V. שקלים

א. במקרא

התורה צותה (שמ' ל יא ואילך): כי תשא את ראש בני ישראל וגו', זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש וגו' ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד.

ו"לא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר" (רמב"ן שם) בשעת מפקד העם, ורק בשעת מפקד. אבל כבר סופר דברי הימים (דהי"ב כד ו ואילך) אומר: ויקרא המלך (יואש) ליהוידע הראש ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את מַשאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות וגו'. ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה וגו'. מכאן נראה ש"משאת משה מצוה לדורות להביא לבדק הבית אע"פ שלא ימנם" (רמב"ן). כך פירשו כבר בימים ההם את הכתוב בתורה, ודרשו את הכתוב במלכים ב' (יב ה ואילך): כסף עובר¹, איש כסף נפשות ערכו – כתרגומו: כסף תקליא דעבר על מנין גבריא, כסף פורקן נפשתא וכו', "שׁני כספים יש כאן: כסף עובר הוא כסף השקלים שבכל שנה שנאמר בו כל העובר על הפקודים ואיש שיתנדב ערך נפשו האומר ערכי עלי" (רש"י).

footnotes: ¹ ה־LXX מתרגמים: ἀργύριον συντιμήσεως = כסף ערך.

ובכנסת־הגדולה של נחמיה (נחמ' י לג–לד) "העמידו עליהם מצות": לתת (עלינו) שלישית השקל בשנה לעבֹדת בית אלקינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים (מוספים) למועדים (קרבנות החג) ולקדשים (שלמי ציבור) ולחטאות (חטאות הציבור) לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלקינו.

"שלישית השקל", מפני שהמטבע של אותו זמן היה מטבע פרסי, והשקל הבבלי־פרסי אינו מתחלק לחצאים ורבעים אלא לשלישית וששית, ובכלל לא היתה לשקלים "קצבה" כעדותו של ר' יהודה: שכשעלו ישראל מן הגולה² היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים (ארבעה דינרין) חורו לשקול טבעין (=חצי סלע, ה"שקל" של המשנה) ובקשו לשקול דינרין³, ולא קיבלו מהן מן הדא והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וכו'⁴. ה"שקל" של המשנה הוא כאמור חצי סלע, שני דינרי־כסף⁵, δίδραχμον ביונית⁶, ובהתאם למצב המטבק של הזמן הזה תירגמו השבעים כל "שקל" שבתנ"ך ע"י δίδραχμον, אע"פ שה"דידרכמון" הוא באמת "מחצית השקל" של התנ"ך.

footnotes: ² בימי עזרא, עי' נחמיה ז עב. ³ שקלים פ"ב מ"ד. ⁴ ירוש' שם, מו ע"ד. ⁵ עי' גם שקלים פ"א מ"ו ותוס' שם. ⁶ יוספוס, קדמוניות סי"ח פ"ט א; מתיא יז, כו וכ"ז.

מחוץ למשנה יש לנו ידיעות על מחצית השקל בארץ: על "גובי" מחצית־השקל ("דידרכמון") בכפר נחום, שפטרוס נתן להם סלע (איסתרא, stater) בעדו ובעד ישו (מתיא שם).

בחוצה־לארץ: בבבל. יוספוס (שם) מספר: היהודים שהיו סמוכים על מצבם של מקומות אלה (נהרדעא, נציבין), היו שומרים כאן את השקלים (δίδραχμον) שלפי חוקי־היהודים כל אחד מחוייב לתת לה', ביחד עם שאר כספי־הקדשים, וערים אלה נחשבו אצלם כבתי־אוצרות. מכאן הובאו הכספים בזמנים קבועים לירושלים, וכמה אלפים היו מלווים את המסע הזה, מפחד שוד הפרתים, שבבל היתה להם למס.

השקלים שמבבל נזכרים גם במשנה (פ"ג מ"ד): תרם את הראשונה ("תרומה ראשונה") לשם א"י ושניה לשום כרכים המוקפין לה והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות. ובתוס' פ"ב ד' (וירוש' שם) שנינו: זו היתה עשירה מכולן שהיו שם ("בה") איצטראות של זהב ודרכונות של זהב.

ואלה שממצרים נזכרים אצל פילון⁷: כמעט בכל עיר ישנה קופה לכסף־הקדשים ("שקלים") שבאים אליה כדי לשלם את המסים. בזמנים קבועים מתמנים שלוחים בשביל כסף־הקדשים, אנשים מובחרים, הנכבדים שבכל עיר ועיר, כדי להביא את הכספים למקומם בשלימותם.

footnotes: ⁷ De spec. leg., I., 78.

