XVIII. כלים

א. כלים – משנת ר' יוסי¹

footnotes: ¹ [במסכת זו התחיל מו"ר זצ"ל להורותנו באוניברסיטה העברית, והקדים לה פתיחה זו, שבה רמוזים עיקרי שיטתו. לפיכך לא השמטתיה כאן, אע"פ שהרחיב עליהם את הדבור ב"מבוא למשנה".]

בקורת־המקורות של המשנה קרקע בתולה היא עדיין, אף אחרי ההתחלות האחדות הקטנות. וכאן אנו עומדים על קרקע סמוך ובטוח, כאן יש לנו משניות מקבילות של בני הדור או בני הדור הסמוך (תוספתא ומדרשי ההלכה), וכאן יש לנו פירושים וקבלות של אישים הקרובים בזמן (האמוראים, ביחוד הדורות הראשונים של האמוראים). וכך אנו יכולים לברר לפעמים קרובות בלי כל־ספק ממשנת מי מהתנאים לֻקְחה הלכה פלונית.

שני התלמודים התחילו בבקורת־המקורות, הניחו את אבן־פִנָתָהּ, אבל רק אבנים אחדות נוספו אחרי אבני־היסוד והַפִנה האלה².

footnotes: ² רש"ג באגרתו, ס' הקנה דף סא ע"ב מריש פסחים, וס' כריתות, לשון לימודים שער ב' סי' נח, ומן האחרונים: מונה"ז שער יג, רז"פ ב"דרכי המשנה", הופמן "המשנה הראשונה", ישראל לוי Abba Saul; הלוי, "דורות הראשונים", ‏ גרויברט 200, 32 R E J, גינצבורג, Tamid, סיניסינטי 1920, ואלבק Untersuchungen,.

נתחיל מאחרון הראשונים, ר' שמשון מקינון, שדבריו מוליכים אותנו לכלים³.

footnotes: ³ עי' גרויברט במאמרו הנזכר.

בס' כריתות⁴, אומר הר"ש מקינון: נראה אע"פ שרבי סידר המשניות סדורות היו קודם לכן אלא שסָתַם הלכתא… אבל המשנה והמסכתא לא זה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים וכו' ואם רבי סדר המשנה ושִנָה סדר הקדמונים היאך אמר רבי יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

footnotes: ⁴ לשון למודים שער ב' סי' נח.

אמנם אמרו בשם ר' יוחנן (סנהד' פו א): סתם מתני' ר' מאיר וכו' וכולהו אליבא דר"ע: ואמרו בירוש' (יבמות פ"ד ו ע"ב): א"ר יוחנן כל מקום ששנה סתם המשניות רבנין עד שיפרש לו רובו; ובשם ר' שמעון בן לקיש: כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו (שאינה לר"מ) א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג (על ר' יוחנן דאמר "כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – כלומר שהלכה כמותה – עד שיפרש לו רובר", עד שיפרש לו רבו, שהיא דעת יחיד; ר' יוחנן לטעמיה דאמר בכמה מקומות בבבלי "הלכה כסתם משנה". ו"אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן" כמפורש בבבלי בכמה מקומות) אלא דו חמי רוב סתם משניות דר' מאיר.

אמנם כן, הרבה סתם משניות לר"מ הן, אבל רק "הרבה", רק חלק גדול – ואפילו לא החלק היותר גדול – ולא יותר.

שהרי כל האמוראים, למן הראשונים ועד האחרונים, פירשו בכמה מקומות את משנתנו שלא כר"מ אלא כתנא אחר (מתני' ר' פלו' היא, מאן תנא ר' פלו'). ורבים הם למשל הסתמות לר' יהודה ור' שמעון ורבים – לר' יוסי.

כך כל נדרים פי"א – לר' יוסי הוא (נדרים פב א), וכן כל אהלות (עירובין עח ב), וכן ישנן עוד סתמות של ר' יוסי בכמה מקומות (עי' להלן).

ודבר זה בעיקר הדבר מובן מאליו, אם נשים לב לכבוד הגדול שרחש בית הנשיא לר' יוסי. רשב"ג אבי רבי היה "מחבב בכל יום ויום דברי (ר' יוסי) בפני (דברי ר') יהודה" ו"קבע הלכה כר' יוסי"⁵. וגם בנו רבי כיבדהו מאד, קבע הלכה כמותו וקראו "נמוקו (νομική)⁶ עמו"⁷, ואין־ספק על־כן, שהרבה מאד השתמש רבי במשנת ר' יוסי.

footnotes: ⁵ תוס' ברכות פ"ה ב, בבלי פסחים ק ע"ב, ירוש' שם לז סע"ב, ועי' גם הוריות יג ב. ⁶ השוה "נימוס" νόμος "נימוסו" = נימוס שלו. ⁷ גטין סז ב, ירוש' שם ספ"ו מח ע"ב.

ואמנם כן: סתם כלים – ר' יוסי הוא.

כאמור כבר הוכיח ר"ש מקינון מסוף כלים (פ"ל מ"ד) "והאפרכס של זכוכית טהורה. אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ("אבות הטומאות") ויצאת בטהרה ("טהורה")" – שמשנת כלים היתה סדורה כך לפני רבי.

⁸ ר' יוסי בן חלפתא, תלמידו של ר' עקיבא, לא הלך אחרי משנת ר"ע ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת צפורי, תלמידם של ר' חלפתא אביו ור' יוחנן בן נורי, והולך בשיטתה.

footnotes: ⁸ [חלקו העיקרי של המבוא ל"כלים" – שיקעוֹ מו"ר זצ"ל ב"מבוא למשנה" (בפרק "משנת ר' יוסי") בלא כל שינוי לא בתוכן ולא בסגנון. הבאתי כאן ראשי דברים לשם קשור, והלומד ימצא את הדברים לכל פרטיהם למעלה עמ' 127 – 137.]

הרבה ממשנת ר' יוסי נשאר עוד במשנתנו, גם חלקי מסכות גם פרקים שלמים. נתחיל מן היסוד, מ"כלים".

חתימת כלים "א"ר יוסי וכו' ", שכבר עמד עליה הר"ש מקינון, מעידה שרבי השתמש ב"כלים" של ר' יוסי⁹, כי זוהי דרכו של רבי, בשעה שהוא מביא דברי תנא, שהוא עצמו מוסיף על דבריו הסתמיים, מטעימם ומפרשם ומעיר עליהם – להביא דברים אלו ב"אמר ר' פלוני"¹⁰. ואין כאן "חסורי מחסרא", ואין לומר, שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירוֹ אח"כ.

footnotes: ⁹ מעין זה מצאנו בסוף "קינים", והשוה גם חולין פ"ח מ"א ובר' שבחולין צד א. ¹⁰ שבת פי"ב מ"ג, דמאי פ"ג מ"ו.

אנו מוצאים בכלים כמה סתמות של ר' יוסי¹¹. ובכמה מהם סתם רבי במקום אחר (במסכתנו¹² או במסכת אחרת)¹³ כדעת חכמים החולקים על ר' יוסי.

footnotes: ¹¹ פ"א מ"ו–מ"ט, פכ"ג מ"ד, פכ"ז מ"ט, פ"ב מ"ו, מ"ז, פ"ל מ"ג, פ"ח מ"ט, פי"ז מי"ז, פכ"ו מ"ג. ¹² כלים פכ"ד מי"ד. ¹³ נגעים פי"א מי"א.

כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד, מזמן הבית וסמוך לחורבנו¹⁴; ומצד אחר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, ר' יהודה (הרבה מאד) ור' שמעון. וזאת רואים אנו כבר מרוב זכרון התנאים הנזכרים בשמותם: ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודה – כנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים. רבי שׂם אפוא ליסוד משנתו – משנת "כלים" של ר' יוסי, אבל "לא כולה", אלא השתמש הרבה גם במשניות שאר תלמידי ר"ע.

footnotes: ¹⁴ כלים פ"ה מ"י, פ"ו מ"ב, פי"ז מי"ב, פט"ו מ"ו, פי"ח מ"ג.

כך הוסיף רבי כמה דברים, שלא היו במשנת ר' יוסי – ממשניותיהם של חבריו. וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה. וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי. או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת¹⁵. או שהוא שונה במקום סתמו של ר' יוסי – סתם אחר, ואחריו "אמר ר' יוסי", "ר' יוסי אומר".

footnotes: ¹⁵ ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר.

ויש שהוא מביא את דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת בצדה. וכן שנה דברי ר' יוסי כדעת יחיד מפני שחָלקו עליה. ויש ששנה משנה המתנגדת לדעת ר' יוסי, ולא הזכיר כלל את דעתו. ויש שהוא שונה דברי תנא אחד בשמו, והשני – בלשון "חכמים".

וכמה דברים השמיט לגמרי ממשנת ר' יוסי.¹⁶

footnotes: ¹⁶ [עד כאן קצור דברים, מכאן ואילך דברי רבנו בלשונם.]

ואמנם גם ר' יוסי עצמו כבר הזכיר כנראה במשנתו מחלוקת חבריו עליו:

תוס' כלים ב"ב פ"ז ה (לפכ"ט מ"ג): א"ר יוסי אני אומר דבר אחר והם (=חבריי החולקים) אמרו דבר אחד (ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו'), וכן בתוס' אהלות פ"ח ח; תוס' מקואות פ"ג ד: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר¹⁷ מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה וחכמים אומרים (בין) בתחתונה וכו'; תוס' בכורים פ"א ב: ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים וכו' ואני אומר וכו'; תוס' חולין פ"ב יא: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר, ובבבלי חולין לח א (כ"י מ') כהוגן: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר¹⁸. ועי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יוסי מצאתי וכו' א"כ מה ראה ר' מאיר לומר וכו'.

footnotes: ¹⁷ עי' נזיר מט ב (קידוש' נב ב): יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק וכו'. ועי' הוריות יג ב, על ר"מ ור"נ: תורה מבחוץ וכו'; ור' יוסי אמר על ר"מ: אדם גדול וכו', ירוש' ברכות פ"ב ה ע"ב. ¹⁸ ונמצא גם אצל חבריו: תניא ר' יהודה אומר (ר') מאיר היה אומר לכל מטילין וכו' (עירובין יג א), א"ר יהודה חבריי היו אומרים (תוס' כלים ב"ב פ"ו א, עי' משנה פכ"ז מ"ג ופכ"ח מ"ו), א"ר יהודה אני אמרתי דבר אחד והן אמרו וכו' (תוס' שבת פ"ט ח–ט), א"ר יהודה אני אומר דבר אחד והם וכו' (תוס' אהלות פ"ט ז), אמר רשב"ג אני אומר דבר אחד וכו' (תוס' נדה פ"ז ה), תני רשב"ג אומר מאיר (צוק' בטעות:‏ רבי מאיר) היה אומר וכו' וחכמים אומרים וכו' (ירוש' כתובות מ"ו ל סע"ד, תוס' כתובות ספ"ו).

ומחלוקות כאלה שהביא ר' יוסי במשנתו: פלוני אומר – ואגי אומר –, נָסַח רבי בלשון: ר' מאיר אומר – ר' יוסי אומר, או: סתם – ר' יוסי אומר, וכדומה.

חוץ מן הסתמות הנזכרים, שנסתמו ע"פ חבְרי ר' יוסי, ישנם סתמות שסתמם רבי כחבריו בני דורו:

א) ר' מנחם ב"ר יוסי

פ"א מ"ז (המעלה. גם בספרי זוטא 228 בקיצור), בתוס' פ"א יד: ר' מנחם ב"ר יוסי אומר. והוא ר' מנחם ב"ר יוסי סתימתאה¹⁹.

footnotes: ¹⁹ מגילה כו א, כתובות קא ב, ועי' סנהד' סו א: מאן חכמים ר' מנחם ב"ר יוסי הוא, ועי' ב"ב עב ב: אמר רבב"ח אר"ל חרוב וכו' באנו למחלוקת ר' מנחם ב"ר יוסי ורבנן ולימא מחלוקת ר"ש ורבנן (=משנתנו) הא קמ"ל דר' מנחם ב"ר יוסי כר"ש ס"ל.

ואם רבי סָתם כמותו – צריך לומר שבמשנת ר' יוסי היה כתוב במקום זה המעלה הסמוכה לפניה בספרי זוטא: ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה וכו'²⁰, שאם לא כן אין כאן עשר קדושות. אבל אפשר ג"כ, שדעת ר' מנחם נזכרה כבר במשנת ר' יוסי אביו, כמו בתוס' ב"מ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר (במשנה שם פ"י מ"ב: ר' יוסי אומר).

footnotes: ²⁰ השוה: אם טמאה ארץ אחוזתכם, יהושע כב יט.

ב) ר' יוסי בן המשולם

פ"ט מ"ה: ואם ידוע וכו', בתוס' ב"ק פ"ו יח: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם אומר' נגבה לאחר שלושים יום לא נגבה אפילו לאחר שלש שנים (ודלא כתוי"ט).

ג) רבותינו

פי"ח מ"ה: או שמעטה פחות מטפח טהורה, תוס' ב"מ פ"ח ה: בראשונה היו אומרים וכו' (כלשון משנתנו עד "טפח על טפח לוכסן"). רבותינו אומרים גורד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח²¹.

footnotes: ²¹ עי' סדרי טהרות עמ' 369.

ד) מעשה רבי

כך היתה משנת ר' יוסי למשנת רבי.

והשפעת רבי ניכרת בכמה מקומות. כך בהשמטתו שהשמיט בפ"ח מ"א (שהזכרתיה) "א"ר יוסי" שבתוס' ב"ק פ"ו ד, מפני שלדעתו תשובת ר' יוסי ותשובת ר' יוחנן בן נורי אחת היא (תוס' שם)²².

footnotes: ²² בספרא שמעי פרשה ז יא, שנעתקו שם דברי ר' יוסי סיים: אמר לו הוא הנדון (כ"ה בד"ו), ראב"ד: אמר לי (ריב"נ?), בד"ח: אמרו לו, וכ"ה בקרבן אהרן, ועי' ראב"ד.

ובפכ"ח מ"ה: כפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת. ותניא בתוס' ב"ב פ"ו ו: כפה של זקנה שהוא טמא מדרס ונתנוהו לספר ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא (ר"מ מטהר ממדרס ור' יוסי מטמא, מפני שאין כאן שינוי מעשה ולא יצא מידי טומאתו, תוס' שם ומשנה פכ"ה מ"ט). ונסיב לה רבי אליבא דתנאי כי אם טהורה היא כר' מאיר טומאתה "מגע מדרס", וכן שנינו באמת בברייתא שבבבלי (סנהד' מח א)²³: אבל טמא מגע מדרס. אבל משנתנו תפסה בחצי בשיטת ר"מ (טהור מן המדרס) ובחצי בשיטת ר' יוסי (אבל טמא טמא מת). ועי' תוס' ב"מ פי"א ח: סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי וכו'.

footnotes: ²³ עי' רש"י שם וסדרי טהרות 255b ד"ה כפה ישם 255a ד"ה כפה.

ובפ"כ מ"ב – כר' יוסי ב"ר יהודה (סתימתאה!) ולא כרבי, תוס' ב"מ פי"א א: כשיחשוב עליה, וזוהי דעת ת"ק בפכ"ב מ"ב: אבל ר' יוסי אומר שם (כר' יוסי ב"ר יהודה כאן): אין צריך מחשבה.

וכן בפט"ו מ"א (השדה התיבה והמגדל) שלא חילק בין עץ לעצם – דלא כרבי בתוס' ב"ב פ"ד י אלא כר' יוסי ב"ר יהודה.

וכמה סתמות במשנה כולה שלא כרבי²⁴, וכמה דברים ישנם עוד בתוס' כלים בשם רבי, שלא נזכרו כלל במשנה, כרגיל גם בכל המשניות.

footnotes: ²⁴ כמו שהעיר כבר הכריתות שם, ואחריו בספרוינד Zur Redaktion.

אבל בכל אופן – עיבודו של רבי לפנינו: משנתו!

ב. שיורי משנת ר' יוסי – בתוספתא

בעדיות (פ"ב מ"ח) תנן: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין שהוא טמא מדרס ועל שירי תנוד ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו, ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין²⁵.

footnotes: ²⁵ כסא וכו' – בכלים פכ"ב מ"ז – ממשנת ר"מ (?) שר' יהודה מוסיף עליה, ור' יוסי חולק עליה בתוס' ב"ב פ"א יב (עי' לעיל).

אבל בתוס' (עדיות פ"א יג) תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו (לשון המשנה!). סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

וכן בתוס' כלים ב"ב פ"ד ה²⁶: סנדל של קש (="סנדל של סיידין" בבבלי שם) ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

footnotes: ²⁶ ירוש' יבמות פי"ב יב רע"ד ובבלי שבת סו א.

וע"ז מעיר הבבלי שבת שם: והתניא (משנת עדיות!) הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו – ר' יוסי (והשוה "ולא הודו לו חכמים" בתוס' מע"ש).

דבריו אלה של ר"ה, שהיו בוודאי מקובלים בידו²⁷, ומוסבים כנראה גם על "תנור" (בתוס' עדיות הוא רק העתק לשון המשנה), יש להם סמך במשנת כלים פ"ה מ"א: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ועי' תוס' ב"ק פ"ד א: תנור של בנות (=קטן) שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

footnotes: ²⁷ שהוא מסר כמה קבלות בנוגע למקורות המשנה, לפי"א דנדרים, מ"ח דגטין, תמיד ומדות, ועוד.

"חכמים" אלה הם כנראה ר' יוסי, ור' יוסי לא כמו שהיו אומרים בראשונה ולא כר' עקיבא²⁸. ותוס' דכלים (ודעדיות) היא אפוא – משנת ר' יוסי.

footnotes: ²⁸ רב יוסף אומר שם: מאן לא הודו לו ריב"נ וכלים, פי"ז מי"ז, והכל הולך למקום אחד, כי ר' יוסי נמשך כ"פ אחרי רבו זה.

"סנדל של עץ ושל סיידין" (סנדל של קש ושל שעם) הוא סנדל לר"ע ור"מ בין לענין טומאה ובין לענין חליצה ובין לענין שבת.

ובכלים פי"ד מ"ה: סנדל בהמה של²⁹ מתכת טמאין של שעם טהורין.

footnotes: ²⁹ רשב"ם בשבת נט א וכ"י מ': ושל מתכת.

