XII. משנתנוּ

א. משנתנו – משנת רבי

מוסכם ומקובל בשני התלמודים, למן האמוראים הראשונים (ר' יוחנן ורשב"ל) ועד סתם התלמוד הבבלי והירושלמי, – ש"רבי" הוא מסדר המשנה: רבי¹ ור' נתן סוף משנה²; מתני' מאן תקין (אגרת רש"ג: אימת איתקן בימי) רבי (יבמות סד רע"ב)³; מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר"ש וכו' (ביצה ב ע"ב); ורבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי (שבועות ד ע"א); ורבי סתם לה הכא כר"מ והתם כר' יהודה (כתובות צה א, רב חסדא); משנה שלימה שנה רבי (בפי רשב"ל בירוש')⁴; כאן שנה רבי⁵; כך שנה רבי⁶; לא מיתמנע רבי מיכלל באתר חד ופרט באתר חד⁷; לית כללוי דרבי כללין⁸; בכל מקום ששנה רבי פירש⁹; ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים וכו'¹⁰; ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו¹¹, רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי¹², ועוד כאלה.

footnotes: ¹ נראה שמכאן ולהלן אינו מן "ספרא דאדם הראשון", אלא סתם התלמוד. ² ב"מ פו א, ועי' לעיל, עמ' 169. ³ רבה, כי"מ: רבא. ⁴ כלאים פ"א כז ע"א [שנה לנו], ב"ק פ"ה ה ע"א; פסח' פ"ז לה ע"א וסנהד' פ"ח כו ע"א [משנה תמימה]. ⁵ רשב"ל, יבמות מא א, גטין כט א, ב"ק נה א [=ירוש' כלאים], שבועות יט ב; רב יוסף, יבמות מד א; רבה בר אבוה, כתובות צח ב. ⁶ סתם, ירוש' פסח' פ"ג ל ע"א. ⁷ רשב"ל, ירוש' קידושין פ"ג סד ע"ב. ⁸ ר' מני, ירוש' חגיגה פ"א עה ע"ד, יבמות פ"ט י ע"א. ⁹ ר' יוחנן. קידושין פ"ג סד ע"ג. ¹⁰ ר' יוחנן, חולין פה א. ¹¹ ר' יוסי, ירוש' סוטה פ"ג יט ע"א ועי' להלן, 204. ¹² ר"ה ז ע"ב, מגילה ט ע"ב, שבועות ד ע"א, חולין פד א, קד א, ועי' להלן!

ואעפ"כ נסתמה משנתנו בהרבה מקומות שלא כרבי: מתני' דלא כרבי¹³; נימא מתני' ("תנן") דלא כרבי¹⁴; לימא ראב"ש ולא רבי¹⁵; הא (משנת מנחות) רבי הא (משנת מגילה) ראב"ש¹⁶; מתני' מני לא רבי ולא רבנן¹⁷; מני אי רבי אי רבי פלוני¹⁸, וכדומה.

footnotes: ¹³ ר"ה יט ב, בכורות נא א, ערכין לא א, ירוש' בכורים ספ"ב סה ע"ב, יומא פ"ח מה סע"ב [בבלי שם פה ב: נימא מתני' דלא כרבי], ע"ז פ"ה מה ע"ב [אצל: מתני דר'], ועוד. ¹⁴ ביצה י ע"ב, יבמות כו א, ב"ק נט ב, מנחות לה א. ¹⁵ יומא לו א. ¹⁶ רבה, מנחות עב א, ור' יוחנן בירוש' מגילה פ"ב עג ע"א. ¹⁷ ביצה יח ב. ¹⁸ מגילה ד ע"ב.

וכך אנו מוצאים עוד כמה וכמה משניות שנסתמו שלא כרבי¹⁹:

footnotes: ¹⁹ העיר ע"ז ראשונה הר"ש מקינון ב"כריתות", לשון למודים, סוף סי' נח; רז"פ, דרכי המשנה, 216, ובארוכה. בספרוינד, 321, ואחריו אלבק, 81.

ברכות פ"ג מ"ה, שלא כרבי בתוס' פ"ג יח.

שבת פי"א מ"ו – תוס' פ"י יט (ועי' בבלי).

ביצה פ"ב מ"ג – תוס' פ"ב ט.

סוטה פ"ז מ"א – תוס' פ"ז ז.

גטין פ"ז מ"ג – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי וירוש').

ב"מ פ"ד מ"ד (מי שהוטל וכו') – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי נא א).

סנהד' פ"א מ"א (דיני ממונות בשלשה) – תוס' פ"א א (תוס' שבועות סוף פ"ג, בבלי וירוש').

מכות פ"ב מ"ז (הרג באותה העיר) – תוס' פ"ג ח.

בכורות פ"ח מ"ט (ואינו נוטל פי שנים בשבח) – תוס' פ"ו טו (ועי' בבלי ב"ב קכד א).

סוף אהלות (ומקום הלגיונות) – תוס' פי"ח יב (הקסטראות והלגיונות).

מקואות פ"ט מ"ג – תוס' פ"ז י (ומתני' ר' יוסי בר' יהודה).

שם פ"י מ"ח (חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ) – תוס' פ"ז ט: נכנס לו חץ ביריכו ‏רבי אומר אינו חוצץ וחכ"א ה"ז חוצץ וכו' ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאנו חוצץ (ומתני' רבנן).

וכאלה עוד²⁰.

footnotes: ²⁰ ועי' לעיל ר' יוסי בר' יהודה, ראב"ש.

אבל כבר ראינו, שזהו דרכו של רבי לשנות מחלוקתו עם החכמים ולהוסיף בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי (לעיל), ורב כהנא אומר לרב אשי, כשאמר לפניו דברי רב יוסף ("רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי", שבועות ד א): לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש; והמסקנא (שם ה א) ו אלא בשבועות נסיב [לה] אליבא דר"ע וליה לא ס"ל: זו היתה אפוא מדה ידועה של רבי, שהיה שונה דברי תנאים אחרים (כאן קדומים), אע"פ שאין זו דעתו, כשם שאמרו על ר' יוסי תנא דסדר עולם: ר' יוסי תני לה ולא סבר לה (נדה מו ב), כי זו היתה מדת התנאים לשְנות לפעמים דברי אחרים, שאינם מסכימים להם. וכך אמרו (עירובין לח ב) אפילו על "דברי רבי" שבברייתא שם: רבי תני לה ולא סבר לה, שלא את דעתו מסר כאן אלא הלכה קדומה.

וכנגד זו ישנם כמה סתמות – כרבי, על פי הכרעתו:

1. נדה פ"ה מ"ו, בבלי מה ב: ת"ר אלו דברי רבי, רשב"א אומר דברים האמורים בתנוקת בתנוק אמורים, דברים האמורים בתנוק בתנוקת אמורים ("מחליף"!).

2. שביעית פ"ב מ"ד, ירוש' שם לג ע"ד: מתניתא דרבי ברם כרבנין מזהמין וכו' (ועי' תוס' פ"א יא ובבלי ע"ז ב ע"ב!).

3. תרומות פ"ג מ"א – תוס' פ"ד ז (התורם חבית של יין וכו' דברי רבי), ירוש' שם מב ע"א: דרבי היא (ועי' בבלי ב"ב פד א–ב).

4. מעשרות פ"ג מ"א – ירוש' שם, נ ע"ג: מאן תניתה רבי.

5. גיטין פ"ו מ"א (תוס' פ"ו א, בבלי סג א), ירוש' שם מז ע"ד: מ[אן] תני אי איפשי רבי.

6. הוריות פ"א מ"ד (או שלא היה שם מופלא של ב"ד), תוס' פ"א ב (אומר אני), ירוש' מו ע"א: מתניתא דרבי.

7. ביצה פ"ב מ"ג (ומטבילין מגב וכו'), בבלי שם יח ב.

8. וכך הדבר גם: ערלה פ"ג מ"ה: תנור שהסיקוהו וכו' תדלק הפת – רבי, פסחים כו ב (ושמואל מפיך לה, שם כז א: וחכ"א הפת אסורה וכו').

9. מע"ש סוף פ"ד: היה שם מנה וכו' – רבי, תוס' פ"ה ז ירוש' שם וביצה פ"א ס ע"ג ובבלי שם י ע"ב.

10. וכן משנת ביצה פ"א מ"ד (שם ושם).

11. עירובין פ"ג מ"ג (נתנו באילן), תוסי פ"ג יג (ועי' בבלי לג א וירוש' שם כא ע"א).

12. סנהד' פ"א מ"ו ("בהטייתך" וכו') – רבי בתוס' פ"ג ז.

13. מנחות פי"א מ"ו: כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית (ממזרח למערב), רבי היא, ברייתא בבבלי צח ב: מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי (ומתני' – כרבי, תוס' שם) ראב"ש אומר צפון ודרום.

14)²¹ בכורות פ"ט סמ"ח: זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – רבי בברייתא ס ע"ב: כלל אמר רבי כל זמן שלא נעקר וכו', ת"כ בחקותי פי"ג ג: זה הכלל שהיה רבי אומר כל וכו'.

footnotes: ²¹ פרט זה סימנו מו"ר (למחיקה?) בסוגרים.

15. טהרות פ"א מ"ט (נמצא במעטן) – דברי רבי, תוס' פי"א א.

ויש משניות שסתמן רבי בחלקן כתנא אחד ובחלקן כתנא אחר: רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי²².

footnotes: ²² רב יוסף בכמה מקומות, ר"ה? ב וש"נ.

1. ר"ה ז ב: באחד באלול ר"ה למעשר בהמה (ר"ה פ"א מ"א). מני ר"מ היא דתניא (בבכורות) רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ולרגלים מני (רישא "באחד בניסן ר"ה לרגלים") ר"ש היא אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי, רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, ברגלים סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ.

2. מגילה פ"ב מ"ט. רישא דלא כר"מ וסיפא ר"מ, וע"ז אמרו (בבלי ט ע"ב): רב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי.

3. שבועות פ"א מ"א: שבועות שתים שהן ארבע ("שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי", ריש פ"ג) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע (מפורש בריש פ"ב), בבלי ג א–ה א: מני מתני' לא ר' ישמעאל ולא ר"ע אי ר"י האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר"ע האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש – אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, בשבועות²³ [נסיב]²⁴ לה כר"ע בידיעות [נסיב]²⁵ לה כר' ישמעאל, אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא (רבי) נסיב (לה אליבא דתנאי וליה)²⁶ [ו]לא סבר לה²⁷ אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר א"צ וכו' א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, אשכחן בידיעות וכו' שבועות דאית (כצ"ל) ליה טעמיה דנפשיה מנלן וכו' אלא בשבועות נסיב (אליבא דר"ע וליה) [ו]לא סבר לה (כי"מ).

footnotes: ²³ כסדר כי"י ורש"י. ²⁴ דפו"י וכ"י מ': סבר, ורש"י הגיה מתוך הסוגיא: נסיב, עי' ריטב"א. אבל אפשר שהפירוש אינו מדברי רב יוסף אלא מדברי סתם התלמוד, וכמו בר"ה. ²⁵ דפו"י וכ"י מ': סבר, ורש"י הגיה מתוך הסוגיא: נסיב, עי' ריטב"א. אבל אפשר שהפירוש אינו מדברי רב יוסף אלא מדברי סתם התלמוד, וכמו בר"ה. ²⁶ עי' ד"ס. ²⁷ עי' ד"ס.

"נסיב" ("לקח") הוא אפוא רק "סידור", בחירת המקורות, ולא הכרעת־הלכה, אלא שיש בהם שהם גם "סבר לה", וזה השפיע לפעמים על בחירתו.

4. חולין פ"ח מ"א – בבלי קד א: רישא רבנן וסיפא ר"ע אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בנדרים סבר לה כר"ע בבשר בחלב סבר לה כרבנן (ועי' המעשה דלוי ורבי, שם קטז א: אמאי לא תשמתינהו)²⁸.

footnotes: ²⁸ בחולין פד א נאמרו דברי רב יוסף מתוך דיוק, ואינם מוכרחים בגוף המשנה.

וכשם שהתנאים שלפניו שנו בכמה מקומות את דברי התנאים שקדמו להם לפי דעתם הם (עי' לעיל), כך נהג גם רבי:

1. תמורה פ"ב מ"ב: חטאת היחיד שכיפרו בעליה ("באחרת") מתה ושל ציבור אינה מתה (=דברי ר"ש שבסיפא) ר' יהודה אומר תמות, ואמרו בבבלי שם (טו א): אמר רב המנונא תניא ("המקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות – איזו מהן שירצה יביא" והשניה) ר' יהודה אומר תרעה רש"א תמות. ומי אמר ר' יהודה תרעה והא ר' יהודה תמות שמעינן ליה ("במתניתין אפילו גבי ציבור וכ"ש יחיד") וכו' אידי ואידי בשעת הפרשה ("באבודה בשעת הפרשה שנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה") ולא קשיא הא ("משנתנו") ר' יהודה אליבא דרבי (בתמורה פ"ד מ"ד: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן יקרב חטאת והשניה תמות דברי רבי) הא ("ברייתא") ר' יהודה אליבא דרבנן²⁹ ("דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאה מאחר שכיפרו הבעלים"). ועי' תוס' פ"ב יד: המפריש מעות וכו' ומודים חכמים לרבי במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה שתמות.

footnotes: ²⁹ השוה כיו"ב סנהד' פד א: הא ר"ש אליבא דר"ע הא רבנן אליבא דר"ע, וכדומה הרבה.

אמנם רבי שנה כאן בפ"ב סתם "שכיפרו בעליה", כחכמים שבפ"ד, אבל לדעתו – שהוא מחמיר בלא נתכפרו בעליה – שנה בדברי ר' יהודה: תמות.

2. וכך שנה במע"ש פ"ד מ"ז: (רישא: הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.) היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ונתן לה גטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.

וזו – ר' יוסי ור' יהודה אליבא דרבי, שכן שנינו בברייתא שבקידושין ו ע"א: רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין. ובתוס' קידוש' פ"ב ח (צוק'): נתן לה קידושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מקודשת זאם לאו אינה מקודשת. וכיו"ב בתוס' גיטין פ"ח (ְפ"וּ) ח: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר אם עסוקין וכו'.

וזהו ששנה רבי במע"ש: היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ו־נתן וכו' (ולא כמו ששנינו בתוס' שם: נתן לה וכו'), – היינו "עסוקין באותו ענין", ומפני דבריו של ר' יוסי שהלכה כמותו (שמואל בבבלי שם) שנה כך. וכך פירשו שמואל ור' אושעיא בבבלי שם. (ולפי הירוש', מע"ש שם נה ע"א בשם "רבי הושעיה": מה פליגין [כלומר: ר' יוסי ור' יהודה] כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא וכו', עי' שם, מעין דברי אביי בבבלי: מענין לענין באותו ענין).

וכיו"ב אומר רבי גם לרישא, בתוס' מע"ש פ"ד יד: הפריש תרומה מעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו ר' אומר, אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם אם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן נתקדשו (שהאמירה אינה מעכבת אלא המעשה מוכיח).

ויש שהכריע באותה הלכה לענין אחד כתנא זה ולענין אחר כתנא אחר:

כך אמר ר' יונתן (חולין פה א): ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (חולין פ"ה מ"ג) ושנאן בלשון חכמים (ר"ש פוטר וחכמים מחייבין) ודברי רבי שמעון בכסוי הדם (שם פ"ו מ"ב) ושנאן בלשון חכמים (ר"מ מחייב וחכמים פוטרין)³⁰.

footnotes: ³⁰ כיו"ב אמר רבא (כתובות כב כ) על פסקו של ר' יוחנן (שם): וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגרושין ולא ראה במיתה.

והם הם הדברים הרגילים בפי רבי: נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב ־: הכל כמנהגם של ר' יוסי ור"ש ורשב"ג ו"המכריעין לפני חכמים" (עי' לעיל).

ולכשנסַכם לפי־שעה עדויות והערות אלו שיצאו מפי רבי עצמו, הרי אנו רואים:

1. שהמשנה ששנה רבי היא בעיקרה המשנה שנשנתה לפניו (דתני, משנתנו, ועי' להלן), ושרבי בעצמו היה מסופק לפעמים בפירושה וב"טעמה".