זו של מצרים לא נזכרה במשנה בפירוש, אבל כלולה כנראה ב"כרכין המוקפין לה" של המשנה והתוס' שם⁸.

footnotes: ⁸ סוריא, עמון ומואב נזכרות בתוס' שם בפירוש.

וממצרים – יש לנו גם פפירוס ארמי ישן משנת חמש לדריוש השני (419 לפני), או חמש למלך המצרי אמיטרוס (בערך 400 לפני), שהוא רשימה של כסף שניתן "ליהו אלהא", לכל איש – "שני שקלים":

ב־3 לפמנחתף שנת 5 זנה שמהת חילא יהודיא זי יהב כסף ליהו אלהא לגבר ל[ג]בר כסף [ש 2].

ואפילו אם הכסף ניתן למקדש יהו (אגורא) שביב (אלפנטינה) כדעת רוב החכמים – הרי כל הסכימה והסכום והזמן נעשה בדוגמת השקלים שניתנו לבית־המקדש שבירושלים.

הזמן "פמנחתף", הוא בערך תחילת סיון, "פרוס עצרת", שהוא זמן התרומה בשביל המדינות הסמוכות לא"י (עי' לעיל). הסכום "שני שקלים" הם יחידה, מטבע יוצאת, האיסתרא הפיניקית, שהיא שוה לשני דרכמים, ה"דידרכמון" של מצרים היונית.

בין הרשומים ברשימה הזאת ישנן גם הרבה נשים (שקלים פ"א מ"ג ומ"ה):

אצל הרבה מן הרשומים רשום: לה, אצל שנים (שו' 133 ושו' 135) שם אחר: לפלוני (לאנדם, לטב –), שני שמות הם כנראה שמות של גוים: בנפרן בר ושחי, והוא נותן בשביל "אנדם" (שו' 133), ושחי בר זדמר (לה, שו' 134), בניגוד למשנתנו (שם מ"ה), ש"אין מקבלין מידן".

ב. משנת שקלים

עיקרה של משנת שקלים – מסוף זמן הבית, ורובם של פ"א, פ"ג, פ"ה ופ"ו מן המשנה הישנה הם.

פרק ה' מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות וכו'. וכל הממונים האלה היו ממונים בין זמנו של אגריפס הראשון לבין החורבן⁹.

footnotes: ⁹ [השמטתי כאן את הדברים, שבאו כמעט מלה במלה לעיל ח"א עמ' 25–27 ועמ' 33–34.]

ומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

וקרוב מאד, שגם עיקר פרק ג' מאותה משנה ישנה של פ"ו הוא, ממשנת אבא יוסי.

וגם עיקרו של פרק א' (עי' להלן) – ממשנה ישנה הוא, כך מ"א, מ"ג, עיקרה של מ"ה (עי' להלן) ומ"ו רישא (עי' להלן). ומכיון שנשנית עיקרה בזמן הבית, הרי היא מדברת בלשון הווה: משמיעין וכו'¹⁰, יושבין ("היו" אין ברוב הנוסחאות) וכו'; גם הביטוי (במ"ה): וכן הוא מפורש ע"י עזרא¹¹, הוא ישן. גם ההלכה: ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום, נשנית בוודאי בזמן הבית (ועי' גם מ"ד).

footnotes: ¹⁰ המשנה במו"ק פ"א מ"ב: ומתקנין וכו' – לקוחה כולה מכאן, ובזה סרה קושית הבבלי. ¹¹ "שנאמר" אין ברוב הנוסחאות.

וקרוב שגם חלקים מפ"ב ופ"ד הם מתוך משנה ישנה (ועי' להלן).

גם בתוס' שקלים ישנם שרידים ממשנה ישנה, למשל פ"ב ג–ד, יא–יד, וביחוד בהלכה יד.

במקום שורת הממונים האחרונה שבמשנה, פ"ה מ"א: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, – שונה התוס' שם: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקא של המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות¹², בן ריפאי (דופאי) על הלולב (ראש ה"חזנין", סוכה פ"ד מ"ד), ארזא¹³ על הדוכן, בנימין¹⁴ על התנורים, שמואל¹⁵ על החביתים¹⁶, בן מקליט¹⁷ על המלח¹⁸ בן פלח¹⁹ [עץ]²⁰ על העצים²¹.

