונים ממקור אחר (עי' להלן).

ולהיפך המדרש במ"ג ומ"ד נוסף כאן במשנה מאוחרת ולקוח מספרי ומכילתא דברים, ואינו תשובה על "כיצד" זה.

ובזה אנו באים לבכורים.

ז. בכורים

בכורים פ"ג מ"א–מ"ח¹³² משנה ישנה היא מזמן הבית: הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם (מ"ג), אפילו אגריפס המלך¹³³ נוטל הסל על כתיפו וכו' (מ"ד).

footnotes: ¹³² חוץ מן: רש"א וכו', במ"א, ר' יהודה אומר וכו', במ"ו, שנוספו. ¹³³ הוא אגריפס השני (כדעת ביכלר) ולא הראשון (כדעת הופמן).

הלשון ארכאי: ולמשכים (מ"ב), כלשון הכתוב סוסים מיוזנים משכים היו (ירמ' ה ח), וכטל משכים (הושע ו ד), אבל בלשון המשנה: ובהשכמה (למשל שבת פו א), שלחו לפניהם (מ"ג), הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר (מ"ד), עודהו הסל על כתיפו (מ"ו)¹³⁴. וכן הלשונות "משום שנאמר", "מפני הכתוב שבתורה", שאינם רגילים כלל במשנה.

footnotes: ¹³⁴ [וכן הלשון בב"מ כב סע"א (=תוס' מכשירין רפ"ג): עודהו הטל עליהן. – עצ"ם]

ובלשונו "וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה" (מ"ו), השתמש כבר התנא הקדום של פסחים פ"י מ"ד (עי' להלן בחלק ב' בפתיחה לפסחים).

ח. פרה

קרבה גדולה ישנה בין יומא וסוטה – לפרה פ"ג: שבעת ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן וכו'. ובמ"ה: ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כה"ג עשו שתים שתים, אליהועיני בן הקיוף¹³⁵ וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת. אליהועיני בן הקיוף הוא אליועיני בן קנתרא, שנתמנה ע"י אגריפס הראשון (בשנת 43/44 בערך)¹³⁶, וחנמאל המצרי הוא חנמאל הבבלי¹³⁷, שנתמנה ע"י הורדוס ב"פ (בשנת 36/37 לפני ובשנת 34 לפני), וישמעאל בן פיאבי הוא בודאי השני שנתמנה ע"י אגריפס הב' בשנת 60/59 אחרי¹³⁸.

footnotes: ¹³⁵ הקיוף, בכי"י ובדפוי"י. ¹³⁶ קדמוניות סי"ט פ"ח א (עי' הופמן, ושירר II, 169 הערה 552). ¹³⁷ יוספוס, קדמ' סט"ו פ"ב ד, פ"ג. ¹³⁸ קדמ' ס"כ פ"ח ח.

הסדר במשנה אינו אפוא ע"פ סדר־הזמנים, וכנראה נכנס כאן חנמאל המצרי באמצע ע"פ מקור אחר. ואמנם לפי התוס' (פ"ג ו) עשה ישמעאל בן פיאבי שתים, אחת במעורבי־שמש ואחת בטבול יום, אלא שחכמים "דנו" עמו ופסלו את הראשונה וחזר ועשה אחרת בטבול יום, וא"כ אפשר שהמקור האחד חשב שתים של ישמעאל בן פיאבי¹³⁹. וכל עיקר הדין שדנו עמו והקפדה שהקפידו בזה הוא נגד הצדוקים, שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, כשם ששנינו במ"ז: ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, ובתוס' (שם ח) שנינו: ומעשה בצדוקי אחד¹⁴⁰ שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר (פרה שלו לא נשרפה אפוא).

footnotes: ¹³⁹ כשם שאנו צריכים לפרש לר"מ החושב רק חמש, שלא חשב שתים מפני שנפסלו, עי' ר"מ. ¹⁴⁰ חנן בן חנן, בשנת 62 למניינם, וכיהן רק ג' חדשים.

וכל זה מוכיח בוודאי, שגם ישמעאל בן פיאבי היה קרוב לאותו הזמן, והוא – השני (שלא כהופמן). והוא הוא ישמעאל בן פיאבי שנזכר בסוטה¹⁴¹.

footnotes: ¹⁴¹ אשר לס"ז חוקת: פעם אחת שאלו את הילל וכו' ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול, הנה כבר העירו שוורץ והופמן (מנצין 1876, 112 ומשנה ראשונה) שצ"ל: יב"פ, והוא: ישמעאל בן פיאבי, ומכיון ששתי נוסחאות היו מסיפור זה, ולפי אחת מהם היה זה ריב"ז (ספרי חקת פיס' קכג ותוס' פ"ד ז), ברור שהחליפו ישמעאל בן פיאבי הראשון שהיה בימי הלל עם האחרון שהיה בימי ריב"ז.

ומובן שישנן גם כאן הוספות מאוחרות: מ"א, מ"ב ומ"ג ומ"ז: ר' יוסי אומר וכו', דברי ר' יהודה במ"ט, דברי ריה"ג ור"ע במ"ד ודברי ר' ישמעאל במי"א.

ט. תענית

ובזה אנו באים למשנה אחרת מזמן הבית. שלא שמו אליה לב: תענית.

כל סדר תעניות שבפרק ב' מזמן הבית הוא, ובבית־הכנסת שבהר הבית (שנזכר בכמה מקומות) נהגו כך, ו"תקעו הכהנים תקעו", "הריעו בני אהרן הריעו" מן המשנה הראשונה הוא. "שלא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח" (משנה שם), "אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות (בתענית) אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות" (ברייתא בר"ה כז א, והיא מסיימת כמשנתנו: "וכן הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנינא בן תרדיון בסיכני, וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח", ולענין תענית נשנית כמו שיוצא גם מן הירוש' שם, נח ע"ד: דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין, עי' ריטב"א כאן), אלא שמכיון שהתנא המאוחר הוסיף כאן לפני התקיעות והתרועות: "מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה ו(לא) ענו¹⁴² אחריו אמן", הכניס פיסקא זו של המשנה הישנה בלשונה באמצע וסיים: וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח¹⁴³. ו"חזן הכנסת" שבתוס' (פ"א יד) ושבבבלי (טז ב בברייתא הראשונה והאחרונה), – "חזן הכנסת" של הר הבית הוא, שנזכר ביומא ובסוטה, וכך יוצא מסדר התוס' (פ"א י סיפא–יד), אבל בברייתות שבבבלי נתערבבו המקורות והברייתות. ובוודאי שבגבולין לא היו התוקעים כהנים, אלא ישראלים פשוטים. אלא שהכל מן הסידור הראשון.

footnotes: ¹⁴² כנוסח כל הספרים המדויקים, עי' ריסב"א וד"ס; אבל במקדש לא היו עונין אמן, תוס' ובבלי. ¹⁴³ "ובהר הבית" אין בירוש' ובכי"י.

וכך מ"ו היא מאותו המקור הראשון, אע"פ שנחלקו בה ר' יהושע וחכמים, אלא שאין אנו יודעים מה כאן המשנה הראשונה, אם דברי ר' יהושע או דברי חכמים, והסברא נותנת שהם דברי ר' יהושע. כמו בפ"ד מ"ד.