2. ששנה משנתו בעיקרה על־פי ה"תנא" של בית־דינו של רשב"ג, רבו ר' יעקב (בן קורשאי), ודבר שאותו תנא לא שנאו – לא הכניסו בכמה מקומות במשנתו (לא חילק לי ר' יעקב).

3. שדברים שהיו מסופקים בעיניו, אם הם מחלוקת ישנה, או חדשה על־פי המחלוקת הישנה, אותם הדברים שנה ר' בשם החולקים האחרונים כאילו היא מחלוקת חדשה (זבחים, עירובין. סנהדרין); כיו"ב אמר רבי במקום אחד³¹: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתַנַיָא מחליפין.

footnotes: ³¹ ירוש' מו"ק פ"ג פא ע"ד.

4. שהוסיף ב"משנתנו" דברים ששמע מאחד מרבותיו האחרים (ר' אלעזר בן שמוע ביבמות).

5. שקיטע דברים ששנו אחרים, אבל לא נשנו במשנה הרשמית במקום זה, אלא נרמזו במקום אחר (ב"ק פ"ד מ"ט).

6. שסתם דבריו במשנתנו ושנאם כך; שהם יכולים להסכים לדעת ר' יעקב ודעתו, אבל אינם מסכימים לדעת ר"מ ור' יהודה (תרומות).

7. שהעיר על משניות, שהן משנת יחיד (ר"נ, ר"ע), ואעפ"כ שנה אותן במשנתנו.

8. ששנה משנת יחיד (ר"ע) אע"פ שחכמים חולקים עליו, מכיון שאפשר לפרשה כהכרעתו (יבמות פ"ה מ"ג).

9. ששנה דבריו ודברי חכמים (חבריו), והוסיף עליהם בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי. יש שאותה הערה ישנה במשנה ויש שהיא שנויה בתוס'.

10. ששנה דבריו ודברי חכמים חבריו והכריע בינו לבין חבריו (בברייתא) בפרטי הדברים: נראין דבריי כש־ ודברי חבריי כש־.

[ב. הכרעות רבי]

(נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלו' ב־)

עד שאנו דנים על "נראין" של רבי אנו צריכים לברר את ענין ה"הכרעה", שלא נתברר לא אצל הראשונים ולא אצל האחרונים.

שנינו בתוס' סנהד' פ"ז ו: אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין (כלומר: במקום שישנם "מכריעין", כמו "אין נמנין אלא במקום גדול", שם ב). ויש לנו דוגמא אחת מן "המכריעין" ההם בהכרעה של "מעין שניהם": בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש רמ"א אינו צריך, ר' אליעזר אומר צריך ר"ט אומר אינו צריך רע"א צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא (קידוש' כד ב); "הכרעה" זו היא אפוא במקצת כדברי ר"ט ובמקצת כדברי ר"ע, "מעין שניהם" (ועי' להלן). כיו"ב אומר רבי בספרי נשא פיס' ח (שהבאתי לעיל): אני אכריע אם היתה טהורה וכו', ז"א במקצת הזכות תולה ובמקצת אינה תולה. ואמר³² רב תנחום אמר [ריב"ל]³³ ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי³⁴ כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות (כלים פכ"ה מ"ב) שאע"פ שר"א מחמיר ור' יהושע מיקל ור"ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע, (והתלמוד מפרש:) הדא דר"ע תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר"ע לגביה דר' יהושע³⁵. אבל בירוש' שבת פ"ב ה רע"א אמרו: ר' זעירא [ר' יוחנן]³⁶ ר' ינאי ר' ירמיה בשם ר' יהושע בן לוי נראין דברים שתהא הלכה כר' עקיבא שהוא אומר מעין שניהן, ואינה (="ואינה הלכה") אלא כר' יהושע מקולי שלש על שלש (ולא נתן טעם כלל משום שר"ע תלמיד הוא או שחזר בו).

footnotes: ³² שבת לט סע"ב–מ רע"א. ³³ כ"י מ', והוא הנכון (אבל שם חסר ר' יוחנן), שכ"ה בירוש' (עי' להלן), ור' תנחום בשם ריב"ל רגיל, ברכות כח ב, מגלה כב א ועוד. ³⁴ כ"ה בד' שונצינו ובכ"י א"פ. ³⁵ שבת פ"ב מ"ג: פתילת הבגד – רע"א טהורה, בבלי כט ב. ³⁶ שרידי ירושלמי, 73.

"מעין שניהם" – זו היא הכרעה, וכך אמרו בירוש' פסח' פ"א כז ע"ד: א"ר יודה בן פזי נראין דברים שתהא הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן, אתא ר' אבון ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן³⁷. אבל בבבלי פסח' יג א: אמר רב נחמן בשם רב הלכה כר' יהודה, ואמר לו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע, א"ל ר"ג לאו מכריע הוא (טעם דנפשיה קאמר)³⁸ (שלא על דברי ר"מ ור' יהודה הכריע, שלפניהם היה, ואין ראשון מכריע לדברי אחרון)³⁹. דברי ר"ג שאומר בחולין כר' יהודה, ובתרומה כר"מ, היו נחשבים ל"הכרעה", אם היה אחריהם ולא לפניהם.

footnotes: ³⁷ דומה לו בירוש' תרומות סוף פי"א מח סע"ב: והא ר' יודה אומר מעין שניהן ור' יוסי אומר מעין שניהם. ³⁸ ליתא בכי"י. ³⁹ ר"ח שם, תוס' ב"ק קטז א.

וכיו"ב אמרו בירוש' ר"ה פ"א נו ע"ד: אמר בן עזאי⁴⁰ הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך (רמ"א באחד באלול ר"ה למעשר בהמה ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי) יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן וכו' ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע) וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע (ובן עזאי הוא מן "הדנין לפני חכמים", ונראה שהם הם המכריעים).

footnotes: ⁴⁰ תוס' בכורות פ"ז ט.

גם "הכרעה" זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול.

וכיו"ב תוס' נדה פ"ד ה (בבלי כג א): ארחב"ג נראין דברי ר"מ בבהמה וכו'.

וכך, כדרך "המכריעין לפני חכמים", הם דברי ר' יוסי בתוס' מע"ש פ"ד ו–ז: אמר ר' יוסי⁴¹ נראין דברי ר"א בשבת ודברי חכמים בחול, וכיו"ב הברייתא שבבבלי ב"מ נד א: אמר ר' [יוסי]⁴² נראין דברי ר"א בהקדש ודברי חכמים במעשר. גם כאן ה"הכרעה" היא "מעין שניהן", והיא הכרעה על מחלוקת ר"א ור' יהושע!

footnotes: ⁴¹ [אבל בבבלי ב"מ נד א (גם כי"מ וה' I): רבי!] ⁴² כך בכל כי"י.

אבל בבבלי (פסחים כא ב) הביאו ברייתא: חבית של יין של תרומה שנטמאת בש"א תשפך חבל ובה"א תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי (ר"ח: משום אביו!) אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף (איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף) אמרו לו אין הכרעת⁴³ ("הכרעה") שלישית מכרעת, רש"י ותוס' פירשו: "הכרעת שלישית", כל שלא גילו הראשונים את דעתם לחלק בין זה לזה, והמכריע מחלק – זוהי "הכרעת שלישית", אבל א"כ גם הכרעת המכריעין לפני חכמים, וגם הכרעת רבי בסוטה, וגם "הכרעת" ר' יהודה בשבת לט ב ("בחמין אסור בצונן מותר"), שנחשבה שם כ"הכרעה", וגם הכרעת רבן גמליאל ובן עזאי ור' יוסי הם "הכרעה שלישית", שהרי הראשונים לא גילו כאן כלל את דעתם לחלק בין זה לזה. וכל "נראין" של ר' הוא ממין זה (עי' להלן).

footnotes: ⁴³ כך ("הכרעת") בכ"י מ' ובדפוסים (ישנים וחדשים) וברש"י ובערוך, וכן בנזיר ובחולין; בב"ק: הכרעה, אבל מ': הכרע'.

ור"ח (בפסחים שם) מפרש: ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי; דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב"ה וב"ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה, ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי, ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב"ה, וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת⁴⁴; אבל א"כ איך "הכריע" ר' יוסי במחלוקת ר"א ור' יהושע (בתוס' מע"ש).

footnotes: ⁴⁴ ועי' ערוך ערך כרע.

ובבבלי חולין קלז א שנינו: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע (לא שתים כב"ש ולא חמש כב"ה) שנאמר וארבע צאן וכו' אמר רבי אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי דברי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהן דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה. והאמר מר אין הכרעת ("הכרעה") שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרה וכו'.

כאן ר' יוסי מתווך ביניהם, לא שתים ולא חמש אלא ארבע, וגם כאן פירש ר"ח (בערוך), שהיא הכרעת דור שלישי.

ובנזיר נג א: אר"א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל וכו' ומקצתן היו אומרין אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח⁴⁵, מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת⁴⁶, אמר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרו וכו'. התירוץ כאן כמו בחולין, אבל בירוש' (נזיר פ"ז נו ע"ג) באו דברי ר' יעקב בר אידי אחרי הברייתא בלי כל קושיא (ובבכורות נח א, על דברי בן עזאי שלמעלה: וליחזי טעמיה דמאן מסתבר וכו' א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה וכו').

footnotes: ⁴⁵ תוס' פ"ה א, ואין שם "לכל". ⁴⁶ "הכרעת תלמידים שב"ד אחרון היו תלמידים לזקנים הראשונים", לפי' ר"ח: "כי הראשונים לא גילו דעתם לחלק בין נזיר ועושה פסח לתרומה וקדשים", לרש"י.

כאן בנזיר ישנה הכרעה "מעין שניהן". ו"ב"ד שלאחריהן" (של זקנים) יכולים להיות סמוכים לזקנים אחריהם; הם יכולים אפוא להכנס רק בסוג "תלמידים" (כפי' המפרשים על־פי שבת), אבל לא בסוג "דור שלישי".

אבל גם "המכריעים לפני חכמים", הם "תלמידים", כמו "הדנין לפני חכמים", וא"כ תלמיד יכול להכריע.

סוף דבר שני הפירושים דחוקים, ואינם מתאימים עם העובדות.

ואנו אין לנו אלא להתחשב עם העובדות: מעין שניהן – "הכרעה" היא, אף בשעה שלא גילו הראשונים את דעתם, שיש הבדל בין פרט זה לזה, וגם זו של "תלמיד" ואפילו של "דור שלישי" "הכרעה" היא.

ולא נשאר לנו אלא פירושו של רב האי גאון "בקבלה"⁴⁷: כי אינה הכרעה אלא בזמן ששנים חלוקים ואחד מכריע כאחד מהן שנמצאו שנים ואחד מכריע והלכה כרבים, אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע, טעם שלישי הוא. (וזהו "הכרעת שלישית" – "דעה שלישית").

footnotes: ⁴⁷ פי' ר"ח לפסחים וערוך וכן פי' "רש"י" בנזיר.

זאת אומרת, שחבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי חולקים על כל מין הכרעה כזו "מעין שניהם" (בין שגילו הראשונים דעתם לחלק בפרטים ובין שלא גילו, בין בדור אחד ובין בדור שלישי).

אבל "הכרעה" זו נהגה ונהגה בבית־המדרש ובין התנאים, ורבי בחולין מסכים לה, ולא מפני שהיתה "מפי שמועה", כדברי ר' יוחנן, אלא מפני שהביאה ראיה מן התורה.

סוג שני של "הכרעות" הוא זה שהזכיר רה"ג, והוא:

ברכות מג ב: בש"א מברך על השמן וכו' ובה"א מברך על ההדס וכו' אמר ר"ג אני אכריע ("לצד בית שמאי") שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע; ירוש' שבת פ"א ד סע"א: (ו)ר"ע⁴⁸ בא להכריע על דברי ב"ה (בברייתא שבבבלי שבת יט ב; לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה); תוס' פסחים פ"א ז: א"ר יוסי אילו דברי ב"ש וב"ה הכריע ר"ע לסייע דברי ב"ה⁴⁹; "הכריעו חכמים לסייע דברי פלוני", תוס' שקלים פ"ב ב, חגיגה פ"א א (דפו' וכ"י לונדון) וקידושין פ"א ד⁵⁰.

footnotes: ⁴⁸ בירוש' צ"ל: א"ר יוחנן דברי ר' יוסי רבי עקיבה בא, וכנו' הראשונים בבבלי: ר' יוסי. ⁴⁹ וכיו"ב "לסייע לדברי ב"ה" במע"ש פ"ב מ"ז ובסוכה פ"ג מ"ט, עי' לעיל, "ר"ע", עמ' 79. ⁵⁰ סוג "הכרעה" אחר היא הכרעה שבן־המחלוקת מכריע בינו לבין החולק עליו מתוך טעם, תוס' פסח' פ"ב ז, מנחות פ"ו יט.

ובלשון "נראין": נראין דברי פלוני מדברי פלוני, נראין דברי פלוני – וכדבריו אנו מורים (עי' ר' יוסי).

ועכשיו אנו באים להכרעותיו של רבי, שהוא מכריע "מעין שניהם":

תוס' שביעית פ"ח ג, שבת פ"ח כ (ב"מ), מו"ק פ"א ג (ירוש' פ ע"ג), ח (בבלי ז א–כ), פ"ב ב (בבלי יד א), קידושין פ"ד ז, בבלי ב"ב עט א, תוס' תמורה פ"א ח (בבלי יא ב), ערכין פ"ד לג (= משנה פ"ח מ"ה), חולין פ"ב ה (בבלי יב א), פ"ח ו (בבלי קט ב), אהלות פט"ו ח, נגעים פ"א ח, נדה פ"ג ד, מכשירין פ"ג יד וטבול יום פ"ב יב; ירוש' יבמות פ"ד ו סע"א (נדה פ"א מט סע"ב).

בירוש' שם אמרו על פסקו של ר' אבהו כר' יוסי (בברייתא שם): דלא כן מה אנן אמרין ר' יודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי? אלא בגין דאמר ר' נראין. לא כן אמר רבי בא בשם ר' זעורא כל מקום ששנה ר' נראין עדין המחלוקת במקומה ("שאין הכרעת שלישית מכרעת") חוץ מעיגול של דבילה (תוס' טבול יום שם), דדין מודי לדין ודין מודי לדין (="נראין דברי ר' פלוני לר' פלוני", שבבבלי בכ"מ)⁵¹.

footnotes: ⁵¹ חוץ משבת פ ע"ב, מו"ק ז ע"א, ב"מ נד א וחולין קט א, ועי' תוס' שם ונדה נב א.

אבל רבי סובר שהלכה כדברי ה"מכריע" אפי' בהכרעה ממין זה, וכך פסק גם ר' יוחנן (עי' לעיל) אפי' בהכרעות ממין זה, וכך נהג (למשל כתובות כב ב: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה), וכך נהגו רוב האמוראים: הלכה כר' פלוני ב־ וכר' פלוני ב־ (רגיל).

רוב "נראין" אלו של רבי הם למחלוקות שבמשנתנו, ומעט למחלוקות־תנאים, שלא נשנו במשנתנו, והם:

1. תוס' דמאי פ"א ט (עי' פ"ב מ"א סיפא): דברי ר"מ וחכ"א אף⁵² הדברים התדירין כגון האגוזין וכו' פטורין ושאר כל הדברים חייבין אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בדבר שאינו קבוע ודברי חכמים בדבר הקבוע⁵³.

footnotes: ⁵² כצ"ל, כנוס' הדפו' וכי"ו, כ"י ארפורט: על. ⁵³ ועי' ירוש' פ"ב כב ע"ד: רבי אומר אחר מקומו וראב"ש אומר אחר מעמדו.

2. תוס' מו"ק פ"ב ב – במשנה פ"ג מ"א ומ"ב סתם כחכמים.

3. תוס' סוטה פט"ו א⁵⁴: ובו בנה שלמה את ביהמ"ק וכו' דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר היה מגרר אותו מבחוץ וכו' אמר רבי נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

footnotes: ⁵⁴ בבלי מח ב, ירוש' פ"ט כד ע"ב.