ובתוס' כלים ב"ב פ"ב יא, בפרק המקביל לפכ"ד שלנו תניא: שלשה סנדלים של אדם טמא מדרס של מתכת³⁰ ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.

footnotes: ³⁰ עי' תוס' ב"מ פ"א י: כל הפרצופות וכו' מנעל שלו של מתכת הרי זה טמא טמא מת.

זוהי בוודאי משנת ר' יוסי, שחלק על ר"ע ב"סנדל של סיידין".

וגם משנת שבת פ"ו מ"ח: הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר ("וסימנך סמ"ך סמ"ך"), שייכת לכאן, כי "קב" הוא "סנדל של עץ", ואמרו ביבמות קג ב ל"סנדל של עץ" (שם פי"ב מ"ב): מאן תנא אמר שמואל ר' מאיר היא, ובירוש' יבמות שם מקשרים מתני' דיבמות לתוס' כלים הנ"ל: ר' הילא בשם ר' יוחנן אפילו כולו של עץ כשר מתניתא מסייעא לר' יוחנן סנדל של קש וכו', ומפרשים: לא הודו למדרס; תום' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר, ובתוס' שבת פ"ה (פ"ו) א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו וכו' (כר' יוסי במשנתנו), עי' רמב"ן לשבת שם. ולענין חליצה דין אחד ל"קב הקטע" ול"סנדל של שעם", תוס' יבמות פי"ב י ובבלי קג א.

באותו ענין בתוס' נשארו כנראה עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי, המקבילים לפכ"ד שלנו וחולקים עליו:

1. בפכ"ד מט"ז תנן: שלש סבכות הן של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טְמא מת ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.

אבל בפכ"ח מ"ט: סבכה של זקנה טמאה משום מושב³¹. חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור, ושם סוף מ"י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

footnotes: ³¹ "מושב" במקום "מדרס", גם בפכ"ג מ"ד.

מתאים לזה נמצא בתוס' ב"ב שם פ"ב י: שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס ושל ילדה טמאה טמא מת נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום.

התוס' מתאימה אפוא לפכ"ח בניגוד לפכ"ד! ³²

footnotes: ³² עי' גם פכ"ה מ"י: שביס שלה (של סבכה של זקנה) טמא בפני עצמו, והשוה נגעים פי"א מי"א: כל הראוי ליטמא טמא מת אעפ"י שאינו ראוי ליטמא מדרס וכו' כגון וכו' ושביס של סבכה, אחרי פכ"ד?

2. תוס' שם ט: שלש(ה) מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת³³ ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום³⁴ (שלא כר"מ ור' יהודה, בפי"ח ובתוס' ב"מ!).

footnotes: ³³ עי' תוס' ב"מ פ"ט א: מטה שמוכרים עליה את הכלים ה"ז טמאה טמא מת היתה משמשת ישיבה ושכיבה ה"ז טמאה מדרס. ³⁴ בפי"ח מ"ג: ומלבני בני לוי טהורין, ועי' גם מ"ד ותוס' ב"מ פ"ה ט.

אבל במשנתנו פכ"ד מ"ח:ו שלש מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין (=שמוכרין עליה כלים) טמאה טמא מת, ושל סרגין טהורה מכלום.

3. תוס' שם: שלש(ה) עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות³⁵ טמאה טמא מת ושל סיידין³⁶ ושל צָיוֹרוֹת טהורה מכלום (ועי' גם תוס' ב"מ פ"ט א: עריסה של בנות הרי זז טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס).

footnotes: ³⁵ =קטנים, כמו תוס' ב"ק פ"ד א: תנור של בנות=קטן. ³⁶ כצ"ל בדל"ת.

במשנתנו מתאים לזה כנראה³⁷ פכיד מ"ב:

footnotes: ³⁷ עי' תוס' ב"מ פ"ה יב: עריסה מאימתי מקבלת טומאה וכו' ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה ער שיעשה לה עגלה.

שלש עגלות הן העשוית כקתדרא טמאה מדרס, כמטה טמאה טמא מת ושל אבנים טהורה מכלום. ("אבנים" מתאים כנראה לסיידין וציידין, ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג י: של אזנים³⁸.

footnotes: ³⁸ חושבני עכשיו שבמ"ב: "ושלַאבנים", כתיב מלא במקום: ושלבנים במו "הבנים" בשבת פ"ו מ"ט, וזו משנת ר' יהודה, וביצה סוף פ"ב משנת חכמים, שר' יהודה חולק שם.

בתוס' כלים נשארו כמובן גם שׂרידים אחרים ממשנת ר' יוסי. חוץ מאלה שנזכרו בפירוש בשמו (עי' לעיל), לקוח ממשנתו, למשל:

תוס' ב"ב פ"ו ט: שלש על שלש שעשה לאספלונית³⁹ מלוֹגמא (μάλαγμα) ורטיה טמאה רשב"ג אומר אספלנית טהורה⁴⁰ מלוגמא ורטיה טמאה, וכן היה רשב"ג אומר העושה אספלנית מן הסמנים טהורה ומן העשבים טמאה מפני שהיא מנערת (= ננערת). ובעור איספלוני[ת] טהורה מלוגמא ורטייה טמאה.

footnotes: ³⁹ "תחבושת", מל' רומי splenium. ⁴⁰ כ"ה בר"ש וכצ"ל.

אבל במשנתנו פכ"ח מ"ג ו העושה אספלנית בין בבגד ובין בעור טהורה, ר' יוסי אומר על העור טהור מלוגמא בבגד טהורה ובעור טמאה. רשב"ג אומר אף בבגד טמאה מפני שהיא ננערת.

ובעור וכו' ", שבתוס' – הוא אפוא משנת ר' יוסי, וע"כ נראה שכל הפיסקא לקוחה בתוס' משם. עד משנת ר' יוסי בתוס' במסכות אחרות עוד נדבר.

ג. יחוסה של כלים לשאר מסכות

1. על יחוסה של כלים פי"ז מי"ז לסוכה פ"א מי"א העירותי כבר (לעיל עמ' 129).

2. פט"ו מ"ו: הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, אבל בשבת פ"ו מ"ח: אנקטמון⁴¹ טהורים. וכבר נתקשו בו הראשונים⁴². אבל בתוס' שבת פ"ה (פ"ו) ב: הנקטמין⁴³ טמאין, וזו היא משנת ר' יוסי, שהרבה ממנה בתוס' שבת (עי' להלן).

footnotes: ⁴¹ ניקטמון, לוקטמון, ὄνος κατ᾿ ὦμον. ⁴² ע' פי' הגאונים שלי עמ' 40 הע' 20–23. ⁴³ צוק' וראב"ן בשאלתו לרשב"ם: בדפו': הגדמין, קרי: הנגדמין.

ומשנת שבת שם – ר' מאיר.

3. פי"ב מ"ג: כסוי טני וכו' ר"ג מטמא וכו', מ"ד: מסמר הגרע טמא ושל אבן השעות טהור ר"צ מטמא, מסמר הגרדי טמא וארון של גָרוֹסוֹת ר"צ מטמא וכו', מ"ה (אחרי שתי הלכות אחרות ב"מסמר"): מסמר של שלחני טהור ור"צ מטמא (ואחריו:) שלשה דברים ר"צ מטמא וכו', מ"ו: ארבעה דברים ר"ג מטמא וכו' כסוי טני וכו', וכל זה (מן "שלשה דברים" והלאה) לקוח מעדיות פ"ג מ"ח, ור' יהודה היא, כסיפא דמ"ו, (עי' לעיל סתם) ועי' להלן "ספרא" אות 5.

4. פ"ה מ"ה = עדיות פ"ז מ"ח: העיד מנחם וכו' שהיו אומרים חילוף הדברים.

*4) פ"ה מ"י: חתכו חוליות וכו' = עדיות פ"ז מ"ז: הם העידו וכו' שר' אליעזר וכו'.

5. פט"ו מ"ב: ארוכות של נחתומין טמאות ושל וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, אבל בעדיות פ"ז מ"ז תנן: הן העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות שר' אליעזר מטהר, אבל ר' יוסי שנה מחלוקת ר"א וחכמים לא ל"ארוכות של נחתומים" אלא ל"דף של נחתומים", וכן היא שנויה באמת בתוס' עדיות פ"ב א: ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור (=כלים פ"ב מ"ח) וכו' דף של נחתומים וכו' מנעל על האימום (=כלים פכ"ו מ"ד)⁴⁴ וכו' חיתכו חוליות וכו' (=כלים פ"ה מ"י), וכן בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין וכו' שהוא טמא שר' אליעזר מטמא.

footnotes: ⁴⁴ ועי' סנהד' סח א ואדר"נ פכ"ה, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ד ז.

– בתוס' עדיות שם הוא אפוא משנת ר' יוסי.

6. פכ"ו מ"ד: כל חמתות צרורות טהורות וכו', עי' עדיות פ"ה מ"א: החמת בש"א וכו', ועי' תוס' כלים ב"מ פי"א ב.

7. פ"ט מ"ב: חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומינקת בתוכה וכו' בש"א וכו' חזרו ב"ה וכו'. ובקצרה פ"י מ"א: על הכל מצילין וכו'. אהלות פ"ה מ"ג: היתה שלמה בה"א מצלת על הכל וכו' חזרו ב"ה וכו'; אהלות פט"ו מ"ט: חבית שהיא מלאה משקין וכו'. עדיות פ"א מי"ד: כלי חרס מציל על הכל כדברי ב"ה וכו' אמרו להם ב"ה וכו' אמרו להם ב"ש וכו' חזרו ב"ה וכו' (הוויכוח גם בתוס' אהלות פט"ו ט: אמר ר"א ב"ר שמעון בזו בית שמאי מטמאין וכו', ועי' בתוס' שם ספ"ה).

משנת אהלות מתאימה לכלים.

8. פ"ח מ"ד: קדירה שהיא נתונה בתנור וכו', פרה פ"ח מ"ו: אין כלי חרש מטמא חברו וכו', ועי' ספרי זוטא חקת יט א [הוצאתי עמ' 16]: [טהורי] כלי חרס שהיו משולשלים לאוירו של תנור ב[מ]קום הנגוב וכו'.

9. פ"ח מ"י: היה פונדיון לתוך פיו ר' יוסי אומר אם לצמאו טמא, מקואות פ"ח מ"ה: נדה שנתנה מעות בפיה וכו' טמאה היא על גב רוקה (עי' ר"ש שם).

10. פי"א מ"ד: ברזל טמא שבללו וכו' = מכשירין פ"ב מ"ג (אגב).

11. פי"ג מ"ו = טבול יום פ"ד מ"ו (דרך אגב, עי' תוס' שם פ"ב יד ור"ש, דקאי "ועל כולן אמר ר' יהושע" וכו' גם על מ"ה).

12. פי"ז מי"א: והשותה כמלוא לוגמיו ביוה"כ, ומי"ב: האוכל ביוה"כ וכו', יומא מ"ח מ"א.

13. שם מי"א: וכמזון שתי סעודות לערוב וכו', עירובין פ"ח מ"ב: כמה הוא שעורו מזון שתי סעודות לכל אחד; ושאחריו: מזונו לחול וכו' – הוא מעריכת רבי (בעירובין: ר' יוחנן ב"ב – ר' שמעון).

14. שם מי"ב: וגריס נגעים כגריס הקלקי, נגעים פ"ו מ"א.

15. שם מי"ב: ושנעשה בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול, אהלות פי"ג מ"א.

16. פט"ז מ"ז: שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, טהרות פ"ח מ"ו, מכשירין פ"ג מ"ח ופ"ז מ"א (ר"ע איגר).

17. פכ"ה מ"ט: כלי הקדש וכו', חגיגה פ"ג מ"א, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ג יב: א"ר יוסי וכו' (וכן בתוס' חגיגה).

18. פכ"ד – עי' לעיל.

ד. יחוסה למדרשי־הלכה

ת"כ משתמשת כאן – כמו תמיד – במשנת רבי, עם הוספות מן הברייתות, עד שאין כלים יוצאת מכלל שאר מסכות המשנה:

1. פ"ב מ"ב: הדקין וכו' ועד חצבים גדולים בלוג = ספרא שמיני פרשה ז' ב' (מיכן אמרו), ואחריו: נשתקע וכו' = תוס' ב"ק פ"ב ב'.

2. פ"ב מ"ג: והמטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס = ספרא שם ד: פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס, עי' לעיל.

3. פ"ה מ"א: איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו וכו' – ספרא שם פ"י ו: מאימתי מקבל טומאה (כלשון זה גם בתוס' ב"ק פ"ד ב) משיסיקנו וכו'.

4. שם מ"ב: האבן היוצא וכו' – ספרא שם י': מיכן אמרו האבן וכו' אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהן טמאה לא אמרו וכו'.

5. שם מ"ז: תגור שנטמא וכו' ושנים הקטנים טהורין – ספרא שם ב–ג (מיכן אמרו); אבל בספרא עוד: חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי אפשר = תוס' ב"ק פ"ד ח.

אבל בפי"ב מ"ו תנן: ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין וכו' וטבלא שנחלקה לשנים ומודים חכמים לר"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור. וזוהי משנת ר' יהודה⁴⁵. ו"חלקו לשנים והם שוים וכו' " – כר"ג ולא כחכמים. וזוהי לנכון משנת ר' יוסי, שהשמיטה רבי, ולדידיה נ"ל שבאחד גדול ואחד קטן נחלקו אבל בשוים מודים חכמים שטמאים.

footnotes: ⁴⁵ כמו שכתבתי לעיל אצל יחוסו של כלים למסכות אחרות, אות 3.

ונפלא שספרא הוא ר' יהודה, ותני בשנים שוים טמא כר"ג לדידיה. (ואפשר דר' יהודה בתוס' דייק "כשנים בחברו" שע"ז לא נחלקו⁴⁶ אבל אחד גדול מחבירו נחלקו בו וחכמים מטהרין, ומתני' דפי"ב מ"ו דלא כר' יהודה, ומתני' דפ"ה מ"ז דלא כר' יהודה. וצ"ע)

footnotes: ⁴⁶ וש"השנים שוין" גליון הוא!

6. שם מ"ט: תנור שבא מחותך וכו' – ספרא שם ד' (מיכאן אמרו).

7. שם מי"א: תנור של אבן וכו' – שם ז–ח (מיכן אמרו).

8. פ"ו מ"ב: האבן שהיה שופת וכו' – ספרא שם ט:…טמאה מפני שיש לו נתיצה. עליה וכו' טהורה מפני שאין לו נתיצה. עליה ועל הזיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור – תוס' ב"ק פ"ה ג: ר' יהודה אומר עליו ועל הזיז וכו' וסתם ספרא ר' יהודה.

9. פ"ח מ"א: כוורת פחותה וכו' – ספרא שם פרשה ז י (מיכן אמרו): ר' אליעזר אומר מצלת אמר ר' אליעזר וכו', אמרו לו וכו' (כבמשנה), ושם יא: אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר וכו' א"ר יוסי אמרתי לו לריב"נ וכו' אמר לו (קרי: אמרו לו, או: אמר רבי) הוא הנדון = תוס' ב"ק פ"ו ד, ושם: אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ (ורבי הוא שהשמיט במשנתנו את דברי ר' יוסי, וכתב תשובת רִיב"נ בלשון "אמרו לו", אבל הספרא חיבר ללשון המשנה את התוס', ויצאו הדברים של ריב"נ כפולים, עי' ראב"ד).

10. פט"ו מ"א: השידה והתבה וכו' – ספרא שם פרשה ו ה–ו: יכול השידה וכו' ביבש ת"ל מ[כל] כלי עץ ולא כל כלי עץ או יכול שאני מוציא דרדור עגלה וכו' (ו') רמ"א כל שמנו חכמים בטהרה וכו' ר"י אומר כל שמנו חכמים בטומאה וכו' אין בין וכו', ושם ז נוסף: ר' נחמיה אומר קופות וכו' – תוס' ב"מ פ"ה א.

11. מחצלת הקנים וכו' – ספרא מצורע זבים פרק ב ב.

12. פי"ט מ"ב: החבל וכו' – ספרא מצורע זבים פרשה ב ד.

13. פ"כ מ"א (בלי דברי ר' יהודה!), פי"ט מ"ט (ועי' תוס' ב"מ פ"י ג), פ"כ מ"ב (עריבה מב' לוג וכו') ומ"ד (עריבה גדולה) – ספרא שם פרק ב ג–ה (אבל ג שם: או יכול שאני מרבה הסרוד והדף של נחתומין וכו', ובמתני' תנן פט"ו מ"ב: דף של נחתומין וכו' וחכמים מטמאין, סרוד של נחתומין טמא, ועי' מש"כ ל"דף של נחתומין" לעיל, "יחוסו של כלים לעדיות").

14. פכ"ג מ"ב – ספרא שם פ"ג יא.

1. כלים פ"א מ"ו–מ"ט – בס"ז נשא ה ב (228) משנת ר' יוסי (עי' לעיל).

2. פ"ב מ"ה: כסוי כדי יין וכו' – ס"ז חקת יט טו (הוצאתי עמ' 27 שו' 17: כסוי כדי וכו' וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן, ועי' כלים פי"ד מ"ג: וכל הכיסויין (של מתכות!) טהורין.

3. פ"י מ"א: אלו כלים וכו' – ס"ז שם (הוצאתי עמ' 25 שו' 13), ומוסיף: וכלי חרסית.

4. פ"י מ"ב: במה מקיפין וכו' – סז שם (שו' 26): [……….] בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון (κασσίτερος), אבל במשנתנו: אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואין צמיד, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ז: אין מקיפין בקסטרון מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ואם עשאו לחיזוק הרי זה מציל, ועי' כלים פ"ל מ"ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ג ד: אבל חבית שנקבה ועשאה בבעץ ובקנטרין (= ובגסטרין) ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסיס.

5. פ"ט מ"ח: תנור שניקב וכו' – ס"ז שם (הוצאתי עמ' 27 שו' 10): שעורו מלא חוץ תמרה (כצ"ל) כפול דברי ב"ש בה"א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא כוש דולק נכנס, מן הצד נכנס ומן האמצע אינו נכנס, ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שניקבה וכו' של שיפון מן הצד נכנס ומן האמצע אינו נכנס רש"א מן האמצע ניכנס מן הצד אינו ניכנס. לפי נוסח זה ת"ק הוא ר' יהודה (ועי' להלן עמ' 475 הע' 50).