וכן פרק ג' מזמן הבית הוא מ"ו: מעשה שירדו זקנים מירושלים (=חברי הסנהדרין שבירושלים) לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא (פי) תנור שדפון באשקלון ועוד גזרו על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ומשנה זו נשנית בוודאי בשעת שלום (על אשקלון עי' עדיות פ"ח מ"ב – עדותו של ר' יוסף הכהן ור' זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון).

ובמ"ח: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים וכו', ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית וכו' שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה וכו'.

גם פ"ד מאותו הזמן הוא: סדר המעמדות ו"זמן עצי כהנים והעם"¹⁴⁴.

footnotes: ¹⁴⁴ [ועי' מאמרו של מו"ר Die Zeiten d. Holzopfers במונ"ש ע"ח עמ' 97–103, 225–256.]

ולא דברה מסכת זו בעיקרה אלא בתעניות שבית־דין גוזרין, "על הגשמים" ו"על כל צרה שלא תבוא", אבל התנאים האחרונים סיפחו לה דיני ט"ב, מן פ"ד מ"ו והלאה.

ואפשר שרשב"ג (השני) הוא התנא האחרון ששנה מסכת זו, ולכן סיים בדברי תנחומים ואגדה: אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל וכו'.

ומן ההוספות הן:

פ"א מ"א–מ"ב: כי המסכת התחילה תחילה: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. (ודבדי ר"ג נוספו, או שהוא ר"ג הזקן).

ובפ"ב נוספו: במ"ה מעשה וכו' וענו אחריו אמן וכשבא דבר וכו'; במ"ו – דברי חכמים, עי' לעיל; ומ"ח–מ"י כולה.

בפ"ג נוספו: במ"ג: רע"א וכו', במ"ו: ר' יוסי אומר וכו'; מ"ז כולה; וכן מ"ט.

בפ"ד מ"ד נוספו דברי ר"ע, והמשנה הראשונה נשנית כמו שהיה ר' יהושע "שונה", ומן מ"ו ולהלן.

רובה של המסכת הוא אפוא – משנה מזמן הבית.

י. משנת חגיגה

הלכות ‏חגיגה היו סדורות כבר בזמן קדום.

בפ"א מ"ח, שהוא התחלתו של קובץ־הלכות ישן נושן, והקדמה לו, פתיחה המגָלה את הייחס שבין ההלכות אל המדרש, והמגבילה את שינון מדרש־ההלכות (פ"ב מ"א), ופותחת (במ"ג) במחלוקת ה"סמיכה", המחלוקת הראשונה (תוס' שם), שהיתה בין החכמים¹⁴⁵ – שנינו:

footnotes: ¹⁴⁵ רנ"ק, מורה נבוכי הזמן, שער יג אות ז.

היתר נדרים¹⁴⁶ פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת (=שבת ועירובין),‏ חגיגות ומעילות (=ה' מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, מקרא מועט והלכות מרובות (בתוס' עוד: ואין להם על מה שיסמכו). הדינין (="דיני ממונות", "נזיקין" ו"שבועות") והעבודות (=מעשי הקרבנות, זבחים ומנחות, פסחים פ"ה–פ"י, סדר יומא וסדר תמיד, בכורות ותמורה ושחיטת חולין), הטהרות (נ"א: והטהרות) והטומאות (="סדר טהרות"; "טהרת הקודש") ועריות (=קידושין פ"ג מי"ב – פ"ד מ"ח, חלקים מיבמות וסנהדרין וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה (תוס' חגיגה סוף פ"א וסוף עירובין).

footnotes: ¹⁴⁶ נדרים פ"ג ופ"ט, עי' ירוש'.

על ארבעת (או חמשת) הקבצים האחרונים, נוספו אחר כך עוד ארבעה (או שלשה); ששנינו בתוס' (שם): מוסף עליהן הערכין והחרמים (=מסכת ערכין; סנהד' פ"א מ"ג ומגילה פ"ד מ"ג) וההקדשות (=חלק מערכין ומעילה) ומעשר שני¹⁴⁷ (=מסכת מעשר שני) יש להן על מה שיסמכו, מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות. אבא יוסי בן חנין ("חנן") אומר אילו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.

footnotes: ¹⁴⁷ ומעשר שני, חסר בדפו' ובכ"י לונדון בחגיגה, וישנו בהו' צוק' ובעירובין בכל הנוסחאות.

אבא יוסי בן חנן הוא תנא שחי בסוף זמן הבית¹⁴⁸, התנא של שקלים פ"ו (מדות פ"ב מ"ו); הוא סיכם אפוא במשנתנו גם את ה"מוסף"¹⁴⁹, ומנאם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות (או: טהרות, טומאות), עריות; ערכין, חרמים (או: ערכין וחרמים), הקדשות ומעשר שני.

footnotes: ¹⁴⁸ פסח' נז א, תוס' סוף מנחות. ¹⁴⁹ ה"תוספת" למשנה הקדומה, עי' בריל, צונץ־יובלשריפט.

ארבעת (או שלשת) אלה נסדרו אחרי משנתנו זו, והיו סדורות כבר בדור שלפני אבא יוסי.

אם כן קדמה משנתנו זו שני דורות לפחות לאבא יוסי בן חנן, והקבצים ("הלכות") שנזכרו במשנתנו זו – נסדרו אפוא לפחות דור אחד קודם למשנתנו, ז"א לכל המאוחר בימי הורדוס. ההלכות שנזכרו במוסף נסדרו לכל הפחות בימי אגריפס הראשון.

אם כן "הלכות חגיגה" היו סדורות כבר לכל המאוחר בימי הורדוס.

ועל "היתר נדרים – אין להם על מה שיסמכו" חולקים ר' אליעזר ור' יהושע ("יש להם על מה שיסמכו") בירוש' (חגיגה פ"א עו ע"ג)¹⁵⁰. ובתוס' (שם ושם) העיר ר' יהושע על אילו "שאין להם על מה שיסמכו": מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קמייתא מה הוית הא לאי בריה הות (ז"א שישנן הלכות קדומות וישנן תולדות מהן). המשנה בצורתה זו היתה אפוא סדורה ומסודרת לפני ר' אליעזר ור' יהושע, שהיו כבר חכמים מפורסמים בזמן הבית.

footnotes: ¹⁵⁰ ומקוטע בנדרים רפ"ג לז ע"ד; בבלי נזיר סב א, ועי' נדרים פ"ט מ"א ומ"ב.

ואמנם מסכת חגיגה שלנו בכללה ובעיקרה – ישנה נושנה היא. אין בה בעיקר משנה זו זכר לתנאים מאוחרים, אלא המאוחר שנזכר בה בעיקר משנתנו הוא – יוחנן בן גודגדא (סוף פ"ב). הוא השוער הלוי שבסוף ימי הבית¹⁵¹, ונזכר כאן אפילו בלי כל תואר (בניגוד לספרי שם), ז"א שהתנא השונה היה בן־זמנו.

footnotes: ¹⁵¹ ספרי קרח פיס' קטז, ערכין יא ב.

פ"א מ"ז: רבי שמעון בן מנסיא וכו' ר' שמעון בן יוחי וכו', היא הוספה מדרשית, שאינה שייכת לענין, ולקוחה מן התוס' (פ"א ז–ח) ומקורה במדרש של דבי ר' ישמעאל, שאין רשב"י נזכר בכל המשנה אלא בשם "ר' שמעון" בלבד (בלא "בן יוחאי"), וגם ר' שמעון בן מנסיא, בן דורו הצעיר של רבי, לא נזכר בכל המשנה.