4. תוס' חולין פ"ב ה⁵⁵: נראין דברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי בשמצאה בתוך הבית ודברי ר' יהודה בשמצאה באשפה.

footnotes: ⁵⁵ בבלי יב א וש"נ, ומוחלפת המחלוקת.

5. תוס' נדה פ"ג (ג־)ד (בבלי נג א): (– דברי ר"מ ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' יוסִי בין כך ובין כך הרי זו חוששת) אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בזמן שלא בדקה ודברי ר"מ (בבלי: חכמים) בזמן שבדקה. וכאן מביא הבבלי (שם) ברייתא אחרת: הרואה כתם לראייה מרובה ("ג' גריסין בועודות") חוששת, לראייה מועטת אינה חוששת דברי⁵⁶ ר' יהודה בן אגרא שאמר משום ר' יוסי (כדברי ר"מ בתוס') אמר רבי אני שמעתי ממנו ("מר' יוסי") שאחת זו ואחת זו חוששת ומן הטעם הזה אמר לי וכו' ונראין דבריו כשבדקה ("תרי תנאי אליבא דר' יהודה בן אגרא")⁵⁷.

footnotes: ⁵⁶ זו, אין בכ"י מ'. ⁵⁷ ובוודאי שיש כאן בברייתא הראשונה צירוף של שתי ברייתות, המחלוקת לפי תנא אחד ודברי רבי לפי ברייתא אחרת ("דבי רבי"). ו"דברי ר' יהודה בן אגרא" שבדברי רבי הם דבריו לפי הברייתא השניה (=דברי ר"מ), ו"דברי חכמים" (כנו' הבבלי) שבדברי רבי הם דברי ר' יוסי לפי דברי רב עצמו.

6. תוס' מכשירין פ"ג יד: דם המת מטמא בכל שהוא דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר ברביעית אמר רבי נראין דברי ר"מ בטומאה קלה וכו' ודברי ר' יוסי בטומאה חמורה וכו' – במשנה פ"ו מ"ו אין כאן אלא סתם: ורביעית מן המת.

7. טבול יום פ"ב יב⁵⁸ – המחלוקת אינה במשנה, אבל ההלכה נרמזה בפ"ב מ"ג: הרי אלו כעיגול של דבילה (וכן תרומות פ"ב מ"א).

footnotes: ⁵⁸ שנרמזה בירוש' יבמות פ"ד ו סע"א ונדה פ"א מט ע"ב, עי' לעיל.

8. ירוש' יבמות ונדה שם: נראין דברי ר' יודה (בנדה: יוסי) בדמים ודברי ר' יוסי (בנדה: יודה) בוולד – המחלוקת בתוס' נדה פ"א ג (וכנו' הירוש' בנדה). וכאן "נראין" על שתי מחלוקות הוא: ראה רבי דברי ר' פלוני בדמים ודברי ר' פלוני בוולד.

חוץ מאלה ישנן כל המחלוקות (או חלק מהן), שעליהן אמר ר' "נראין" שלו, במשנה. ולא עוד אלא שבכמה מהן סתם רבי במשנה כהכרעתו:

א) תוס' שביעית פ"ח ג⁵⁹: הקפת החנות משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינה משמטת אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בכותב מעות ‏ דברי חכמים בכותב פירות, – זהו ששנינו במשנתנו (פ"י מ"א): הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט (ז"א: אם כתב מעות!)⁶⁰ ר' יהודה אומר הראשון הראשון משמט ("הואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה", ירוש').

footnotes: ⁵⁹ כנוסח הדפו' וכי"ו, כ"י ארפורט מוחלפת. ⁶⁰ עי' אלבק, 82.

ב) תוס' שבת פ"ח כ: אמר רבי נראין דברי ר' עקיבה בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס. – זה ששנינו (פ"ח מ"ה): זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וכו', ומשנת רבי היא (וסיפא: חול הגס כדי וכו', מדברי חכמים, ואפשר שגם כאן שינה רבי).

ג) תוס' שבת שם⁶¹: נראין דברי ר' יהודה בזמן שהיא כביצה וכו' – המחלוקת שם מ"ד.

footnotes: ⁶¹ בבלי פ ע"ב, ירוש' פ"ה יא סע"ב.

ד) מו"ק פ"א ג: נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית – המחלוקת בפ"א מ"ד: צדין את האישות וכו' כדרכו במועד ובשביעית וחכ"א (ירוש' ורי"ף ורא"ש, ופיס' בבבלי: ‏ר' יהודה אומר) משדה האילן כדרכו וכו'; בברייתא שבבבלי (ו ב) סתם: צדין את האישות וכו' כדרכו, ונראה כי "במועד ובשביעית" אינו מעיקר המשנה הישנה, ולמ"א (ולא ממי הקילון) אמרו בירוש' שם פ ע"א: ר' ביסנא בשם רבי לא שנו⁶² אלא במועד הא בשביעית מותר.

footnotes: ⁶² כיו"ב: אמר רבי לא שנו, שבת מט ב.

(ת"ק במשנה – "דברי חכמים" שבתוס').

ה) שם פ"א ח (בבלי ז ע"א) דפו' וכ"י ו: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם נזקקין לו להקל נזקקין לו להחמיר אמר רבי נראין דברי ר"מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט (הבבלי ז ע"ב: והתניא איפכא⁶³ תנאי היא אליבא דרבי). במשנה שנינו (מ"ה)⁶⁴: רמ"א רואין את הנגעים בתחילה (כתחילה) להקל אבל וכו', וכן מובאת המשנה בירוש' שם⁶⁵, ובוודאי שהיתה לפני הירוש' כך⁶⁶ ולא לפני הבבלי⁶⁷, ושנינו בנגעים פ"א מ"ד–מ"ו: אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת (ב"יום ראשון") ששבוע שלו חל להיות בשבת, ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת וכו' ויש בדבר להקל ולהחמיר⁶⁸. ו"כתחילה" הוא הסגר ראשון = "מוסגר"⁶⁹, אבל בברייתא שבתוס' ובבבלי (שם) אין "כתחילה", כי זו היא הכרעת רבי! (וחכ"א = ר' יוסי שבתוס').

footnotes: ⁶³ כנוסח הירוש' שם פ ע"ג וצוק': נראין דברי ר' יוסי במוסגר ודברי ר"מ במוחלט. ⁶⁴ כנוסח המשנה שבבבלי וד"ר, הוצ' לו וכי"י פ' וה'. ⁶⁵ במשנה שבירוש' חסר! ⁶⁶ עי' תוי"ט. ⁶⁷ עי' תוי"ט. ⁶⁸ ועי' ירוש' שם. ⁶⁹ כברייתא שבבבלי ותוס' דפו'.

ו) קידושין פ"ד ז – המחלוקת בפ"ב מ"ח (ושתי מחלוקות).

ז) ירוש' סוטה פ"ט כג ע"ג (סנהד' פ"א יט ע"א) – סנהד' פ"א מ"ג.

ח) חולין פ"ח ו (בבלי קט ב): טיפת חלב שנפלה על החתיכה ר' יהודה אומר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה וחכ"א באותה קדירה אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בזמן שניער וכיסה, וזהו ששנינו בפ"ח מ"ג: טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור (כר' יהודה!), ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, כהכרעת רבי!

ט) אהלות פט"ו ח: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, וזהו ששנינו בפט"ו מ*ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים בזמן⁷⁰ שהוא עתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור⁷¹! תיק שבמשנה = "חכמים" שבתוס'.

footnotes: ⁷⁰ הו' לו וכי"י ק' ופ' וב' ומ'. ⁷¹ ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ז ד ומקואות פ"י מ"ה ולעיל.

י) נגעים פ"א ח: כאורגת בעומדין לשתי דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בימין ודברי ר' יהודה בשמאל, וזהו ששנינו בפ"ב מ"ד: כאורגת בעומדין לשתי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית, והכרעת רבי היא.

יא) במעילה פ"ג מ"ו שנינו: אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים וכו' אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן (דברי ר' יהודה)⁷² ר' יוסי⁷³ אומר המקדיש שדה ואילן מועלין בהן וכו', ובב"ב שם: תניא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך ודברי ר' יוסי בשדה ואילן, ושם: והתניא⁷⁴ אמר ר' יוסי אין אני רואה דבריו של רבי יהודה בשדה ואילן וכו'⁷⁵, ובתוס' שם: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי ר' מאיר (קרי: יהודה) חוץ מן השדה וכו', ושם בתוס' הי"ט: אשפה – בור – שובך וכו' הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי (מאיר) ראב"ש אומר אף מועלין במה שבתוכן (ב"ב שם ת"ק סתם), רבי שנה אפוא כדברי ר' יהודה.

footnotes: ⁷² לי' במשנה במעילה ולא בהו' לו ובכי"י פ' וב'. וישנן בציטט שבב"ב עט א, ועי' תוס' שם. ⁷³ כנוסח הבבלי שם ומעילה יג א ולו וכי"י פ' וב' ות"כ חובה פ"כ ה. ⁷⁴ תוס' מעילה פ"א כ. ⁷⁵ ועי' תוס' שם ד"ה בשלמא.

יב) תמורה פ"א ח⁷⁶: אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה וכו' דברי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים (אין) כולה עולה אמר רבי נראין דברי ר"מ ור' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו וכו'.

footnotes: ⁷⁶ ת"כ בחוקותי פ"ט א, בלי דברי רבי, בבלי יא ב.

יג) ערכין פ"ד לג ומשנה שם פ"ח מ"ה⁷⁷: כהנים ולוים אינן מחרימין דברי ר' יהודה רש"א הכהנים אינן מחרימין וכו' רבי אומר (אמר רבי – בתוס') נראים דברי ר' יהודה בקרקעות וכו'⁷⁸. זהו המקום היחיד, שהכרעת רבי נמצאת במשנה, אבל מכיון שלשון המשנה שוה כאן לגמרי לתוספתא, קרוב שהדברים נוספו במשנה מן התוס'⁷⁹.

footnotes: ⁷⁷ ת"כ בחוקותי פי"ב ו. ⁷⁸ וליתא כלל בכ"י מ'! ⁷⁹ [ועי' מבוא לנוסח המשנה עמ' 667, 948.]

אלה הן הכרעותיו המפורשות של רבי; וודאי שהן מרובות יותר, אלא שבמקרה לא נמסרו במקורות שלנו בפירוש בשמו.

וישנן גם הכרעות של רבי מן הסוג השני, להכריע כדברי אחד החולקים בלשון "השיב רבי": תוס' חגיגה פ"א א כ"י לונדון (בבלי ו ע"א): השיב רבי על דברי בית שמאי, ב"ב פי"א א (בבלי קסד א): הישיב ר' על דברי ר' חנניא בן גמליאל, תוס' פסחים פ"ג ט (בבלי זבחים יב א): השיב ר' לסייע לדברי בן בתירה, זבחים קח א: השיב ר' תחת ר' יוסי הגלילי – השיב ראב"ש תחת ר' יוסי הגלילי (בתוס' שם פי"ב א: ר' אומר הפרש – ראב"ש אומר הפרש –), מקואות פ"ג יד: השיב רבי על דברי אבא יוסף החורני⁸⁰.

footnotes: ⁸⁰ מנחות צו א: שאלו את רבי זו מניין וכו'.

אמנם ישנן כמה וכמה מחלוקות של רבי ורשב"ג⁸¹, ר' ור' נתן, רבי וראב"ש, רבי וחכמים, בתוס' ובברייתות שבבבלי ושבירוש' (עי' בספרוינד)⁸². אבל אלה לא נכנסו למשנה כשם שלא נכנסו לה כמה דברים של תנאים שקדמו לרבי, הנמצאים בתוס' וברייתות.

footnotes: ⁸¹ ובעירובין לא א: נראין דבריי מדברי אבא. ⁸² פירושים וכדומה, למשל תוס' כלים ב"מ סוף פ"ח, אהלות סוף פי"ד, וכדומה, ועי' דדו"ד ח"ב, 182.

כי ה"משנה" היא המשנה הרשמית, שנשנתה בבית־הוועד, קומפנדיום קצר, שנכנסו בו רק עיקרים, והשאר נכנס ב"תלמוד" שלהם, ב"תוספתא" ("כשהיה ר"ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי שיש לו טעם על חבירו יבוא ויאמר" [תוס' זבים פ"א ה]: "סידור הלכות" לעצמו ותוס' לעצמה).

[ג. שינויו והוספותיו של רבי]

כבר במה שאמרנו ראינו, שרבי שינה והוסיף כמה דברים במשנתנו. אבל חיבור חדש ושינויים רדיקליים אי אפשר היה להכניס במשנה, מכיון שהמשנה היתה רשמית, שנויה בפי כל ("ומשנה לא זזה ממקומה"); עד כמה שאפשר הניח אפוא רבי את מקורותיו כמות שהם, אלא שצירף מקורות למקורות:

א) לפעמים מקורות החולקים זה על זה⁸³, ש"שני תנאים" שנו אותם ו"מי ששנה זו לא שנה זו".

footnotes: ⁸³ חלה פ"א מ"ו, תרומות פ"ד מ"ח–מ"י, בכורות פ"ב מ"ו (עי' בבלי יח ב), סוכה פ"ב מ"ו (עי' בבלי כז א וירוש' שם), וכל הדומה להן.

ב) ויש שהוא מעיר בפירוש על המקורות השונים: 1) תוס' אהלות פט"ו ד (לפט"ו מ"ד סיפא): בית שחצצו וכו' וטומאה בכותל כלים שבחצץ טמאים ושבכותל מאחריו ושבמעזיבה מע"ג נידונין וכו' ואם יש שם ארבעה בטל הכותל רבי אומר האומר טפח אינו⁸⁴ אומר ארבעה האומר ארבעה אינו אומר טפח; ז"א מי ששנה⁸⁵ "אם יש שם פותח טפח", אינו אומר "אם יש שם ארבעה טפחים" (תוס' אהלות פ"ה ג).

footnotes: ⁸⁴ כצ"ל, בנוסח': הוא. ⁸⁵ סתם פט"ו מ"ה ולעיל פ"ג מ"ז.

2. וכיו"ב סתם בתוס' סוכה פ"ד י⁸⁶: האומר על פתיחתן אינו אומר על נעילתן האומר על נעילתן אינו אומר על פתיחתן, האומר לפני המזבח אינו אומר למעלה עשירית האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני המזבח; ז"א שסוכה פ"ה מ"ד ומ"ה שני מקורות הם⁸⁷. וכך הוא הדבר גם באהלות שם (ונראה שגם הסתם שבתוס' סוכה רבי הוא).

footnotes: ⁸⁶ בבלי נד א וירוש' שם נה ע"ג. ⁸⁷ עי' בבלי שם, ולעיל, עמ' 39.

ג) ויש שצימצם וצירף וכלל דברי שנים באחד, מפני שלפי דעתו דברי שניהם אחד:

כלים פ"ח מ"א: כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור, השרץ בתוכה התנור טמא, השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר מטהר. אמר ר"א אם הצילה במת החמור⁸⁸ אל תציל בכלי חרס הקל. אמרו לו אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים⁸⁹ תציל בכלי חרס הקל שאין חולקין כלי חרס (רישא כא).

footnotes: ⁸⁸ אהלות פ"ט מ"ג. ⁸⁹ אהלות פט"ו מ"ד.

אבל בתוס' כלים ב"ק פ"ו ג–ד שנינו: אמר ר' יוחנן בן נורי נמתי לו לר' אליעזר אם הצילו אוהלין מיד אוהלין באהל המת שכן חולקין אוהלין וכו' אמר ר' יוסי נמתי לו לר' יוחנן בן נורי תמיה אני אם קיבל הימך ר' אליעזר תשובה זו אלא תשובה לדבריו אם הצילו אוהלין וכו' שכן הוא עושה טפח על טפח לרום טפח בבית טהור⁹⁰ וכו' אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ר' יוחנן בן נורי (שבתשובתו של ריב"ג "שכן חולקין אוהלין" כלולה גם תשובת זו, כאהלות פט"ו מ"ה!).

footnotes: ⁹⁰ אהלות פ"ג מ"ז.