6. פי"א מ"ח: כל תכשיטי נשים טמאים. עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות. וטבעת (הו' לו: טבעת) בין שיש לה חותם בין שאין לה חותם ונזמי האף – ס"ז מטות לא כג (330): כלים שאינם עשויים למלאכה אבל עשויים לנאוי אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף, "טבעת בין וכו' "שבמשנתנו – הוספת השונים היא בניגוד לשבת פ"ו מ"א (עי' בבלי נט ב, ס ע"א וכרנב"י: טומאה אשבת קרמית), ועי' תוס' ב"מ פ"ב א–ב!

הספרי במדבר, שאינו מדבי ר"ע אלא דבי ר' ישמעאל, אינו משתמש במשנתנו, משנת רבי.

1. ספרי חקת פיס' קכ"ו: מיכן אמרו כלים מצילים צמיד (ר"מ אהלות פ"ה מ"ג ור' הלל: בצמיד) פתיל באהל המת אוהלים בכסוי, ילקוט: כלים המצילין בצמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע; משנה נגעים פי"ג מי"ב: ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל מציל מכוסה בבית המנוגע וכו' (תוס" פ"ז יג).

2. ספרי שם: וכל כלי פתוח מיכן אמרו חבית שכפאה על פיה מירחה בטיט מן הצדדים טמאה וכו', כלים פ"י מ"א: היו כפויים על פיהן מצילים כל שתחתיהן עד התהום ר' אליעזר מטמא, ועי' תוס' ב"ק פ"ז ו.

הלקוחות שתי המשניות שבספרי ממשנת ר' יוסי?

ה. חלוקת התוס' לתלתא בבי

חלוקת התוס' לשלש בבות אינה ע"פ גודל המסכת וכמות הפרקים, כחלוקת ב"ק ב"מ וב"ב דנזיקין (ל"ג פרקים לשלשה חלקים שוים בני אחד עשר פרק) כאן ב"ק ז' פרקים, ב"מ י"א פרק וב"ב ז' פרקים. אלא שחלוקת תוס' כלים תלויה – בחלוקת המשנה. גם היא נחלקה לשלש בבות: ב"ק – עד סוף פ"י, ב"מ – פי"א–פ"כ, וב"ב – פכ"א–פ"ל.

חלוקה זו ישנה עוד במקצת בכ"י מ'. שם כתוב אחרי פ"י: סליק פירקא וסליק לה בבא קמא דמס' כלים… בבא מציעא… כלי מתכות וכו'. וכן בפירוש הגאונים בתחילת פי"א (הוצאתי עמ' 20 שורה 3): באבא מיצעיתא, וחלוקה זו היתה לפני רש"ג בתג"ק סי' עב (דף כ ע"ב): כמה שמפורש בפרק כל הכלים יש להם אחוריים ותוך (=כלים פכ"ה מ"א) בבא בתרא דמסכתא, והערוך ע' ארנס: והיא האימה ששנינו בבבא מציעא דכלים (=פי"א מ"ו).

ע"פ חלוקה זו של המשנה נחלקה התוס' לחלקים שאינם שוים בכמותם כלל, אבל מקבילים לבבות של המשנה.

ו. אופיה

הרושם הכללי והחיצוני, הוא שר' יוסי ההיסטוריון מרבה בשמות ובמקורות הלכותיו: "ר' עקיבא אומר", בכמה מקומות: "זו משנת ר"ע משנה ראשונה". מרבה להשתמש במשנה הישנה, ושרידיה (כמו שהעירותי) ניכרים עוד; מרבה להשתמש באוצר לשוני ישן: צפורן (תוס' שבת), כפיס (כופת), ב"ב פ"א, תוס' כלים, תוס' שבת: בא ר' יוחנן אצל אבא חלפתא. במסכת זו נזכר כ"פ ר' אליעזר, שרבי מיעט להזכירו (אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין) ולא הזכירו אלא בתוך משנת ר' יהודה או ר' יוסי.

ז. הערות ופירושים

א) למשנת כלים

פרק א

מ"א ספרו. ד"ר וד"ו ועוד: ספירו, וכ"ה במו"ק ז ב גם בדפוסים, וכ"ה בב"ב ט ב בכי"י. וכן בנזיר פ"ז מ"ג בכי"י ורע"ב ומש' שבירושלמי, ובירוש' שם נו סע"ג; וכתב ר' שלמה עדני ב"מלאכת שלמה" לנזיר שם: וימי סְפִירוֹ כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א. והוא לדעת לוי (במלונו) כמו "אֲהִילוֹ"⁴⁷ (אֲהִילָה), גְּנֵיבו⁴⁸ (גְּנֵיבָה), במקום "סְפִירָתו". אבל רי"א (=ר' יהוסף אשכנזי) נקד: סְפָרוֹ הפ"א בקמץ (מ"ש כאן), מן "הסְפָר" שבדה"ב ב טז. והשוה גם "כֶפֶל"⁴⁹ – כפֵילוֹ⁵⁰, ואולי אף כאן "סְפֵירו" מן "סָפֶר". ימי־ספר נמצא בת"כ ריש מצורע.

footnotes: ⁴⁷ נזיר שם מ"ב. ⁴⁸ ירוש' סוטה ספ"ג יט סע"ב, [מדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, 192]. ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1258. ⁴⁹ [אבל ר' שלמה עדני כותב במ"ש לב"ק רפ"ז: וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הכ"ף בקמץ והפ"א בצירי (= כָפֵל). ולפי זה משמע דהוה כמו גזל במוכרת (=בנפרד) וגָזֶל (צ"ל וְגֵזֶל) בסמוך. וקרא דכתיב באיוב סי' מא (פסוק ה) בכסל רסנו שהוא נקיד בשש נקודות הטעם הוא זה משום דהוי סמוך. – עצ"ם). ⁵⁰ ירוש' סוטה שם וב"ק סה ב [ומדרשב"י שם] ועוד.

מ"ב לטמא בגדים (במגע) וחשוכי בגדים במגע. "במגע" הראשון ליתא בהו' לו, כי"י פ' וב', הוצ' דרנבורג, ד"ק ואמ"ד ועוד, ומחקוהו גם רב"א (=ר' בצלאל אשכנזי) ורי"א. כלומר: לטמא בגדים שעליו, ואלה שאין עליהם בגדים – מטמאים בגדים וכלים במגע, מפני שהם מטמאים בחיבורם בטומאה כל בגדים וכלים, שהם נוגעים בהם⁵¹, ועי' מי נפתוח,

footnotes: ⁵¹ עי' ב"ב מ ב וראשונים ורע"ב כאן.

מ"ג שהוא מטמא משכב תחתון וכו'. וכן שנינו בנדה פ"ד מ"א: והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות, וכן בנדה פ"ה מ"ד: בת שלש שנים ויום אחד וכו' ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ובת"כ מצורע זבים פ"ז ג–ד⁵² תניא: מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא יטמא אדם וכלי חרס או מה היא מטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים יכול אף הוא יטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים ת"ל ותהי וכו' וכל המשכב וכו' שאין ת"ל אלא שנתקו (הכתוב)⁵³ מטומאה חמורה והביאו לטומאה⁵⁴ קלה שלא יטמא אלא אוכלים ומשקים. נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. וכן שנינו בזבים פ"ה מי"א: בעל קרי כמגע שרץ (=ראשון) ובועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין⁵⁵.

footnotes: ⁵² בבלי נדה לג א. ⁵³ ליתא בכ"י רומי. ⁵⁴ בכי"ר: ותלאו בטומאה. ⁵⁵ ומת וטמא־מת אינם מטמאים משכב ומושב.

ואמרו בבבלי⁵⁶: מאי משככ תחתון כעליון אילימא דאי איכא עשר מצעות ויתיב עלייהו מטמו להו פשיטא דהא דרס להו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב וכו'. אבל בתוס' כאן⁵⁷ שנינו: חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר התחתון כעליון. ופירושו כפשוטו: "דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו" דשניהן אינן רק ראשון, והא דנקט הש"ס כעליונו של זב לאו דוקא "אלא משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי וכו' " (תפארת ישראל).

footnotes: ⁵⁶ נדה לב סע"ב. ⁵⁷ כלים ב"ק פ"א ג.

מ"ה חזר להיות בועל נדה. רע"ב: "והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי וכו' משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא". אבל בתוס' (פ"א ד) תניא באמת: ר ' נתן אומר חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד.

כדי להעלות ארוכה. בתוס' נשנו תחילה "עשר קדושות", ואחריהן בהי"ג: וכמה היא כדי וכו', ואחריו: ר' מנחם בר' יוסי וכו'. ונראה שזה לקוח ממקור אחר. ובדבר "ארוכה" עי' גם תוס' חולין פ"ג ב: ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה = ולא נשתייר הימנו כזית (כנוס' המשניות), במשנת חולין פ"ג מ"א⁵⁸, ועי' תוי"ט כאן.

footnotes: ⁵⁸ עי' מבוא לנוסח המשנה, 25–26.

מ"ו והבכורים. "בכורים" אינם משום קדושת הארץ, אלא משום שהם חובת הארץ ואינם נוהגים אלא בארץ⁵⁹. וכבר הקשה מ"ש דהוה ליה למיתני "העומר ושתי הלחם והבכורים". שכן רגיל לשנות "עומר ושתי הלחם" בהדי הדדי⁶⁰, ו"אין מביאין בכורים קודם לעצרת"⁶¹. ובאמת בס"ז נשא ה ב (ע"פ הילקוט) יש רק "העומר ושתי הלחם"⁶². ובירוש' שקלים רפ"ד מובאת המשנה כבמשניות, אבל בכי"מ (בגליון): בכורים ועומר ושתי הלחם⁶³, ועי' חלה פ"ד מי"א ותוס' כאן פ"א ה שמביאין בכורים מסוריא. אלא שלריה"ג אין מביאין אפי' מעבר הירדן, מפני "שאינה ארץ זבת חלב ודבש"⁶⁴. ועי' מדר"י פסחא רפי"ז 63: ריהג"א וכו' שומע אני כל הפירות⁶⁵ במשמע הרי אתה דן וכו' מה להלן בארץ ה' עממים וכו'⁶⁶.

footnotes: ⁵⁹ כמו שהעיר באליה רבא. ⁶⁰ פסחים פ"ז מ"ב ומנחות פ"ח מ"א. ⁶¹ בכורים פ"א מ"ג. ⁶² אלא שבמה"ג שנה ע"פ המשניות "העומר ושתי הלחם והבכורים", וכ"ה ברמב"ם ה' בית הבחירה פ"ז הי"ב, וכ"ה בכ"י ב': ובבמד"ר נשא כבמשנה. ⁶³ וכ"ה בה"ג ה' סופרים. ⁶⁴ בכורים פ"א מ"י וספרי תבא פיס' שא [ומדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד, 39]. ⁶⁵ [כך נוסח כ"י א"מ ומ' ודפו' ויל'; נ"א: הארצות, ועי' הע' הורוויץ.] ⁶⁶ ועי' ב"ב פא א: אשר תביא מארצך ההיא למעוטי חו"ל (והביאו הר"ש).

ונראה ש"הבכורים" תוספת היא במשנה, וכן מחקו הגר"א בהגהותיו. ובהוצ' לו: ושתי הלחם ולחם הפנים!

מ"ז עיירות וכו'. תוס' ספ"א – בשם ר' מנחם בר' יוסי – סתימתאה. ובס"ז ליתא "ומסבבין וכו' ". ואם ננכה מעלה זו צריכים להוסיף את המעלה של ס"ז בין יהודה ועבר הירדן. ובתוס' נשנו הי"ג–הי"ד על־פי מקור אחר, כמו שיוצא מסדר ההלכות.

מ"ט ופרועי ראש. בס"ז תניא: פרועי ראש ושתויי יין (עי' תוי"ט)⁶⁷, וכלל בין־האולם והיכל יחד, כר' יוסי.

footnotes: ⁶⁷ עי' "מבוא למשנה" (לעיל עמ' 127/8).

שלא רחוץ ידים ורגלים. סתמא כר"מ בתוס', דבין האולם מותר ליכנס שלא רחוץ ידים, ור' יוסי פליג.

פרק ב

מ"א וכלי עצם. נתרבה מ"וכל מעשה עזים" (במ' לא כ)⁶⁸. "מעשה עזים" מקביל ל"שק" שבשמיני (ויק' יא לב), כי סתם "שק" עשוי מן "העזים"⁶⁹. אבל מכיון שהוציאו הכתוב בלשון "מעשה עזים" למדו ממנו "דבר הבא⁷⁰ מן העזים, מן הקרנים ומן הטלפים". וכן תרגם יונתן (במ' לא כ): וכל עובד מעזי קרנא וגרמא, אבל אונקלוס ורס"ג תרגמו כפשוטו.

footnotes: ⁶⁸ חולין כה א, ת"כ שמיני סוף פרשה ט'. ⁶⁹ ת"כ שמיני פ"ח ד, שבת סד א. ⁷⁰ בת"כ: לרבות כל (כי"ר: את כל) העשוי מן וכו'.

ומיטמאין מאחוריהן. ד"ר וכו': ומטמאין… ואינם מטמאין, דרנב': ומטמאין… ואינן מיטמאין, לו: ומטמאים… ואינם מטמאים, פ': ומטמים… ואינן מיטמין, ק': ומיטמין… ואינן מטמין. גם ר"י (שבת טז א) גריס: ומטמאין מאחוריהן, אבל פירושו דחוק. ובת"כ שמיני פרשה ז ח תניא: או מרובה מידת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו⁷¹.

footnotes: ⁷¹ ועי' כאן מ"ג ובת"כ שם ה"ד.

ונראה דמשבשתא היא ותני: ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין (ו"מגביהן" גליון הוא), וכן במשנה⁷² ובת"כ תמיד "מאחוריו" ולא "מגבו", ורק בברייתא שבבבלי "מגבו".

footnotes: ⁷² להלן מ"ג ופכ"ז מ"א ועוד.

ושבירתן היא טהרתן. ככתוב "ואותו תשבורו" (ויק' יא לג), שתנור וכירים יתץ" (לה), ומכאן והלאה אין עליהם תורת כלים. ת"כ שמיני פרשה ז יג: ואם כן למה נאמר ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו.

מ"ב וקרקרותיהן בבלי חולין נד ב ודפו"י כאן: הן וקרקרותיהן, וכ"ה בתוס' ות"כ, אבל בכי"י: קרקרותיהן.

קרקרת (קורקורת), ערבית قرقر, אשורית ḳakkaru (=קרקר). קרקע = קערקער, ער' قعر – קרקע הבאר.

חצבים אשורית h̭aşbu, חצבא.

מ"ג טבלה בד"ר, הו' לו, כי"י פ' וק': וטבלה.

סילון = σωλήν, סורית: סילונא, צנור חקוק בקנה וכדומה (שבת לט ב).

וכבכב. רע"ב: כלי שמכסים בו וכו' ש"כל המשמש כפוי וכו' " – לשון התוס' (פ"ב ה), אבל זה נשנה שם אחרי "כיסוי אלפס" (=מ"ה) ול"כיסוי כבכב"! ושם ה"ח שנינו: העשוי לכך ולכך⁷³ כגון הכבכב והאילפס הקדירה וכו', ובכן כלי הוא ולא כיסוי.

footnotes: ⁷³ =למשקין ולאוכלין, פ"ג א.

לסל הפת. ד"ר: סל הפת, הו' לו: סל לפת.

זה הכלל. עי' ת"כ שמיני פרשה ז ה, ועי' להלן פכ"ו מ"א.

מ"ד פותח־גומר. כלומר: מתחיל בה ומסיים בה (יכין).

של מדה. בתוס': כשלמדה.

ומריח בה. בתוס': ומדיח בו את הלוקח, וכן "מדיח" בכי"י ק' ופ' ומ'. ואפשר ש"ומדיח" עיקר, מפני שהמחלוקת היא אם לשנות: א) מפני שהוא מדה, ב) מפני שהוא מדיח בו. והשוה "קרב לגבי דהינא ואידהן" (שבוע' מז ב), ועי' תוס' תרומ' פ"י י: אין הזר נמנע מלשמשנו אע"פ שניסך ממנו, ועי' ב"ק פ"ח מ"ו: ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.

מ"ה כסוי כדי יין וכו' בפי"ד מ"ג תנן (בכלי מתכות): וכל הכיסויין טהורין, ובתוס' כאן נוסף: שמשמש בהן עראי ומשליכן.

וכסוי חביות ניירות. חביות של נייר, פפירוס, הן אפיפיירות שבמשנה (פי"ז מ"ג) וכלי פפיר שבתוס' (כלים ב"מ פ"ה טו), והם הם "כלי גומא" שבישע' יח ב. ועי' כלים פי"ז מט"ו: העושה כיס… מן הנייר טמא (רע"א). "אֳנִי גומא" מזכיר גם פליניוס (לעף, Requizilen). נייר – אשורית nijaru.

ואם התקינן⁷⁴ לתשמיש טמאין. וכן שנינו בס"ז חקת יט טו [הוצאתי 27]: כסוי כדי וכו' וכסויי ספחין הרי אלו כל שהן⁷⁵.

footnotes: ⁷⁴ [כצ"ל כנוס' הו' לו, בדפו': התקינו.] ⁷⁵ =אם ניקבו כל שהן טהורין.

שהיא מסננת לתוכו. בתוס': שמצננת, וכן ברמב"ם הל' טומאת כלים פי"ח ה"ה⁷⁶: מצננת לתוכו היד; אבל א"א לומר "מצננת לתוכו" אלא "בתוכו", ואפי' ל"מסננת" אינו מתאים "לתוכו" אלא "בתוכו". וחוץ מזה. אם אינו נקוב, כיצד היא "מסננת" לתוכו? אבל נראה לשנות: מסנקת (מצנקת) כמו "המסנק את הטיט לצדדין"⁷⁷, "סונקין אותן לצדי המזבח"⁷⁸, "וצנקן בזויות באוקינוס"⁷⁹. וכבר כתב התוי"ט דלא פליגי, שזה שנה בלשונו: שהיא מסנקת לתוכו את הירק, וזה – בלשונו: שהיא הופכת עליו את הרונקי. רונקי (בער' رىق) – "מים עכורים", וכאן – הירקות השלוקים.

footnotes: ⁷⁶ בדפוי"י וכי"י (עי' מלאכת שלמה). ⁷⁷ מקואות פ"ב מ"ו. ⁷⁸ תמיד פ"ב מ"א. ⁷⁹ ב"ר פ"ה, כ"י פ', תיאודור 33.

