Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Nedarim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
X. נדרים
א. הלכות נדרים
"איש כי ידור נדר לה' – עד שידור בדבר הנדור" (נדרים יד א), ז"א ב"קרבן"; "נדר שיש בו הקדש לשם" (ס"ז 325). עיקר הנדר הוא אפוא: קרבן שאוכל ("שאני אוכל") לך (נדרים פ"א מ"ד), שאני נהנה לזה קרבן (פ"ט מ"ז); נדר בנזיר ובקרבן (פ"א מ"א), נדרה בנזיר וסבור ("הבעל") שנדרה בקרבן וכו' (פי"א מ"ה), נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות ("דורונות") של מלכים (פ"ב מ"ה). וכך הוא נוסח הנדר שבאוונגליון¹: קרבן [מה] שאת נהנה לי, "קורבני מֵדֵם דתתהנא מני (במרקוס: דמני תֵאתר)" בסורית; ביונית: .²κορβᾶν (ὅ ἐστιν δῶρον) ὃ ἐὰν ἐξ ἐμοῦ ὠφεληθῆς וכיו"ב מעיד יוספוס³: תיאופרסטוס מודיע ("מוסר") בין דבריו על החוקים, שהצוֹרים אוסרים כל שבועות של זרים; ביניהן הוא מונה אף שבועה הנקראת קרבן (κορβᾶν) זו לא נמצאת אצל שום (עם) אחר שהוא, חוץ מן היהודים בלבד. הוא אף מוסר, שאומרים שבלשון עברי פירושו דורון לה'.
footnotes: ¹ מתיא טו ה, מרקוס ז יא. ² עי' מונטסשריפט, 1916, עמ' 29 ואילך. ³ נגד אפיון ספר א, סי' כב § 166 ואילך.
אבל במקום "קרבן" השתמשו בלשון העם ב"כינויים" ובעיקר – ב"קונם", שהוא "כינוי לקרבן" (פ"א מ"ב), כגון: קונם שאני נהנה ל־ (פ"ג מי"א), קונם יין שאני טועם (פ"ח מ"א ומ"ה), קונם פירות אלו עלי (פ"ז מ"ו), קונם אשתי נהנית לי (פ"ג מ"ב, מ"ד). "כינויים" אלו הם לדברי רשב"ל⁴, או ר' יוחנן⁵: לשון שבדו להם חכמים, ולדברי ר' יוחנן (לבבלי), או רשב"ל (לירוש'): לשון גוים, או (בלשון הירוש'): לשון אומות העולם.
footnotes: ⁴ בבלי נדרים י ע"א. ⁵ ירוש' נזיר פ"א, נא ע"א.
ואמנם "קונם", כינויו של "קרבן", הוא צידונית, והוא משמש בצידונית כלשון שבועה: קָנָמִי ("אני משביע") את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח אית משכב ז (מצבת אשמנעזר, שו' ד'), קנמי את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח עלתי (שם שו' כ'). שכן הגבולים בין נדר לשבועה מטושטשים היו⁶ ו"יש נדר בלשון שבועה"⁷. ורגיל הוא שבועה בלשון נדר: הנודר בשמו והמקיים ("נשבע") בשמו (סנהד' פ"ז מ"ו)⁸, נדר ושבועה אין לי עליך (כתובות פ"ט מ"ה), היה חייב לתכירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך (סנהד' פ"ג מ"ב, תוס' שם פ"ה א)⁹.
footnotes: ⁶ איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה וגו', בבלי שבועות כ ע"א. ⁷ ירוש' נדרים פ"א לו סע"ג, ורמב"ן בה' נדרים פ"ב טז ע"ב ומפרשים שם, ור"ן נדרים ב ע"ב ומאירי שם. ⁸ תוס' סוטה רפ"ו: נודר בחיי המלך (ונשבע לו בחיי המלך, ר"ה יז א); ספרי מטות פיס' קנג: בנדרים כנודר בחיי המלך ("חי פרעה") בשבועות כנשבע במלך עצמו, ועי' תוס' נדרים פ"א א: לשם הרי זה קרבן. ⁹ ועי' נדרים מ"ב מ"א (ומ"ב): שבועה שאני (!) ישן, שבועה שאוכל, ועי' בבלי שם טז א ושבועות יט ב.
"קונם" הוא הוא אפוא הכינוי שהוא מ"לשון גוים", אבל הכינויים "קונם", "קונה" אינם אלא שיבוש של "קונם"; כמו "נזיק נזיח פזיח", שר' יוסי (האמורא) קורא אותו בירוש'¹⁰ "נזיר פסילוס", "נלעג לשון". ומתוך לשון העם, שהשתמש גם בגליל גם ביהודה בכמה צורות נלעגות של לשון "בדו להם חכמים" (או "ראשונים" לירוש') וקבעום בהלכה, ש"הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם"¹¹.
footnotes: ¹⁰ נדרים פ"א לז רע"א ונזיר פ"א נא סע"א. ¹¹ ירוש' נדרים ריש פ"ט מ ע"ד (פ"ח מ סע"ב) ובבלי פט א, ל ע"ב וש"נ.