ובהתאם לדעתו זו של רבי. קיצר כאן את משנת ר' יוסי, והביא רק את תשובת ריב"נ, אבל לא בשמו, אלא בלשון "אמרו לו", מפני שכלל בזה, לפי דעתו, את שתי התשובות.

ד) ויש שהגיה את המשנה כדי להתאימה, עד כמה שאפשר, לדעתו:

סוכה פ"ב מ"ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכו'. בבבלי ג ע"א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק [אמר רב הונא]⁹¹ הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, א"ל ר' אבא כמאן כב"ש, א"ל אלא כמאן וכו'. מתקיף לה רנב"י ממאי דב"ש וב"ה בסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי וכגון דיתיב אפומא דמטללתא⁹² ושולחנו בתוך הבית, דב"ש סברי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו וב"ה סברי לא גזרינן ודיקא נמי דקתני מי שהיה וכו' ואם איתא ("דבשיעורא דסוכה פליגי") מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה ("סוכה המחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשז ורובו ב"ש פוסלין וכו' "). ובסובה קטנה לא פליגי והתניא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו⁹³ כשרה רבי אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות ותניא אידך⁹⁴ רבי אומר [אומר אני]⁹⁵ כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכ"א אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו [בלבד]⁹⁶ כשרה, ואילו שולחנו לא קתני קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא ("ברייתא ראשונה") ב"ש הא ב"ה. אמר מר זוטרא מתני' נמי דיקא, מדקתני ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, ואם איתא ("דבגדולה פליגי") ביש אומרים לא יצא וב"ה אומרים יצא מיבעי ליה. ואלא קשיא מי שהיה וכו' וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה וכו' ב"ש אומרים לא יצא וב"ה אומרים יצא ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד ב"ש פסלין וב"ה מכשירין.

footnotes: ⁹¹ כי"י מ' ומ"ב, ה"ג ועוד (עי' ד"ס). ⁹² כצ"ל, כנוסח כי"י ועוד, דפו': דמטולתא. ⁹³ יד ב: לימא מסייע ליה [וְש]אינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו וכו' פסולה, מ' ב': אלא ראשו ורובו (וליתא "ושלחנו", וכן ליתא ברש"י דפוי"י), ורש"י מחק "אלא" והגיה: ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו (כנו' דפוי"י), ז"א כב"ה: אבל גם בירוש' פ"א נב ע"ג: מתני' פליגא וכו' סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושולחנו והביא נסר וכו'. ⁹⁴ תוס' פ"ב ב. ⁹⁵ [כ"י מ' ומ"ב, "וכן רגיל רבי לומר לשון זה" (ד"ס).] ⁹⁶ כ"י מ' ומ"ב ופסקי רי"ד.

וודאי שיש כאן תיקון מדעת במשנה: "פוסלין" ו"מכשירין" במקום "יצא" ו"לא יצא" (אע"פ שפוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין חדא מילתא היא, חולין יח א); שהרי בסיפא⁹⁷ אמרו להם ב"ש: אף הם ("זקני" ב"ש וכו') אמרו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, דהיינו "לא יצא".

footnotes: ⁹⁷ "שהיה יושב" אין בירוש' וכי"י וד"ר ופיז'.

והמגיה הוא רבי עצמו, שסובר כל סוכה שאין בה ד"א על ד"א פסולה, ורצה לרמוז בזה, שהמחלוקת היא גם בסוכה קטנה, שהוא מחמיר בה יותר. [ואמנם בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, אמר⁹⁸ "רבי בא בשם רב בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו" וכו'⁹⁹, אבל רב הונא אמר רב¹⁰⁰ מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות וכו'¹⁰¹. ואמנם ר' יהודה שמכשיר בגבוהה למעלה מעשרים סובר¹⁰² כרבי: ארבע אמות. וכאן אמרו¹⁰³: רב הונא בשם רב הלכה כב"ש, ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב: ממה שסילקו ב"ש לב"ה הדא אמרה הלכה כדבריהן.]

footnotes: ⁹⁸ ירוש' פ"א נא ע"ד. ⁹⁹ כרב חנן בר רבה אמר רב, בבבלו ב ע"ב. ¹⁰⁰ בבלי שם. ¹⁰¹ והבבלי שם רצה לומר דפליגי בהכשר סוכה. ¹⁰² בברייתא שבירוש' פ"א נב רע"א. ¹⁰³ בירוש' פ"ב נג רע"ב.

ה) ויש שהגיה ותיקן את המשנה שהשתמש בה (משנת יחיד) ושנה אותה על־פי דעת ה"חכמים", וע"י כך נעשה לשונה מגומגם וסתום. כך היא הדבר בבכורים פ"ב מ"ב וכלים פי"ז מ"ב¹⁰⁴:

footnotes: ¹⁰⁴ מבוא לנוסח המשנה עמ' 3–451.

1. בבכורים פ"ב מ"ב שנינו: שהמעשר והבכורים וכו' ואסורין כל שהן מלאכול¹⁰⁵ בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר.

footnotes: ¹⁰⁵ הו' לו: מלאכל, כ"י קו' ופ': מליאָכל, וכ"ה בתוס' שם כ"י ארפורט: להיאכל.

כל לשון המשנה קשה: ואסורין, פי' הירוש' (סד סע"ד) ב"כיני מתנית' ": ואוסרין¹⁰⁶; אבל גם לשון "מלאכול" קשה, שהרי להיפך אסורין הם ליאכל מחוץ לירושלים, וכן הגידולים "אסורין מלאכול" מחוץ לירושלים. ומה פירוש "אף לזרים ולבהמה"; מאי "אף", והירוש' אומר ב"כיני מתניתא": ואוסרין כל שהן מלוכל בירושלם רבי שמעון מתיר, וגדוליהן אסורין מלוכל בירושלם ורבי שמעון מתיר. (תוס' סוף פ"א וירוש' סה ע"א, עי' בסמוך) ואף לזרים ואף לבהמה ר' שמעון מתיר¹⁰⁷.

footnotes: ¹⁰⁶ וכך הוא במשי"ר, כ"י קו' ופ', ואפשר שבזה לא הגיה הירוש' כלום. ¹⁰⁷ "אף לזרים ולבהמה אדרבי שטעון דבתריה קאי", ר"ש.

אבל, אין זה, אחרי כל ההגהות, לשון משנה רגיל.

וחוץ מזה. כבר שאל חד סב לר' יוחנן¹⁰⁸ מתרומות פ"ט מ"ד למשנתנו, שכאן שנינו: וגידוליהן (של מעשר שני ובכורים) אסורין, ושם שנינו: והבכורים גדוליהן חולין, גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכו'. ותירץ רבי הילא (ירוש' שם): הן דתימר גידוליהן אסורין רבנין. והן דתימר גידוליהן מותרין רבי שמעון. והשיבו על זה: גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעו. לאיזה דבר הוא פודה אותן. לא מפני קדושה שיש בהן. אוף הכא יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן. ורשב"ל מתרץ: הן דתימר גידוליהן אסורין איסור מחיצה. והן דתימר גידוליהן מותרין היתר זרות.

footnotes: ¹⁰⁸ ירוש' שם סה ע"א.

אבל הדבר הוא, שרבי הניח כאן את משנת ר' שמעון ליסוד משנתו, ושינה אותה לדעת החכמים ע"י שינוי קטן, וע"י כך היתה משנה זו לקָשָה. כי ר"ש שנה בוודאי: ומותרין כל שהן מלֵיאָכל בירושלים וגידוליהן מותרין מליאכל בירושלים אף לזרים ולבהמה¹⁰⁹. וכך שנינו בתוס' בכורים סוף פ"א (ירוש' שם): וכן היה ר' שמעון אומר ביכורים לא אסרו גידוליהם להיאכל בירושלם¹¹⁰, ובירוש' שם בברייתא זו: אין הביכורין אוסרין את עירוביהן וגידוליהן (מ)לוכל בירושלם; ר"ש חולק אפוא גם על עירובים, כדברי ה"כיני מתניתא". וכך הביא הירוש' שם ברייתא: תני בשם רבי שמעון יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. וזו היא התוס' (שם ה"ו): חומר בתרומה שאין במעשר שיני¹¹¹ ובמעשר שיני שאין בתרומה שהתרומה וכו' חומר במעשר שני¹¹² שמעשר שיני קונה את הקנקן ואוסר דמיו עירוביו וספק עירוביו כל שהוא וכו'. ר"ש שנה אפוא "עירוביו וספק עירוביו" רק במעשר שיני ולא בביכורים (עי' ירוש'), ולא כלל כל מעשר ובכורים יחד, ושנה: ומותרין כל שהן וכו' – בביכורים.

footnotes: ¹⁰⁹ כמו "הותר מכללן" בנזיר, "ומותרות מלהנות", נדרים פ"ח מ"ז דפוי"י וכי"י. ¹¹⁰ דפו' וכ"י ו': בירושלם. ¹¹¹ כנו' הדפוסים. ¹¹² כנוסח הדפוסים.

2. ובכלים פי"ז מ"ב שנינו: החמת שיעורה ("אם ניקבה") בפקעיות של שתי, אם אינה מקבלת של שתי אף על פי שמקבלת של ערב ("שהן גדולות") טמאה; בית קערות שאינו מקבל קערות אע"פ שמקבל את התמחויין טמא; בית הרעי שאינו מקבל משקין אע"פ שמקבל את הרעי טמא. רבן גמליאל מטהר מפני שאין מקיימין אותו.

המשנה קשה מאד; מאי "אע"פ" – "הואיל" מיבעי ליה למיתני¹¹³, ולמה ליה למיתני בכלל "של שתי", כיון שמשערין בשל ערב¹¹⁴. אבל מהר"ם¹¹⁵ כתב: "דכולה הא בבא מלתא דר"ג היא וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן, וכן בית קערות וכו' וכן בית הרעי וכו' טמא לרבנן, אפ"ה ר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימין וכו' וגרס אותן בנו"ן ופליג בהאי בבא אכל"¹¹⁶.

footnotes: ¹¹³ והרמב"ם והרע"ב נדחקו בפירושו. ¹¹⁴ ועי' בפי' הרמב"ם. ¹¹⁵ עי' תוי"ט. ¹¹⁶ אבל בכל הנוסחאות: אותו, ובכ"י פ' וקו' ור"ש: שהן מקיימין, וכן כי"מ: מפני שמקיימין, ו"אדרבנן קאי" (ר"ש), ו"המשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ור"ג מטהר" (מ"ש), וכיו"ב בנזיר פ"ט מ"ד: ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר, וקאי אדרבנן (ירוש'), וכיו"ב שנינו בפט"ז מ"ב: טמא שכן מקיימין.

ואולם פתח למשנה זו פתח הרמ"ע מפאנו בשו"ת סי' ל"ה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למילתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

במלים אחרות וביתר דיוק: עיקרה של משנה זו: אם אינה מקבלת של שתי וכו', משנת ר"ג היא, שחכמים חולקים עליה, והוא שנה, טהורה – טהור – טהור¹¹⁷, אלא שמסדר המשנה שינה לשונו לדעתם של החכמים. והענין כך הוא:

footnotes: ¹¹⁷ ודומה לזה הגיה הגר"א, אבל להגיה א"א.

הרישא "החמת שיעורה בפקעיות של שתי" – סיפא דמילתיה דר' אליעזר הוא שבמ"א ("במה שהן"), וכך שנויים הדברים בשם ר"א בתוס' כלים ב"מ פ"ו ו¹¹⁸, אבל ר' יהושע דמ"א חולק וסובר גם בחמת ששיעורו ברמונים, כת"ק בתוס' שם, וכך שנינו סתם בתוס' כלים ב"ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו כמוציא רימונין וכו'.

footnotes: ¹¹⁸ בבבלי חולין קלח א: ר"א בן יעקב, והוא חילוף רגיל.

ור"ג סבר כר' אליעזר, והוסיף: אם אינה וכו' טהור. ואולם בפרקין מי"ב שנינו: ונודות יין ושמן שיעורן כפיקה הגדולה שלהן; "נודות" = "חמתות¹¹⁹, ופיקה הגדולה היא פקעת של ערב (שסותמין בה פי הנוד), "במדה גסה", ואם היא מקבלת של ערב טמאה. וזוהי היא דעת החולקים על ר"ג¹²⁰. ואשר לבית הרעי, שנינו בכלים פד מ"ב: גיסטרא שנתרועעה, ואינה מקבלת משקין אע"פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה שאין שירין לשירין; משמע שכלי שלם שנפחת אע"פ שאינו מקבל משקין הואיל והוא מקבל אוכלין טמא, וגם זה שלא כר"ג.

footnotes: ¹¹⁹ עי' תוס' אנשי שם ומשנה אחרונה שם. ¹²⁰ דעה שלישית היא זו ששנויה בתוס' כלים ב"מ פ"ז ג: ר' שמעון אומר נודות שיעורן במשקין (מפני שהן מיוחדין למשקין) וזוהי כסתם כלים ס"ח מ"ב: היתה (הכוורת) שלימה וכן הקופה וכן החמה וכו' נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין, כר"ש!

רבי הפך אפוא משנת ר"ג למשנת חכמים והזכיר דעתו בלשון יחיד, וע"י כך נעשה לשון המשנה קשה.

רבי נהג אפוא בשלשת אלה כמנהגו של ר"ע, למשל, במשנת מע"ש פ"ב מ"ח, שהגיה ושנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני במקום: של מעשר שני בירושלים, שבמ"ט¹²¹.

footnotes: ¹²¹ עי' לעיל, משנת ר"ע, עמ' 76.

ו) ויש שה"עומד" של משנתנו הוא משנת ר' מאיר, אבל ה"תנאי" הוא משנת "חכמים", ז"א שרבי השתמש במשנת ר"מ, אבל לא כדעתו.

1. כך הוא הדבר בגטין פ"ט מ"ד: שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' הרי אלו שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וכו'.

רש"י במשנתנו אומר: האי תנא לאו כר"מ סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלר"מ הולד ממזר וכו' ולאו כר' אלעזר ס"ל דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר"א בסיפא!

וכך שנינו בפירוש בתופ' גטין פ"ח ט: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בו דברי ר"מ וכו'.

ור' יוחנן האומר למשנתנו: לא תצא¹²², הוא שאומר גם לפ"ח מ"ט (כנסה בגט קרח תצא וכו'): לית כָה (כצ"ל) תצא¹²³, ז"א שרי יוחנן חולק על ר"מ בפ"ח מ"ט ובתוס' שם.

footnotes: ¹²² בבלי פו ב, ירוש' פ"ט ג רע"ב ויבמות פ"ג ה ע"א. ¹²³ ירוש' שם מט ע"ד.

אבל בירוש' גטין פ"ט ג ע"ב אמרו למשנתנו: ר' בא רב (כצ"ל) המנונא רב אדא בר אהבא (כצ"ל) בשם רב דר' מאיר היא. מה חמית מימר כן. אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב (לעיל מט ע"ג) כל ההין פרקא (פרק ח) דר' מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. דלא תסבור מימר קיימיה דר' מאיר היא תנ(נ)ייה דרבנן לפום כך צריך מימר דר' מאיר היא.

כלומר: מה ראית לומר כן, וודאי שת"ק של מ"ד ר' מאיר, שאין קיום הגט אלא בחותמיו (עדי חתימה כרתי), שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא? ור' מנא משיב שהוצרך לומר כן, מפני שאמר רב לעיל כל פרק זה (פ"ח) ר"מ, שלא תאמר אפוא, שעומדה ועיקרה של משנתנו זו (פ"ט מ"ד) היא אמנם ר"מ, אבל בצורתה זו, עם ה"תנאי" שלה (ואם וכו'). היא משנת חכמים ("חכמים" אליבא דר"מ, כדעת רש"י), לפיכך אומר רב שהוא משנת ר"מ, שר"מ מודה כאן שהוולד כשר¹²⁴, דמאן דאמר הכא תצא (רב בדף פו ע"ב) מוקים לה כדר' מאיר (בבלי פו א), ואם יש לה בנים לא תצא (שם פו ב).

footnotes: ¹²⁴ תרביץ שנה ג, 110–111.