פ"ג מ"ז: הפותח את חביתו וכו', מחלוקת ר' יהודה וחכמים, נוסף במשנת ‏רבי, וכן דברי ר' יהודה שבסיפא שם, וכן פ"ג סוף מ"ח, מחלוקת ר"א וחכמים בפירוש המשנה.

ומצד אחר פ"ב מ"א: ולא במרכבה ביחיד, היא משנה שהזכירהּ רבן יוחנן בן זכאי: לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד וכו'¹⁵², לא כך אמרתי מתחילה אין שונין במרכבה ביחיד¹⁵³ ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה וכו'¹⁵⁴.

footnotes: ¹⁵² בבלי חגיגה יד ב. ¹⁵³ תוס' פ"ב א דפו' וכ"י ו' ולונדון, צוק': אין דורשין ¹⁵⁴ ירוש' שם עז ע"א.

ומ"ב חותמת את המחלוקת בהלל ושמאי ("הראשונים היו נשיאים וכו' " – תוספת ממשנת ר"מ היא, ור' יהודה חולק, תוס' ובבלי וירוש').

ומ"ג, אע"פ שהיא לקוחה מביצה פ"ב מ"ד, היא קדומה: כי מחלוקת זו ב"סמיכה" היא מימי הורדוס, מימי זקני ב"ש וזקני ב"ה, שכן שנינו בתוס'¹⁵⁵: מעשה בהילל הזקן שסמך על העולה בעזרה חברו עליו תלמידי (בית)¹⁵⁶ שמאי אמ' להם בואו וראו שהיא נקבה צריכני לעשותה שלמים הפליגן בדברים ויצאו והלכו להן מיד גברה ידן של בית שמאי ובקשו לקבוע הלכה כדבריהם היה שם בבא בן בוטא¹⁵⁷ מתלמידי

footnotes: ¹⁵⁵ חגיגה פ"ב יא, בבלי ביצה כ ע"א, ירוש' חגיגה פ"ב עח סע"א. ¹⁵⁶ בית, ליתא בכ"י ו' ובבבלי ביצה כ ע"א. ¹⁵⁷ ב"ב ג ע"א.

(בית)¹⁵⁸ שמאי והיה יודע הלכה כדברי בית הילל הלך והביא כל צאן קדר והעמידן בעזרה ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים¹⁵⁹ יבא ויטול ויסמוך¹⁶⁰ באו ונטלו¹⁶¹ את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הילל וכו'.

footnotes: ¹⁵⁸ בבבלי שם ליתא "בית". ¹⁵⁹ עולות ושלמים, ליתא כ"י ארפורט ובבבלי שם, אבל בירוש': כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך יביא שלמים ויסמוך. ¹⁶⁰ ויסמוך ליתא בדפו' וכ"י ו', אבל איתא בכ"י ארפורט וכ"י בריט' מוז', בבבלי וירוש'. ¹⁶¹ ונפלו, דפ' וכ"י ו' ובריט' מוז'; כ"י ארפורט: ולקחו.

והחלק השני של חגיגה, "הלכות הקודש", חגיגה פ"ב מ"ה עד סופה, – נקרא בפי רבן שמעון בן גמליאל "גופי תורה"¹⁶².

footnotes: ¹⁶² תוס' שבת סוף פ"ב, ירוש' שבת פ"ב ה ע"ב ובבלי לב סע"א.

הלכות הקודש (="טהרת הקודש")¹⁶³ וחטאות¹⁶⁴ (=הלכות מי חטאת, "פרה") ו [הכ]שרות¹⁶⁵ ("מכשירין") הן [הן] גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ, וכמפורש בירוש' שם: הילכות הקודש דתנינן¹⁶⁶ אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן חטאות דתנינן¹⁶⁷ הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן¹⁶⁸ ועל כולן עם הארץ נאמנין ("נאמן") לומר טהורין הן.

footnotes: ¹⁶³ וכפי' רבותיו של רש"י, שכן מפורש בירוש' שם, עי' בסמוך. ¹⁶⁴ וחטאות, גם בתוס' בדפו', כ"י ו' וכ"י בריט' מוז'. בבבלי: תרומות ומעשרות, כ"י ארפורט: תרומה ומעשרות, וכבר נתקשה רש"י בפירושו. ובפירוש שנינו (תוס' חגיגה פ"ג יג): שהכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין לא על הקודש ולא על התרומה. ¹⁶⁵ כנוסח הירוש', וכמפורש שם, אבל בתוס': ומעשרות, עי' הערה 148. ¹⁶⁶ בפ"ג מ"ד. ¹⁶⁷ פרה פ"ה מ"א. ¹⁶⁸ מכשירין פ"ו מ"ג.

וכל אלו הלכות הן הכלולות ב"הטהרות והטומאות" של משנתנו, שנקראות גם בה "גופי תורה".

ואם כן הדבר כוללות "הלכות־הטהרות" של משנתנו זו – הלכות "טהרת הקודש", "הלכות הקודש".

ויש לנו אפוא במסכת חגיגה שלנו שרידים של שני קובצי־הלכות עתיקים שבעתיקים: של "הלכות חגיגות" ושל "הטהרות".

ובקובץ הראשון נשמרה לנו כאן פתיחתו של קובץ זה, שהיה בכלל ראשון לקיבוץ הלכות אלו, מפני המחלוקת הראשונה ב"סמיכה". קובץ זה מתחיל מפרק א' משנה ח' (עי' לעיל) ונמשך עד פ"ב מ"ד.

מ"ח–פ"ב מ"א, היא פתיחה לקובץ זה, העוסקת בייחסן של ההלכות לכתוב, מראה באצבע על הלכות שאין להן יסוד במקרא, ועל אלו שהן רק רמוזות במקרא "כהררים התלויים בשׂערה", ועל אלו שיש להן יסוד במקרא. ואח"כ (פ"ב מ"א) מציינת המשנה באלו הלכות "דורשין" ובאלו "אין דורשין" מדרש־ההלכה: אין דורשין בעריות בשלשה, במדרש "עריות" שנזכרו במשנה שלפניה. רב אשי פירש¹⁶⁹: אין

footnotes: ¹⁶⁹ בבלי יא ב.

דורשין בסתרי עריות, ולא פירש מה הן "סתרי עריות", אבל בירוש'¹⁷⁰ אמרו: דרבי עקיבה היא. ברם כר' ישמעאל [דורשין]. דרבי ישמעאל תני אזהרות. ז"א שר' ישמעאל ובית ר' ישמעאל שנו מדרש־הלכה של פרשת עריות, "מכילתא דעריות" שבספרא, אבל דבי ר"ע לא שנו מדרש לפרשה זו. אבל וודאי שאין כוונתם לומר שמשנתנו משנת ר"ע, אלא שרצו לומר שזו היא שיטת ר"ע, ור' ישמעאל חולק עליה ולהלכה ("לעובדה") אמרוה; שכן אמרו גם שם: ולא במעשה בראשית בשנים דרבי עקיבה היא ברם כר' ישמעאל דורשין (דבי ר' ישמעאל שנו מדרש של פרשת בראשית) ושוב אמרו שם: ולא במרכבה ביחיד. עוד היא בר' עקיבה. דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. וזו האחרונה משנה היא שהזכירה כבר ר' יוחנן בן זכאי בלשונה (עי' לעיל, עמ' 48).

footnotes: ¹⁷⁰ רפ"ב עז ע"א.