מ"ו ראב"צ מטהר ר' יוסי מטמא וכו'. בד"ר⁸⁰: ראב"צ מטמא ר' יוסי מטהר מפני שהוא מוציא, וכן היה כנראה נוסח הרמב"ם שכתב (בפי"ח ה"ח): טיטרוס⁸¹ אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

footnotes: ⁸⁰ וכן היה בכ"י ב', והוגה. ⁸¹ = διάτορος = נקוב.

מ"ז וקלמריס. בכי"י (וכן הגאון): וקלמרין, καλαμάριον, בית־דיו וקולמוס, ולשון יוני הוא. וכ"ה המתאמת בכי"י, ועי' מ"ש.

ריב"נ. בתוס': נפלו משקין ע"ג הרחב ר' יוסי אומר משם ריב"נ חולקין וכו'.

מ"ח הלפיד. כלי שנותנין בו "לפיד", כמו "נר" בלשון המשנה: כלי שנותנין בו "נר".

המסרק. הגאון: א"ד המסרוק, וכ"ה בתוס', ועי' נספחות לפי' הגאונים ומש"כ שם.

סורית: מַסוּרקא, וכ"ה בפי הגאונים: מסורקא, ה' ראו: מסרוק.

פרק ג

מ"א לחומרו בזיתים. עי' תוס' ועי' להלן פ"ח מ"ב ופ"ט סוף מ"ח.

מ"ב בגרוגרות. רע"ב: "רגילים היו להניח גרוגרות בחבית". ב"ב יט ב (=אהלות פ"ו מ"ב), שבת פכ"ב מ"ג (ר"ש), וכן להלן פ"ד מ"ב.

רמ"א בזיתים. ככל הכלים, והיו נותנים זיתים בחבית (עדיות פ"ד מ"ו, תוס' שם פ"ב ב).

הצרצור. רע"ב: לשתות בו מים, וכן במקואות פ"ג מ"ג ("והמערה מן הצרצור"), וב"ר פצ"ח תיאודור־אלבק 1264 ("צרצור של מים"). אבל נמצא גם ליין: המערה יין נסך מצרצור קטן⁸², וצרצור של יין עמוני מונח אצלה⁸³. אלא שמים ויין שוים בדקותם⁸⁴. ועי' תוס' (פ"ב ט), ששנתה כאן: נבלי יין שעורן במשקים ור' שמעון אומר בזרעונין.

footnotes: ⁸² עבודה זרה עג א. ⁸³ סנהדרין קו א. ⁸⁴ מכשירין פ"ג מ"ב, ודלא כר"ש ורע"ב כאן.

ר' אליעזר אומר. תוי"ט: "והר"ב העתיק ר"ש ולא מצאתי כך בשום נוסח, אך בנוסח א"י כתוב בגליון יש גורסין ר"ש, ואפשר שעל הר"ב כתב כן". ועי' תוס' אנשי שם, ועי' מ"ש, וכ"ה בד"ו רפ"ג עם הר"ש, ועי' להלן פי"ז מט"ז: בית קיבוץ מעות.

מ"ג מחזיק רביעית. עי' שבת ספ"ח ומקואות פ"ד מ"ג (ועי' ר"ש לעיל פ"ב מ"ב).

מ"ד בסופה עי' משנה אחרונה, תוס' פ"ד יא.

מ"ו פטסין מלשון יוני πίθος = חבית.

מ"ז בכלי זפת. הן "היקירין" של התוס' (פ"ג ב), כלים שנותנים בהם זפת, ואם ניקבו ועשאם בזפת אינם יכולים לקבל את הזפת החם.

ואם ליין טמאין. עי' ע"ז פ"ה מי"א ותוס' ע"ז פ"ח א ושם פ"ד יא (בבלי לג א).

פרק ה

מ"א [ושיריו [ב]רובו. כצ"ל. התלמוד (חולין קכד א) נו"נ: רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שירי גדול ברובו. אבל לפי הפשט אין מקום לקושיא זו, כי המשנה עוסקת בתנור העשוי למשחק, וכן מובן גם מן התוס' רפ"ד: "תנור של בנות שתחלתי כל שהוא ושיריו ברובו".]

מ"ז וגורר… לגרור. עי' תוי"ט ומ"ש, ובכ"י ב' כאן: וגורד… לגרוד. אבל בהו' לו והו' דרנבורג וכ"י פ': לגור, ומן מגוררות במגרה⁸⁵ הוא. עי' פרה פ"ב מ"ב: יגור⁸⁶ ושבת פי"ז מ"ב: מגירה לגור⁸⁷ בה. וכן הביא הערוך בע' גר משנתנו זו⁸⁸. וכן הגיהו רב"א ורי"א להלן פי"א מ"ג: הגרוֹרת. הגרורת – גם בכי"מ.

footnotes: ⁸⁵ [תוסי ב"ק פי"א טו: והניגרר במגירה.] ⁸⁶ כנוס' כי"י וערוך. ⁸⁷ כבכי"י ורוב הנוסחאות. ⁸⁸ ועי' פי' הגאונים עמ' 21 ו־23.

מ**"**ט [למודין. בכל מקום במשנה הוראתו "חשוקים". בסורי "למד" – חבר, קשר, ומזה אולי יש לפרש את הכתוב "אל בית אמי תלמדני" (שה"ש ח ב).]

מ"י חתכו. בד"ר והו' דרנבורג והו' לו וכ"י פ': חיתכו (וכן במ"ח), וכ"ה בירוש' מו"ק פ"ג פא ע"ד ובתוס' עדיות פ"ב א. והשוה "מחתך" ו"מחותך".

זה תנורו של עכנאי. עי' פי' הגאונים שלי ובהערותי. ובתוס' עדיות פ"ב א שנינו: והיה נקרא תנורו של עכנאי שעליו רבו מחלוקות בישראל.

מי"א וכן בכירה. הנכון כפי' הר"ש, וכן יוצא מת"כ שמיני פ"י ז: פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מיכן אמרו וכו'.

פרק ז

מ"א [הקלתות וכו'. היחיד "קלת", מלשון יוני κάλαθος, סל. הקלת שמשה בעיקרה סל. עשו גם כלי כזה ליציקה, ואפשר שבדמותה שמשה גם לבעלי בתים לבשול.

מ"ב דכון. דכוּן כך מצאתיו מנוקד בשורק (מ"ש), ובהוצ' דירינבורג מנוקד דָכוֹן, וכן בסורית דָכוֹנָא, מדף לשים עליו נר.

פרק ח

מ"ט ליזבז. וכן למעלה פ"ב מ"ג, נ"א: לזבין, מלשון יוני λέσβιον, מסגרת לבנין.

אסטגיות פירשו גג מל' יונית στέγη. אבל בירוש' (ע"ז ספ"ב מב סע"א) אמרו: הן איסטגיות הן ספיות. ובזה יובנו דברי התוס' (פ"ו הי"ז): וכולן שם אחד הן. בכי"מ: איסטאנאות, בתוס': סטאנאות. בדפו': ספונאות, וצ"ל: איסטפניות, מל' יוני οτεφάνη, תר' ה־LXX למעקה (דב' כב ח) ומסגרת (שמ' כה כה).]

פרק ט

מ"ב ומניקת. ד"ר: מניקית, וכן ר"מ והו' לו וכ"י פ'. כי"מ: מנקת – מיניקית – מניקית. והשוה "ותניקהו" (שמ' ב ט). פפירוס 53 שו' 14: ויניקהי, וכן מניקה⁸⁹, להניק, תניק⁹⁰, מניק⁹¹, הניקה⁹², לינק – להניק⁹³.

footnotes: ⁸⁹ נדה פ"א מ"ג–מ"ה, תוס' פ"א ה, פ"ב א' ו (אבל במש' שבירוש' ובירוש': מיניקה) וכן בכתובות פ"ה מ"ה (בירוש': מיניקה) ונגעים פ"ב מ"ד. ⁹⁰ תוס' נדה פ"ב ד וירוש' כתובות ל ע"א ותוס' כתובות פ"ה ה. ⁹¹ בכורות ז סע"ב. ⁹² גטין פט רע"א. ⁹³ פסחים קיב ב.

מ"ו והלכו. הו' לו וכ"י פ': והילכו, והשוה "שועלים הלכו בו" (איכה ה יח) ו"מהלך". ועי' תוס' תרומות פ"ג יב, ירוש' תרומות פ"ג מב ע"א ותוס' טהרות רפ"ג.

לבינה שבלעה וכו'. כפי' הערוך (עי' מ"ש) גם בס' המליצה (באכר 14 הע' 3). והפירוש לקוח מתשו' גאון בל"ס. והוא הוסיף להודיע: ועדנה מצויין בבבל בחצר נבוכדנצר.

מ"ז פי מרדע (ב"פ). בכי"י פ' וק': מרדה (מרדא), וכ"ה בס' המליצה (בכר 32), וכ"ה בתוס' כלים ב"מ פ"ו יב (כ"י ו'): במרדא ב"פ⁹⁴: במרדא במרדא הבינוני, בעובי המרדע וכו'.

footnotes: ⁹⁴ ועי' מונטסשריפט תמ"ה 85.

נסדקה סרידה וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): א' רבן שמעון בן גמליאל הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הסרוק⁹⁵.

footnotes: ⁹⁵ [כך "הסרוק" (ברי"ש) בהוצאת מו"ר זצ"ל, ועי' הערתו שם, בהוצ' הורוויץ (ע"פ הר"ש): הסדוק.]

מ"ח תנור שניקב מעינו וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): תנור שניקב מעינו שיעורו מלא חוץ תמרה⁹⁶ כפול דברי בית שמי בית הלל או' מלא כוש דולק.

footnotes: ⁹⁶ [כצ"ל ע"פ הוצאת מו"ר זצ"ל (ושם: תמרה, והוגה: תמרים), ועי' הערתו שם. בהוצ' הורוויץ (ע"פ הילקוט: חוט תמרה.]

[ניקב מצדו וכו'. בס"ז שם (בהוצאתי): ניקב מצדו שיעורו מלא כוש דולק ניכנס מן הצד ומן האמצע אינו נכנס ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס]⁹⁷.

footnotes: ⁹⁷ [והעיר מו"ר זצ"ל שם: דולק – אין מקום הקרע מספיק כדי "שלא" וגם בילקוט אינו. זו איפוא כר' יהודה במשנתו. הבאתי בפנים את הנוס' שבהוצאת מו"ר. אבל בשעה שמו"ר זצ"ל למדנו מס' כלים, עדיין לא היה לפניו כ"י זה, ולפיכך השתמש בהוצ' הורוויץ, והגיה אחרת.]

וכן היה אומר במגופת חבית וכו'. בס"ז שם (בהוצאתי שם): מגופת חבית שניקבה וכו' ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס: כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן (כאלה שנעשו "לשאר משקין" שבמשנתנו). ונראה לגרוס במשנתנו: מלא כוש דולק (כבס"ז), ולמחוק "נכנס ויוצא", וגרסי' ליה ב"צדו".

פרק י

מ"א מצילים כל שתחתיהן וכו'. מדין "ככוי" (עי' תוס'), ועי' ס"ז חקת שם וספרי חקת פיס' קכו (163 למטה).

חרסית. ר"ג⁹⁸: עפר לבן ומעורב⁹⁹ באבנים דקין, וכן בערוך בפי' הראשון: מין סיד הוא שחופרין אותו מן הקרקע. ובמדבר רבא שלח טז¹⁰⁰: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים ואם של חרסית הם הם רזים, – מוכיח לפי' הערוך. וגם הסדר במשנת חולין (פ"ו מ"ז)¹⁰¹ "בסיד ובחרסית ובלבנה" מוכיח כן. ובס"ז שם: וכלי אדמה וכלי חרסית.

footnotes: ⁹⁸ חולין פח א. ⁹⁹ כצ"ל, בדפו': ומעורה. ¹⁰⁰ =תנחומא שלח יב, הובא גם בערוך ע' חרס. ¹⁰¹ וכן בברייתא פח ב.

מ"ה קבותים. בתוס' כאן (פ"ז ד): כפותין של מורייס, ירוש' תרומות מז ע"א: קבוטין של מורייס. מל' יון κιβώτιον, תיבת עץ.

מ"ו בשגמין. כמו בפכ"ב מ"י: הנסרים שבמרחץ ששיגמן; וכן בב"ר פכ"ו: הדלת הזה מי מעמידו שגמיו; שם: הרי אני משגמן ביסורין. ובקה"ר ספ"ט: ואת האומנות (מ"ב יח טז) – מהו אומנות? ר' לוי אמר: ציפריא, ורבנן אמרין: שיגמיא. ועי' עירובין קא א.

כלי מתכת – פי"א–פי"ד

פרק יא

מ"א חזרו לטומאתן הישנה. תקנת שמעון בן שטח היא משום מעשה בשלמציון¹⁰²; אבל בכלי שטף שנינו (פט"ו מ"א): מקבלין טומאה מכאן ולהבא. וגזרו בכלי מתכות, משום שאפשר לרתכן ולעשות מהן כלי יפה, מה שאין כן בכלי שטף, שאין זה רגיל.

footnotes: ¹⁰² שבת טז ב, ולירוש' שבת פ"א ג עד: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.

ות"ק – ר' שמעון הוא בתוס' כאן, שאפי' היה טמא טבול יום וריתכו, ואפי' היה טמא טמא מת ונטהר וחזר להיות טבול יום וריתכו, חזרו לטומאתן הישנה, שמא יאמרו טבילה בת־יום עולה.

מ"ב מתכות. הו' לו וכי"י ק' ופ': מתכת.

ומן הנגר ומן המנעול. הו' לו וכ"י פ' ורי"א: והנגר והמנעול.

והציר. הו' לו וכ"י פ': הציר. ו"שנעשו לקרקע" אשלשתן קאי.

והקורה. כבמו"ק פ"א מ"י, היא הקורה הסוגרת את הדלת; אלא שכאן מפסקת "והקורה" בין "הציר והצנור" דשייכי להדדי, מה שאין כן "הקורה" דשייך ל"מנעול", וכן הם מסודרים במו"ק פ"א מ"י: הציר והצינור והקורה המנעול והמפתח שנשברו. וגם "שנעשו לקרקע" אין לו ענין ל"הקורה". ונראה ש"והקורה" גליון נוסף הוא ע"פ מו"ק, ונכנס שלא במקומו. וכנראה שלא היה גם לפני הראשונים, שהרי לא פירשוהו לא פי' הגאונים ולא הרמב"ם¹⁰³ והר"ש והרא"ש.

footnotes: ¹⁰³ אבל במשנה תורה הביאו.

ואולי "ציר" זה הוא "ציר התחתון" (עירובין פ"י מי"ב), וזהו "שנעשו לקרקע".

מ"ג השחולת. השוה "משחילין פירות" (ביצה לה ב), "סידר עד שלא תרם (הדשן) משחיל ותורם" (ירוש' יומא פ"ב לט ע"ג).

הגרודות. כי"מ רי"א ורב"א: הגרוֹרת. ביחיד גם הו' לו וכ"י פ' ור"מ הו' דרנבורג¹⁰⁴. וכאן באמת "גרורת" נכון יותר, כלומר: מה שנגרר ע"י שוֹפין. כמו "נסורת" מעץ.

footnotes: ¹⁰⁴ ועי' מ"ש לעיל (פ"ה מ"ז) ל"וגורר…".

ריב"נ אומר אף מן הקצוצת. כך בהוצ' לו, כ"י פ', הוצ' דרנבורג וד"ר.

אף. לפי התוס': מן הגרודת טמאין ורק מן הקצוצת טהורין.

קצוצת. כנוס' כי"י, מלשון "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים" (שמ' לט ג), וכן בארמית: צינור דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא (ב"ק סז א), ובסור': קְצצָיָתָא (fragmenta), והן גדולות מן ה"שחולת".

מן הגרוטי. כ"ה בכל כי"י, מל' יוני γρύτη, שברים של כלים שונים (ועי' פי' הגאונים).

ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים¹⁰⁵ – טמאין, מן המסמרות וכו'. "שידוע" ליתא בכי"מ. וזו משנת ר' אליעזר בר' יוסי (תוס' ב"מ פ"א ב); אבל ת"ק של ראבר"י (ר' יוסי?), שהוא תנא בתרא שלנו חולק וסובר דבכל נחלקו (שאין דרך תנא לומר "לא נחלקו אלא" בשעה שיש ת"ק האומר כך), ועי' כזה במ"ד (רע"ב ד"ה שומטה). ותרי תנאי נינהו. ורבי הוסיף דברי ראבר"י במשנתנו.

footnotes: ¹⁰⁵ כ"ה בכל כי"י ודפוי"י.

מ"ד חלמא. מ"ש: חַלַמַא כך מצאתיו מנוקד, וגם בשבת צא ב בר"ח: חלאמא "תפר", והשוה "חלמון" ביצה. ועי' תוס' דבמחצה ומחצה חולק ר"א.

הפין. עי' תוי"ט ועוד: חפין, ופי"ג מ"ו: פותחת – והפין, והן "חפי פותחת" שבשבת פא א, עי' פי' הגאונים¹⁰⁶.

footnotes: ¹⁰⁶ והשוה: הסחוס – חסחוס, הדות – חדות, חלות הריע – חריע.

והקלוסטרא וכו'. בכי"י: קלוסטרא¹⁰⁷, ועי' רע"ב ועירובין פ"י מ"י; נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ור' יוסי מתיר (כיון שיש תורת כלי עליו) כר' טרפון. ורישא – ר' יוסי כר' טרפון, ובהדיא שנינו בתוס': ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה¹⁰⁸ אמר יפה אמרה ברוריא.

footnotes: ¹⁰⁷ [רב"א (במ"ש) הגיה וניקד: קלסטַרָא.] ¹⁰⁸ כך גם בכ"י, וא"א שדברי ברוריא, אשתו של ר' מאיר, נמסרו לפני ר' יהושע, וממשנתנו נשתבש זה, ועי' תוס' ב"ק פ"ד יז: לפני ר' יהודה בן בבא.

ומשנתנו "והקלוסטרא וכו' " – היא ר' יהודה (תלמידו של ר' טרפון).