"קיימא", ה"עומד", המשפט החיובי, θέσις; "תנייה", ה"תנאי", "משפט תנאי" של ימי הביניים, ύπόθεσις. "שלשה גטין פסולין" הוא ה"קיימא", ו"אם נשאת הוולד כשר" הוא ה"תנייה".

ולמדנו מדברי ר' מנא בכל־אופן: שיש משניות ש"עומד" שלהם הוא משגת תנא אחד, אבל ה"תנאי" הוא משנת "חכמים", ז"א הכרעת רבי בדברי ה"תְנאי" שאינה מתאימה לשיטת אותו התנא (ר' פלוני אליבא דר')¹²⁵.

footnotes: ¹²⁵ תרביץ שנה ג, 110–111.

וגם המשנה המקבילה למשנתנו, ביבמות פ"ג מ"ח, היא מעובדה ומוגהה ע"י רבי. שכך שנינו שם: כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין. ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו' ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין. וכבר שאלו בבבלי (ל ע"ב וכו'): ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, וגבי גירושין מי לא תנן והתנן¹²⁶ היתה עומדת וכו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ותירצו בדוחק. אבל בירוש' שם ה ע"א אמרו: לית כאן ספק גירושין ממש. כיצד ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין. והכא ("ואף כאן") זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק גירושין.

footnotes: ¹²⁶ גטין פ"ח מ"ב.

ואמנם כל פרק ח דגטין – משנת ר"מ הוא (עי' לעיל, 99), ור' אלעזר חולק על מ"ב בתוס' פ"ח א: ר' אלעזר אומר אפילו¹²⁷ קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת. ואמרו בירוש' גטין שם מט סע"ב: תני רבי לעזר אפילו קרוב לה מלו (כצ"ל) ובא הכלב ונטלו אינה מגורשת. שמואל כהדא דרבי לעזר ופליג (וחולק על משנתנו) המחוור בכולן עד שיתננו לתוך ידה¹²⁸.

footnotes: ¹²⁷ בבבלי עַח ב: כל שהוא קרוב וכו', ופירשו את הברייתא בדוחק. ¹²⁸ ועי' גם בבבלי עַה ב: ואת לא תעביד עובדא וכו'.

רבי שנה אפוא "ספק גירושין" בשיטת ר' אלעזר שבתוס' גטין. ואמנם בתוס' יבמות פ"ה ז שנינו: איזה הוא ספק קידושין קידשה בדבר ספק יש בו שוה פרוטה וספק אין בו.

ותנא זה חולק אפוא גם על "וכן לענין קידושין" של משנת גטין שם¹²⁹.

footnotes: ¹²⁹ ועי' בבלי שם עח ב ובירוש' שם מט ע"ג.

ורבי לקח ממשנת ר"מ חציה הראשון והניח חציה.

2. וכן יבמות פ"ד מ"ח¹³⁰: החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה (מן החליצה ומן היבום)¹³¹.

footnotes: ¹³⁰ מבוא לנוסח המשנה, ח"א, 524־5. ¹³¹ ליתא במב"ב ומי"ר, הוצ' לו (בטעות: חולצת ולא מתיבמת והרי זו פטורה) וכ"י ק' ורי"ף ר"ק ורא"ש ורש"י (עי' מ"ש).

בבלי מא א: מאי וכן ("הרי אינם שוים שבחולץ חולצת ובמגרש פטורה"), אימא אבל המגרש.

ז"א סמי מכאן "וכן", ואפשר שאף הירוש' שם (ו ע"א) פירש כן, שאמרו: וכן המגרש את אשתו וכו'. שמעון בר בא בעא קומי רבי יוחנן מה בין חולץ מה בין מגרש ("שזו חולצת וזו פטורה") וכו', ולא נגעו כלל ב"וכן"¹³². ואע"פ שאין "וכן" צריך להיות דומה בכל למה שלפניו, כפסחים פ"ג מ"ב (עי' בסמוך) וסוטה פ"א מ"ט, כאן ניגוד גמור הוא.

footnotes: ¹³² הפיסקא אינה מוכיחה כלום, שהיא מאוחרת, עי' מבוא לנוסח המשנה, "פיסקאות".

אלא שכאן דברים בגו, שכן ר' עקיבא חולק על רישא שלנו בפ"ד מי"ב¹³³, שהוא אומר: המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת ("אחות") חלוצתו יוציא והולד ממזר, "ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר' עקיבא פטורה לגמרי"¹³⁴; ומשנתנו חכמים דר"ע היא, שהם "מודים בנושא קרובת גרושתו" (שם).

footnotes: ¹³³ עי' מבוא לנוסח המשנה ח"ב עמ' 526־7. ¹³⁴ רש"י מד סע"א.

אבל ר"ע ור"מ אחריו שנו כאן: החולץ וכו' פטורה מן החליצה ומן היבום וכן המגרש וכו' פטורה ("פטורה" סתם, כבכל הנוסחאות המדוייקות, מכיון שכבר שנה "פטורה מן החליצה ומן היבום" ברישא). ואולם תנא אחר שנה כאן משנת חכמים (ולא שנה "וכן"). אלא שרבי שנה ברישא משנת חכמים, ובסיפא – משנת ר"מ, ואע"פ ששנה משנת חכמים ברישא לא השמיט "וכן" שבמשנת ר"מ, ולא שינה¹³⁵.

footnotes: ¹³⁵ על "וכן", עי' מבוא לנוסח המשנה בפרק "שינויים מצויים", ח"ב 1043 ואילך

ז) וכיוצא בו צירף רבי דעות שונות במשנה אחת ע"י ששינה את הרישא:

1. בפסחים פ"ג מ"ב¹³⁶: בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו¹³⁷ בטל במיעוטן. וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה.

footnotes: ¹³⁶ מבוא לנוסח המשנה ח"א 330־1. ¹³⁷ ירוש' והוצ' לו וכ"י קו' ופ' וד"ר: פחות מיכן.

וכבר הקשו בבבלי (מה ב): מי דמי התם בשיעורא ("בכזית ופחות מכזית") תליא מילתא הכא בקפידא תליא מילתא ("לא שנא פורתא ולא שנא טובא"), ותירצו מה שתירצו, אבל בירוש' שם (ל ע"א) פירשו את הסיפא כפשוטו: אם הקפיד עליו חוצץ הוא לטבילה, ואם לאו אינו חוצץ לטבילה (במקצתו כרבי בבבלי שם); שכן אנו מוצאים "כל המקפיד עליו חוצץ" בטבילה, במקואות פ"ט מ"ג ומ"ז, ובתוס' שם פ"ו י ופ"ז ג.

והנה בתוס' פ"ב א שנינו: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק (היינו "רוצה בקיומו") אינו חוצץ ואם לאו חוצץ. אם יש כזית במקום אחד בין כך ובין כך חייב¹³⁸ לבער. היה כחצי זית מכאן וכו' (כשמואל, מה ב).

footnotes: ¹³⁸ חייב, דפו' וכ"י לונדון; כ"י ו': חוצץ, והוא נוסח משובש.

אמנם התוס' מבדילה בין ביעור לחציצה: בחמץ במקום העשוי לחיזוק אינו חייב לבער ובמקום שאינו עשוי לחיזוק חייב לבער. בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חייב לבער (כברייתא השניה שבבבלי מה א), ובחציצה – במקום העשוי לחיזוק אפילו בכזית אינו חוצץ.

אבל תוס' זו, ששנתה: אם יש וכו' בין כך ובין כך – שנתה בוודאי ברישא: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק אינו חייב לבער ואם לאו חייב לבער (ושנתה אח"כ): וכן לענין הטומאה וכו'. אלא שהתוס' הוסיפה אם ישנו כזית וכו'. וגם הבבלי (מה א) מביא שתי ברייתות, באחת שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ‏ אינו עובר ובמקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר. ובשניה שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר במקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חוצץ ועובר.

שתיהן שנו אפוא ברישא: במקום העשוי לחיזוק וכו', אלא שכדרך ברייתא מפרשת, כללו ביעור וחציצה יחד, וכל אחת הוסיפה: בד"א וכו'.

ואת הסתירה שבין שתי הברייתות מתרץ רב יוסף (מה ב): תנאי היא דתניא הפת שעפשה חייב לבער וכו' רשב"א אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל וכו'. מדקאמר רשב"א בטלה מכלל דת"ק סבר לא בטלה אלמא קסבר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל ("ומתניתא קמייתא – רשב"א היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה"). דעת־ת"ק זו היא היא דעתו של רבי (או של תנא אחר שקדם לו); וע"כ שנה את המשנה סתם, בלא עשאו לחיזוק, והשמיט "עשאו לחיזוק וכו' חייב לבער" (שהיה במשנת התוס' והברייתות שבבבלי) ושנה במקומו "אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו". אבל השאיר בכ"ז "וכן לענין הטומאה" וכו', של המשנה הישנה.

אבל אחרי עיבודו זה של רבי, נתרופף הקשר בין רישא לסיפא, ואין מקום ל"וכן".

2. וכיו"ב חסרון שנעשה בכוונה תחילה בפסחים פ"ב מ"ח: אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ור"מ אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו' – מה ענין "אין מבשלין את הפסח" לכאן (תוס' מא א)? ובפ"ז מ"ג (לפני "סכו בשמן תרומה") מקומו! אלא שבתוס' כאן פ"ב ו (לפני "מי תשמישיו של נחתום"), שנינו: אין לשין את המצה ברותחין וכו', אין לשין את המצה בשאר המשקין ואם לש אופה מיד ר' מאיר אוסר אבל מקטפין אותה בכולן.

מחלוקת זו של ת"ק ור"מ, שהיא דומה לגמרי לַמחלוקת שבמשנה (אין נותנין קמח וכו' יאכל מיד ור"מ אוסר) היתה שנויה במשנת ר"מ ותלמידיו כאן, ואגבה הסמיכו כאן: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'.

אבל רבי השמיט מחלוקת זו, מפני שדעתו כדעת המתירים, בברייתא ראשונה (לו א): רע"א וכו' מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ואמרו שם: וסבר ר"ע עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא, והתניא אין לשין וכו' ואם לש ר"ג אומר תשרף מיד וחכ"א תאפה מיד¹³⁹, אמר ר"ע שבתי היתה אצל ר"א ור' יהושע ולשתי להם וכו' ואע"פ שאין לשין בו מקטפין, אתאן לת"ק, וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו וכו' ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. ל"ק הא ביו"ט ראשון (אסור) הא ביו"ט שני. וכברייתא השניה בירוש' סוף פ"ב כט ע"ג: אין לשין מצה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין. א"ר עקיבה וכו' ולשתי מצתן במשקין. אין לשין מצה ברותחין וכו'.

footnotes: ¹³⁹ עי' ד"ס ורש"י.

ובמדר"י פסחא פ"י, 35: וחכ"א (חכמים דר' ישמעאל)¹⁴⁰ יוצא בם וכו' ומה ת"ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין וכו' אבל מקטף הוא מכולן. ר' אליעזר אומר יוצא בם וכו' ומה ת"ל לחם עוני וכו'. ר"א אינו דורש אפוא לחם עוני שלא ילוש ביין וכו', ומתיר אפוא אף ביום טוב ראשון, והמעשה דר"ע לפני ר"א ור' יהושע – יכול היה להיות גם ביו"ט ראשון.

footnotes: ¹⁴⁰ במכיל' דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 24–25] "חכמים" דר' יוסי הגלילי = ר"ע בבבלי.

ורבב"ח אמר ר' יוחנן (ד"ס וראשונים) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת (לה א), ובמסקנא: משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין¹⁴¹.

footnotes: ¹⁴¹ כפירושו של ר"ת ואין מחמיצין כל עיקר.

וזו היתה דעתו של רבי, וע"כ השמיטה, וע"י כך תלויה ההלכה השניה ("אין מבשלין וכו' ") באויר,

ח) ויש שקיטע רבי והשמיט פרטים וחלקים ממשנת תנא אחד, מפני שהם מתנגדים למשנת תנא אחר השנויה אחר כך, ש"ראה" רבי דעתה:

1. בשבת פט"ו מ"א–מ"ב¹⁴² שנינו: (א) אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. (ב) יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מִפְתַח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.

footnotes: ¹⁴² [מבוא לנוסח המשנה ח"ב, 646 ואילך. ומו"ר זצ"ל רשם בכתב־יד "נדפס בספרי, מבוא, לקצר ולרמוז!", ואעפ"כ ראיתי לתת את הדברים בשלמותם, "הפוך בה והפוך בה".]

במ"ב פירש רש"י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין. אבל הבבלי (קיא ב) שואל למ"ב: הא גופה קשיא, אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא, והדר תני קושרת וכו'. הכי קאמר יש קשרין וכו' ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו', ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.

כבר מתוך דברי הגמרא האלה יוצא שלא פירשה כרש"י, "כמו שחייבין על קשר הגמלין"; שהרי פירשה "קשר הגמלין" זה של מ"ב אחרת מקשר גמלים של מ"א, ופירשה "קושרת אשה" לכתחילה.

אבל בכלל "אין חייבין כ־" אינו לשון משנה (אפילו בחיוב), אלא בהשוואה מפורשת, שהיא מַשוָה דבר שאינו ברור ומוסכם לדבר ברור ומוסכם: חייבין עליו סקילה כזכר (יבמות פ"א מ"ו); חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן (בכורות פ"א מ"ו); או: תרומת מעשר שוה לבכורים וכו' ולתרומה וכו', נטלת וכו' כבכורים ואוסרת וכו' כתרומה (בכורים פ"ב מ"ה), כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה וכו' (שם מ"ט), או: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים וכו'¹⁴³. ובשלילה: כיצד אינו שוה לאנשים ונשים וכו' ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ולא כנשים (שם מ"ה ותוס' פ"ב ז).

footnotes: ¹⁴³ בכורים פ"ד (ברייתא) מ"ב וכו', תוס' פ"ב ד.

אבל לא בהשוואה להלכה שלפניה, שאינה קרובה ואינה מפורשת יותר מזו.

ומצד אחר רחוק מאד: ש"קשר הגמלים וקשר הספנים" שבמ"א ומ"ב יתפרשו בשני מובנים, כפי' הבבלי.

ובאחרונה נוסח כ"י קמברידג' (43 1 T.־S.E.) גם במ"ב: קשר הגמלים וקשר הספנין (והוגה כבנוסחאות).

והנפלא ביותר הוא – שלא נזכר כאן בין ה"קשרים שחייבין עליהם", הקשרים של "הקושר והמתיר" (פ"ז מ"ב), שהם נמנים שם בשורת האריגה (בין "האורג" ובין "התופר"), ובוודאי שפשוטו כאביי (עַד ב): שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכן ר' יוסי בן חנינה בירוש' (י ע"ג). וכיו"ב שנינו (תוס' סוטה פ"א ב, בבלי וירוש' שם): כדי שיקשור הגרדי נימא, ז"א: קשר הגרדין. וגם השורה של ה"קשרים שחייבין עליהן", אחרי "אלו" קצרה יותר מדי.

אלא דתרי תנאי נינהו: ר"מ ור' יהודה.

ר"מ, לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, אפילו "קשר שהוא של קיימא" (תוס' פי"ב טו), מנה "קשר הגמלים וקשר הספנין" בין קשרים שחייבים עליהן; ור' יהודה, לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים וקשר הספנים בין קשרים המותרים.

והנה במקוואות פ"י מ"ג–מ"ד, מנתה המשנה קשרים שאין צריך שיבואו בהם המים, מפני שאינם עשויים להתיר (="קשר של קיימא") וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, מפני שעשויים להתיר. בין הראשונים נמנים (מ"ג): קשרי העני (שבבגדיו) וחבט (אזן) של סנדל, ובין האחרונים (מ"ד): הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ (רצועות) של סנדל.