אסרו לדרוש במדרש פרשת עריות, במדרש מעשה בראשית ובמרכבה, כשם שהגבילו בעניינים אלה גם את התרגום וההפטרה: מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם וכו' אין מפטירין במרכבה וכו' ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים¹⁷¹, ושנינו בתוס' שם¹⁷²: מעשה בראשית נקרא ומתרגם וכו', תוכחת הודע את ירושלים נקרא ומתרגם וכו', המרכבה קורין אותה לרבים.

footnotes: ¹⁷¹ מגילה פ"ד מ"י. ¹⁷² פ"ד לא–לד, בבלי כה א–כ.

ואסרו לדרוש בעריות משני טעמים: א) שמא ידרשו בפרשיות אלה ויגלו קלונם של דורות ראשונים. ו־ב) שמא יפרסמו ע"י כך את הפסולים ויגלו ממזרים; וכבר העיד ריב"ז, "ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו' ועוד אחרת היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע¹⁷³, "ולא רצו חכמים לגלות עליהן אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע"¹⁷⁴, ו"גזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כך"¹⁷⁵.

footnotes: ¹⁷³ עדיות מ"ח מ"ז. ¹⁷⁴ תוס' עדיות פ"ג ד, בבלי קידוש' עא א, ירוש' שם סה ע"ג. ¹⁷⁵ עדיות פ"ח מ"ג.

ואסרו לדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה מפני המינים והגנוסטיקים שאחריהם; שכפרו ביחוד השם ובתורה מן השמים. וכבר כתוב בספר בן־סירא (ג יט–כ): במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור¹⁷⁶ במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ומכאן שהיו דברים שלא "הורשו" להתבונן בהם, כבר בזמנו של בן־סירא.

footnotes: ¹⁷⁶ בבלי חגיגה יג א; בירוש' שם עז ע"ג: פליאה ממך מה תדע, עמוקה משאול מה תחקור.

אחרי פתיחה זו מתחיל (מ"ב) קובץ־הלכות זה – במחלוקת ראשונה על ה"סמיכה"¹⁷⁷, מחלוקת של "זוגות" עד הלל ושמאי, זאת אומרת שמשנה זו נסדרה בימי הלל, בסוף ימי הורדוס.

footnotes: ¹⁷⁷ תוס' חגי' פ"ב ח: מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה.

מ"ג–מ"ד. שבאו אחרי שורת־המחלוקת הזאת, קשורות במחלוקת זו, ואע"פ שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אפשר שהן עוד מאותו הקובץ, שהרי – כמו שאמרתי – היתה קיימת מחלוקת זו בין הבתים כבר בימי בבא בן בוטא, ובאה על ידו לידי הכרעה כב"ה. מ"ג היא לאמיתו של דבר פירוש של מ"ב, ששנויה גם בביצה; ואפשר ששם עיקרה¹⁷⁸, ומשם הועברה לכאן; אבל מ"ד קשורה במ"ג, וע"כ אפשר שכאן מקומה. ומ"ד וודאי ישנה היא, שאפילו "ומודים" שלה הוא מזמן הבית ("ואין כ"ג מתלבש בכליו וכו' שלא לקיים [את] דברי האומרין עצרת אחר השבת").

footnotes: ¹⁷⁸ כדברי התוס' (יז א ד"ה בית שמאי).

הקובץ השני ("הלכות הקודש", "טהרת הקודש") מתחיל ממ"ה. אבל מ"ה–מ"ז ופ"ג מ"א–מ"ג הם חלקים של קבצים שונים.

בשניהם נמצאת מעלה זו של "בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש" (פ"ב מ"ז ופ"ג מ"א); אבל אין במ"ה–מ"ז כמה חומרות שנזכרו בפ"ג מ"א–מ"ג, כמו "לא כמדת הקדש מדת התרומה" וכו' (פ"ג מ"א), "אם נטמאת אחת מידיו" וכו' (שם מ"ב), ששייכים בוודאי לענין פ"ב מ"ה–מ"ו; ולהיפך לא נזכר בפ"ג מעלת "טבל לתרומה והוחזק לתרומה" וכו' (פ"ב מ"ו, ועי' תוס' כ ע"ב)¹⁷⁹.

footnotes: ¹⁷⁹ "נוטלין לידים וכו' " אינו שייך לכאן, מפני שהעיקר כנו' ד"ר, כי"י מ' ב' וק': לתרומה ולקודש מטבילין, וכן היתה גירסתו של רש"ג, תג"ק ריש סי' ע"ב (עי' ד"ס). ומשנת ביכורים חולקת.

כל זה מוכיח בוודאי שהם קבצים שונים; הקובץ הראשון (פ"ב מ"ה–מ"ז) בוודאי קדום.

הוא מסיים: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדה היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו'.

המשנה נסדרה בכל־אופן לא יאוחר מסוף זמן הבית, שכן בתוס' (פ"ג ב–ג) נמנו עוד: רבן גמליאל¹⁸⁰ היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו וכו' אונקלוס¹⁸¹ הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו', ואלו לא נכנסו למשנה, מפני שהם מאוחרים למשנתנו.

footnotes: ¹⁸⁰ נראה שהוא רבן גמליאל דיבנה, ועי' חולין קו א: אמר ר' יוחנן שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי ואוכל טהרות, ועי' פסח' לד א: אבא שאול גבָּל של בית רבי (בית הנשיא) והיו מחמין לו חמין בחיטין של תרומה ללוש בהן עיסה בטהרה. ¹⁸¹ בריט' מוז': עקילס.

הקובץ‏ השני (פ"ג מ"א ואילך). במ"ב: כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש וכו' – מזכיר ר' ישמעאל¹⁸²: באותה שעה אמר רבי ישמעאל גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרין בטהרה וכו' (ירוש'), או: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא נתכוון לשומרו טמא (תוס', ודומה לו בבבלי).

footnotes: ¹⁸² תוס' כלים ב"ב פ"א ב–ג, בבלי כ ע"א וירוש' פ"ג עט ע"א.

במ"ג: אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש; למשנה זו מעיר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שהיה בסוף זמן הבית)¹⁸³ בתוס'¹⁸⁴: אמר ר' חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא וכו', וא"כ היתה לפניו משנתנו זו בלשונה.

footnotes: ¹⁸³ תוס' ערכין סוף פ"א: מכירן הייתי ולוים היו, ועי' בכורות ל ע"ב. ¹⁸⁴ פ"ג יב, בבלי כו ב, ירוש' עט ע"ב.

במ"ד: ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה, עברו הגיתות וכו' ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, – בתוס' פ"ג לו: מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך מצאו זקן אחד אמר לו מפני מה הבריות מרננות אחריך והלא כל דרכיך¹⁸⁵ אמת וישר הן אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר ר' טרפון אקפח את בניי אם אין הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכאי מאימתי (נ"א: שאמר לי)¹⁸⁶ מותר אדם (נ"א: אתה)¹⁸⁷ לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם ועכשיו הבריות מרננות אחריי מקבל (נ"א: גוזר)¹⁸⁸ אני עלי שלא אקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם אלא אם כן אומ' לי¹⁸⁹ יש בתוכה רביעית קודש.

footnotes: ¹⁸⁵ כך בכ"י ארפורט, בדפו' וכי"ו: דבריך. ¹⁸⁶ דפו' וכ"י ו' ובריט' מוז'. ¹⁸⁷ דפו' וכ"י ו' ובריט' מוז'. ¹⁸⁸ דפו' וכ"י ו' ובריט' מוז'. ¹⁸⁹ כך בכ"י בריט' מוז', בכ"י ארפורט: נאמר לי, דפו' וכי"ו לי'.