footnotes: ¹² דהי"א ט כז: והם על המפתח, ביכלר Priester, 146; אבל בכ"י לונדון: הפתיחות, כלומר: על פתיחת השערים (סוכה פ"א מ"ה), ועי' תמיד פ"א מ"א ומדות פ"א מ"ח ומ"ט, ולהלן בתוס' הט"ו: שבעה מפתחות עזרה בידן, ועי' להלן. ¹³ דפו' וכי"ו: בן ארזא. ¹⁴ צוק': שמואל. ¹⁵ צוק': בנימין. ¹⁶ והי"א ט לא: על מעשה החביתים (ביכלר שם), תמיד פ"א מ"ג ומדות פ"א מ"ד: לשכת עושי חביתין. ¹⁷ כ"י לונדון: מקלוט. ¹⁸ מדות פ"ה מ"ג: לשכת המלח. ¹⁹ דפו' וכ"י ו'; צוק' כ"י לונדון: פלך. ²⁰ כ"י ו' ולונדון. ²¹ לשכת העץ, מדות שם; ה"גזברים" מעילה פ"ג מ"ח.

כאן ישנם שינויים והוספות. שינוים: יוחנן בן גודגדא, במקום "בן גבר" שבמשנה, ו"ארזא" (או "בן ארזא") על הדוכן, במקום "על הצלצל". והוספות של פקידים, שלא נמנו במשנתנו: בן טוטפת, בן דופאי, בנימין, שמואל, בן מקלוט ובן פלח עץ.

ברור שהתוס' השתמשה כאן במשנת תנא אחר, כדי להשלים משנתנו (עי' לעיל ח"א עמ' 27).

בן־ארזא היה ממונה כנראה על הדוכן, שהרי הוא היה נותן סימן ללוים לדבר בשיר, תמיד פ"ז מ"ג: והקיש בן ארוא בצלצל ודברו הלוים בשיר, אלא שיש שנקרא ע"ש הכלי שבידו (צלצל) ויש שנקרא ע"ש משׂרתו.

ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים²², שלא נמנו במשנתנו בשמם, וביכלר (שם 146) סובר שרובם של אלה הם ממונים לוים שלא נמנו במשנתנו.

footnotes: ²² עי' גם ראב"ד בפי' תמיד.

בכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה²³, אלא ששני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית; אע"פ שאפשר שנחלקו גם בדעות, שלדעת התנא של המשנה "נעילת דלתות" נתונה לכהנים ואך לכהנים, כדעת ר' יוסי בר' יהודה בס"ז 293: לך נתתים וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר אף נעילת הדלתות (בוודאי דעה ישנה נושנה), וע"כ לא הזכיר כלל את ה"ממונה" הלוי (ועי' להלן)²⁴.

footnotes: ²³ עי' גם ביכלר שם, 10 ואילך. ²⁴ ועי' ח"ד בתוס'.

מאותו מקור לקוחה גם ההלכה הבאה, הט"ו, בתוס' שם: שלשה גיזברין מה הן²⁵ עושין וכו' שבעה אמרכלים מה הן²⁶ עושין שבעה מפתחות העזרה בידן, רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן, אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד הנכנסין היו יוצאין וכו' היו כשרים בכהנים ובלוים ובישראל וכו'.

footnotes: ²⁵ כדפוס כ"י ו' ולונדון. ²⁶ כדפוס כ"י ו' ולונדון.

תנא זה שנה, כמשנת מדות פ"א מ"ד, ששבעה שערים היו בעזרה (ועי' תמיד כז א), וחולק על משנת שקלים²⁷. ועל־כן קרובה יותר נוסחת כ"י לונדון בהי"ד: בן טוטפת על הפתיחות (ולא "על המפתיחות"), שכן גם פשוטו של הפסוק בדהי"א ט כז: והם על המפתח ולבקר לבקר – "הם על פתיחת השערים בכל בקר²⁸.

footnotes: ²⁷ עי' לעיל ח"א עמ' 33–34. ²⁸ עי' רש"י ומפרשים שם, וכיו"ב בשבעים וולגטא.

אלה הם שרידי המשנה הישנה של שקלים.

אשר לתנאים האחרונים, שוני משנת שקלים, שרבי השתמש במשניותיהם, ועליהן יסד את משנתו:

פרק א' – הוא כנראה כולו ר' יהודה:

במ"ב: אמר ר' יהודה (מוסיף ומפרש) בראשונה וכו'; במ"ד: אמר ר' יהודה העיד וכו' (מפרש ומטעים); ובמ"ה שנינו: אע"פ שאמרו (במ"ג) אין ממשכנין נשים וכו'. מ"א–מ"ה רישא וגופה, הן בכל־אופן משנת ר' יהודה.