ובתוס' שם, פ"ז (פ"ח) ב שנינו: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל (="חבט של סנדל") וקשרי מפתח חלוק של אשה הרי אלו [אינן]¹⁴⁴ חוצצין, קשרי נימי פונדא ופסיקיא (ו"נימי פסיקיא" = "ושל פסיקיא" של משנתנו, כלומר: חוטים של פסיקיא) וקשרי רצועות מנעל¹⁴⁵ וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.

footnotes: ¹⁴⁴ כצ"ל, שאל"כ היה שונה אותן שתי הבבות יחד, וגם סדר המשנה כך הוא: א) אלו שא"צ שיבואו בהם המים, ב) אלו שהם צריכים וכו'. ¹⁴⁵ מנעל, גם בר"ש.

תוס' זו חולקת על משנת שבת ב"מפתח חלוק של אשה", אבל בשאר הדברים מתאימה למ"ב שלנו. ואם כן חסרה במשנתנו, מ"א, חוץ מ"קשר הגרדין", כל השורה הראשונה שבמקואות: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל. חסר קשרי העני, שבמשנת מקוואות.

ואפשר שתוס' זו – משנת ר"מ היא, והוא מנה "מפתח חלוק של אשה" בין הקשרים שחייבים עליהם, מפני שאינה יכולה להתירה באחת מידיה.

ורבי השמיט חלק של החייבים ממשנת ר"מ מפני שהם מתנגדים למ"ב, למשנת ר' יהודה שהלכה כמותו!

2. כיוצא בו קיטע רבי במשנת תענית פ"ד מ"ה¹⁴⁶: זמן עצי כהנים והעם תשעה, באחד בניסן בני ארח בן יהודה וכו' בעשרה בו ("באב") בני סנאה בן בנימין וכו'.

footnotes: ¹⁴⁶ עי' מאמרי במונ"ש 1934, 97 ואילך.

הפירוש המקובל: זמן עצי כהנים והעם בתשעה פרקים, אינו מתקבל כלל, מפני שאין זה סגנון כלל: זמן – תשעה; אבל גם הנוסח המוסמך ע"פ כי"י¹⁴⁷: בתשעה, אינו מתחבר יפה אלא לשם חודש (או לממלא מקומו: בו).

footnotes: ¹⁴⁷ ירוש', הו' לו, כי"י ק' ופ' וא"פ 27, וקטע של הבבלי אצל מלטר.

ואמנם כך היה נוסח המשנה תחילה.

הנוסח הראשון של המשנה הישנה המקוטעת הזאת, נמצא בתוס' בכורים פ"ב ט. וכך שנינו שם (בלי הגהות!): זמן עצי הכהנים והעם בתשעה באב וטעונין לינה לא היו מתעסקין בהן כדרך שמתעסקין בביכורים, ושתשעה באב היה לפנים לפחות אחד מימי עצי הכהנים והעם, מעידים גם שני מקורות אחרים:

א. בברייתא של מג"ת פ"ה: בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא דלא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות אף הן צריכין התקינו להם יום חמשה עשר באב שהו מביאין בו קרבן עצים.

כי הברייתא המפרשת היה לה במשנה שלה: זמן עצי הכהנים בתשעה באב…, והיא מפרשת את הייחס שבין המשנה למג"ת שהזכירה רק את הט"ו באב.

ב. תוס' תענית פ"ב ו¹⁴⁸: אמר ר' אלעזר בר' צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין¹⁴⁹ וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והיינו מתענין ולא משלימין; בבבלי מוסף: מפני שיו"ט שלנו היה. "ודחינוהו" זה, נמשך על יו"ט של קרבן העצים שלהם ולא, כמו שרגילים לפרש¹⁵⁰, על צום ט"ב. את הצום "דוחה" הסנהדרין ולא בני סנאה.

footnotes: ¹⁴⁸ בבלי יב א ועירובין מא א, ירוש' תענית פ"ד סח ע"ב ומגילה פ"א ל ע"ג וברייתא דמג"ת שם. ¹⁴⁹ כלומר: הייתי מצטרף אתם בקרבן העצים, עי' תוס' עירובין שם. ¹⁵⁰ ע"פ הבבלי עירובין מא א.

כי לפי משנת מגילה פ"א מ"ג (תוס' פ"א ד) "זמן עצי הכהנים וט"ב מאחרין ולא מקדימין", שאם היה חל יום העצים בשבת היה נדחה ליום הראשון, שאין מביאין עצים בשבת. בני סנאה דחו אפוא יו"ט שלהם ליום ראשון, וט"ב נדחה כמובן ע"י הסנהדרין (ודבר זה לא היתה צריכה הברייתא להזכירוֹ) גם הוא ליום ראשון, ובני סנאה התענו ולא השלימו בנדחה זה של ט"ב, מפני שהיה נדחה של יו"ט שלהם.

זמן העצים שלהם היה אפוא – בתשעה באב.

זה מתאים לשאר המקורות שהבאתי, אבל אינו מתאים למשנתנו: בעשרה בו בני סנאה בן בנימין.

אבל הרשימה הבאה שבמשנה זו אינה מוסכמת מכל התנאים שבברייתות שבבבלי כח א: וודאי שבראשונה היו חגים יו"ט שלהם בט"ב, וכך נהגו גם תיכף אחרי החורבן (שמעשה זה אחר החורבן היה, כמו שיוצא מן התוס' והתלמוד שם). אבל אחר כך דחו בכלל יו"ט זה של ט"ב לעשירי באב, וכך שנה תנא אחר מאוחר לרישא: בעשרה בו בני סנאה; כשצירף אפוא רבי שתי המשניות האלה של שני תנאים (לפחות)¹⁵¹ השמיט "באב" ממשנתנו; עד שאפשר לפרש "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה" – בתשעה פרקים.

footnotes: ¹⁵¹ עי' מאמרי במונ"ש 1934, 100.

אבל המשנה הראשונה שנתה בוודאי: זמן עצי הכהנים בתשעה באב [ובחמשה עשר בו. בתשעה בו בני סנאה בן בנימין בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה. ועמהם כהנים וכו'] ולא יותר,

3. כיו"ב קיטע רבי משנת ר' יהודה, שהשתמש בה, בכלים פכ"ה מ"א¹⁵², אלא שכאן החסירה מטעם הסידור. בכלים שם שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים והכסתות וכו' דברי ר' יהודה רמ"א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים ותוך וכו'.

footnotes: ¹⁵² [ועי' לעיל עמ' 125].

"יש להם אחוריים ותוך" פירשו המפרשים¹⁵³: יש להם דין אחוריים ותוך, שחלוק אחוריו מתוכו, שאם נטמא אחוריו במשקין לא נטמא תוכו. אבל במשנה ו' שנינו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו וכו' טהורין, נטמא תוכו כולו טמא. מכאן שבטרמין "יש לו אחוריים ותוך" לא נכללה עדיין ההלכה עצמה.

footnotes: ¹⁵³ כמו במ"ט ובחגיגה ריש פ"ג, עי' להלן.

ועוד שא"א לומר: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך, ואחריו: כגון (שאין בא אלא אחרי הגבלה ופרטים). אלא שהמשנה מקוצרה, שרבי הפסיק באמצעיתה, כדי להביא מחלוקת ר"מ על "כגון" של ר' יהודה, אבל משנתו של ר' יהודה בשלימותה נשמרה בברייתא שבבבלי (פסח' יז ב): כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו. אמר ר' יהודה (כולה ר' יהודה) בד"א שנטמאו מחמת משקין וכו'.

ומפני שהפסיק רבי במחלוקת ר"מ שנה "יש להם אחוריים ותוך" במובן "יש להם דין אחוריים ותוך". והוצרך להוסיף בסוף הענין במ"ו: כלי שנטמא אחוריו וכו'. אבל במ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה וכו' – נמצא הנוסח הנכון בתג"ק סי' ע"ב: שיש – יש.

וזהו ששנינו בתוס' כלים ב"ב פ"ג יב: כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה (מ"ט). אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה אין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה.

ז"א שלא היה התנא צריך לשנות אלא: "כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך", שהרי שנינו במ"ז: כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך יש להם בית צביעה, ומכאן, שכל שאין לו אחוריים ותוך אין לו בית צביעה.

ט) ויש שהחסיר והשמיט דברים מן המשנה שלפניו בכוונה: שבת פי"ט מ"ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו' – "ציצין המעכבין" מאן דכר שמיה?!

אבל בברייתא שנינו:¹⁵⁴ כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה פרש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה בלבד. ואמרו בבבלי שם: מאן תנא פירש אינו חוזר ארבב"ח וכו' אלא אמר רב אשי הא מני ר' יוסי היא וכו' אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא וכו' ובירוש' שם אמרו: א"ר יוחנן דברי ר' יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה היידין ר' יוסי. היי דתנינן תמן ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח להוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות ("אע"פ שאין בעשייתו מצוה", ירוש' שם).

footnotes: ¹⁵⁴ תוס' פט"ו ד, בבלי קלג ב וירוש' בסוף פרקין.

זו היתה אפוא גם דעתו של רבי, ועל כן השמיט כל משנה זו, ולא השאיר ממנה אלא "אלו הן ציצין המעכבין וכו' ".

י) ויש שהשמיט מן המקורות שלפניו, מפני שאותן ההלכות כבר נתפרשו במקומן על־פי משנת תנא אחר:

1. סוכה פ"ד¹⁵⁵ מ"ד: מצות לולב כיצד (יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת) [כל העם] מוליכין וכו'¹⁵⁶, מ"ח: סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו וכו'.

footnotes: ¹⁵⁵ פ"ד ופ"ה הם ממקור אחר יותר קדום, עי' לעיל, עמ' 37 ואילך. ¹⁵⁶ והיא אפילו קטועה מפ"ג מי"ג, שהיא מזמן שאחרי הבית, עי' לעיל, עמ' 38.

כאן היו שנויות במשנה זו כל "מצות לולב" וכל הלכות סוכה, אלא מפני שרבי כבר שנה אותן בפרקים הראשונים על־פי משנת תנא אחר – השמיטן מתוך המקור השני ולא שנה בו אלא הדברים שחיסר התנא הראשון.

2. וכן הדבר בסוטה פ"ז מ"ג–מ"ד: מקרא בכורים כיצד [וענית ואמרת וכו'], חליצה כיצד [וענתה ואמרה וכו']; כאן השמיט כל סדר הבכורים, ששנה כבר בבכורים פ"ג (והוסיף מדרש לשם ראיה שנאמרים בלה"ק) וכל סדר חליצה ששנה כבר ביבמות פי"ב מ"ו (אלא שאת מ"ז לא השמיט, אע"פ ששנויה גם ביומא פ"ז מ"א, מפני שעיקרה כאן, ושם השתמש בה התנא שלפניו, כדי לסדר כל סדר היום).

רבי שינה אפוא, הוסיף והשמיט. בחן ובדק את המשניות שלפניו, וכך הוא אומר לאותו זוג: פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא¹⁵⁷.

footnotes: ¹⁵⁷ ירוש' מע"ש רפ"ה נה ע"ד.

צירף מקורות ומשניות ר"מ ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר; זיווג זוגות (ר"מ ור' יהודה אומרים, ר' יוסי ור"ש אומרים, ר"א ור"ש אומרים); הוסיף על המשניות שלפניו את דברי תלמידי תלמידיו של ר"ע: סומכוס, ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש, ר' דוסתאי בר' ינאי משום ר"מ (עירובין פ"ה מ"ד), "אמרו משום ר"מ" (סוף בכורות פ"ה מ"ד, אבל דברי ר"מ שלפני זה במשנה נשנו כבר במשנת ר' יהודה, ולא נשתנו, כשם שלא נשתנו בכל המשנה); הוסיף והכניס בכמה מקומות בסתם את דברי חבריו הגדולים: ר' מנחם בר' יוסי, ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון, ר' יוסי בן המשולם ועוד.

אלא שכבר ראינו בהמשך מבואנו זה, שלא כל המחלוקות שישנן במשנה, בין הקדומות ובין המאוחרות של תלמידי ר"ע, רבי היה הראשון שצירפם והקבילם¹⁵⁸: אלה כבר נשנו בחלקם הגדול לפניו, דברי התנאים הראשונים – במשנת ר"ע ור"מ, דברי ר"מ ור' יהודה וכו' – במשנת ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש: מאיר היה אומר – ואני אומר, יהודה היה אומר – ואני אומר, חבריי היו אומרים – ואני אומר, אני אומר – והן אומרים; אלא שרבי והתנא שלו סיגננו משניות אלה בגוף שלישי: ר"מ אומר – ר' יהודה אומר, – דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – ר' יוסי אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – וחכמים אומרים, מה שכבר רמזו באמת גם התנאים שלפניו: "והודו לו חכמים", "ולא הודו לו חכמים", וכדומה.

footnotes: ¹⁵⁸ עי' ירוש' תעניות פ"ב סו ע"א וש"נ: ולא רבי דילמא חורן וכו'.

ובזה אנו באים לשאלה השניה:

האם משנתנו פוסקת הלכה, האם היא קאנוֹן או לא?

[ד. פסקים במשנה]

ווייס¹⁵⁹ ואחריו אלבק¹⁶⁰ מחליטים, שהמשנה אינה קאנוֹן משפטי אלא אוסף, ולא יותר; ראיותיהם הם (אני מביא ראיותיו של אלבק שם): Dass die Schlussredaktion etc. (שהסידוד האחרון סידר המשניות בלא כל שינוי עד שרשמי ההלכות השונות ניכרים לא רק במסכות שונות אלא אף במסכת אחת וכו'). ודברי ר' יוחנן (חולין פה א): ראה ר' דבריו של ר"מ וכו' ושנאן בלשון חכמים ודברי ר"ש וכו' ושנאן בלשון חכמים, וכן דברי ר' יוסי בירוש' (סוטה פ"ג יט ע"ב): ראה רבי דעתו של ראב"ש ושנה כיוצא בו, אין כוונתם לר' יהודה הנשיא, אלא "רבי" הוא כאן במקום "מי שסידר את המשנה" (ירוש' פסח' פ"ד ל ע"ד, מגילה פ"א ע ע"ב)¹⁶¹.

footnotes: ¹⁵⁹ דדו"ד ח"ב 183 וכו'. ¹⁶⁰ עמ' 80 ולהלן. ¹⁶¹ אלבק שם 85.

אבל חוץ מתשובתו של ר' מני לר' חנינה בירוש' שם: רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ור' חייה רובה ראה דעתו של ר' שמעון אביו, שהם מוכיחים, ש"רבי" הוא כאן רבי ממש – הרי הערתו של רב כהנא¹⁶²: לא תימא נסיב ולא סבר אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר וכו', הערה זו מוכיחה הוכחה נצחת ש"רבי" הוא ר' יהודה הנשיא ולא אחר, ואף הכניס "טעמיה דנפשיה".

footnotes: ¹⁶² שבועות ה א, עי' לעיל.

וחוץ מכל זה, הרי כל ה"נראין" שלו שנסדרו במשנתנו, הם מטיפוס זה (עי' לעיל).

ובכלל א"א כלל לומר שבמקום אחד "רבי" הוא "מי ששנה את המשנה", בה בשעה שר' יוחנן עצמו (מתניתא דרבי, וכדומה) וכל התלמודים מכוונים תמיד ב"רבי" לר' יהודה הנשיא¹⁶³.

footnotes: ¹⁶³ ועי' ירוש' סנהד' פי"א ל ע"א.

אבל גם המשנה עצמה מוכיחה, שיש בה פסק־הלכה (ולא רק רבי אלא כל שוני משניות עשו כך).

א) וכי מה הוא "ת"ק (סתם)¹⁶⁴ ור' פלוני", "ר' פלוני וחכמים אומרים" במשנתנו במקום יחיד ויחיד שבברייתות ("סתם במתני' ומחלוקת בברייתא"), אם לא "סתם"¹⁶⁵ ופסק־הלכה?¹⁶⁶ ובירוש' סוף ר"ה (נט ע"ד): בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג וכו' אמר ר' זעורא ויאות כל תנייא תניי לה בשם רבן גמליאל, ור' הושעיה תני לה בשם חכמים (ועי' ירוש' יבמות פ"ד ו ע"א: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – הלכה כסתם משנה – עד שיפרש לו רובו, שהמשנה משנת יחיד, שם ותענית ומגילה).

footnotes: ¹⁶⁴ ="דברי חכמים" בברייתות, עי' לעיל. ¹⁶⁵ ת"ק ור' פלו', ירוש' ברכות פ"ב ד ע"ד, תענית פ"ב סו ע"א ובהקבלות: סתמא; וחכ"א, בירוש' בכ"מ (ביצה פ"ד סב ע"ג, מו"ק פ"א פ ע"ג, נדרים רפ"ח מ ע"א ועוד): אתיא דיחידאה דהכא בסתמה דתמן וכו'. ¹⁶⁶ ועי' יבמות מב ב: סתם ואח"כ מחלוקת היא, ובתוס' שם.