עיקר ההלכה מקובלת אפוא מרבן יוחנן בן זכאי, וגם זו של "אם יש בתוכה רביעית קודש" אפשר שהיתה מקובלת בידי ר"ט.

במ"ח: מטבילין את הכלים שהיו במקדש, כל הכלים שהיו במקדש (ב"פ), בכ"י מ' ב' ומאירי ופסקי רי"ד: שבמקדש, וא"כ גם זה מוכיח על זמן קיום המקדש.

שאלה היא אם יש לנו כאן דברים ממשנת ר' עקיבא.

במ"ב שנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, ואמר עליה ר' יוחנן¹⁹⁰: מעידותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו, דתנן¹⁹¹: הוסיף ר"ע הסלת והקטרת הלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. אבל בר קפרא וריש לקיש¹⁹² חולקים עליו:

footnotes: ¹⁹⁰ חגיגה כד א ופסח' יט א, וכיו"ב בירוש' חגיגה עט ע"א. ¹⁹¹ עדויות פ"ח מ"א. ¹⁹² בבלי שם וירוש' שם.

אמר ר"ל משום ב"ק לא נצרכה (עדותו של ר"ע) אלא לשירי מנחות (בבלי). רבי שמעון בן לקיש אמר יודעין היו שכלי שרת מחברים ומה בא להעיד על שירי מנחות שיהיו מחברין את עצמן וכו' רבי אילא בשם רבי יסא יודעין היו שכלי שרת מחברין (אפילו לשירי מנחות) מה בא להעיד על הסולת וכו'.

אין אפוא יסוד בטוח לייחס משנה זו לר"ע, או אליבא דר"ע.

אבל עלינו עוד להעיר על ירוש' חגיגה רפ"ג עח ע"ד: מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ור' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר. אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה. רבי מאיר אומר שלש עשרה. רבי יוסי אומר שתים עשרה (י"א שבפ"ג וטבל לתרומה וכו' שבפ"ב מ"ו)¹⁹³. אמר רבי מאיר כך שמעתי מרבי עקיבא שלש עשרה. אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שימשתו יושבות.

footnotes: ¹⁹³ במ"ה בד"ר, כי"י מ' ב' וק' ותג"ק סי' עב ור"ה: לתרומה ולקודש מטבילין, ואין כאן חומר בקודש מבתרומה, וזו שלא כמשנת בכורים וחלה, עי' בבלי וירוש' שם. – או שמנו כאן עם מעלות הקודש גם מעלות התרומה, מ"ה ואילך; וחשיב עשר ושלש דתרומה, עי' להלן.

אבל פ"ב מ"ה (נוטלין לידים לחולין ולמעשר), שלא כר' מאיר בפרה פי"א מ"ה¹⁹⁴, ופ"ג מ"א (אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה וכו') שלא כר' יוסי, שכן הוא אומר¹⁹⁵: זה לשון כפול כל שיש לו אחוריים ותוך יש לו בית צביעה וכו', ז"א שהמשנה היתה שנויה לפניו בלשון זה, והוא מדקדק בלשונה הכפול.

footnotes: ¹⁹⁴ בבלי יח ב וירוש' עח ע"ב. ¹⁹⁵ תוס' פ"ג ה ותוס' כלים ב"ב פ"ג יב.

וחוץ מזה ראינו כבר, שכמה משניות שבפרק זה קדומות לר' עקיבא. אלא שר"ע שנה משנה עתיקה זו, ומנה מנין חומר בקודש שלש עשרה או שתים עשרה¹⁹⁶, ולא ששנה משנתנו.

footnotes: ¹⁹⁶ ועי' בבלי כא ב–כב א.

וכאן עלינו להזכיר גם ירוש' ברכות רפ"ה ח ע"ד: אבדן שאל לרבי כמה מעלות בקודש והוא אמר ליה ארבע. וכמה מעלות בתרומה והוא אמר ליה שלש. הגר"א הגיה במקום "ארבע": י"א, והמפרשים פירשוהו בדוחק על רביעי בקודש ושלישי בתרומה, וכל זה רחוק ודחוק.

אלא שנראה שרמוז לפ"ב מ"ו ומ"ז, ארבע מעלות שבטבילה, מחולין עד קודש, וארבע מעלות שבבגדים מבגדי ע"ה עד בגדי אוכלי קודש (ועי' נועם ירוש'), ושלש שבתרומה הן מפ"ג מ"ח ואילך.

ולפי־זה לא כוון רבי ב"כמה מעלות בקודש" שלו לפ"ג.

[לפרטים עוד נשוב.]

יא. קידושין

פרק ראשון של קידושין הוא מסכת לעצמה: פרק קניינים (של אשה, עבד, נכסים, חילופין) וחיובים (של אנשים ונשים, ארץ וחו"ל), עם סיום אגדי (מ"י). כרגיל בסוף מסכות.

כבר הסבוראים האחרונים¹⁹⁷ הרגישו בהבדל שבלשון בין פ"א לפ"ב: כאן "האשה נקנית" ושם (מ"א) "האשה מתקדשת"¹⁹⁸, כשם ששנינו בעדיות (פ"ד מ"ז), במחלוקת ב"ש וב"ה שבמשנתנו – "מתקדשת": האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר כדברי ב"ש ובה"א וכו', ופ"ד של עדיות הוא משנת ר"מ, כעדותו של ר' יוחנן בירוש'¹⁹⁹, וכך שנינו גם בב"מ (פ"ד מ"ז): והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. ומשנה זו שבב"מ, אע"פ שהיא משנה של "ספורות" (חמש פרוטות הן), אינה יכולה להיות קדומה להכרעת יבנה כבית הלל, מכיון שהיא שונה סתם כב"ה (ובכלל לא כל המשניות של ספורות קדומות).

footnotes: ¹⁹⁷ הסוגיא הראשונה בבבלי קידושין ערוכה ע"י רב הונא גאון סורא, מתוך חומר שהיה מקובל מן הסבוראים. ¹⁹⁸ הסבוראים הביאו את הרישא: האיש מקדש. ¹⁹⁹ שבת פ"ז י רע"א, ביצה פ"א ט ע"ב.

הסבוראים אומרים (קידושין ב ע"ב): "מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן". ואמנם כן: לשון פ"א – עתיק וקצר, וקרוב ללשון ב"ק פ"א מ"א–מ"ד ("התנא הירושלמי"), לשון של כללים קצרים בגוף ראשון: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט²⁰⁰, מעין "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" של ב"ק פ"א מ"ב.

footnotes: ²⁰⁰ מ"ו, וכנו' הירוש' וכי"י.