מ"ה וחכ"א וכו'. היינו ת"ק, למסתמה רישא כרבנן¹⁰⁹, הא קמ"ל מאן ת"ק ר' פלוני¹¹⁰. וכולה "רא"א וכו' וחכ"א וכו' " נשנית כאן (ממקור אחר) כדי להורות, שנחלקו בזה.

footnotes: ¹⁰⁹ נדה ל ע"ב, מט א. ¹¹⁰ נדה יט ב.

מ"ו ר"ע מטמא וכו'. בתוס' פ"א ה: א"ר יוסי וכו' אלא שעקיבא מטהר, א"כ משנתנו שלא כר' יוסי.

מצופית. בירוש' עירובין פ"ד כא ע"ד: מצופית¹¹¹ היו לו לר"ג וכו' = שפופרת (בבבלי, מג ב). ובתוס' כאן (סוף ה"ז): היתה מציבות של מתכת כלי (צ"ל: כלו) חיבור למציבות, ושייך למשנתנו.

footnotes: ¹¹¹ כנוסח ר"ח ואו"ז, כי"ל וד"ו: מצודות.

והשוה מָצוֹבייתָא (סוכה כט א, כנו' הערוך), "קנים" של הסוכה. ובשבת קה א: מצובייתא – קירוס.

וכאן צ"ל בכל אופן: מצובית.

מ"ח והשריון. בכי"י: והשירין (והשרין), כמו במקרא: שִׁרְיָן (ישע' נט יז). שִׁרְיָה (איוב מא יח). וכן בשבת פ"ו מ"ב בהו' לו וכ"י פ': בשיריין, כ"י ב': בַשִׁרְיָן.

וקטליות. ברומית catella (הקטנה מן catena), בבלי (שבת נז ב): דאשה חונקת את עצמה. אבל נראה שהוא שרש שמי. באשורית kutultu, ר' kutlâti‏, שלשלת, كتل (והשוה: קטל, כטל, قتل).

וטבעת. בד"ר, הו' דרנבורג, הו' לו' וכי"מ: טבעת.

וטבעת בין וכו'. עי' פי"ב מי"א ופי"ג מ"ו ותוס' רפ"ב. ובשבת נט סע"ב רמינן משבת פ"ו מ"ג "לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם וכו' " (עי' תוי"ט). ורב נחמן בר יצחק אומר (שם ס רע"א): טומאה אשבת קרמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא (במ' לא נא) וכלי הוא, שבת משום משוי וכו'. וכך מפורש בתוס' רפ"ב: אמר תלמיד אחד וכו' שמא לא שמעת אלא לעניין שבת וכו'. ור' זירא¹¹² משני, דמתני' דשבת ר' נחמיה היא "שהיה ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה". ואפשר שבבבלי ברייתא היא, ומשם לקוח: וטבעת בין וכו' (עי' הנוסח בבבלי).

footnotes: ¹¹² שם נט סע"ב, וכן בירוש' שם.

והנה המשנה מפרשת אח"כ "קטלה" (קטלה שחוליות שלה וכו'). ואח"כ "נזם" (מ"ט), ואחר כך "טבעת" (פי"ב מ"א). וכאן – הוספה היא, ע"פ הברייתא, וכן הוא בתוס' בפ"ב (=משנה פי"ב). ואפשר שגם "ונזמי האף" נוסף משם, שהרי בשבת מפרש הבבלי (נט ב) "נזמים" שבמשנה שם: נזמי האף.

רא"א אפי' טבעת וכו'. "טבעת" ו"חוליה" – "חלופי לשונות". ונראה שמן "שירי קטלא" והלאה מקור אחר, ובזה ניחא קושית הר"ש (עי' מ"ש), ור"א חולק במ"ט גם על "צינורא" של נזם במ"ט.

פרק יב

מ"א קורת החצים. עי' REJ חכ"ו עמ' 66, מדרש איכה פ"ג יא (בובר, ס"ד), תנחומא נצבים א'.

קולר. מלשון יוני κολλάριον, שלשלת שבצואר.

העשוי לכפיתה. עי' כלים פי"ד מ"ג ותוס' כאן דפליגא.

מ"ב קנה מאזנים עי' פי"ז מט"ז.

אונקיות… אונקיות. כ"ה בכל כי"י¹¹³ וראשונים. ובתוס' פ"ב ד מפורש: יש בו אונקיות ואין בו אונקליאות וכו'. ופליגא. הרמב"ם ואחרים פירשו: אונקיות = אוקיות, משקלות, ὄγκια. אבל נראה שאונקיות הם ὄγκη, ὄγκος (Haken), אונקלי קטן, בניגוד לאונקלי, שהוא גדול, ἀγκύλη, עוגן. ובמאזנים הרומים היו שני מיני אונקליאות (עי' קרויס).

footnotes: ¹¹³ ר"מ דרנבורג מנוקד: אונקִיות.

ושל בעה"ב אם יש בו אונקיות טמא. פירושו: אבל אם אין בו אונקיות אע"פ שיש בו אונקלאות טהור, מפני שבעה"ב שוקלים דברים קטנים, ואלה נשקלים באונקיות.

ושל נקליטין. = נקליטי המטה (פי"ח מ"ג) ἀνάκλιτα ( =Lehne).

שידה. פכ"ב מ"ח, ועי' תוס'.

אקון. פכ"ג מ"ג, ὄγκινος.

שלחן. פכ"ב מ"א, ת"כ שמיני פרשה ו ד.

מנורת העץ. ת"כ שם, ודינו כמנורת חרס (פ"ב מ"ג).

וכולן אחת אחת וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"א ט.

מ"ג הייתוכין. בכי"י: הייתוכין. [מ"ש מעתיק: היתיכין, ומביא בשם רב"א: נ"א הותיכין.] ויש לפרש ע"פ התוס', שמזיז בו את הקדרות.

[הפרכין. בהוצ' דירינבורג מנוקד: הפרָכין. פיה"ג (עמ' 25) מביא את לשון התוס' (כלים ב"מ פ"ב ה"י): הפרכין הקבועים בכירים א"ד בקיריים. ויש נוס': בקירוס (עי' בפיה"ג בהערות מו"ר זצ"ל). אולי שוה ל"כירים" שבמ"ח. ובמקום "העכירין" שבנוסחתנו בב"ב פ"ד מ"ה יש בירוש' ובכ"י פרמא: הכירים. משרש זה גם "שהוא כורם עליו" (כלים פכ"ג מ"ד). והגאון (פיה"ג 64) מביא נ"א: קורם. וה"ממל" שבמשנת ב"ב (פ"ד מ"ה) מפרשו הבבלי (סז ב): מפרכתא. וכן נזכרות בבר' שם: מפרוכות. באשורית נמצא kirěmu, ומן הענין יוצא, שהיא כלי שהשתמשו בו בשעת עצירתו של אותו דבר. כירים הוא אפוא הדף שעליו כבשו.]

עקרב. השוה: עקרב של פרומביא (פי"א מ"ה).

מ"ד מסמר הגרע. שהגרע תולה בו מספריים ותער, והוי כמו תלוי מגרדות דלקמן, שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע, וכמפורש בתוס' כאן ושם. לירמא: שהגדע, וכן במ"ש בשם כ"י¹¹⁴.

footnotes: ¹¹⁴ השוה מנחת שי ל"כל זקן גרועה" (גדועה) בישע' טו ב.

מסמר הגרדי. עי' תוס' ב"מ פי"א ה (ובמש' פ"כ מ"ג). וכבר העיר ב"משנה אחרונה" על הסדר הקשה. ונראה ש"מסמר הגרדי טמא" תוספת הוא, ע"פ תנא אחר, ל"מסמר הגרע טמא".

היתה עגלה וכו'. עי' תוס' ב"מ פ"ה יב וראב"ד בעדיות (הובא בתוי"ט).

מסמר שהתקינו וכו'. כפי' הרע"ב מפורש בתוס' הי"ב.

מ"ה העשוי לשמירה. עי' בתוס' ב"מ פ"ב ג, ט, יג, ושלא כרע"ב. אלא פירושו: העשוי לאחיזת דבר שלא יפול.

שלשה דברים. מכאן עד מ"ו (ומ"ו בכלל) לקוח מעדיות פ"ג מ"ח–מ"ט. ומשנה שלנו שנתה את כולם בסדר אחר: כסוי טני – ר"ג מטמא (מ"ג), מסמר של אבן השעות – וארון של גרוסות (מ"ד). מסמר של שלחני (מ"ה). ואין במשנתנו "תלוי המגרדות" ולא "טבלא שנחלקה לשנים"; ולעומת זה נשנה בפ"ה מ"ז סתם: חולקו לשלשה וכו' (אבל לשנים טמא) חלקו לשנים אחד גדול וכו', ואחריו: חלקו לשלשה אחד גדול כשנים וכו'¹¹⁵.

footnotes: ¹¹⁵ ובת"כ שמיני פ"י ב נוסף: חלקו לשנים והם שוים טמאים כפני שאי אפשר (=תוס' ב"ק פ"ד ח).

וכאן נאמר בתוס' פ"ב יב: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור. על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול [כשנים]¹¹⁶ בחברו שהשנים¹¹⁷ שוין שר"ג וכו'. ורישא "חלקו לשנים אחד גדול וכו' " כחכמים דר' יהודה¹¹⁸. ר' יהודה חולק אפוא על "ומודים" דמתני'. ושלש מחלקות בדבר: לתנא דעדיות: נחלק לשנים שוים טהור ואחד גדול טמא; לר' יהודה: שוים ואחד גדול טהור, גדול כשנים טמא; ולבר' דתוס' ודת"כ: שנים שוים שניהם טמאים (= משנה דפ"ה) ואחד גדול אחד טמא (וכן גדול כשנים).

footnotes: ¹¹⁶ ר"ש ודפו'. ¹¹⁷ ר"ש: ששניהם, הגר"א מגיה: וששניהם, מ"ב: [אי] ששניהם; אבל רש"ס בעדיות מביא: עד שהשנים וכו'. ¹¹⁸ ו"חלקו לשלשה וכו' " דמ"ה = ר' יהודה.

ובפי"ד מ"ו שנינו: כסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וכו'. ובתוס' שם (פ"ד יב) שנינו: בזה מודה ר' יהודה לחכמים בכסוי טני של מתכת שעשה בו מראה נשבר ובטל מתשמישתו טהור¹¹⁹ וחכ"א בין כך ובין כך טמא.

footnotes: ¹¹⁹ צ"ל: טמא, הגר"א.

מכאן יוצא שבין לחכמים ובין לר' יהודה כסוי טני טהור, כמשנת עדיות, ובפט"ז מ"ז נחשב "כיסוי טני" (של עץ) בין הטהורים.

ובתלוי המגרדות סובר סתם כלים¹²⁰ כר"נ בתוס' שם, שלא נחלקו בזה.

footnotes: ¹²⁰ עי' גם פט"ו מ"ד.

מ"ח האולר. קרויס גוזרו מלשון יוני [ξ] υλάριον, שביב עץ. אבל בכ"י ב' 672.Qu ובפי' הגאונים ובתוס' כלים ב"ב ספ"ז: האולד (של זכוכית); הגאון פי' "עץ", וכן בס' המליצה [ועי' פי' הגאונים ובהע' שם.]

והמטוטלת. בתוס' כלים שם: והמטלטלות, ד"ר: והמטטלות, הו' דרנבורג: והמטוטלות, וכן כ"י פ'.

והמשקלות. בתוס' שם כבמשנה, אבל בפי' הגאונים: והמשקולת, וברמב"ם כלים ספ"ט: והמשקולות "של בנאים", וכן בפי' הגאונים בשם י"מ.

משנה שלנו עוסקת ברובה בכלי עץ, שהרי סיים בה "וכל גולמי כלי עץ טמאים"¹²¹, והסמיכה כאן מפני "גולמי כלי מתכת" שלמעלה. הרי "קולמוס" (calamus) של קנה הוא, שכך שנינו "קנה כדי לעשות קולמוס" (שבת פ"ח מ"ה), "ולפיכך זכה קנה ליטול ממנו¹²² קולמוס" (תענ' כ ע"ב).

footnotes: ¹²¹ וכך פירש הר"ש בסוף פרק ל' דהכא בכלי עץ איירי. ¹²² [כנוסח כי"מ ומ"ב, בדפו': הימנה, אה"ת: לעשות בו.]

ו"משקלות" שלנו אם של מאזנים הם, הרי אין עושים משקלות של מתכת אלא של זכוכית¹²³, כמשקלות שבתוס' כלים ב"ב שם, שהם של זכוכית¹²⁴.

footnotes: ¹²³ תוס' ב"ב מ"ה ט ובבלי שם פט א. ¹²⁴ ועי' תוס' ב"ב פ"ה ד: כל המשקלות שאמרו כשיעור לטומאתן וכו' (עי' כלים פכ"ט).

ו"כירים" הם "כבשי" נסרים שמניחים על הזיתים. וכן "הכן" (בסיס) והכנה (סרגל) של עץ הם.

אלא שכלי־עץ פשוטיהם טהורים (פט"ו מ"א): וצריכים לומר שיש לכל אלה בית קיבול: "קולמוס" יש לו בית קיבול, ואולי גם "אולד" ו"כירים" ו"כן".

פרק טו

מ"א השידה עי' פכ"ב מ"ח ופי"ח מ"א. ועיקרו כמין תיבה שע"ג עגלה, šadittu (מן "שדד"). "מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה וכו' " (עירובין לא א), ועי' פיה"ג 62.

כוורת (כוֶרת)¹²⁵, كوارבער', כְוֵרא בסורית. אבל בכי"י: כוארת (כ"פ בתוס' כ"י וינא), כוירת (פיה"ג 153) = כיורת (שם 22).

footnotes: ¹²⁵ והשוה עֲטָרָה–עֲטֶרֶת.

כלי זכוכית. גזירת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היא, ולא גרסינן בשבת (טו א–ב) בההיא דשמונים שנה כלי זכוכית. ולהכי לא פריך מינה שם¹²⁶. וכך אמרו גם בירוש' שבת פ"א ופסחים פ"א וכתובות ספ"ח.

footnotes: ¹²⁶ כמו שכתב הרמב"ן שם.

השידה וכו'. בת"כ שמיני פרשה ו ה יליף להו מקרא "מכל כלי עץ" (ויק' יא לב) ולא כל כלי עץ, וא"כ דווקא כלי עץ הבאים במדה טהורים¹²⁷, ועי' תוס' כלים ב"ב פ"ד י: עובי הצמר וכו' אע"פ שבאין במדה טמאין.

footnotes: ¹²⁷ ולא כרמב"ם פ"ג מכלים ומהר"מ בפכ"ד מ"ט.

שיש להם שולים. וכן גם בת"כ שם, ובאהלות פ"ח מ"א במביאים וחוצצים: שיש להם שולים והן מחזיקים וכו', ובמביאים ולא חוצצים (מ"ג): שיש¹²⁸ להם שולים ואינן מחזיקין וכו'.

footnotes: ¹²⁸ כנו' ד"ר, הו' לו כ"י פ' ור' יהוסף אשכנזי.

בין מקבלין בין אינם מקבלין. ליתא בת"כ שם.

ושם ו': רמ"א כל שמנו חכמים לטהרה¹²⁹ טהור והשאר טמא. ר' יהודה אומר כל שמנו חכמים לטומאה¹³⁰ טמא והשאר טהור. המשנה הראשונה שנתה אפוא: השידה וכו' הרי אלו טהורין. דרדור עגלה וכו' טמאין שאינן עשויין ליטלטל אלא במה שבתוכן. ור' מאיר אומר שרישא דוקא ור' יהודה אומר שבסיפא דוקא.

footnotes: ¹²⁹ [כנו' כי"ר, דפו': בטהרה, בטומאה.] ¹³⁰ [כנו' כי"ר, דפו': בטהרה, בטומאה.]

דרדור. (על משקל "בקבוק") חבית ליין. בער' دردورة, צלחת של קש עגולה. דרדור = "כלי עגול", חבית (פליישר).

וקסטות כנוס' הרע"ב. דפו' וקוסטות. מ"ש: "אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי"ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי"א ז"ל ונקד הסמ"ך בצר"י… והר' בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה וקוסטת בלי וי"ו אחר הטי"ת". נ"א: וקסטית. והוא מל' יוני κίστη = תיבה.

מ"ב ארובות. ד"ו רפ"ח, הו' לו וכ"י פ' ועוד: ארוכות, ועי' ערוך, וכן בעדיות פ"ו מ"ז.

ארוכות וכו' טמאות ושל בעה"ב טהורות וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וכו'. בעדיות פ"ז מז שנינו: הם (ר' יהושע ור' פפייס) העידו על ארוכות של נחתומים שהן טמאות שר' אליעזר מטהר.

ולעומת זה שנינו בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין שחיברו במריש או בקורה ושקבעו במסמר שהוא טמא שרבי¹³¹ אליעזר מטהר. ואם לא קבעו כל צרכו הכל מודים שהוא טמא.

footnotes: ¹³¹ כנוסח הדפו'.

ושם בפ"ב א (מקביל לפ"ג, אחרי מ"ז!): ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור וכו'¹³² דף של נחתומים שקבעו במסמר¹³³ שחיבר במריש או בקורה ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, מנעל על האימום וכו'¹³⁴ חיתכו חוליות וכו'¹³⁵.

footnotes: ¹³² כלים פ"ב מ"ח, ועי' לעיל עמ' 473. ¹³³ ליתא בכ"י ב'. ¹³⁴ כלים פכ"ו מ"ד. ¹³⁵ כלים פ"ה מ"ו.

והנה כאן בכלים שנה את המחלוקת בדף ולא בארוכות. ונראה שזוהי משנת ר' יוסי, שנכנסה בתוס' עדיות. ובאותו ענין בפ"א יג לקוחה התוס' ממשנת ר' יוסי, כמו שהעירותי במקום אחר¹³⁶.

footnotes: ¹³⁶ עי' לעיל, מבוא לעדיות עמ' 440.

מערוך. על משקל: מכתובין, מפרוכין, מחסום, משׂור; מנעול, מפוח, מקצועה.

מ"ג אף של גַדלֵת. כ"ה "גדלת" בדפוי"י וכי"י. וכ"ה בתוס'. וכן בקידו' פ"ב מ"ה. "אף" ליתא בתוס' פ"ה ה. ונכון, דשל גדלת חמור משל סלתין (טמא מושב).