ב) בטהרות פ"ט מ"א שנינו: וחכ"א כדבריו (=והודו לו חכמים), ובתוס' פ"י א: והלכה כדבריו, כאותו "והלכה כדבריו" הרגיל בכמה מקומות בברייתות אחרי דברי יחיד.

ג) כמה פעמים אמרו אמוראים שונים בבבלי: מאן חכמים ר' פלוני הוא (עירובין פג א וש"נ), וכיו"ב גם בירוש'.

ד) מה טיבם של הלשונות המשונים שבמשנה: ר' יהודה אומר – וחכ"א – ר' יוסי אומר (כלים פ"ח מ"ח), סתם – וחכ"א (כלים פ"כ מ"ז), ז"א (עי' ר' יוסי, 133־4), שרבי שנה בפ"ח במקום "ר' מאיר" – וחכ"א, ובפ"כ במקום "מאיר היה אומר… ואני אומר" – סתם… וחכ"א, ר"מ ור"ש מטמאין וחכ"א (פ"ג מ"ה), ז"א יחיד בתור "חכמים"?

ה) מה טיבן של משניות כמו זבחים פ"י מ"ו–מ"ז: כשם שהן קודמין בהקרבתן כך הן קודמין באכילתן וכו' שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמין דברי ר"מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' ובכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן וכו' דברי ר"ש רמ"א וכו'; כאן "וחכ"א" שבמ"ו הוא ר' שמעון (תוס' פ"י ז), והנה הפסיק כאן רבי משנתו של ר"ש (עי' לעיל, 157), ושנה חציה בלשון "חכמים" וחציה בשמו; כיו"ב אהלות פ"ו מ"ג: ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ר' יהודה אומר וכו', ו"חכמים" כאן הוא ר' שמעון (תוס' פ"ז ט)?

ו) ומה טיבן של משניות ש"כולן ר' פלוני", שחציין נשנה סתם וחציין בשם חכם, אע"פ שגם רישא משנת אותו תנא היא (עי' לעיל)? אלא שר' שנה חציין שהסכים לו בתור סתם, וחציין שלא הסכים לו – בלשון יחיד.

רבי פסק אפוא הלכה במשנתו, אע"פ שישנן כמה משניות שהפסק שלהן אינו בולט מתוכו, כי הכללים של פסק (ב"ש – וב"ה, ר"א ור' יהושע, הלכה כר"ע, ר"מ ור' יהודה, הלכה כר' יוסי מחבריו) היו קבועים ברובם כבר אז (עי' לעיל).

וכששאל אותו ר' שמעון בנו¹⁶⁷: מה ראה רבי לומר (בירוש': מה ראו לומר) הלכה כר' יוסי אמר לו שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי¹⁶⁸.

footnotes: ¹⁶⁷ או ר' הלל בן וואלס, ירוש' גטין ספ"ו מח ע"ב. ¹⁶⁸ גטין סז א.

ורבי עצמו שאל לר' נתן: מה ראו לומר הלכה כר' יוחנן בן ברוקה (ב"ב פ"ח מ"ה בלשון יחיד!), ירוש' שם טז ע"ב וכתובות פ"ד כט ע"א.

אלא שלא תמיד קבע רבי את ההלכה כדעתו, כי כך היתה מדת החכמים, שלא להורות הלכה למעשה ושלא לעשות "מעשה" נגד דעת החכמים (ר"מ, תוס' שבת פי"ב יב), וכך היה מנהגם: פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה (ירוש' ברכות פ"א ג ע"א וש"נ), מעין שאמר ר' יוחנן¹⁶⁹: וכי מפני שאנו למידין מן ההלכה ("מדמין" בבבלי) אנו עושין מעשה.

footnotes: ¹⁶⁹ ירוש' שביעית רפ"י לט ע"ב, בבלי גטין לז א; כיו"ב גטין יט א.

ורבי אמר לר' נתן (יונתן) בן עמרם תלמידו: הנח דבריי ואחוז דברי ר' חייא¹⁷⁰.

footnotes: ¹⁷⁰ ע"ז לו ב.

**ה. המשנה, סידורה האחרון וה"תנא"**¹⁷¹

footnotes: ¹⁷¹ [מו"ר זצ"ל רשם בכתב־ידו "פרק זה צריך עריכה וסידור!!", ואעפ"כ לא העזתי לשנות בהרבה ממטבעו.]

רבי הישנה אפוא את המשנה לר' יצחק בר אבדימי¹⁷², שהאריך ימים אחרי רבי¹⁷³, ובחן ובדק אותה לו ("דבחנית ליה כל מתנייתא").

footnotes: ¹⁷² השיה כזה אצל ר' חייא, ירוש' ביצה פ"א ס ע"ג: אוקים ר"ח תנא קומוי ותני. ¹⁷³ עי' בדברינו על רב, מבוא לנוסח המשנה, 167.

אבל כשם שבישיבת רשב"ג היתה משנת ה"חכם", ר' מאיר, ליסוד המשנה הרשמית, כך היה הדבר אף בישיבת רבי ובישיבת ר"ג בנו: משנת ה"חכם", ר' שמעון ברבי, הכריעה והיתה ליסוד, ו"התנא" שנה כמותה.

והמשנה נסתיימה בימי בניו של רבי, רבן גמליאל ברבי ור"ש ברבי.

ר' שמעון ברבי לא נזכר במשנה אלא בסוף מכות¹⁷⁴ כסיום המסכת.

footnotes: ¹⁷⁴ ספרי תצא פיס' רפו, ציטאט: מכאן אמרו.

אבל ישנן משניות סתמיות שנשנו על פיהם¹⁷⁵.

footnotes: ¹⁷⁵ ר"ש ברבי, עי' במבוא לנוסח המשנה עמ' 19, ור"ג ברבי, להלן.

ואשר לר' שמעון ברבי, ה"חכם" בישיבת רבן גמליאל ברבי¹⁷⁶, הנה מצד אחד אנו יודעים, שרבי שנה לו משנתנו כמו שהיא לפנינו: הוריות יג ב: מתני ליה רבי לר' שמעון בריה "אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב". אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותין ושמותיהן אין אנו מזכירין. א"ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך. א"ל גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה ("שכבר מתו") וכו'; הדר אתני ליה אמרו משום ר"מ אלו היה תמורה לא היה קרב (= בכורות פ"ט מ"ח). כבמשנת בכורות גם בספרא בחקותי פי"ג ג¹⁷⁷, שהמשנה הובאה בו ("נמצאת אומר").

footnotes: ¹⁷⁶ כתובות קנ ב: שמעון בני חכם, ועי' הוריות יג ב, והריב"ן בכתובות שם: שמעון בני חכם. אב"ד. ¹⁷⁷ ד"ו וכי"ר וילקוט.

ובמקום אחר שנה לו משנתנו בתוספת־דברים: זבחים ל ע"ב: דבעא מיניה לוי מרבי חישב לאכול כזית למחר בחוץ מהו (מי מודה ר' יהודה בזה, שהיא מחשבת אחת מעורבת). א"ל זו שאילה עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). אמר לפניו ר' שמעון ברבי לא משנתנו (פ"ב מ"ה) היא [זו]: לאכול כזית בחוץ כזית למחר כזית למחר כזית בחוץ¹⁷⁸ פסול ואין בו כרת (ועליה חולק ר' יהודה), הא אידך ("כזית למחר בחוץ") עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). א"ל הוא שאלני¹⁷⁹ דבר חכמה ואת אמרת משנתנו; לדידך דאתניתך תרתי (כזית בחוץ כזית למחר, כזית בחוץ וכזית למחר) לא קשיא לך (שבאלה השנים ורק באלה נחלקו), לדידיה (ד)לא אתניתיה אלא חדא ושמעינהו לרבנן (שאר התלמידים) דקא גרסי תרתי וסבר: דידי ("חדא") דוקא ודידהו (הבבא הנוספת שלהם) עירוב מחשבות הוי או דילמא דידהו דוקא ולדידי ("לי אני לוי") שיורי שייר לי (את הבבא השניה) ומדשייר לי לדידי הא שייר להו לדידהו נמי הך ("כזית למחר בחוץ") והי אתנייה וכו' כזית כזית אתניה.

footnotes: ¹⁷⁸ כחצי זית וכו', ליתא בכי"י. ¹⁷⁹ כנוס' כ"י ושמ"ק (ועי' ד"ס).

כי לרבי בין "כזית כזית" בין "כזית וכזית" פרטא הוא (שני דברים נפרדים), ואינו אפוא עירוב מחשבות¹⁸⁰.

footnotes: ¹⁸⁰ שבועות לח א וקידושין מז א.

רבי שנה אפוא לבנו ר' שמעון ולרוב תלמידיו משנתנו בצורתה זו; אבל הוסיף להם בתור "תוספתא" גם: כזית בחוץ וכזית למחר וכו'. אבל ר' שמעון כשהוא מביא לפניו את המשנה הוא מביאה בצורתה שלפנינו¹⁸¹.

footnotes: ¹⁸¹ עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"א, עמ' 18־17.

רבי לא חתם בעצמו את סידור משנתנו – אני אומר בכוונה: "משנתנו" ולא "המשנה" – לא מפני ששמו נזכר בה כמה פעמים: רבי אומר; שהרי כבר הראינו. שכך היה דרך "התנאים" השונים, וכך היה צריך התנא־השונה לשנות "רבי אומר" במקום "ואני אומר" של רבי המסדר (חוץ ממקומות מועטים, שנוספו במשנתנו, ושעליהם נדבר עוד). אלא מפני שישנן כמה עדויות על משניות סתמיות שנשנו על פי בניו של רבי: רבן גמליאל ברבי ור' שמעון ברבי.

ומצד אחר אנו יודעים שגם רבן גמליאל ברבי וגם ר' שמעון ברבי מתייחסים למשנתנו, למשנת רבי הרשמית, כדבר נגמר שאין לשנותו ואין ל"עקור" ממנו כלום.

כך בנוגע לרבן גמליאל ברבי. שנינו בשביעית פ"א מ"א ופ"ב מ"א: עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית בש"א וכו' ובה"א עד העצרת. עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית צד שתכלה הליחה וכו'. א"ר שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (כב"ה).

ועליה שנינו בתוס' פ"א א: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.

וכך מוסר בר קפרא (מו"ק ג ע"ב): רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו וביטלום (ועי' שם). ובירוש' שביעית ריש פ"א לג ע"א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני הפרקים הראשונים וכו'. ויעקרו אותן מן המשנה. ר' קרוספי בשם ר' יחנן שאם בקשו לחזור יחזורו. התיב ר' יונה וכו'. אמר רבי מנא כיי דתנינן תמן¹⁸² שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמעת. וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמרו לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת.

footnotes: ¹⁸² עדויות פ"א מ"ו.

רבן גמליאל לא עקר אפוא את שתי המשניות האלה מן המשנה אפילו אחרי תקנתו; כשם שלא עקר רבי את משנת שבת פכ"ב מ"ה גם אחרי תקנתו ש"התיר לונטיות", וכמו שאמר שמואל בירוש' שבת פ"ג ו ע"א: מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטית – רבי התיר לונטיות.

וכיו"ב אמר בר קפרא (חולין ה ע"ב): ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, אע"פ ששנינו: הכל שוחטין, ובברייתא¹⁸³: הכל שוחטין ואפי' כותי.

footnotes: ¹⁸³ בבלי ד ע"ב ותוס' ריש פ"א.

ובשביעית פ"ח מ"ו שנינו: ואין עושין זיתים בבד ובקוטב ("ובקטבי"), אבל בתוס' סוף פ"ו כז שנינו: זיתים של שביעית אין עושין אותן בקינבי (="בקטבי") רבן שמעון בן גמליאל מתיר רבן גמליאל ובית דינו (=ר"ג ברבי!) התקינו שיהו עושין בקינבי ("בקטבי").

ומשנת כתובות פי"ג מ"ג (ב"ב פ"ט מ"א) – מפרשהּ רבן גמליאל ברבי (וממנו קיבלה רב): וכמה מרובין – כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חודש¹⁸⁴.

footnotes: ¹⁸⁴ בבלי ב"ב קלט ב, וירוש' כתובות שם לה סע"ד וב"ב שם טז ע"ד, בשם שמואל: זו דברי ר"ג ברבי.

אבל מצד אחר אמרו בנדה (סג ב) על המשנה פ"ט מ"ח ("וכל שקבעה לה ג"פ ה"ז וסת") ומ"י ("שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג"פ וכו' "): אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל ברבי שאמר משום רשב"ג אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש ("הרי אמרו לימים שנים לוסתות – "דגופא" – אחת", שם) וכו'. ונימא זו דברי רשב"ג ("דהא קי"ל בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה"), הא קמ"ל שמואל דר"ג ברבי כרשב"ג סבירא ליה.

ואמר רב יוסף (ביבמות סד ב): נישואין (יבמות פ"ו מ"ו) ומלקיות (סנהד' פ"ט מ"ה) כרבי, וסתות (משנת נדה) ושור המועד (ב"ק פ"ב מ"ד) כרשב"ג.

זאת אומרת שמשנת נדה נקבעה ע"פ ר"ג ברבי, והיא משנתו, כשם שאמרו במכות יז א להיפך: זו דברי ר"ע סתימתאה וכו' ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה הא קמ"ל דר"ע כר' שמעון ס"ל (כלומר: "וכולהו אליבא דר"ע").

ו. תקנות "רבי ובית דינו"

א. שביעית פ"ו מ"ד: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית וכו' רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בתוס' פ"ד יז: רבי ובית דינו התירו וכו'. ובירוש' שם לז ע"א: בראשונה היה הירק אסור בספרי א"י וכו' התקינו וכו' אעפ"כ היה אסור להביא ירק מחו"ל לארץ התקינו (בתוס' שם הט"ז: רבותינו התירו, וכן בבבלי סנהד' יב א, בירוש' נדרים פ"ז לט ע"ד: רבי! ובנדרים נג ב בשם רחב"ג)¹⁸⁵ שיהא מותר וכו' אעפ"כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח וכו', בר מן קפלוטא, מה עבדון ליה ציפראי וכו'¹⁸⁶. ובירוש' פיאה פ"ז כ רע"ב: רבי אמר לרבי פרירי ("פרידי") וכו' אייתון קומוי תרין פוגלין וכו' והוה אפוקי שמיטתא וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו', אבל בירושי ב"ב פ"ט יז ע"א: רבי פרידא אוקר לרבי יהודה נשייא תרין פוגלין וכו' אמר ליה רבי וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו'.

footnotes: ¹⁸⁵ והשוה ברייתא דסנהד' שם: של בית רבן גמליאל היו מעברין במוצאי שביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין וכו' ורבותינו וכו'. ¹⁸⁶ בירוש' אין זה אפוא פיסקא של המשנה, אלא הכל מן הברייתא.

וא"כ "רבי" זה הוא ר' יהודה נשיאה בן בנו.

אבל בירוש' דמאי פ"ב כב ע"ג: בשם ר' יוחנן ר' התיר בית שאן מפי יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר וכו'¹⁸⁷. ר' התיר בית שאן ר' התיר קיסרין. ר' התיר בית גוברין. ר' התיר כפר צמח¹⁸⁸. ר' התיר ליקח ירק וכו'. ומכיון שבהיתרה של בית־שאן בוודאי רבינו הקדוש הוא המתיר, נראה שכולם מפי "רבי" זה יצאו.

footnotes: ¹⁸⁷ השוה גם בבלי חולין ו ע"ב. ¹⁸⁸ =תוס' שביעית פ"ד י.