וכמה עתיק הוא הסיום (מ"י) בקידושין פ"א: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, כלומר: ארץ ישראל! כלשון הכתוב "למען ייטב לך והארכת ימים" (דב' כב ז), "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וגו' " (שם ו יח)²⁰¹, ואמרו בספרי²⁰²: והרי דברים ק"ו ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים²⁰³ שאר מצות חמורות שבתורה עאכ"ו. ולשון המשנה כאן כלשון ישעיה (נז יג): והחוסה בי ינחל ארץ (=ארץ ישראל), ולהלן (שם ס כא): ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ומה רב המרחק בין משנתנו למשנת אבות פ"ה מי"ט (תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב וכו')? במשנתנו לא נזכר כלל שכר לעוה"ב, כשם שלא נזכר בתורה ובנביאים, אלא שכר בעוה"ז²⁰⁴: מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.

footnotes: ²⁰¹ למען ייטב לך, שם יב כה. ²⁰² תצא פיס' רכח, ומשם – במשנה סוף חולין. ²⁰³ כנוס' כ"יר, בדפו' נו': כתוב בה אריכות ימים. ²⁰⁴ אלא שהבבלי והירוש' פירשוה לעוה"ב, לפי רוח המשניות בכלל.

וזה מראה על זמן קדום מאד.

ובימים ההם "נקנית" האשה כמו ש"נקנה" העבד.

ומ"ה: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו', הוא ה"מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים" וכו' ש"קיימו חכמים את דבריו", מעשה שהביאוֹ ר' אליעזר לראיה לדבריו (בב"ב פ"ט מ"ז), שגם המסוכן שחילק נכסיו על פיו כך דינו²⁰⁵.

footnotes: ²⁰⁵ תוס ב"ב פ"י הי"ב ובבלי שם קנו ב (ועי' בתוס' שם).

ובפירושה של מ"ז: "כל מצות הבן על האב", עוסקים בתוס' (פ"א הי"א) רבן גמליאל ותנאים אחרים.

אבל מ"ד, מחלוקת ר"מ וחכמים. מאוחרת למ"ה וחולקת עליה, כי מ"ה כוללת כל "נכסים שאין להם אחריות" במשיכה; מ"ד נוספה אפוא בעריכה אחרונה.

גם מ"ג, שהיא לפי צורתה עכשיו במחלוקת ר"מ וחכמים, מעובדת היא, ו"המשנה הראשונה" היתה בוודאי גם כאן משנה קצרה: וקונה את עצמו בכסף ובשטר לא יותר, אלא שאח"כ הכניסו מחלוקת ר"מ וחכמים, שנחלקו בפירוש משנה זו. אבל מחלוקת זו והלכה שלה לא היתה ידועה לראשונים, שכן שנינו בעדיות פ"א מי"ג (=גטין פ"ד מ"ה) בדברי ב"ש: וכותב (כלומר העבד!)²⁰⁶ שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כב"ש²⁰⁷. וכן בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו (גטין פ"ד מ"ד) שנינו: וכותב (כלומר העבד!) שטר על דמיו²⁰⁸.

footnotes: ²⁰⁶ "וכותבין" שבדפוסים בב"ב יג א – הגהה היא ע"פ משנת קידושין. ²⁰⁷ ופ"א של עדיות משנת ר' יהודה, עי' להלן. ²⁰⁸ ורשב"ג חולק שם ואומר: אינו כותב אלא משחרר, וכפירושו של רב (מו ב) אומר רשב"ג, שהכותב אינו העבד אלא המשחרר (הראשון), וגם מכאן יוצא שגם העבד יכול לכתוב.

המחלוקת מחודשת אפוא ע"י ר"מ וחבריו ולא היתה במשנה הראשונה²⁰⁹.

footnotes: ²⁰⁹ עי' גם גולאק, תרביץ שנה א' ספר ו', 24.

מסכת אחרת, מסכת "עריות" ויוּחָסין, היא קידושין פ"ג מי"ב –פ"ד מי"ד.

מסכת זו אין לה ענין ל"קידושין", אלא שע"י התחלתה "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה וכו' ", נתחברה לקידושין, והיא שייכת במקצת ליבמות פ"ד מי"ג ושם פ"ו²¹⁰.

footnotes: ²¹⁰ קידושין פ"ד מ"ט, שהוא ענין קידושין, ואיני מתקשר עם מה שלפניו, אלא מפסיק בין מ"ח למ"י, – אין לו הקבלה בתוס' כאן, ושייך לפ"ג מ"א, שהיא מסודרת כתוס' אחרי פ"ב מ"ד, ושנויה בתוס' יבמות פ"ד.

"הלכות עריות" אלה משנה עתיקה היא בעיקרה²¹¹, חלק מהלכות "עריות" שנזכרו בחגיגה סוף פ"א. אמנם לא משנת הלל, כמו שטעו רוב החוקרים למן רנ"ק והלאה²¹², לדון מדברי שמואל (קידושין עה א וש"נ): הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל, וכולם²¹³ מותרים לבא זה בזה ואת אמרת הלכה כר' אלעזר ("ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור", פ"ד מ"ג). כי מה זו קושיא, וכי אי אפשר לתנאים מאוחרים לחלוק על הלל, וכי אין אמוראים יכולים להכריע כדעת תנא מאוחר?! אלא שהלל זה הוא אחד ממסדרי ברייתות, נכדו של רבי ובן דורו של שמואל, "תני הלל" שבגטין לז א ונזיר מד ב (וגם שם הניחו שהברייתא של הלל מוסרת את הדרגה האחרונה של ההלכה), וכפירושו של רש"י: הילל שונה משנה אחת בברייתא עשרה יוחסין וכו'.

footnotes: ²¹¹ חוץ מהוספות אחדות מאוחרות: פ"ג מי"ג: ר"ט–ר"א, פ"ד מ"ג: ר' יהודה – ר' אלעזר, מ"ה סיפא: ר' יוסי אומר, מ"ו סיפא־מ"ז: ר' יהודה – ראב"י – ר' יוסי, ומי"ד רישא: ר' יהודה וחכמים, – מן ר"מ אומר, ואילך, תוספת היא במשנה מן הברייתות והתוספתא. ²¹² חוץ מהופמן, מנצין 1882, 100, אלא שטעה לפרש דברי רש"י כך, ששמואל מצא דברי הלל בברייתא אחת. ²¹³ ביבמות לז א: כהני לויי… וכולן; במשנה אין בירוש' ובכי"י "כולם".

זהו אפוא הלל השני, ולא הלל הזקן, אבל משנה זו היא בוודאי מזמן הבית, והיא שגרמה כנראה לָהשפעה הארמית (כהני לויי וכו', ברבים ארמי), מעין "חב המזיק" שבב"ק (עי' שם).

ומשנת "אין בודקין" (מ"ה) נשנית בוודאי בזמן הבית, בשעה שישבה סנהדרין "ודנה את הכהונה" (סוף מדות), או כלשון הברייתא²¹⁴ "ששם היו יושבין מייחסי כהונה ומייחסי לויה", ו"שוטרי הרבים", שנזכרו במשנה, נזכרים כידוע עוד ב"כתוב" אחד, שאין אנו יודעים מקורו, יבמות פו ב.

footnotes: ²¹⁴ תוס' חגיגה פ"ב טו וסנהד' מ"ז א, "דאמר מר" בקדושין עו ב.

קידושין פ"א ופ"ד – עי' מש"כ במקום אחר (להלן חלק ב').

יב. בבא קמא

ב"ק פ"א מ"א–מ"ג, משנה ישנה מאד היא; משנה "ירושלמית": האי תנא ירושלמאה הוא דתני לישנא קלילא (דברי רב בב"ק ו ע"ב).