מ"ד תלוי נפה. בשבת פ"ח מ"ב: תלאי לנפה; אבל בהו' לו, כי"י פ' וה' וערוך ובפיסקא ירוש' יא ע"ב: תלוי¹³⁷, והוא על משקל "כְּסוּי" (במ' ד ו= מכסה), וכן בארמית "כסויא" = לבוש, כלים פט"ז מ"ז, פי"ד מ"ג ועוד¹³⁸.

footnotes: ¹³⁷ וכן בפי"ב מ"ו: ותלוי המגרדות. ¹³⁸ והשוה הלשון "כפוי טובה".

מ"ה של גרנות וכו'. נראה דתרי תנאי היא: חד תני "של גרוסות וכו' " ואידך תני "של גרנות וכו' ".

מ"ו השְרָה כך מנוקד בידי ר' שמואל לירמא, והוא שם הקיבוץ כמו "דגה" (שמ' ז יח). ובתוס': שָרין¹³⁹, ר"ש: שרה. קרויס: Sängerin, כמו שרים ושרות (קה' ב ח).

footnotes: ¹³⁹ כצ"ל שם במקום "שרץ".

כל הספרים וכו'. בתוס' ידים פ"ב ט: שלא יעשה אותם שטיחין לבהמה.

המרכוף. משנת ר' יהודה היא, ור' יוסי סבירא ליה כן רק במרכוף של זמר¹⁴⁰. ושמא גם תוס' שבת פ"ה א–ב – ר' יהודה היא, עי' תוס' יבמות פי"ב יא: א"ר יהודה וכו'.

footnotes: ¹⁴⁰ תוס', וכנוסח הר"ש.

ניקטמון. = אנקטמון = ליקטמון¹⁴¹. והשוה ניבדקוס – ליבדקוס, מל"י ὀνοβατικός* (ὀνοβάτης, ἀμβάτης ἀναβάτης) וכן אונקלי – ניקלי ἀνάκωλος.

footnotes: ¹⁴¹ [ועי' הר"ש ומ"ש].

פרק טז

מ"ד תורמל¹⁴² = תרמיל, כמו תורבץ–תרביץ (אשורית). رمل בער': לכסות (המושב) באריג גדילים של לולבי־דקל.

footnotes: ¹⁴² [מ"ש: התורמיל, ובילקוט מתרגמי' ובתורמילא.]

מ"ח וסקורטיא. צ"ל: וסקוטלא, כמו בפ"ל מ"א וסוף מו"ק. "סקוטלא" גם בספרי בהעלותך פיס' פט כי"י ר' ומ' ור"ה ודפו' (סק בקוטלא!), וכן במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד,31¹⁴³. ל' רומי scutella.

footnotes: ¹⁴³ [במה"ג: צקוטלא, ועי' שם.]

פרק יז

מ"א ברמונים. להלן במ"ד: הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואחריה במ"ה: הרמון שאמרו וכו'. ונראה ש"רמונים" שבמשנתגו דווקא רבים (שלשה) ו"מוציא רמון" שבשבת (קיב ב) לאו דווקא. והרי בבא שלפניו אומר "רמונים"; וב"חמת" שנינו בתוס' ב"מ פ"ו ז: שיעורה ברימונים, ובב"ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימונין אע"פ שבטלו מתורת הכלים וכו'; ובפי"ט מ"י שנינו: משפלת שנפתחה מלקבל ‏רמונים, ובפ"כ מ"ד: עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רמונים. כלם דווקא. ות"ק ר' יהושע הוא, ו"קופרי" שבמ"ד, ששיעורה ב"רמונים" כר' יהושע.

מ"ב שיעורה בפקעיות. הוא פיקה גדולה שבמי"ב, עי' שם ת"ח ומשנה אחרונה. ועי' פי' הגאונים 86, ועי' תוס'. ו"חמת" מיוחדת למשקים¹⁴⁴, ואעפ"כ שיעורה ברמונים, אלא שר"ש חולק באמת בנודות (תוס' ב"מ פ"ז ג): ר"ש אומר נודות שיעורן במשקין. וזו ששנינו לעיל פ"ח מ"ב: היתה (הכוורת) שלימה, וכן הקופה וכן החמת וכו' נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין (כר"ש!). ועי' בתוס' ב"ק פ"ו ו–ז. ועי' שם ב"ק פ"ו יב, שהבאתי למעלה: במוציא רימונין (כר' יהושע).

footnotes: ¹⁴⁴ בר' כא יד–טו: וחמת מים, ויכלו המים מן החמת.

החמת שיעורה בפקעיות של שתי. ר' אליעזר היא (תוס' כאן ב"מ פ"ו ז)¹⁴⁵, ותוס' דב"ק פ"ו יב – כת"ק.

footnotes: ¹⁴⁵ בחולין קלח א: ר' אליעזר בן יעקב.

אם אינה וכו'. עי' תוי"ט בשם מהר"ם, ורמ"ע מפאנו בשו"ת סי' לה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למלתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל' וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

ואמנם נמצא כזה בבכורים פ"ב מ"ב, שכולה ר' שמעון בעיקרה, וכך היתה שנויה במשנתו: ומותרין כל שהן מלאכול בירושלים, אף לזרים ולבהמה. אלא שרבי (או תנא אחר), שחלק על ר"ש שינה קצת לשון ר"ש (ואסורין!), וע"י זה יצא כל הקושי שבמשנה זו (עי' ירוש' סד סע"ב)¹⁴⁶.

footnotes: ¹⁴⁶ ועי' מ"ש במבוא לנוסח המשנה, ח"א, עמ' 451 ואילך.

הגר"א מגיה: טהור–טהור, ובסיפא מוחק "טמא". ואמנם "טמא" הג' ליתא גם בכ"י ב' (ונוסף עי"א).

ובכלים פ"ד מ"ב שנינו: גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה, ובחבית שנתרועעה שיעורה בגרוגרות (שם, ועי' פ"ג מ"ב), ובעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו (מ"א). ואמנם לדעת חכמים – החמת שיעורה בפקעיות של ערב, הגדולה, וזוהי ששנינו במי"ב: שיעורן בפיקה גדולה שלהן, פקעת של ערב.

שאין. כי"י ק' ופ' ור"ש: שהן, כי"מ: שמקיימין, ועי' ר"ש. וכזה נזיר פ"ט מ"ד.

אותו. מהר"ם: וגרס אותן בנו"ן, וכן לירמא. אבל זה רחוק. כי רק לבית־רעי, שמקבל הדבר שהוא מיוחד לו, צריכים לטעם "שאין מקיימין אותו", אבל האחרים – בטל עיקר תשמישן.

מ"ג אפיפיירות¹⁴⁷ = פפיר, "נייר", ואינו מקבל טומאה, כתוס' כלים ב"ק פ"ז יא (כלי!) ופרה פ"י מ"ו (פשוט) וזבים פ"ה מ"ה (פשוט) ותוס' נגעים פ"ז ג (פשוט) וחולקת על מט"ו: מן הנייר שטמא, וכן "אפיפורין" (פט"ז מ"א) טמא (ועי' תוי"ט פ"ב מ"ה). אבל מט"ו ממקור אחר, כמש"כ שם. ועי' תוס' ספ"ה דב"מ: חומר בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה [אלא] משתגמר מלאכתן וכלי פפיר כיון שעשה דור אחד ע"ג הרוחב שלהן טמאין. ועי' תוס' ב"מ פ"ז ז: העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא וכו'.

footnotes: ¹⁴⁷ ועי' תוס' פ"ו ה"ו.

שעשה להן קנים וכו'. כמו בפ"ב מ"ז: מחצלת שעשה לה קנים וכו'.

גפיים. עקלים וחשוקים סביב. גפיים בסרידה – "ליזבז ודפנות", פ"ח מ"ג: ואין לה גפיים (=ליזבז ודפנות). ועי' אהלות פי"ב מ"ב, ובתוס' שם פי"ג ג: סרידה שהיא נתונה על פי תנור וכו' ויש לה ליזבז טפח וכו'. ובתוס' ב"מ פ"ה ה: סריד של צפירה אם יש לו גפים טמא אין לו גפים טהור ר' שמעון בן אלעזר אומר אע"פ שאין לו גפים טמא, ובמשנה פט"ו מ"ב שנינו: סרוד של נחתומין וכו' גיפפו מארבע רוחותיו טמא, ובתוס' ב"מ פ"י ה: סרוד ("סריד") של חייטין יש לו גפים טמא וכו' הביא נסר וקְבע מליזבז לליזבז וכו'. ובאהלות פ"ה מ"ו: היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים טהור שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות וכמה תהא הדופן טפח וכו'.

ובמובן ב' זרוע: אהלות פ"ז מ"ד, תוס' ב"ב פ"ג ז (=אוזן).

מ"ד הקנונים הקטנים. עי' פט"ז מ"ג.

נפרצו וכו'. – מדברי‏ ר' שמעון¹⁴⁸, וכן בתוס' ה"ט לדברי ראבר"ש. ור"ש כאן כדעתו בפ"ח מ"ב, שהראוי לאוכלין שיעורו בזיתים, דלא כר"א ולא כר' יהושע.

footnotes: ¹⁴⁸ "משנה אחרונה" שם.

מ"ה א"ר יהודה וכו'. כנוס' כי"י ותוס' וירוש' דמאי וערלה. ובזבחים עד א הביאו בר': דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין. אבל בתוס' תרומות פ"ה י שנינו: ר' יהודה אומר רימונין מתוקין אסורין כל שהן וכו'.

מ"ז כגרוגרת. מן "גרר" (יבש), כמו "גנוגנת" (לעיל פט"ז מ"ז) למחסה ממטר מן "גנן", קלוקל (במ' כא ה) מן "קלל", חלוחלת (חולין ג סע"א)¹⁴⁹ מן "חלל". גריר בארמ' "יבש" וצמא למים¹⁵⁰, במקום "גריד" שלנו¹⁵¹.

footnotes: ¹⁴⁹ כנוס' כי"י וד"י (ע" ד"ס), ד"ח: חלחולת. ¹⁵⁰ תה"ג שבס' היובל לבלוי עמ' פז. ¹⁵¹ מו"ק ו ב, ועי' ברכ' לה ב וראבי"ה ח"א סי' קנ.

מ"ח שהקיפו טפח. עי' אהלות פי"ב מ"ו ורפט"ז.

בבבלי (שבת יז א) פירש כן ר' ינאי משנת אהלות: וא"ר ינאי ומרדע שאמרו אין בעוביו טפח ויש בהיקפו טפח (כמשנת כלים) וגזרו על היקפו משום עביו,

מ"ט באמה הבינונית. במנחות צח א: וכמה אמה בינונית א"ר יוחנן ששה טפחים, ודיקא נמי ממנחות פי"א מ"ה! ומירושלמי שקלים פ"ו וסוטה פ"ח¹⁵² יוצא ג"כ (והאומר הוא ר' יוחנן!), שבינונית בת ששה טפחים, וכן מסתם התלמוד של עירובין ד ב (= סוכה ה ב), וכן מפרש ר' יוחנן את משנתנו במנחות צז א–ב. אבל בתוס' הי"ב שנינו: ואיזו היא אמה בינונית זו אמה של חמשה טפחים, ובהתאם לזה מפרש רבי בהי"ג דברי ר"מ!

footnotes: ¹⁵² ברייתא דמלאכת המשכן פ"ו וב"ב יד א.

מי"א ר' שמעון אומר וכו'. ר"ש חי י"ב שנה מפרי החרוב (שבת לג ב), לא אכל בלוספיין, משום ש"אלו אין יוצאין מבני מעיין כל עיקר" (נדר' מט ב). ונראה שהיה איסתניס ושיער בעצמו: מזון שתי סעודות בככר של שתי תשיעיות הקב.

מי"ב ישנו כראש גדול של אדם. בתוס' פ"ז ב: ישנו בראש(!) כרים גדול (ר"ש: גדולים) של צפורי. ונ"ל שהנוסח הקדום היה: של ארן, ומזה נשתבש: אדן = אדם, והשיבוש בא גם בהשפעת "בידי אדם" (= אדן) שלמעלה ושלמטה במשנתנו.

"ארן" זהו אָרנא בסורית, תרגום של "זמר" (דב' יד ה), והסורים מפרשים אותו¹⁵³: תיש הבר, תיש ההרים. וכן באשורית armu, ר' armê, בין ajalê ובין turâhê מין אקו¹⁵⁴.

footnotes: ¹⁵³ כ"ע 1518, ב"ב 298. ¹⁵⁴ דיל' 134.

הכתיב "אדן" במקום "אדם" רגיל בכי"י המשנה ובירוש'¹⁵⁵.

footnotes: ¹⁵⁵ עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, 1230/1.

אבל "של צפורי" קשה, ונראה שצ"ל בתוס': כדים (יחיד!)¹⁵⁶, ובמשנה: כדם.

footnotes: ¹⁵⁶ השוה "כדומין האשקלונין" (כלים פי"ג מ"ז), ועי' שבת קב ע"ב.

של לשכה. עי' אהלות פ"ב מ"ג: וחכ"א, ושם רפי"ג (ומאן תנא אהלות ר' יוסי, עירובין עט א).

מי"ג–מי"ד כל שבים וכו' ויש וכו'. תרי תנאי נינהו, דקתני במי"ד: חוץ מכנף העוז, ובמי"ג: חוץ מכלב המים. ומי"ג – משנת ר' יהודה = סתם ספרא. ובתוס' פ"ז ה ר' יהודה נותן טעם ל"חיבר להם" וכו', שהוא בניגוד לפי"א מ"ד. מי"א, מי"ב ומי"ד – תנא אחד הן (ר' יוסי).

מט"ו מן הנייר. פליג אפרה פ"י מ"ו וזבים פ"ה מ"ה ותוס' כלים ב"ק פ"ז יא, נגעים פ"ז ג, שהובאה בר"ש פ"י מ"ד¹⁵⁷ = פפיר ( = nijaru באשו'), ופליג על אפיפיירות פ"ז מ"ג ש"טהורים", אבל "אפיפורין" (פט"ז מ"א) טמא.

footnotes: ¹⁵⁷ ועי' תוי"ט פ"ב מ"ה.

מט"ז קנה מאזנים וכו'. פי"ב מ"ב. ב"ב פט רע"ב: קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה דלא תנן. ועי' שם בתוס' ד"ה "כדרך" שנדחקו; אבל עי' תוס' פ"ז ט: כולו אינו טמא וכו'.

מי"ז מחצלת קנים וכו'. עי' מש"כ במקום אחר¹⁵⁸, ועי' פ"כ מ"ז.

footnotes: ¹⁵⁸ ב"מבוא למשנה", לעיל עמ' 129.

מחצלת הקש ושפופרת הקש. בשבת סו א: דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים¹⁵⁹, וקנים עיקר. ושנינו בכלים פט"ו מ"א: כוורת הקש וכוורת הקנים (שמקבלת טומאה כשאינה באה במדה) = אהלות פ"ח מ"א, ושם מ"ג.

footnotes: ¹⁵⁹ כי"מ: דתניא (וכן בכ"י א"פ) כוורת הקש, ולי' "ושפופרת של קנים" (א"פ: קש), ריטב"א כ"י: שפופרת של קש וכוורת של קנים.

פרק כב

מ"ט שסירקו וכירכמו. בפט"ו מ"ב: ארוכות של וכו' בעה"ב טהורות סירקן או כירכמן טמאות.

ועשאו פנים. הו' לו: פניס, וכן היה לפני הערוך (ע' כופת), ופי': עד שחופר בו מקום לישיבת הנר שהוא פנס. ורי"א מצא בכ"י: פגום¹⁶⁰, והוא הנכון: פגום, פגים, כמו בעירובין פ"ה מ"א: פגום (פגים) יוצא וכו', ובסנה' (כה' ב): משישברו פגימיהן. והוא מל"י πῆγμα, מעמד, בסיס. ועי' תוס' ב"ב פ"ב ה: ולמעמיד כל שהוא של עץ עד שיחוק או עד שיעשה רגלים, ושם ב: גריפית של זית שהיא (כצ"ל) משופה כמגדל.

footnotes: ¹⁶⁰ ואח"כ מצא ס"א דגרסי' כמו בדפוס.

ר"ע מטמא. כמו בפ"כ מ"ד.

פרק כג (המשך של פ"כ מ"א!)

מ"א והאמום. ברע"ב: והאימום, וכן בכמה מקומות, למשל תוס' ב"ב פ"ג ז, כ"י פ': והַאָמוּם (=והָאָמוּם). בסורית: אמוּמא, והשוה בער' امام (=אַימוֹם?).

והתפילין. ד"ר, כי"מ והו' לו: והתפילה, וכן במקואות פ"י מ"ב.

ובמה שבתוכן טהור. אבל במקואות פ"י מ"ב שנינו: כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים וכו'. – ההיא ר' אליעזר בתוס' כאן פ"ב ו: מטבילן כל ("כמות") שהן, ובסנה' סח א: וטהרתן במה שהן.

האוכף. כי"מ כאן ולמטה מ"ב: איכוף, כ"י פ' והו' לו ולירמא (במ"ב): אכוף, ת"כ מצורע זבים פ"ג יא: איכוף, וכן תוס' פ"ב ז ב"פ ופ"ד יב ועוד בכמה מקומות בירוש' וכי"י. סורית: אוּכפא. בער': اكاف, לפ"ז צריך להיות בעברית: אַכוֹף: כמו: אֵיזוֹר – اذار¹⁶¹.

footnotes: ¹⁶¹ ועי' ברט, נומינ' 62–64 ופרנקל, אראמ' פר'.

מ"ב אלו טמאין משום מרכב. ת"כ זבים שם: איזה [הוא] מרכב המיוחד וכו'¹⁶².

footnotes: ¹⁶² ודלא כ"משנה אחרונה".

זֶרז. כצ"ל כנוסח הערוך ורב"א ופי' הגאונים, ר"מ והו' לו ועוד.

מדוכה. השוה "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" (יבמ' טז א). אבל ר"מ הו' דרנבורג וכ"י ב: מדיבה (=מריבה), רי"א: מדיכה, וכן ד"ר, הו' לו וכ"י פ'.

אף. ליתא הו' לו וכ"י פ', וכן מחקו לירמא ומ"ש. ולפי גירסתנו פירושו, שאף הוא אינו בכלל המנויים, ובת"כ ליתא.