והנה במ"ה מציעתא שנינו: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. אין²⁹ מקבלין מידן קיני זבין וכו', חטאות³⁰ ואשמות (אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן)³¹. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן וכו', וכן הוא מפורש ע"י עזרא לא לכם וכו'.

footnotes: ²⁹ כנו' כמה כי"י. ³⁰ כנו' רוב הספרים. ³¹ ליתא בכל הנוסחאות המדוייקות.

ברור קודם־כל, שעיקרה של המשנה הישנה לא שנתה כאן אלא: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן, וכן הוא מפורש וכו'. ואפשר אפילו שלא שנתה אלא: הכותי ששקל אין מקבלין מידו (עי' גם מ"ש), וכן הוא מפורש וכו', כי הכתוב בעזרא אינו מדבר אלא בכותים.

השאר – משנה אחרונה, שהוסיפה: אין מקבלין וכו' זה הכלל וכו'. ומשנה אחרונה זו עוסקת בין בכותים ובין בגוים (עי' ירוש'), שמקבלין מהם דבר הנידר ונידב³², ובת"כ ויקרא חובה פרשה א' א' שנינו: בני ישראל מביאין חטאת ואין הגוים מביאין חטאת וכו'.

footnotes: ³² תוס' פ"א ז, ת"כ אמור פרשה ז ב ובבלי מנחות עג ב, להלן פ"ז מ"ו, תוס' זבחים פ"ה ותמורה ב ע"ב; ועי' יוספוס, מלחמות ס"ב, פי"ז ג–ד ושירר II, 243.

אבל נוסה משנה זו מוגה בספרים שלנו, ו"בכל הספרים" הנוסח: חטאות ואשמות מקבלין מידן, וכ"ה בירוש' כי"ל (ונמ' עי"א) וכ"ה בכ"י פרמא, וכן הר"מ לונזנו בשם "נכ"י", וכן ר' סולימאן בשם "נ"א" (מ"ש), וכ"ה בד' פיזרו ובכ"י ברלין, וכ"ה נוסח הרמב"ם³³ (ובבבלי ד"ו רפ"ז: אבל נדרים ונדבות וחטאות ואשמות מקבלין מידן)³⁴. ובכ"י ק' וכ"י א"פ ורא"ש: ואשמות אין מקבלין מידן (ונמ' "אין" בכ"י ק'). כלומר: אין מקבלין מדן קיני זבים וכו' אבל חטאות ואשמות מקבלין מידן.

footnotes: ³³ אלא שבד"ר נוסף בטעות "נדרים ונדבות". ³⁴ בכ"י המבורג: מקבלין מידם נדרים ונדבות! וכן נוסף בכ"י ב'.

משנה זו דומה אפוא במקצת למשנת חולין סוף פ"ב (מא ע"ב): השוחט ("חולין בחוץ") לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי וכו' שחיטתו פסולה. ור' שמעון מכשיר ("שאין כיוצא בהן מתנדבין", תוס' שם סוף פ"ב, עי' תוס') וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי וכו' שחיטתו כשירה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב וכו'.

וכבר שאל שם הבבלי: אשם תלוי בר נידר ונידב הוא, אמר ר' יוחנן הא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי וכו'³⁵. ו"אשם תלוי" זה פירשוֹ הרא"ש בנדרים ו ע"א: לשם אשם סתם דהיינו אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא.

footnotes: ³⁵ כלומר: ת"ק שם הוא ר' יהודה, ששנה בכמה מקומות את משנת ר' אליעזר.

וגם משנת שקלים אי אפשר לפרש אלא כמשנת ר' יהודה אליבא דר' אליעזר (בכריתות פ"ו מ"ג): מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים. ובמקום אחר³⁶ שונה ר' יהודה: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת וכו' מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום, ור' שמעון חולק.

footnotes: ³⁶ נדרים י ע"א ותוס' שם פ"א א.

ואע"פ שלענין נכרי מודים ריה"ג ור"ע (שם) ואומרים: פרט לנזירות, אפשר שתנא שלנו סובר ש"אין הגוים נודרים נזירות", אבל מביאים חטאת־חסידים.

וא"כ כל מ"א–מ"ה – ר' יהודה היא.

אבל מ"ו – מ"ז: ואילו³⁷ שחייבין בקולבון (κόλλυβος) וכו' – נראה שהיא משנת תנא אחר. ראשונה, מפני שעדיין לא נזכר חיוב הקולבון בכלל, כדי לפרוט אח"כ מי הם החייבים בו. ושנית. מפני שכל הלכות הקולבון הן בעיקרן – ממשנת ר' מאיר, ונראה שחולק בנוגע לכהנים על מ"ג–מ"ד:

footnotes: ³⁷ הו' לו: אלו.