אלא שר' פרידא אע"פ שהאריך ימים¹⁸⁹, קשה לומר שחי מימי רבי ועד ימי ר' אמי (מנחות נג א), וע"כ קרוב יותר ש"רבי" זה הוא ר' יהודה נשיאה הראשון, ור' פרידא האריך ימים עד ימי נכדו ר"י נשיאה הב'.

footnotes: ¹⁸⁹ מגילה כז ב, עירובין נד ב.

ב. גטין פ"ח מ"ו: זו משנה ראשונה, ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע, אימתי בזמן שאין בידן ליקח וכו'. רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח יקח ונותן (כנו' הירוש') לבעלים רביע. בתוס' פ"ה (פ"ג) א: זו משנה ראשונה רבותינו אמרו לוקח ואין¹⁹⁰ נמנע ונותן לבעלים וכו' ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת וכו' כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות וכו' (בבלי נח ב). וכשנחלקו רב ושמואל בפירוש "רביע", אמר רב¹⁹¹: "אנא הואי במניינא דבי רבי". "רבי" זה הוא אפוא בוודאי רבינו הקדוש.

footnotes: ¹⁹⁰ דפו' וכ"י ו' ובבבלי: בית דין שאחריהן אמרו. ¹⁹¹ בבלי שם וירוש' מז ע"ד.

ג. אהלות פי"ח מ"ט: רבי ובית דינו נמנו על קיני וטיהרוהו.

אלה ישנן בכל נוסחאות המשנה, אלא שחוץ מגטין אין ראיה שהיה כבר בנוסחאות המשנה של התלמודים. ואפשר שנוספו אח"כ במשנה, ככמה הוספות שנוספו מתוך ברייתות¹⁹².

footnotes: ¹⁹² עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 950 ואילך.

ז. רבותינו

1. ע"ז פ"ב מ"ו: והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו בשמן; במשניות ד"ר וכי"י, הו' לו וירוש' הסדר: הפת והשמן שלהן ושלקות ר' ובית דינו התירו בשמן (כלומר "באחד מאלו הג' דברים והוא השמן"). אבל בבבלי הובא התירו של "רבי" בפיסקת "והשמן שלהן" (לה סע"ב) לו א, לז א, ואחריה פיסקת "והשלקות" (לז סע"ב)¹⁹³; בה"ג ד"ו קכג ע"ב ואצל בן באבוי¹⁹⁴ חסרה הפיסקא "רבי וכו' " לגמרי: בד"ב 587: והשמן שלהן. השמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נימנו עליו והתירוהו¹⁹⁵, "רבי" זה הוא¹⁹⁶ הוא ר' יהודה נשיאה בן רבן גמליאל ברבי כמו שמפורש בע"ז לו א: דבי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן (ד"ס) והתירוהו (ורב פיקפק בהודעה זו: שמלאה לודאה קאמרת וכו'), ושם לז או מיסתמיך ואזיל ‏ ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה א"ל שמלאי לא הייתה אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר אף את הפת א"ל א"כ קרו לן בית דינא שריא וכו' אנא [נמי] שראי אחריתי דתנן זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט (גטין פ"ז מ"ז) ותני עלה (תוס' פ"ז יא) ורבותינו התירוה לינשא ואמרינן מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בית דינא דשרו משחא וכו' ואמר ר' אבא בריה דרחב"א [א"ר יוחנן] ר' יהודה הנשיא [בנו של רבן גמליאל ברבי]¹⁹⁷ הורה ולא הודו לו וכו'.

footnotes: ¹⁹³ מן הירוש' אין להוכיח כלום, שהירוש' (מא ע"ד) מן "פיתן וכו' ", לקוח מירוש' שבת פ"א ב ע"ג–ע"ד, ושם הוא פירוש הברייתא: על פיתן [ועל שמנן] (כנו' הריב"ן וס' העתים), אלא שבע"ז השמיטו "שמנן". ¹⁹⁴ הגרן ח"ד, 73, גנזי שכטר 573. ¹⁹⁵ ע"פ הבבלי לו א. ¹⁹⁶ כמו שהוכיחו כבר רש"י והרשב"ם (לה ב ולו א) והרמב"ן (לז א), ועי' כ"ח ח"ז 161. ¹⁹⁷ ד"ס ורש"י לה ב ורמב"ן בחידושיו כאן; וכן בגטין עו ב.

ובתוס' ע"ז פ"ד יא (בבלי לח ב): ר' (יהודה) ובית דינו התירו שמן של גוים במינין. משמע שלא היה הדבר במשנתה של התוס' (ומחקוה רש"י והרשב"ם ממשנתם).

ובירוש'¹⁹⁸: ומי התירו רבי ובית דינו התירו בשמן¹⁹⁹. בג' מקומות נקרא ר' יהודה (בקטע: יודן) הנשיא רבותינו, בגיטין ובשמן ובסנדל וכו'. יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין. אשכח שמלאי הדרומי יתיב דרש רבי ובית דינו התירו בשמן. שמואל אכל וכו' א"ל מה (קטע הנז' ושבת) בשם גרמיה לא בשם רבי יודן נשייא (בשבת: לא בשם רבי ובית דינו) וכו'.

footnotes: ¹⁹⁸ שבת פ"א ג ע"ד ועבודה זרה פ"ב מא ע"ד. ¹⁹⁹ כך גם בע"ז בקטע הגניזה שפרסמתי בתרביץ שנה ג (תרצ"ב).

ובירוש' נדה פ"ג ג ע"ד²⁰⁰: אי זהו הסנדל שאמרו וכו'²⁰¹ נמנו עליו רבותינו לומר והוא שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו ר' יהודה הנשיא ובית דינו בג' מקומות וכו'. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן ר' ובית דינו התירו בשמן. בגיטין בהאי דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי זה גיטיך וכו' (פ"ז מ"ג) ורבותינו אמרו הרי זה גט²⁰². מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו וכו'. רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי מעידותו של ר' חונייה מברת חוורן היא (רבותינו שבסנדל, וכן בבבלי שם בשם ר' יוחנן: מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו).

footnotes: ²⁰⁰ וכיו"ב בגטין פ"ז מח ע"ד. ²⁰¹ כבתוס' פ"ד ז, בבלי כה ב. ²⁰² על השינוי בזה בין הבבלי לירוש' שי"ר בכ"ח שם, 162. ועי' בירוש' גטין שם ובבבלי עב ב.

"רבותינו" הם דור חצאי־התנאים שאחרי רבי²⁰³. ובשמן לא נאמר בציטאט אלא "רבי ובית דינו", והוא אחד מן שלשת המקומות שנקרא בהם "ר' יהודה הנשיא רבותינו", ז"א ש"רבי" כאן הוא ר' יהודה נשיאה בנו של ר"ג ברבי.

footnotes: ²⁰³ עי' הלוי, דה"ר, ח"ב, 42 ואילך.

אבל אין להוכיח²⁰⁴, שכבר היה זה בע"ז במשנת הירוש' מלשון: בשמן כהאי דתנינן תמן ר' וכו', שכן דרך הירוש' להביא משנה וברייתא המשולשלת בה יחד, בלשון "דתנינן תמן", "תמן תנינן", וכשם שהביא כך גם ההיא דגיטין²⁰⁵. ולשם קיצור הביא רק את הברייתא בלשון "דתנינן תמן".

footnotes: ²⁰⁴ כשי"ר שם 161. ²⁰⁵ בגיטין שם – פיסקא של המשנה ביחד עם הברייתא.

ומכל מה שמסופר ונאמר בבבלי ובירוש' בכל המקומות יוצא, שלא היה לפניהם במשנה, והרמב"ן בחידושי ע"ז (לז א) אומר: "ונראה שהיה (=שהיא) תוספת שהוסיף בר קפרא או לוי במתניתיה", וזוהי ששנו בתוס' שלנו שם, שלא היתה במשנתה²⁰⁶, והוסיפוה אחרונים במשנתנו.

footnotes: ²⁰⁶ רז"פ בדה"מ 192, ושם 216.

2. סוטה פ"ט מי"ד: בפולמוס האחרון (מלחמת בר כוכבא) גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר. ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר = תוס' פט"ו ט. ונראה שהיתה כבר לפני הירוש' במשנה, שאמרו שם (כד ע"ג): מי מתיר את הראשונות. א"ר יוסי בי רבי בון מי שהוא מתיר את אילו הוא מתיר את אילו וכו'. הרמב"ם בפי' המשנה אומר: ורבותינו ז"ל ר"ל רבינו הקדוש המחבר. אבל גם כאן בוודאי שהם הם "רבותינו" שאחרי רבי, ושנוסף במשנה מתוך הברייתא.

3. ובמקום אחד נכנסה דעת "רבותינו" כסתם במשנתנו, בכלים פי"ח מ"ז: מטה שהיתה טמא מדרס וכו' גדד שתי כרעים טפח על טפֿח לוכסן או שמעטה (ס"א: שמיעטן) פחות מטפח טהורה.

בתוס' כלים ב"מ פ"ח ה: בראשונה היו אומרים מטה שגדד בה שתי לשונות אלכסון או שתי כרעיים אלכסון או שגדד בה טפח על טפח אלכסון טהורה רבותינו אומרים גודד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח.

או שמעטה "פחות מטפח" שבמשנה היא אפוא דעת "רבותינו", שהיא גם כאן בניגוד למשנה, שהם חולקים על "טפח על טפח".

אלה הן ה"הוספות" האחרונות שבמשנתנו²⁰⁷.

footnotes: ²⁰⁷ על "הוספות" של סופרים, מתוך ברייתות או מימרות – ב"מבוא לנוסח המשנה" ח"ב עמ' 950 ואילך.

חוץ מאלה כל "רבותינו" שבתוס' לא נזכרו ולא נרמזו במשנה כלל, ואלה הם: תוס' דמאי פ"א יא (בראשונה – עכשיו אמרו רבותינו), שביעית פ"ד טז ב"פ (עי' לעיל), כתובות פ"ה ז (בבלי סג א), אהלות פט"ז ז, פרה פ"ה א, נדה פ"ח ג (בבלי סו א) אחרי מחלוקת רבי ורשב"ג, ובבלי נדה סה ב (רבותינו חזרו ונמנו, ורב ושמואל אמרו תרוייהו הלכה "כרבותינו").

ח. אבות

ספרות:

צונץ, גד"מ, הו' ב' 113–114; רצ"ה חיות, אמרי בינה סי' יג; הופמן, דיא ערסטע משנה III, 26 ואילך; בריל, יאהרביכער ח"ז, 1 ואילך; גוטמן, מפתח התלמוד, ח"א 134.

מסכת זו יוצאת ממסגרת כל המשנה. בין בסידורה ובין בשמות החכמים שנזכרו בה, שהרבה מהם לא נזכרו בכל המשנה. ר' אלעזר הקפר (פ"ד מכ"א)²⁰⁸, ר' ינאי (שם מי"ד)²⁰⁹, ר' הלל (פ"ב מ"ד)²¹⁰ בנו של ר"ג ברבי, ר"ג בנו של רבי יהודה הנשיא (פ"ב מ"ב)²¹¹. ומן התנאים שלפני רבי: ר' יונתן ("בן יוסף", פ"ד מ"ט)²¹², ר' חלפתא איש כפר חנניה (תלמיד ר"מ, פ"ג מ"ו), ר' לויטס איש יבנה (פ"ד מ"ד), ר' יוסי בר' יהודה איש כפר הבבלי (פ"ד מ"כ).

footnotes: ²⁰⁸ אדר"נ נו"ב פל"ה. ²⁰⁹ אדר"נ נו"ב פל"ג. ²¹⁰ אדר"נ נו"ב פל"א. ²¹¹ אדר"נ נו"ב פל"ב, וליתא "בנו של ר' יהודה הנשיא" בס' המוסר ובאדר"נ, עי' להלן. ²¹² אדר"נ נו"ב פל"ה.

החלקים העיקרים של מסכת זו הקבוצים וסדורים בסדר זה גם באדר"נ נו"א וב' – הם: פ"א מ"א–מט"ו, פ"ב מ"ח–מי"ד ופ"ה מ"א–מי"ט. השאר מסודר באדר"נ בסדר אחר ובמקום אחר.

השינוי החשוב ביותר הוא, שבפ"ב מ"ח–מי"ד מסודר באדר"נ (נו"א פי"ד–פי"ז, נו"ב פכ"ח–פ"ל) אחרי הזוגות (אחרי פ"א מט"ו!). ואולם פ"א מט"ז–פ"ב מ"ז מסודרים באדר"נ נו"ב פל"ב, אחרי "עקביה בן מהללאל" (פ"ג מ"א), חוץ מדברי ר' הלל (פ"ב מ"ד ומ"ז) שהם מסודרים בנו"ב בפל"א.

ובאדר"נ נו"א פכ"ב סדורים פ"א מט"ז–מי"ז אחרי ראב"ע (פ"ג מי"ז), ומימרות של ר"ג ברבי, ר' יהודה הנשיא בנו (נו"ב פל"ב) ור' הלל סדורות בנו"א בפכ"ח.

ברור אפוא שפ"א מט"ז–פ"ב מ"ז אינו מן המשנה הראשונה.

כאן נסדרו במשנה שלנו אחרי הלל ושמאי – הנשיאים מבית הלל: ר"ג הזקן (מט"ז), "שמעון בנו", רשב"ג הזקן (מי"ז), ר"ג דיבנה (מי"ח)²¹³, רבי (פ"ב מ"א), ר"ג ברבי (מ"ב־מ"ג)²¹⁴; "ר' יהודה הנשיא" בנו (מ"ד: הוא היה אומר, אבל באדר"נ נו"ב: רבי יהודה הנשיא), רבי²¹⁵ הלל, אחיו (בנו של ר"ג ברבי), מ"ד סיפא–מ"ה ומ"ז. ואולם מ"ו ברייתא היא (סוכה נג א), ולא היתה כתובה כאן בנוסח המאירי, וליתא גם באדר"נ נו"ב פל"א, אלא המימרות של מ"ה ומ"ז סמוכות (והלל זה של מ"ו הוא הלל הזקן, והמוסיף טעה והכניסו כאן).

footnotes: ²¹³ שכן הוא באדר"נ נו"ב פל"ב: רבן גמליאל, ובנו"א ספכ"ב ליתא כלל. ²¹⁴ "בנו של רבי יהודה הנשיא" ליתא בס' המוסר ובאדר"נ נו"ב. ²¹⁵ כך הוא ברוב הנוסחאות ובאדר"נ נו"ב פל"א.

יש לנו אפוא כאן – משנה של בית רבי (דור ג' לרבי), ונסדרה אחרי הדור השלישי הזה, או בימיו. וע"כ נזכר כאן בר קפרא (פ"ד מכ"א, בנו של ר"א הקפר, אדר"נ נו"ב פל"ה), ור' ינאי (שם מי"ד).

המשנה הראשונה מסדרת סדר הקבלה ומוסרת על ידה מימרות של המקבלים האלה עד תלמידי רבן יוחנן בן זכאי.

קרוב אפוא, כדברי הופמן, שזו ביחד עם פ"ה²¹⁶, היתה משנת ר' עקיבא. בחלקים הנשארים אין סדר־דורות קבוע, וקשה לדון כאן על המקורות של משנתנו. אלו נאספו מ"משניות" שונות, וסידורן הוכרע בכמה מקומות ע"י הענין והתוכן הקרוב.

footnotes: ²¹⁶ והשוה עדיות פ"ב מ"ט–מ"י, חמשה חמשה דברים של ר"ע.

אלו הן בעיקרן משניות של "הלכות ד"א", כפרק ו', שנוסף למשנת אבות (קנין תורה), שהוא חלק ממסכת דרך ארץ, ואינן חלק עיקרי של "המשנה", של ה"הלכות"²¹⁷.

footnotes: ²¹⁷ [כדאי לציין שמו"ר חזר על הרצאותיו אלו בששה מחזורים, ורשום בסוף כתב ידו מועדי סיומם של חמשת הראשונים. ואלו הן: ג' תמוז תרצ"א, טו סיון תרצ"ד, יח כסלו תרצ"ט, יז טבת תש"ב, כב כסלו תש"ו.]