אבל אוכף של נאקה טמא. טמא מושב לדברי הכל (ר"מ וראב"ד ועוד). ובת"כ שם הלכה י': אוציא את אלו ("רכב על המשכב ועל המושב") ולא אוציא את האוכף (ויהא טמא מרכב) ת"ל מרכב מרכב המיוחד. (הי"א) איזה [הוא] מרכב המיוחד זרז וכו' (כבמשנה). ומכאן נראה קצת כפי' הר"ש "טמא מרכב".

ובתוס' פ"ב ז שנינו: האיכוף טמא מושב וכו' רש"א שלשה וכו' ישיבת הנקה (=אוכף של נקה) והסוס (= טפיטן) והאיכוף (סתם! ).

עביט של גמל. عبيط (בירושלם שמעתי رحل), האוכף הפשוט של הבדואי לרכיבה ולמשא.

חפית. לירמא: תפִית, כ"י פ': תַפִית, ד"ו רפ"ח: תפות, ועי' תוס' (תפות, תופות), והשוה "תופיך" (יחז' כח יג).

מ"ד כסא של כלה. משנת ר' יוסי היא, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ"ב מ"ד ומ"ז, והוא שונה מחלוקת ב"ש וב"ה ב"כסא" סתם.

מ"ה הזוטו. עי' פכ"ח מ"ט, ערוך וכ"י פ' בשניהם: זוטו, מזוטו (כ"י פ' נקוד: זוֹטוֹ).

פרק כד

מ"ח ג' מטות הן וכו' ושל סרגים טהורה מכלום. עי' פי' הגאונים. ועי' תנחו' בובר יתרו יב¹⁶³: הביא נפחין וכו' והיו מצחצחין¹⁶⁴ בכלי נחושת, הביא חרשים והיו מסרגין¹⁶⁵ בכלי עץ וכו'. ובפסידר"כ פיס' יח (קלז א): וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו (כלומר: בשער המזרחי, שהוא מאבן אחת).

footnotes: ¹⁶³ פסיקתא דרב כהנא פיס' יב, קו ע"ב. ¹⁶⁴ בפסיק' נוסף בטעות: אותה. ¹⁶⁵ בפסיק' נוסף בטעות: אותה.

פרק כו

מ"ד מנעל שנפחת וכו'. המשנה חסרה בבא דסנדל, עי' תוס': סנדל שנפחת וכו'¹⁶⁶.

footnotes: ¹⁶⁶ ועי' רש"י בשבת קיב ב.

רמ"א צרור וכו'. מחלוקת ב"ש וב"ה בעדיות פ"ה מ"א מפיך, ועי' בתוס' כאן.

מ"ה עור החמר. בד"ר: החמור, והרע"ב הגיה ע"פ הר"ש: החמר, בכ"י ק': עור החמר, ונשלם: עור החמור; בשאר כי"י וגם בערוך ע' ער ובתוס': עור החמור עור החמר (ואעפ"כ חוששני, ששתי נוסחאות הן).

עור הכתן עור הכתף. בכ"י ק' ליתא "עור הכתף" (ונשלם), וליתא גם בערוך ע' ער ואבל ישנו בע' כתף) ואצל רב חפץ¹⁶⁷, בתוס' רק: עור הכתן, ושתי נוסחאות הן.

footnotes: ¹⁶⁷ JQR V, עמ' 438.

עור הלב. בתוס': הלוף, והשוה "עורות לבובין" ("עור לבוב")¹⁶⁸, מכתף¹⁶⁹ = מכתב, מרכוף¹⁷⁰ = מרכוב, מדף¹⁷¹ = מדב, ספכה = סבכה¹⁷². לוף = לפוף = לבוב.

footnotes: ¹⁶⁸ ע"ז פ"ב מ"ג. ¹⁶⁹ מדרשב"י אפשטיין־מלמד 163 – כנוס' כ"י ק' ומה"ג, כ"י פירק': והמכסף. ¹⁷⁰ כלים פט"ו מ"ו. ¹⁷¹ כלים פט"ז מ"ז. ¹⁷² שבת פט"ו מ"ב – כ"י מ. ועי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 1220 ואילך.

עור הסרוק עור הסורק. רב חפץ: עור הסרק ועור הסורק, כי"מ: עור הסרוק עור הסרק.

פירושיהם של המפרשים דחוקים. "הסורק" נקרא במשנה בכל כי"י ובירוש': סרוק, ולא "סורק". "סרק של צמר ושל פשתן" (תוס' כלאים פ"ה כב)¹⁷³ = לשון צמר סרוק. ונראה ששתי נוסחאות הן. ועי' תוס' ה"ח, שחולקת. והתוספתא – ר' יוסי היא, ועי' פט"ז מ"ד.

footnotes: ¹⁷³ = סרט, שבמשנה פ"ט מ"ט.

מ"ו עב, עיב = עַב = عيبة, מלתחה של עור בשביל בגדים¹⁷⁴.

footnotes: ¹⁷⁴ עי' רע"ב ותוי"ט. [מ"ש: כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ולפי פי' זה הגיה הרב בצלאל ז"ל עב בצירי ובלתי יו"ד וכן עֵב ארגמן. גם ה"ר יהוסף ז"ל נקד בצירי.]

למשקלות טמא כר' אליעזר בסנהדרין סה א: וצרור המרגלית ומשקולת קטנה. ואולי כולה ר' יהודה,

מ"ז העוצבה. כ"י פ': הָעֳצֱבה, תלמוד: עוצבא¹⁷⁵ = אוצבתא (בכורות מה ב – כנוס' הערוך)¹⁷⁶, "אצבע" בתוס', "צבעתא" בסורית – חתיכה של בשר ועור, פיה"ג: משכא דשדו עילוי אסרגא". וכן "אצבעתא" (ירוש' מע"ש ספ"ד) = משכא דערסא (איכ"ר פ"א טו). וכן בירוש' פאה פ"א טו ע"ג וש"נ: מפתחא דתיבותא הוה יתיב ("יהיב") גו אצבעתיה דאבוי = "תחת מראשותיו" (קידושין לא א).

footnotes: ¹⁷⁵ [ב"ק סו ב – כ"י המ', כי"מ: עוצבה, דפו': עיצבא.] ¹⁷⁶ והשוה עץ – אע – עק.

מ"ט לרצועות ולסנדלין. בחולין קכג ב–קכד א: וסנדלים, והנכון: לסנדלין, כלומר: רצועות סנדלים, שאינן מקבלות טומאה לר' יהודה, עי' פכ"ד מי"ב וסתם ספרא.

ראבר"צ אומר וכו'. עי' פכ"ח מ"ה והגר"א שם.

פרק כח

מ"ה כפה שהוא. הו' לו: כפח, כ"י פ': כַּפַּה, כ"י ב': כופח; פכ"ט מ"א כ"י פ': קפח, כ"י ב', כופח; זבים רפ"ד הו' לו וכ"י ב': כפח, כ"י פ': כפח; וכן בכתובות פ"ה מ"ח הו' לו: כפח. כפח גם בכי"מ בכלים וזבים.

והשוה: קיפח – כיפח (בכורות פ"ז מ"ו) – גביח (בארמית): תני רב זביד גביח (בכורות מה ב, נוס' הערוך). ושם: גבח לא ישא גבַחת, ירוש' ברכ' פ"ט יג ע"ב: כיפח – ננס. תרגום ירוש' לויק' כא כ: או דגביח או דנניס. גביח = גבוה, ענק. בערבית = جبهة מצח, ו"גבחת" (ויק' יג מב) היא קרחה לצד המצח.

מ"ו טלייה על הבגד וכו'. כעין כרע בפי"ח מ"ז.

מ"ז המלל. עי' ר"ש. ו"מלל" של מו"ק (כו רע"ב) בוודאי "תפר" הוא, וכן בתוס' כאן פ"ה ז: עד שעה שימול. ו"חוץ מן המלל" – פירושה: חוץ ממקום התבר, שהרי היא עשויה להיתבר כטלאי על בגד¹⁷⁷.

footnotes: ¹⁷⁷ רש"י בשבת כט א.

חלוק. ב"ב נז ב. באשורית h̭ulâḳu, Kleidungsstück.

מ"א אע"פ שאין בהם שלש על שלש. לתוס'¹⁷⁸, היה כאן ברוב הנוסחאות: שלשה על שלשה. וכ"ה בכי"מ.

footnotes: ¹⁷⁸ [שבת מז א ד"ה בגדי, עירובין כט ב ד"ה בגדי וזבח' צה א ד"ה מעיל; ועי' מ"ש.]

העבים והרכים. עי' תוס': השיראין והסיריקין. תנא דתוס' סבר כתדר"י (בשבת כז א) המרבה שיראין וסריקון מן "או בגד" (עי' בבלי שם) ואפי' שלש על שלש, ושלש על שלש אין בהם אבל יש בהם שלשה על שלשה¹⁷⁹.

footnotes: ¹⁷⁹ כצ"ל בתוספתא, ועי' תוס' בשבת שם.

מ"ט משמרת וכו'. שלא כים נפה (פט"ו מ"ג).

ב) לתוספתא כלים

בבא קמא פ"א

ה"א לא חלקה וכו' חלקה. כ"ה בכי"ו; בדפו': חלקת, חלוקה; ר"ש (פ"א מ"ד): אין חלוקה, חלוקה; בבלי (נדה מג ב): אין חלוקה טומאתו מה שאין כן בש"ז. "חלקה", התורה, שבש"ז כתוב "איש" (ויק' טו טז) ולא קטן (פחות מבן ט'), בבלי שם.

מטמא בכל שהוא. נדה פ"ה מ"א: ומטמאין בכל שהוא וכו'.

יש להן טהרה וכו'. פרה פי"ג מ"ד: מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין.

ה"ב ואין מטמאין בצירופן. "כדתני רב תחליפא בפ"ק דמנחות (ז ע"ב) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש" (ר"ש שם), וכן שהסיטן בשני כלים, ולענין טומאת משא מיתניא.

מה שאין כן בנבלה. כדתנן באהלות פ"ג מ"א, ש"הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה" טמא.

נבלה שיבשה וכו'. נדה פ"ז מ"א: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות וכו'.

ה"ג כר התחתון וכו'. ע"פ הפשט, שהכר התחתון טמא כעליון אם הם הרבה מצעות זה ע"ג זה, וכס"ד דגמרא (נדה לב ב). מה שאין כן בטמא מת, שאינו מטמא אלא בנגיעה.

מה שאין כן במרכב. שרק משאו מטמא בגדים, שנאמר "והנושא אותם (כלומר: משכב ומושב ומרכב) יכבס בגדיו" (ויק' טו י), אבל מגעו מטמא רק את האדם (שם: וכל הנוגע וגו' יטמא).

ה"ד חומר בכזית וכו'. אהלות פ"ג מ"ו: כזית מן המת פתחו בטפח וכו' להציל הטומאה על הפתחים (=מת בבית ולו פתחים הרבה, אם חשב להוציאו דרך פתח אחד מציל על כל הפתחים. ובכזית די פתח של טפח) וכו'.

ר' נתן אומר וכו'. למ"ה: חזר להיות בועל נדה וכו', עי' רע"ב. ואנו למדים מכאן, שר"נ סידר משניות ("משנת ר' נתן", המשנה הבבלית)¹⁸⁰, שהרי אין כאן הלכה, אלא סדר דברים.

footnotes: ¹⁸⁰ [עי' מ"ש ב"מבוא למשנה", משנת ר' נתן, לעיל עמ' 168 ואילך].

ה"ה בשלשה דברים וכו'. גטין ח ע"א.

עפרה מטמא. בבבלי: טמא.

שהקונה שדה בסוריא וכו'. חלה פ"ד מי"א, ולענין בכורים ותרומה ומעשר מיתניא, ולא לענין שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת (בבלי גטין שם). ובתוס' תרומות פ"ב ה"י: ישראל שקנה שדה בסוריא הרי הוא כקונה בפרואר שבירושלם תורם ומעשר עליה.

בפרוור. בגטין: בפרוארי ירושלים, וכצ"ל, וכ"ה בתוס' תרומות שם. וכן במקרא: "פרוָרים" (מ"ב כג יא) ו"פרבר" (דה"א כו יג), וכן תרגום "מגרש" פַרְוָרָא¹⁸¹.

footnotes: ¹⁸¹ [יחז' כז כח: ירעשו מגרשות – יזועון פרוריא; אבל להלן מה ב וביהושע תירגם "רוחא", כתרגום אונקלוס בתורה. ת"י בתורה: פרוילי (כ"ה גם בהוצ' גינצבורגר, ברלין 1904, וע"ש בח"ג), ועי' ערוך השלם ותוספות הערוך השלם.]

טהורה. כי"ו: טהרה (=טָהֲרָה) בבלי: נכנס.

ה"ו בעל הפול. שם נגזר מן "פול". השוה ירוש' יומא פ"ד מג ע"ג: והוא היה נקרא בן האפון; בבלי שם לט א: בן חמצן (מן "חומצה").

ר' יוסי אומר וכו'. יומא מד א.

ודמים של יוה"כ. ליתא בבבלי.

הוי מה וכו'. בבלי: הא מה. ופירש"י: האי הא כמו הרי כלומר מעתה מה מעלה וכו'. "הא" עוד במע"ש פ"ה מי"א ומי"ב.

"הוי מה וכו' " – אמתני' קאי. ועי' במדב"ר נשא פ"ו ח.

ה"ז אבא שאול וכו'. פסחים פו א.

אלא לשנים. בבבלי: אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל.

ה"ו וה"ז תוספה למ"ט הן, אבל ה"ח: נכנסו מצורעים וכו' – תוספה למ"ז היא וכן ה"ט–הי"ב – למ"ח–מ"ט, אבל הי"ד – תוספה למ"ז היא, והט"ו – למ"ח, ושלא במקומן הן. ונראה שהן לקוחות ממקור אחר.

ה"ח נכנסו מצורעים וכו'. פסחים סז א.

לוקין שמונים. בבבלי: ארבעים, וכצ"ל; והגר"א מוסיף: [ארבעים, מצורע שנכנס להר הבית לוקה] שמונים; וב"באור הגר"א" מגיה: [ארבעים נכנסו מצורעין להר הבית לוקין] שמונים.

ר' שמעון וכו'. למ"ח: החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים וכו'. ולר"ש אין חייבים חטאת גם על "החיל", שלא נתפרש דינו במשנה, ו"עזרת נשים" שבמשנה כר' שמעון. זבחים קטז סע"ב: תניא רשב"י אומר עוד אחרת (= מעלה אחרת) היתה וחיל [ו]עזרת¹⁸² נשים היא¹⁸³ ולא היו עונשין עליה.

footnotes: ¹⁸² כי"מ (ושם: חול ועזרה), כי"ר: חיל ועזרה; שמ"ק לי' "וחיל". ¹⁸³ לי' כי"מ ושמ"ק.

בבית העולמים. בכי"ו: אבית. בפי' ס' יצירה לברצלוני, 51: מבית (!) "אבית" במקום "בבית" רגיל במשניות וברייתות: אבית פאגי. אבית הדשן, אבית הבליעה ועוד¹⁸⁴. ולפעמים שתיהן יחד: אַבְּבֵית נפש (ת"כ¹⁸⁵ וירושלמי)¹⁸⁶. וכן בפיניקית: אבמקדש מלקרת¹⁸⁷ = במקדש מלקרת¹⁸⁸, אבחי אבי¹⁸⁹ = בחי אבי¹⁹⁰.

footnotes: ¹⁸⁴ [עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 1258/9.] ¹⁸⁵ אחרי פי"א ג: אבבית נפש היא מטמאה ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה. ¹⁸⁶ ירוש' יומא פ"ח מד ע"ד: דבר שהוא עינוי אב בית (צ"ל: אבבית] נפש, ת"כ אחרי פ"ז ג: עינוי שיהא בבית נפשותיכם, ראב"ד: אבית. ¹⁸⁷ לידזברסקי, Handbuch, 422, 2 שו' 3. ¹⁸⁸ שם שו' 7. ¹⁸⁹ שם שו' 7. ¹⁹⁰ שם שו' 8.

"בית עולמים" בניגוד למשכן שילה ונוב וגבעון, ועל־שם הכתוב "אגורה באהלך עולמים" (תה' סא ה). ובת"כ אחרי פ"ז א: לחוקת עולם – לבית עולמים.

ולר"ש (תוס' זבחים ספי"ג) מנוחה זו ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי עדי עד. ועי' ב"ר פנ"ד ד (תיאודור־אלבק עמ' 580): אתה נתת לו שבע כבשות כנגדן מחריבין מבניך ז' משכנות אהל מועד וגלגל נב וגבעון ושילה ובית העולמים תריין.

ה"ט כל העזרה וכו'. עי' זבחים נו רע"א: תני תנא קמיה דר"נ כל העזרה היתה קפ"ז על רוחב קל"ה (=מדות פ"ב מ"ו). א"ל הכי אמר (לי)¹⁹¹ אבא כגון זו¹⁹² כהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה.

footnotes: ¹⁹¹ לי' כל כי"י ושמ"ק. ¹⁹² כי"מ ושמ"ק, דפו': זה.

והיא היתה וכו'. עי' גם הי"ב וזבחים פי"ד מ"ד ומ"ח.

ה"י כל הטמאים וכו'. מנח' כז ב: דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל וכו'.

משערי ניקנור ולפנים. כ"ה בכי"ו ובפי' ס' יצירה לברצלוני 51, וכן למטה הי"ב: ועד שערי¹⁹³ וכו' משערי (דפו'). וכן גם במשנה בנוסחאות מדויקות: מדות פ"ב מ"ג: חוץ משערי¹⁹⁴ ניקנור מפני שנעשה בהן נס וכו' שנחושתן וכו'. וכן בתוס' יומא פ"ב ד (ובבלי שם לח א): משערי. וכן במשנת נגעים (פי"ד מ"ח): בא ועמד בשערי¹⁹⁵ ניקנור, וכן בתוס' שם פ"ח ט (צוק'): שערי, אצל "בשער"; וכן שם ה"י ב"פ: בשערי ניקנור¹⁹⁶. ובסוטה פ"א מ"ה ירוש': לשערי ניקנור, וכן בספרי במדבר פיס' ט: לפני ה' בשערי ניקנור מיכן אמרו ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי נקנור. וכן בת"כ אחרי פ"ב א: לפני ה' פתה אהל מועד. מעמידו בשערי ניקנור¹⁹⁷.

footnotes: ¹⁹³ כ"ה בדפו' ובפי' ס' יצירה, 52. ¹⁹⁴ כי"י מ' ופ' וב'. ¹⁹⁵ כ"ה בד"ר, כי"י מ' ופ' והו' לו. ¹⁹⁶ צוקר: בשער – בשערי. ¹⁹⁷ כבר העיר בעיקרו ע"ז ביכלר ב־JQR.