במ"ו ברוב הנוסחאות³⁸: אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים (ו"כהנים" לא נזכרו כאן כלל), ואח"כ הנוסח העיקרי³⁹: השוקל ע"י אשה וכו' (ולא גרסי' "ע"י כהן"), וכך מוכיח גם הסדר בירוש' ובד"ר, בהו' לו וכ"י פ' וב' וה' וק' וכ"י א"פ: עבד, אשה, כהן, קטן (וברא"ש "כהן" במקום "קטן") – כי "כהן" הוספה היא כאן (ואולי גם "עבד", שחסר בקצת נוסחאות גם ברישא).

footnotes: ³⁸ ד"ר, ירוש' כי"ל, הו' לו, כ"י פ' וק' וכ"י א"פ וב' וה' ורא"ש ומאירי, ר' יהוסף אשכנזי וכ"מ. ³⁹ כנוסח הרע"ב ו"אית דגרסי" אצל מ"ש.

אם־כן לא נזכרו "כהנים" כלל בענין קולבון, וזו כנראה שלא כדעת ר' יהודה במ"ד⁴⁰, אלא כדעת ה"חכמים", ולפי דעתם ולדעת ריב"ז, מכיון שהוא נקרא "חוטא" ממשכנין אותו, ולפי דעתם חייב גם בקולבון. ואפשר אפילו, שהעיקר כנוסח כי"א ברישא: ואלו שחייבין בקלבון כהנים לוים וכו', ואם כן, בוודאי שחולק על מ"ג–מ"ד.

footnotes: ⁴⁰ אלא שהכהנים דורשים וכו' – דברי ר' יהודה הם, שכן בירוש' שם מו סע"א: משיבין חכמים לר' יהודה וכו'.

והמשנה היא – משנת ר"מ: היא מחייבת שוקל סתם, ז"א אפילו אם שָקל "שקל" שלם (ולא שני דינרים), בקולבון, וזו כר"מ בתוס' פ"א ח. ועל זו אמר הירוש': מתניתא דר"מ וכו' (הירוש' משובש).

ובסיפא: על ידו ועל יד חבירו וכו' – נוסח כ"י מ' וילקוט תשא וכ"י "ישן" אצל רש"ס (מ"ש): ע"י וע"י חבירו חייב שני קלבונות (ליתא "חייב בקלבון אחד ר"מ אומר"), וא"כ גם זו – סתם כר"מ, וחכמים חולקים עליו וסוברים שאינו חייב אלא קלבון אחד, מכיון שהשוקל שקל שלם פטור לדעתם מקלבון (וכדאי להזכיר כאן שפטרוס נתן על ידו ועל יד ישו סלע, אבל לא קלבון!).

וכן גם: הנותן סלע ליטול⁴¹ שקל חייב שני קלבונות – סתם כר"מ בתוס' שם (ועי' ירוש').

footnotes: ⁴¹ כרוב הנוסחאות.

ובסוף מ"ז: וכמה הוא קלבון מעה כסף דברי ר"מ וחכ"א חצי (פונדיון, בתוס': חצי מעה של ארבע איסרות).

בסתם ספרא, בחוקותי פ"י ה (בכורות נ ע"א) שנינו לענין פודה שדהו: נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשעה פונדיונות. מה טיבו של פונדיון זה קולבון לפרוטרוט; כאן ניתן קולבון של פונדיון לסלע (עי' פי' הראב"ד).

ונראה, כי "חכמים" של כאן הוא ר' יהודה⁴².

footnotes: ⁴² כיו"ב נחלקו ר"מ ור' יהודה לענין חסרון (באונאה ובמע"ש) בתוס' ב"מ פ"ג יז: סלע כמה תהא חסרה וכו' סלע ארבעה איסרות לדינר איסר דברי ר"מ ר' יהודה אומר סלע ארבעה פונדיונות לדינר פונדיון וכו', וכן בתוס' מע"ש פ"ג ו. שיעורו של ר' יהודה הוא אפוא חצי שעורו של ר"מ.

מ"ו–מ"ז הן אפוא ברובן – משנת ‏ר"מ.

משנת "האחין והשותפין וכו' " (במ"ז) – נשנית בלשון זה גם בחולין פ"א מ"ז (בין הכללות), ונתפרשה בבכורות פ"ט מ"ג. נראה אפוא שהיא לקוחה ממשנת־הכללות של ר"ע, ור"מ שנה משנת ר"ע.

פרק ב.