ו"קונם שאני" ("שַנִי"). כנוסחאות הישנות ולא "שאיני" (וע"ז נפרש במקומו), הוא עיקר נוסח הנדר כלומר: קונם מה שאני, וכך פירשו בירוש' (פ"ז מ ע"ג) משנת "שאת עושה ואני אוכל עד הפסח" (פ"ז מ"ח): מה שאת עושה עד הפסח, וכיו"ב "קרבן שאת נהנה לי" שבאוונגליון. וכך פירשו בבבלי שבועות יט ב, אפילו "שבועה שאוכל": הכי קאמר שבועה מה¹² שאוכל לך.
footnotes: ¹² ד"ו וכי"י מ' ופ'.
ושכך הדבר מוכיחה קונסטרוקציא כזו שהזכרתי: קונם אשתי נהנית לי, וכדומה.
"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו" שנינו במשנה הקדומה שמזמן הבית, זמן הורדוס, חגיגה סוף פ"א (ואמרו בתוס' שם ספ"א: אבל חכם מתיר לפי חכמתו, נדרים רפ"ג: ארבעה נדרים התירו חכמים, ושם רפ"ב: ואלו מותרין). ז"א שקובץ של הלכות נדרים קדם עוד לזמן הזה.
וכבר הנוצרי מקנתר נגד הלכה "מקובלת" אחת בנדרים: ואתם אומרים האומר לאביו ולאמו קרבן שאתה נהנה לי ("הרי זה נדר") ואין אתם מתירים לו שיעשה דבר לאביו ולאמו ואתם מבטלים דברי אלקים¹³ מפני קבלתכם (παράδοσις)¹⁴.
footnotes: ¹³ = דברי התורה: כבד את אביך ואת אמך. ¹⁴ מרקוס ז יא–יב ומתיא טו ה.
זו היא הלכה היוצאת מנדרים פ"ה מ"ו (מעשה בית חורון); פי"א מ"ד (קונם שאני עושה לאבא וכו'). ור' אליעזר, שהיה לו שיח ושיג עם הנוצרים¹⁵, אומר ש"פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו", ו"מודים חכמים לר"א בדבר שבינו לבין אביו ואמו" (פ"ט מ"א); אפשר כתוצאה מן הוויכוח עם הנצרנים.
footnotes: ¹⁵ תוס' חולין פ"ב, ע"ז טו ב.
ובמתיא (כג טז–יח) מקנתר הנוצרי נגד ה"פרושים" האומרים: "הנשבע בהיכל פטור והנשבע בזהב ההיכל חייב" – "הנשבע במזבח פטור והנשבע בקרבן שעליו חייב". והוא אומר: "הנשבע במזבח נשבע בו ובכל אשר עליו והנשבע בהיכל נשבע בו ובשוכן בו והנשבע בשמים נשבע בכסא ה' וביושב עליו". ובמתיא (ה לד–לו): אני אומר לכם לא תשבעו כלל, לא בשמים כי כסא אלקים הוא, ולא בארץ כי הוא הדום רגליו ולא בירושלים כי קרית מלך רב היא ולא תשָבע בראשך וכו'.
והנה בנדרים פ"א מ"ג שנינו: כמזבח כהיכל כירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. ופירושו כברייתא שבבבלי יא א: האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים, ובירוש' שם (לז ע"א) מפורש: האומר כירושלים לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא לעצים ולאבנים שבה (ושלא כמסקנת הבבלי שם).
ובתוס' פ"א ג (בבלי יג א): ירושלים לירושלים כירושלים היכל להיכל כהיכל מזבח למזבח כמזבח וכו' כולן שאני אוכל לך אסור וכו'. א"כ לת"ק אפילו בלא כ' הרי זה נדר. והירוש' שם מפרש המשנה: כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים. ובתוס' שבועות סוף פ"ב שנינו: האומר נשבע אני בתורה¹⁶ ובשמים פטור (וכן הנודר בתורה)¹⁷.
footnotes: ¹⁶ כ"י ווינא ורשב"א בחיד' נדרים: בתורה חייב. ¹⁷ תוס' נדרים פ"א ד, בבלי יד ב, ירוש' שם.
ההלכה הישנה (הרמוזה באוונגליון) היא אפוא כר' יהודה (משנת ר' אליעזר) שהנשבע והנודר בירושלים לא אמר כלום; אלא שהחכמים חלקו עליו, ופירשו "כמזבח – כקורבנות המזבח וכו' " (ירוש'), והנשבע והנודר בהם חייב. והשבועה "המעון הזה" היתה רגילה בזמן הבית¹⁸. ואפילו בזמן האמוראים נשבעו ב"היכל" "היכלא"¹⁹. וכן השבועה ב"שמים" רגילה²⁰.
footnotes: ¹⁸ כתובות פ"ב יט (ועי' תוי"ט שם), כריתות פ"א מ"ז ופ"ו מ"ג. ¹⁹ ר' יוחנן בקידושין עא א, ועי' תוי"ט שם. ²⁰ למשל תוס' חולין פ"ב כו, אדר"נ פל"ח.