הוא שונה את כלליו בגוף ראשון (כיוצא בקידושין): כל שחבתי – הכשרתי – (מ"ב), שונה בלשון מקרא "במיטב הארץ" (מ"א ומ"ב). אבל משתמש גם במבטאים ארמיים: מבעה (שן), כמובנו בשומרונית ובתרגום ירושלמי; "אַבעָיות" בפיאה (פ"ד מ"ה, שהיא משנה ישנה שנחלקו בפירושה ר"ג ור"ע): "חב". וכל סגנונה הוא בסגנון של רמזים – כללים של ספר דינים עתיק, "ספר גזירות".

ולכאן שייכת גם הקבוצה של כתובות פי"ג מ"א–מ"ט (עי' לעיל), שהאחרונים שנזכרו בה הם: ר' דוסא בן הרכינס (מ"ב), שהיה זקן מופלג אחרי החורבן, ור"ג (מ"ג–מ"ה), שהוא לדעתי בוודאי ר"ג הזקן.

יג. סנהדרין²¹⁵

footnotes: ²¹⁵ עי' מה שכתבתי במקום אחר (להלן חלק ב').

יש בה במסכת זו הרבה חלקים ישנים מזמן הבית:

כבר העיר רב שרירא באגרתו (הו' לוין, 24) על פ"ה מ"ב: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ועל דברי הבבלי שם (מא א־ב): תלמיד היושב לפני רבו הוה ואמר מילתא וקבעוה (=קבעוה במשנתם)²¹⁶ בשמיה: "דאלמא מן ההוא זמן דהלל ושמאי²¹⁷ קא תנו רבנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ותניה רבי הכין ולא שניה. כלומר שמשנת בן־הדור (רב או חבר) לפנינו, ועל כן לא נזכר כאן כרגיל²¹⁸ בשם "רבן יוחנן בן זכאי", אלא "בן זכאי", וכיו"ב אמר הכהן הצדוקי לריב"ז²¹⁹: בן זכאי לכשאפנה לך²²⁰.

footnotes: ²¹⁶ כמו "קבעוה תנאי", זבחים קיד ב: קבעיתו לה נמי בגמרא, עירובין לב ב. ²¹⁷ ריב"ז היה תלמידו של הלל. ²¹⁸ כמו למשל במעשה שבשבת פט"ז מ"ז ופכ"ב מ"ג. ²¹⁹ תוס' פרה פ"ג ח. ²²⁰ [אלא שפנייתו של הצדוקי היתה בכוונת זלזול, וכבר עמד על כך מו"ר זצ"ל בהוסיפו מקום זה בהע' 2 של מאמרי "כינויו של הנשיא" וכו' תרביץ שט"ז. – עצ"ם].

ואמנם רוב פ"ב ורוב פ"ד–פ"ז מ"ג, פ"ט מ"ה–מ"ו, פ"י מ"א–מ"ב ופי"א מ"ב–מ"ו הם קדומים:

פ"ב עיקרו קדום. "המלך לא דן ולא דנין אותו" (מ"ב) – תקנה ישנה היא, מזמנו של ינאי ושמעון בן שטח לפי הבבלי (יט א־ב). ולפי יוספוס בקדמוניות סי"ד פ"ט ד – מזמנו של יוחנן הורקנוס ושמעיה (או שמאי), והרוצח הוא הורדוס שנאשם בהריגת חזקיה וסיעתו, ו"באותה שעה אמרו מלך לא דן" וכו' (בבלי שם, גם הורדוס החזיק את עצמו כבר אז למלך).

ועוד עתיקה ממנה מ"ד: יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וגו', – זו נשנית אפוא עוד לפני אותה תקנה, לפני זמנו של הורדוס, בשעה שהמלך היה דן עוד, ומשנה זו עם מדרשה הובאה בתור ציטט, ע"י "מכאן אמרו", בספרי (שופטים פיס' קסא).

פ"ד – רובו הגדול ישן. במ"ב: ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה²²¹.

footnotes: ²²¹ כבמשנת קידושין פ"ד מ"ה וערכין פ"ב, מ"ד, עי' לעיל.

ובמ"ה: כיצד מאיימין²²² על עדי נפשות וכו' – משנה שנרמזה בסוטה פ"א מ"ד, שעיקרה משנה ישנה: ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, אבל בסנהדרין לא נזכר קודם לו בדיני נפשות שצריכין לאיים על העדים, אלא שבדיני ממונות מפורש בפ"ג מ"ו: כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן; המשנה הישנה מקוצרת אפוא.

footnotes: ²²² "על העדים", אין בירוש' וכי"י.

פ"ה. במ"ב: מעשה ובדק בן זכאי. עי' לעיל.

פ"ו מ"א–פ"ז מ"ג: כל סדר ארבע מיתות ב"ד הוא בוודאי מזמן הבית בעיקרו, שהרי "ארבעים שנה" לפני החורבן בטלו דיני נפשות מישראל. ובוודאי שהיה לבית־דין, גם לפרושים, "ספר־גזירות", מעין "ספר גזירתא" של הצדוקים, שנזכר במגלת־תענית רפ"ד, אלא שהראשון היה כתוב ברוחה של תורה שבע"פ, והשני – ברוח הצדוקים²²³, ספר שהכיל כל הלכות חייבי מיתה וסדריה.

footnotes: ²²³ גם ה"תוספתא" למג"ת אינה אומרת – לפי נוסחאות כי"י המדוייקים – אלא "שלא היו יודעים להביא ראיה מן התורה… אלא שכתוב ומונח להם ספר גזירות", ואינה מדברת כלל על איסור כתיבת הלכות.

פ"ט מ"ה–מ"ו הן בוודאי קדומות מאד. במ"ה: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ בלשון הכתוב: "שימו את זה בית הכלא והאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ"²²⁴, אלא שהתנא הקדום הזה נסח: לחם צר ומים לחץ (כלשון הכתוב בישעיה ל כ).

footnotes: ²²⁴ מ"א כב כז, דהי"ב יח כו.

במ"ו: הגונב את הקסוה, "קשות הנסך" שבכתוב, הגונב מן המקדש ומכליו, וההלכה שבמשנה זו: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, בוודאי הלכה קדומה²²⁵, והיא בעיקרה, כמו שהזכרתי כבר, גזירת ב"ד של חשמונאי: הבא על הגויה וכו'. וגם "ארמית" במקום "נכרית", "גויה", היא בהשפעת הלשון הארמית והתרגום העתיק (מגילה פ"ד מ"ט: בארמייתא)²²⁶.

footnotes: ²²⁵ עי' ס' היובלים ל' ז–טז ומ"ש אלון בתרביץ ש"ו עמ' 32 ואילך. ²²⁶ כנו' כי"י, וכן בת"י, וכן תני ר' ישמעאל בבבלי וירוש'.

וההלכה (שם): כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה²²⁷ ומפציעין את מוחו בגזירין; גם היא הלכה ישנה, שהעיד על דומה לה גם ר' אליעזר בתוס' (כלים ב"ק פ"א ו): אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אמר לו (ר' אליעזר) העבודה, אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזירין, מה תעשה שלא מצאך בעל הפול.

footnotes: ²²⁷ עי' סוטה פ"ג מ"ד.

פ"י מ"א–מ"ב. פ"י מ"א היא משנה אנטי־צדוקית. נגד הצדוקים הכופרים בתחיית המתים. ומ"ב "ג' מלכים וכו' " – אמרו עליה בבבלי קד סע"ב: מי מנאן, אמר רב²²⁸ אנשי כנה"ג מנאום (ור' אליעזר חולק עליה, בנוגע למנשה); היא אפוא משנת הסופרים.

footnotes: ²²⁸ בדפו': רב אשי, ולי' כי"י ואה"ת (עי' ד"ס), וכ"ה בבמדב"ר ריש פי"ד.