מ"א–מ"ד כולן ר' שמעון הן:

במ"ב: הנותן שקלו לחברו לשקול ע"י ושקלוֹ ע"י עצמו אם נתרמה תרוּמה ("שמיד שנתרמה תרומה היה השקל ברשות הקדש וכשנתנו ע"י עצמו נהנה מן ההקדש") מעל. השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה תרומה (וקרבה בהמה) מעל.

המשנה מוגהת, בהו' לו: התרומה ואח"כ קרבה הבהמה, וכן בד"ר; בכ"י ב': אם נתרמה התרומה קרבה הבהמה, בכ"י א"פ: ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה; כ"י ק': אם נתרמה התרומה ואם קרבה הבהמה. והחילופים האלה, שאינם כלל בסגנון לשון המשנה, מראים שהמשנה מוגהת. ואמנם כבר כתב רש"ס: ה"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו וכו' השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל.

כי בירוש' שם (מו ע"ג) אמרו: אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר ר' לעזר מאן [לא] תנא אם קרבה בהמה רבי שמעון דרבי שמעון אומר⁴³ מיד היה מקבל מעותיו. [ו]הכהנים⁴⁴ זריזין הן.

footnotes: ⁴³ ברייתא בירוש' ספ"ד מח ע"ג. ⁴⁴ כך בשרי"ר, כמו בספ"ד.

ר"ש חולק שם על המשנה (פ"ד מ"ט), שכל המקבל עליו לסַפק סלתות ויינות להקדש "אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה", אלא "מיד היה מקבל מעותיו", ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש"הכהנים זריזין הן". ואף כאן אין אנו צריכים ל"קרבה הבהמה", אלא אם נתרמה התרומה, הרי הוא כאילו קרבה בהמה ומעל (הרא"פ ותקלין חדתין).

"ולא גרסי בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה בהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא, והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו וקרבה הבהמה" (רש"ס).

כי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא⁴⁵.

footnotes: ⁴⁵ והראב"ד בפי' ת"כ חובה פרשה יא ז, והרא"ש והרע"ב נדחקו בזה, עי' מ"ש.

ואין ספק שכהגהתי⁴⁶ העיקר; שכן שנינו בתוס' שקלים פ"א י⁴⁷: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל. לקח בו קיני זבין וכו', המביא חטאתו וכו' מן ההקדש השוקל שיקלי זוזיו⁴⁸ מן ההקדש כיון שלקח ("בו קיני זבין", וה"ה: כיון ששקל; בבבלי: שהוציא) מעל דברי ר' שמעון וחכ"א (בבבלי: ר' יהודה אומר) לא מעל עד שיזרקו הדמים. "חכמים" שנו אפוא: קרבה הבהמה. ו"תניי דבית רבי" שנו בברייתא שלהם כחכמים, שבת"כ ותוס'. וכך פי' הרא"ש (עי' מ"ש) והריבב"ן לפי גירסתנו, שמשנתנו כר' יהודה.

footnotes: ⁴⁶ ומעין הגהת הרא"פ: מאן תנא אם נתרמה תרומה ר' שמעון, אלא שהוא מגיה יותר מדי. ⁴⁷ מעילה פ"א כז, ת"כ חובה פרשה יא ז, בבלי מעילה יט א. ⁴⁸ כ"ה בת"כ כי"ר, וכן בתוס' שקלים כ"י לונדון.

אבל משנתנו מוגהת (ע"פ דבי רבי), ומשנתנו ר"ש היא.

וגם מ"א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם (מו ע"ג): דר' שמעון היא (שבועות פ"ו מ"ה), וכן בבבלי ב"מ נח א בשם ר' יוחנן (המחלוקת מוחלפת בבבלי): הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

וסיפא דמ"א: ואין עולין להן לשנה הבאה – דלא כר' יהודה (יומא סה א).

וכן מ"ג–מ"ד ממשנת ר' שמעון הן:

כי במ"ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה"א מוֹתרן חולין וכו' אלו לחטאת שוין שהמוֹתר נדבה וכו', ובמ"ד: אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וכו'. רבי יהודה אומר אף השקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ"כ יד כולן שוה וכו'.

כולה ר"ש, והוא הוא שהביא את דברי ר' יהודה (החולק על מ"ג) והשיב עליהם (יהודה אומר – ואני אומר).

וא"כ כל שורת המשניות מ"א–מ"ד – משנת ר' שמעון היא.