בכל אלה נקראו "שערים" – "דלתות השער", ו"שערי" פירושו: שתי הדלתות (כלומר: אצל הדלתות). וכן אנו מוצאים גם בכתובת שעל גבי ארונו של נקנור זה, שנמצאה בהר הזיתים (9 § Corpus):

ποιήγαντος τὰς θύρας.

ושאר כל הטמאין שנכנסו וכו'. בפי' ס' יצירה: ושאר כל הטמאים. כל הטמאים שנכנסו… בבבלי (מנחות שם): ושאר כל הטמאים וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפרת במיתה ר' יהודה אומר כל [ה]היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפרת במיתה. ובבבלי שם: במאי קא מיפלגי בהאי קרא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקודש בלא יבוא, מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות. ור' יהודה סבר אל הקודש ומבית לפרוכת בלא יבוא ואל פני הכפורת בלא ימות.

נכנסו לקודש. (כי"ו צוק': נכנסין). כלומר: מבית לפרוכת. בפי' ס' יצירה: למקדש (!).

ר' יהודה אומר על פני הקדש. כלומר: אל פני הכפורת. כברייתא דמנחות. בפי' ס' יצירה: ר' יודן אומר.

הי"א הכל וכו'. עירובין קה א: הכל נכנסין בהיכל¹⁹⁸ וכו'. אבל בר"ח כמו בתוספתא.

footnotes: ¹⁹⁸ כי"מ: להיכל. [ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1122/3.]

מצוה שיכנסו בתיבות וכו'. עי' מדות פ"ד מ"ה.

וכה"א ויבואו הכהנים וכו'. סיפיה דקרא: "ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה", ומכאן שב"פנימה" מצוה בכהנים, ו"מחצר בית ה' " (=עזרה) ולמטה – אפשר בלויים¹⁹⁹. ובעירובין שם למשנת עירובין: א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה'… בכתוב "לפנימה בית ה' " כבבבלי, וכ"ה בפי' ס' יצירה 52.

footnotes: ¹⁹⁹ עי' עירובין שם.

ר' יהודה אומר. פסחים פו א: מחילות וכו' וגגו²⁰⁰ קדש. ותסברא והא קתני²⁰¹ גגין הללו (רש"י: שבעזרה ולשכותיה) אין וכו' קלים, ובשבועות (יז ב) מסיים בה: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה.

footnotes: ²⁰⁰ וכצ"ל בתוס', צוק': וגגה, דפו': ובגגו, פי' ס' היצירה: ובגגות ההיכל. ²⁰¹ למשנת מע"ש פ"ג מ"ח: וגגותיהן קודש.

הי"ב וכשם וכו' זבחים קטו ב.

ובשעת מסעות וכו'. עי' תוס' זבחים פי"ג ג.

והן הן קלעים. עי' ה"ט.

הי"ג וכמה וכו'. למ"ה: שעור בשר כראוי כדי להעלות וכו'. והי"ג–הי"ד ממקור אחר הן.

הי"ד ר' מנחם בר' יוסי וכו'. למ"ז, ור' מנחם בר' יוסי הוסיף: הבית צמות וכו' ומסבבין וכו'.

ר"ש אומר כשם וכו'. למ"ח: הר הבית וכו'.

כיוצא בהן. כדבר היוצא ובא עמהן, השוה להן (השוה תה' ס יב: ולא תצא אלקים בצבאותינו). וכן בארמית: תרגום ירושלמי לבר' ב יח וכ' (עזר כנגדו): בר זוג כד נָפִיק ביה, תרגום יונתן לדב' יד ח (כי מפריס פרסה הוא ולא גרה); ארום סדיק פרסתא הוא ולית כנפיק ביה דסדיק ולא פשר²⁰². חולין נט א: שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. והשוה "יוצא בו" (ידי חובתו, "משום"), ובארמית – "נפיק ביה".

footnotes: ²⁰² באכר, טרמינולוגיה בערכו.

פרק ב

ה"א מיטמאין כחצי כלי. מיטמאין – כי"ו. צוק': מטמאין. כלומר: ככלי חרס מתוכו וככלי שטף מאחוריו (ר"ש). ומשנתנו ב"ה היא.

ה"ב נשתקעו דברים ולא נאמרו וכו'. וכ"ה גם בת"כ²⁰³. ופי' שנשכחו דברי התנאים הראשונים, ריב"ז ור' ישמעאל ור"ע, ולא נאמרו, ועכשיו אומרים ר' נחמיה וראב"י כדברי ריב"ז. "ר' נחמיה וראב"י" גם בתוס' ב"מ פ"ו טז (חולקים על המשנה פ"ה מי"א), זבחים פ"ו יב (על המשנה פ"ד מ"א), מנחות פ"ו טז (וצ"ל: אליעזר בן יעקב)²⁰⁴.

footnotes: ²⁰³ שמיני פרשה ז ג. ²⁰⁴ כנוסח הבבלי פט א, וכבמשנה, ת"כ מצורע פרשה ד ה.

ה"ג והקרמודין. כצ"ל, וכ"ה בכי"ו, מלשון יוני κεράμις, רעפים.

או לוגין. בדפו': אלו לגין, וצ"ל: אלולגין = אנלוגין, מלשון יוני ἀναλογεῖον, "עמוד" שקוראים עליו, משנה פט"ז מ"ז ותוס' כלים ב"ב פ"ו ט.

ור' נחמיה אומר חילוף הדברים. במ"ד שנינו: שהוא פותח בה טהורה וכו', ור"נ אומר: שהוא פותח בה טמאה ושהוא גומר בה טהורה.

ה"ד שהוא מטה על צדו ומדיח וכו'. במשנה²⁰⁵: ומריח, ועי' להלן בתוס' פ"ב ה"י: שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכו לצדדין, ואולי הנכון: ומדיח, וצ"ל: את הלקוח, כמו "הלקוח בכסף מעשר" (מע"ש פ"ג מ"י) וכדומה.

footnotes: ²⁰⁵ פ"ב מ"ד, ועי' מש"כ ע"ז, לעיל 472/3.

ה"ט והשיקורין. ר"ש: והשקודין, ואולי מן "שקד": "משוקדין".

והסקין והנאין. ר"ש: הוסקו והנאין, ופי': כמו והן נאין, כי"ו: והסקין (?), והוגה: הוסקו; אבל העיקר: הסיקן והנאין, ומזה שיבשו: הסקין²⁰⁶. והנאין = וְהֵנָאִין = והן נאין, כלומר שלא נגמר הסקן, ועי' תוס' ב"ב פ"ו ג: פיטסאות נאות מגופרות, ולהלן תוס' כלים ב"ק פ"ג יד: מקום שמשקעין את הנאות בטיט הלבן. "וְהַנָּאִין" כמו: אמרה קונם שַׁנִּיסת משאצא עד ג' שנים²⁰⁷ = שני (=שאני) ניסת, שַׁנִּיכנס²⁰⁸ = שני (=שאני) נכנס.

footnotes: ²⁰⁶ מפני "והנאין" הסמוך, שטעו בו וחשבו את הה"א לה"א הידיעה (נאין–והנאין). ²⁰⁷ ס"ז מטות ל ט, הורוביץ 327. ²⁰⁸ נדרים פ"ט מ"ב כ"י קויפמן, ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"ב 1212.

פרק ג

ה"ב הקנונים. כן גם בכי"ו. ביונית κανοῦν, סל. נזכר במו"ק פ"ג מ"ז אצל "סלים" ובביצה פ"א מ"ח אצל "תמחוי"; ובכלים פט"ז מ"ג (בין "כלי עץ"): הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום ויקנב, הקנונים ‏ הגדולים והסוגין הגדולים משיעשה ב' דורים לרחב שלהם.

(ועד מקום שאין האור שולט בו שאין חיבור). ליתא בר"ש, ונכון.

ה"ג בהידוק קרויה הברויה. "בהידוק קרויה" פיסקא למ"ה (ויש גורסים במשנתנו "הכרויה", עי' מ"ש).

(הרי זה חיבור הטפילה). כפול בט"ס.

(אינה) חוצצת. אינה – ט"ס, וכהגהת הגר"א.

כשות שליקטו. בדפו': שלקטן, וכצ"ל. מקואות פ"ט מ"ד: כשות של קטן לא טמא ולא מטמא.

הטבילן (צואה שעל הכסא) אינה חוצצת. צ"ל: הטבילו, והמוקף מיותר. ובתוס' מקואות פ"ו יז שנינו: לכלוכי צואה שבכסא וכו' הרי אלו חוצצין, ואולי נשתבש מן "צואה שעל הבסר", "שעל בשרו", שבמקואות שם.

האיבר והבשר וכו'. במשנה שם: וצפורן המדולדלת, ובתוס' מקואות פ"ו ה"י שנינו: כשות של גדול²⁰⁹ שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר וכו' חוצצין.

footnotes: ²⁰⁹ כצ"ל, אצלנו: כתות של גדיל.

ה"ד ובקצטרין. מלשון יוני κασσίτερος, תרגום "בדיל" ב־LXX, ועי' פי' הגאונים 151.

ה"ו ארונות. בדפו': ארוניות. והן "אירוניות", שנזכרו במשנת עדיות פ"ב מ"ה²¹⁰, שפירושן הפשוט הוא: לפסין של האומן אירון (Heron), כמו "סלע נירונית", והשוה "תנור של בן דינאי" (הופמן). ו"כלי חרש" שבסמוך – פירושו: וסתם כלי חרס. ושכולם כלי חרס הם יוצא ברור מן "משום כלי חרש" הסמוך.

footnotes: ²¹⁰ אירוניות, הירוניות, עירוניות = "צעי חקלייתא".

הי"א הקרפאות. באשורית Karpu,Karpatu, ונמצא גם Karpa, כלי חרס.

קיד הבבלי. באשורית Kûdu וגם Kadu, כדים למשקים. יין ושכר וכדומה.

פרק ד

ה"ז תנור שחצצו לשנים והוסק אחד מהן ונטמא [במשקין]²¹¹ הוא טמא וחברו טהור בשרץ כולו טמא [הוסקו שניהם ונטמא אחד מהן בשרץ כולו] [מטמא במגע ובאויר נטמא אחד מהן במשקה הרי חברו טהור] והעובי שביניהן כולו טמא ר' יוסי וכו' ואח"כ חצצו [אפילו נטמא אחד מהן במשקין כולו טמא] (ר"מ).

footnotes: ²¹¹ ראב"ד ור"מ.

פרק ה

ה"ח [ככפישה. כ"ה בכ"י, וכן באהלות פ"ה מ"ו, והוא סל גדול, ונקרא גם "כופש" (טהרות פ"ט מ"ה). בסורית: כוּלְבָשָא (למ"ד נוספת), והלכסיקונים הסורים מפרשים: "קרתלא דסבלין בון ענבי מכרמא למעצרתא".]

פרק ז

ה"ד אכסי. בר"ש (ד"ר): או(!) כסוי, וצ"ל: אף כסוי.

כסוי קמטרא. כלים פט"ז מ"ז, וסתמו ר' יוסי.

ומוקף. כמו "מוקף" צמיד פתיל, כלומר: מוקף הקמטרא.

חקק וכו'. שקע זה אינו נחשב לבית קיבול.

והמיעך שבחבית. ר"ש: והמעך, קרי: והמַעַךְ, שקע שבפי החבית או בשוליו, עי' לעיל פ"ו ט: היתה דופנה (של החבית) מעוכה (כהגהת הגר"א) לתוכו (של תנור).

ואם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי. כך בכ"י, ומלת "בכסוי" נמשכת למעלה, וכן בפי' הרמב"ם פ"י מ"א (אלא שהוא המשיך זה בטעות על עצמות העופות!).

ה"ז אין מקיפין בקסטרון. בס"ז חקת טו²¹² תניא: במה מקיפים… בשעף²¹³ ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון²¹⁴. ועי' תוס' כלים ב"ק פ"ג ד וב"מ פ"א ח, ועי' תוס' ב"ב פ"ה ט (בבלי פט ב), ועי' פי' הגאונים 151.

footnotes: ²¹² [בהוצ' מו"ר עמ' 25.] ²¹³ [כך בהוצ' הנ"ל, ביל': בשפך, וגסטרון.] ²¹⁴ [כך בהוצ' הנ"ל, ביל': בשפך, וגסטרון.]

ב"מ פרק א

ה"ג ועשפו. כך בדפר וכי"ו. בכי"ו בין השיטין: י (= ועישפו), א"כ הוא פיעל: עשף אותו. במשנה (פי"ג מ"ג): עושפו, וכן בתרגום: עוּשפיה, עוּשפיא. כ"י ב': עשפו (=עָשפו). היחיד: עשף, סורית: עשפא = חצינא, قادوم, قاس

במשנה שנינו: קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית ביקועו, אבל לפי התוס' עשפו עיקר.

שמחסומיתו. כ"י: שמחסימתו (=שחסימתו), ר"ש: שחסימתו, ובפי"ג מ"ד שנינו: ניטל חיסומן טהורים, ואפשר שלא אמרו זה אלא במעצד וכו'. וכן מצאתי שוב בתוס' ב"מ פ"ג ז: ובקרדום אע"פ שניטלה חסימתו טמאה.

הי"ב פסלין. כי"ו: פוסלין, מלשון יוני ψάλιον, השלשלת הקטנה התלויה מתחת הצואר, שבה מחוברות המוסרות; "רסן" בכלל (=כלינוס); אַסורים, שלשלת. היו כותבים קמיע על שלשלת ואוסרים בה את המזיקים, וזהו שאמרה התוס': "ספת (=חתך) הימנה ועשה חוליא לתכשיט", כי השלשלת בת חוליות היא, ועי' כלים פי"ב מ"א.

פרק ב

ה"ג טמאה מפני שהיא עשויה לכפיתה ושל בעה"ב אם התקינה לשמירה טמאה. מרישא נראה ד"כפיתה" טמאה, ומסיפא – ד"שמירה" טמאה (ולמטה בה"ט: טהורה מפני שהיא עשויה לשמירה, וכן בהי"ד: התקינו לשמירה טהור = פי"ב מ"ה), וכן שנינו במשנתנו: העשויה לכפיתה טהורה. ונראה שחסר כאן בתוס', וצ"ל: טמאה מפני שהיא עשויה לשמירה, ושל בעלי בתים טהורה מפני שהיא עשויה לכפיתה, של בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה. וצריך לחלק בין "לשמירה" שלנו ל"שמירה" דלהלן. ובר"ש חסר: מפני מה שלשלת […] שהיא עשויה לכפיתה ושל בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה.

ה"ח [אקונכיאות. מלשון יוני κύμβιον. לזבו בראש בנין או סביב רהיט לנוי.

סופין. ומשקל קינו (ש"ב כא טז) תירגם הארמי: ומתקל סופיניה, וכך באשורית suppinu, ואולי הוא קישוט למגדלים.]

ה"י ואלו הן גולמי כלי מתכות וכו'. סדרן של ההלכות בתוס' כאן אינו מתאים לסדרן במשנה: ה"א–ה"ג = פי"ב מ"א; ה"ד = מ"ב (ואחריה ה"ה–ה"ז המשך הדברים שהם "חיבור" או אינם חיבור לטומאה); ה"ח: אונקלי של שידה וכו' = מ"ב סיפא; ה"ט = מ"ב מציעתא: ושל רוכלין וכו'; ה"ט מציעתא: כסי טנא וכו' = מ"ג רישא; שם: מפני מה דלת שבמגדל וכו' = מ"ג מציעתא; ה"י רישא: ואלו הן גולמי וכו' = מ"ו (=עדיות!); ה"י סיפא: ואלו הן היתוכין וכו' = מ"ג סיפא; הי"א סיפא: מסמר הגרוע וכו' = מ"ד רישא; הי"ב–הי"ג = מ"ו; הי"ד: מסמר שעקמו וכו' = מ"ה.

אפשר שבמ"ג אחרי "הדלת שבמגדל" שנה ר' יוסי במשנתו: "וגולמי כלי מתכות ר"ג מטמא וחכמים מטהרין" (ובתלוי המגרדת וטבלא חלק על עדיות). והי"ב–הי"ג הן תוספה לעדיות, שהכניסוה כאן בין המסמרים.

לשבץ. בחולין כה סע"א–רע"ב. ובחולין שם (כה א) נמצא "לשבץ" גם אצל "גולמי כלי עץ", וחסר למטה בתוס' (הי"ז).

ונוסח התוס' עיקר: כלי מתכות וכו' לשוף וכו' לשבץ ולהקיש בקורנס. סורית: שבט, ל֗טש, נגד, חשל, טרף, נסך (חפרא), מחא בשבטא (אוידא תקמ"ב); הכספלה בירמ' י ה²¹⁵: משבטא = מקשה || ולהקיש בקורנס! בלשון המקרא: משובצים (שמ' כח כ). ומזה בארמית בבלית ותרגום: שפץ²¹⁶, "תקן", "חזק".

footnotes: ²¹⁵ קסטלי – מיכליס 886. ²¹⁶ מגלה ד א, יבמות סג א.

הי"א מסמר הגרוע. = הַגְרוּע²¹⁷. ואפשר ש"מסמר הגרע" שבמשנה אחר הוא (עי' ראב"ד), ולפיכך טמא.

footnotes: ²¹⁷ [כך ניקד מו"ר זצ"ל. ולולי דמסתפינא הוה אמינא דיש לנקד: גָרועַ (על משקל "טָחון"), והוא "הגרע" דבמתני', ותנא דתוספתא פליג אתנא דמתניתין. – עצ"מ].

פרק ד

[ה"ז והפגר. צ"ל: הפגד, בסורית: פגודֿא, ج۬ام בערבית, החלק שבפה או בחוץ. ורכוש ופגרים (דה"ב כ כה) מתרגם הסורי פגודֿא, והרומי – vestes.

והכולוניס. מלשון יוני χάλινος, מה שבתוך פי הבהמה.]