ופי"א (ואלו הן הנחנקין וכו') הוא המשכו של פ"ט. ומ"ב היא בוודאי מזמן הבית, "בראשונה"²²⁹, עד שלא "רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם ורבו המחלוקות בישראל".

footnotes: ²²⁹ תוס' סנהד' פ"ז וחגיגה פ"ב, בבלי סנהד' פח ב וירוש' שם פ"א יט ע"ב.

אבל מובן, שאף בחלקים הישנים ישנן הוספות רבות של תנאים מאוחרים, של ר' יהודה, ר' יוסי, אבא שאול ור"ע; כי לפנינו סידורו האחרון של רבי.

ובפ"ג מ"ד (ואלו הם הקרובים וכו'): א"ר יוסי זו משנת ר"ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכו'. ומ"ג–מ"ז עיקרן בוודאי מן המשנה הראשונה.

יד. שבת

ישן הוא גם שבת פרק א' כולו (חוץ ממ"ט: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו', וחוץ מדברי ר"א במ"י ור' יהודה במי"א). ואחת ההלכות בפ"א היא משמונה עשר דבר שאמרו בעליית (אלעזר בן) חנניה בן חזקיה בן גרון, וההלכה שלא יכנס אדם לדין (בע"ש) סמוך למנחה – ישנה נושנה היא ונהוגה גם בחו"ל, שכבר גזר אוגוסטוס קיסר בשים לב לתלונותיהם של יהודי קיריגי, שלא להזמין יהודי לדין גם בע"ש מן השעה התשיעית²³⁰, זמן תמיד של בין הערבים, שנשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה (פסח' פ"ה מ"א).

footnotes: ²³⁰ קדמוניות ספר טז, ו' ב'.

וישנים הם, מזמן הבית, שבת פכ"ג–פכ"ד. פכ"ג מ"א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מ"ב: ומטילין חֲלָשים על הקדשים וכו' (חוץ מן "כלל אמר אבא שאול וכו' " במ"ג); פכ"ד מ"א היא משמונה עשר דבר (שבת יז ב); במ"ה: ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית ("החנוונים בירושלים") שפקקו את המאור וכו' (חוץ מן "ר' יהודה אומר וכו' ", במ"ב ומ"ד).

טו. פסחים²³¹

footnotes: ²³¹ [דברי מו"ר זצ"ל על קדמותה של מסכת זו – העבירם מכאן ושיקעם במבואו למסכת פסחים (להלן חלק ב'). החזרתי לכאן את פתיחת דבריו בלבד – כמראה מקום.]

סדר הקרבת הפסח (פ"ה–פ"ז) וסדר ליל פסח (פ"י) הם בוודאי מסוף זמן הבית. על זה מעידים הענין וסיפור הדברים והרצאתם. ויש במשניות אלה דברים, שהם קדומים בוודאי עוד יותר.

אלה הם שרידי משניות, שאפשר לומר עליהן בוודאות גמורה, שהן מזמן הבית, ויש מהן אפילו – מזמן החשמונאים.

אלא שרובם כבר עובדו ע"י תנאים מאוחרים ועברו דרך צינורות של מסדרי משניות, שהוסיפו עליהן וגרעו מהן, אבל בכל־זאת השאירו עוד את העיקר והניחו ברובן גם את סגנונן המיוחד של משניות קדומות אלה, אע"פ שאינו מתאים לסגנון רוב המשנה, ואע"פ שאינו מתאים לפעמים גם לרוחה.

וישנם שרידים בודדים של משנה עתיקה בכל משנתנו:

איני מדבר על הלכות העוסקות בדברים הנוגעים למקדש ולכהנים, מעשר שני, בכורים, קדשים וטהרות וכדומה, שבוודאי הרבה מהם. ואולי רובם, ישָנים נושנים הם; אבל אני מדבר כאן על שרידים ריאליים בודדים בתוך הלכות, על פרטים לקוחים מן החיים. שאפשר להם להאָמר רק בזמן הבית:

ולא בסנדל המסומר²³², ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים (שבת פ"ו מ"ב, וכן מ"ד: לא בסייף וכו', ור"א חולק), ובני מלכים בזוגין (שבת פ"ו מ"ט. אלא שדברו חכמים בהוֹוה), בני מלכים סכין שמן ורד וכו' (פי"ד מ"ד), ונכנסין בהן בעזרה (פ"ו מ"ח), מאבני המזבח ומעפר המזבח (פ"ט מ"ו), ושל (בור של) עולי בבל (ביצה פ"ה מ"ה), דבר של עולי בבל – הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך (נדרים פ"ה מ"ד–מ"ה), ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה (מו"ק פ"ג מ"ד)²³³, הכל מעלין לירושלים וכו' (כתובות פי"ג מי"א), כאימרא כדירים בעצים כאישים כמזבח וכו' (נדרים פ"א מ"ג), בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים (פ"ב מ"ה) שהן של בית המלך (פ"ג מ"ג), אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל וכו' (ב"ק סוף פ"ז), דרך המלך אין לה שיעור (ב"ב פ"ו מ"ז, ומשם בסנהדרין רפ"ב), המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין (שם; וזו בוודאי מזמן החכמים הראשונים שבציפורי, שהיתה מקום סנהדרין בזמן הבית²³⁴), וזהו תנורו של בן דינאי (כלים פ"ה מ"ט), וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע (פ"ו מ"ב), נבלי השָׁרָה – ונבלי בני לוי, משקה בית מטבחייא. ספר העזרה (פט"ו מ"ו), אגרופו של בן בטיח (פי"ז מי"ב), כמלא מקדח גדול של לשכה (שם ואהלות פ"ב מ"ג ופי"ג מ"א), מלבני בני לוי (פי"ח מ"ג), כלי הקדש (פכ"ה מ"ט), קלמרין של יוסף הכהן (מקואות פ"י מ"א).

footnotes: ²³² עי' בבלי ס' ע"א וירוש' ח ע"א ויוספוס, מלחמות ס"ו פ"א ח. ²³³ ושם מ"ו: רא"א משחרב בית המקדש עצרת כשבת (שאינה מפסקת); מ"ה נשנתה אפוא בזמן הבית. ²³⁴ מלחמות ס"א פ"ח ה.

אלה וכאלה הם דוגמאות לקוחות מן החיים היום־יומיים, והם מעידים שאותה משנה נשנתה באותו זמן, זאת אומרת בזמן הבית.

שורות קטנות של הלכות מזמן הבית אנו מוצאים גם: א) בסוף ברכות (פ"ט מ"ה): לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו', לא יכנס להר הבית וכו', כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו²³⁵ מן העולם וכו'. ב) בסוף עירובין, פ"י מ"י–מט"ו (מקדש ומדינה וכו'), חוץ מן דברי ר' יהודה, במי"א ומי"ב ומ"ט, ודברי ר"ע ודברי ר"ש במט"ו, שהם שייכים לפ"י מ"ג, שנוספו; אבל דברי ר' יוחנן בן ברוקא ודברי שמעון בן ננס הם דברי המשנה הישנה.

footnotes: ²³⁵ [אומרים לי' בהו' לו וירוש', ועי' מלאכת שלמה.]