אבל מ"ה – משנת תנא אחר היא: כי במ"ג שנינו מחלוקת: בש"א מוֹתרן נדבה ובה"א מוֹתרן חולין וכו', וכאן שנינו סתם: מותר שקלים חולין וכו' (מחלוקת ואח"כ סתם!), ושנויים כאן בכלל כמה דברים שלא נזכרו במ"ג בין אלה שמותרן נדבה (ב"שוין): מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבין וכו' וחטאות ואשמות מותריהן נדבה זה הכלל כל שהוא בא לשם חטא (כנו' כי"י) ולשם אשמה (כלשון המשנה בסוף פ"ו!) מותרן נדבה. ואח"כ: מותר עולה לעולה וכו'.

והנה שנינו בת"כ ויקרא פרשה ה ד: ר' אל(י)עזר⁴⁹ אומר מה ת"ל כבשים לעולה ועזים לעולה⁵⁰ שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד, מנין לרבות מותר חטאת מותר אשמות מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים וכו' מותר קרבנות הנזיר והמצורע⁵¹, המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע"ג המזבח יינות שמנים ועופות מניין שימכרו וכו' (=פ"ד מ"ח!) ת"ל כבשים וכו' וחכמים אומרים יפלו לנדבה וכו' (=תמורה פ"ג מ"ד!). ושנוי בת"כ חובה פכ"א ו⁵² סתם כחכמים. ואם כן משנתנו זו – משנת החכמים החולקים על ר' אלעזר היא, וכסתם ת"כ בחובה (ר' יהודה; ר"מ חולק בסוף מ"ו).

footnotes: ⁴⁹ כצ"ל, כנוסח כ"י רומי. ⁵⁰ לרבות תמורה, ליתא בכ"י ר', וט"מ הוא מלעיל. ⁵¹ עי' גם תוס' פ"א יב. ⁵² ועי' ת"כ חובה פרשה י ג–ד.

וכאן נחשב במשנתנו זו מותר "חטאות ואשמות", ואשם יש לו קצבה, ב' סלעים⁵³, חוץ מאשם נזיר ומצורע⁵⁴, אבל "אשמות" שלנו כל אשמות במשמע (וכמפורש בת"כ חובה פרשה י שם), וקשה לפרש "מותר" זה בהקדיש אשם ואבד (עי' ריבב"ן), ואף מותר עשירית האיפה קצובה ב"פרוטה", כריתות י ע"ב⁵⁵ (ותפארת ישראל נדחק) אלא דלא ס"ל טעם דקצבה.

footnotes: ⁵³ כריתות פ"ו מ"ו, ובבלי שם כז א. ⁵⁴ בבלי שם ות"כ חובה פכ"א ז. ⁵⁵ עי' תרביץ ש"ז, 145–148.

אף זה אנו רואים מכאן, שבמשנת ר' אלעזר (ואולי גם במשנת רבנן דר"א) – היתה סמוכה למשנתנו, פ"ב מ"ו, משנת פ"ד מ"ח: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע"ג המזבח יינות וכו'. אלא שרבי ששנה שם משנת תנא אחר (עי' להלן), צירף משנת "המקדיש נכסיו" שם, אגב "המקדיש נכסיו" של מ"ו, שבאה שם אגב "ינתנו לאומנין בשכרן" של מ"ה.

פרק ד.

כנראה – רובו ר' יוסי:

במ"א: שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם (תוס' מנחות פ"י כב) וכו' – בב"מ קיח א – כ"י ה': אמר ר' יוסי הרוצה וכו', וא"כ כולה ר' יוסי.

וכן שנינו במ"ט: כל המקבל עליו לסַפק סלתות וכו' ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. וזו דלא כר' שמעון בברייתא שבירוש' שם (עי' לעיל), אלא כר' יוסי בסוף פ"ז: ר' יוסי אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות.

ונראה אפוא שכל הפרק ר' יוסי חוץ מן מ"ז–מ"ח (שלא נכנסו כאן אלא אגב מ"ו, עי' לעיל), שהן לקוחות כנראה ממשנת ר' אלעזר, ור' אלעזר סובר כר' יהושע במ"ז⁵⁶.

footnotes: ⁵⁶ ראב"ד בת"כ שם ומ"ש כאן.

ואם כך הדבר אין אנו צריכים לידחק ולפרש "דברים ראויים לקרבנות הצבור" שבמ"ו – קטרת כבבלי כריתות ו ע"א: מאי נינהו אי בהמה תנא לה (במ"ז) אי יינות שמנים וסלתות תני לה (במ"ח) וכו', וכן מפורש בירוש' כאן. אלא זו, מ"ו, משנת תנא אחר היא, משנת ר' יוסי.

ואמנם ר' יוסי חולק על מ"ז, בצורתה זו שלפנינו, ואומר בתוס' פ"ב י (צוק'): אמר ר' יוסי הן הן דברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר (כלומר שלא נחלקו כלל), או כנוסח הדפוסים וכ"י ו' ולונדון: ר' יוסי ור' שמעון אומרים דברי ר' אליעזר הן הן דברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר, כלומר שהמחלוקת מוחלפת במשנתנו. ר' יהושע סובר אפוא ש"דמיהן יפלו עם שאר נבסים לבדק הבית".

פרק ז.

מ"א: מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה וכו', – מקושרת עם פ"ו מ"ה, וסתמה: בין קינין לגוזלי עולה קרוב וכו' לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה – סתמא כרבנן דר' יהודה (בפ"ו מ"ה) דקינין הן קיני חובה (ריבב"ן).

ואגבה של מ"א נשנו כל ה"מציאות" שבפרק זה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' (מ"ב) בשר שנמצא בעזרה וכו' (מ"ג), בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' (מ"ד, ור' יהודה חולק כאן!). ובמשנה זו מקושרת מ"ה: בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה וכו' התקינו ב"ד שיהו נסכיה באין משל צבור, ובה קשורות מ"ו–מ"ז: אמר ר' שמעון⁵⁷ שבעה דברים התקינו ב"ד וזה (של מ"ה!) אחד מהן (והשאר:) נכרי ששלח עולתו וכו', ותנאי ב"ד הוא על כ"ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור (מנחות סוף פ"ד: ר' שמעון אומר משל צבור, בבלי נא ב) ר' יהודה אומר משל יורשין וכו'. ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור ר' יוסי⁵⁸ אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות. ת"ק – ר"ש הוא בברייתא שבירוש' סוף פ"ד (עי' לעיל), האומר: מיד היה מקבל מעותיו, וחולק על סתם פ"ד מ"ט: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרָצה. סתם פ"ד הוא ר' יוסי, וסתם (ת"ק) פ"ז – ר' שמעון.

footnotes: ⁵⁷ בתד"א פ"ז, 34 בטעות: רבן שמעון בן גמליאל; משם בויק"ר שלנו, פ"ב ט. ⁵⁸ בתא"ר שם, 35 בטעות: ר' שמעון.

וכוליה פרקין ר' שמעון.

פרק ח.

מ"א–מ"ג הן המשך של ה"מציאות".

מ"א: כל הרוקין הנמצאין וכו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר ("בספר כ"י": וחכמים אומרים, מ"ש, וכן במשנה שבבבלי) וכו', מ"ב: כל הכלים הנמצאין וכו' (כנ"ל), מ"ג: סכין שנמצאת וכו'.

מ"א–מ"ב הן כנראה לא ממשנת ר"ש שבפ"ז, אע"פ שלמשל בסנהד' פ"ג מ"ג (ותוס' שם) שנה ר"ש מחלוקת ר"מ ור' יהודה, ופירש דבריהם. אבל מ"ג יכולה להיות עוד המשך של משנת ר"ש.

ממ"ד ואילך – ישנה לפנינו משנת תנא אחר (אולי משניות תנאים שונים):

מ"ד–מ"ה: פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים וכו' ואת שנטמאת באב הטומאה וכו'. ואגבה נשנו מ"ו–מ"ז: בשר ק"ק שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ וכו'.

ומ"ו–מ"ז – משנת ר' יהודה היא⁵⁹, ור"מ⁶⁰ ור' יוסי⁶¹ חולקין עליו.

footnotes: ⁵⁹ תוס' פ"ג טז ומקוטעת, ת"כ צו פ"ח ו, וכיו"ב תוס' מע"ש פ"ב טז. ⁶⁰ ת"כ ותוס' מע"ש (עי' גם מלאכת שלמה). ⁶¹ תוס' שקלים שם, וכצ"ל: ר' [יוסי] אומר ר' אליעזר וכו'.

ואם־כן גם מ"ד–מ"ה בוודאי ממשנת ר' יהודה הן.

אבל מ"ח כולה היא הוספת תנאים שבסוף המסכת. ורישא: אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה וכו' – אין לה כל קשר כאן, אלא שנשנית כנראה אגב פ"ז מ"ג: אברין עולות.

ואחריה סיום המסכת: השקלים והבכורים אין נוהגין וכו' אבל מעשר דגן⁶² ומעשר בהמה⁶³ והבכורות⁶⁴ נוהגין בין בפני הבית וכו' ר' שמעון אומר וכו'.

footnotes: ⁶² בכורים פ"ב מ"ג וספרי קרח פיס' קיז, קיט. ⁶³ בכורות פ"ט מ"א. ⁶⁴ מדרש תנאים 77.