וכן השבועה בראש, "דור לי בחיי ראשך"²¹. ומצינו אפילו שבועה בבגדי כהן גדול "לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו" (תוס' חלה פ"א).
footnotes: ²¹ תוס' סנהד' פ"ה א (בבלי כד א), ברכות ג סע"א.
ב. משנת נדרים
בסתם משנת נדרים שלנו ישנם שרידים מזמן הבית.
פ"ה מ"ה: הר הבית והעזרות, פ"א מ"ג: כאימרא כדירים וכו', פ"ב מ"ד: תרומת הלשכה, חרמי כהנים, כדברים הרגילים בחיים; פ"ג מ"ד: שהן של בית המלך.
יש במשנת נדרים שרידים קטנים ממשנת ר"ע: פ"א מ"א: האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך וכו' אסור, מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר; כאן בוודאי משנת ר"ע ולשונו (מנודה אני לך חוכך אני בזה להחמיר); אלא שהתלמיד השונה שינה כמובן גוף ראשון לגוף שלישי, וכולה ר"ע. ואולי כך הוא, או דומה לו, הדבר גם בפ"ט מ"ה ומ"ו (ְעי' להלן). ר"ע נזכר עוד בפ"ז מ"א ופי"א מ"ד.
ואולם רובה של משנת נדרים היא מסידורם ומשנתם של תלמידי ר"ע, ר"מ, ר' יהודה ור' יוסי.
אבל נבחון נא קודם־כל את סדר־ההלכות, הכפילות והניגודים, ההפסקות שבאמצע שורות דומות וחוסר־הסדר, כי ע"י כך אנו רואים בעליל, שמקודות שונים לפנינו, שנתלכדו ונתחברו למסכת אחת בידי רבי.
- פ"א מ"א: כל כינויי נדרים כנדרים וכו', ואחריו: האומר לחבירו מודרני ממך וכו' אסור וכו'; כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן וכו'. ובמ"ב חוזר לפרש את הכינויים: האומר (לחבירו) קונם קונה קונס וכו'. ואח"כ במ"ג: (האומר) לא חולין וכו' הרי זה נדר בקרבן וכו'.
כאן ברור שמ"ג, שגם צורתה החיצונית דומה לסיפא של מ"א, היא המשך של מ"א, ומ"ב המפרשת את הכינויים שבמ"א רישא – ממקור אחר היא.
אמנם הבבלי אומר שמשנתנו חסרה, ח"מ וה"ק: כל כינויי נדרים כנדרים וכו' וכל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מופרשני וכו'.
אבל א) הטרמין "ידות נדרים" (כמו שהעיר כבר הופמן) חידוש הוא שנתחדש בבית מדרשו של ר' אושעיא רבא²² ולא היה ידוע בזמן המשנה²³. וב) מ"א סיפא: כנדרי רשעים וכו', כפשוסה אינה ענין לידות²⁴, ולמה נשנית כאן.
footnotes: ²² ירוש' פ"א לו ע"ד: שאני אוכל לך שאני טועם לך ר' לעזר בשם ר' הושעיא תופשין אותו משם יד לקרבן. ²³ ברייתא ודף ג ע"א ישנה בספרי נשא פיס' כב, ואין שם רק "כינויי נזירות"; גם במה שהביא הבבלי מ"מערבא" (ג ע"ב): אית תנא דמפיק ליה לידות מן לנדור נדר וכו' – בירוש' נאמר זה לכינויים נם בבריתא שהביא הבבלי ו ע"א: הרי הוא עלי ה"ז עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן, בתוס' פ"א ג: הרי זה נדר [ב]קרבן. ²⁴ ולא כרא"ש ור"ן ומאירי, אלא כפי' הרא"מ, עי' תוס': שאפי' הזכיר קונם בהדיא עם כנדרי כשרים לא אמר כלום וכו'.
אלא שמקורות מקורות הם, ומ"ג (שהיא משנת ר"מ, עי' להלן) נאמרה בסגנון מ"א, אבל מ"ב מפסיקה²⁵. והסדר במ"ב הוא: כינויי נדרים חרמים נזירות שבועות, דלא כמ"א (עי' בבלי).
footnotes: ²⁵ על "נזיר במוהא", מ"ב סיפא, עי' להלן.
- פ"ג מ"ב: ראה אותן אוכלין תאנים וכו' ובה"א אלו ואלו מותרין (וכן שם מ"ד). אבל בפ"ט מ"ו: בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואלו בוודאי שני תנאים, ומה ששנה הראשון כמחלוקת ב"ש וב"ה שנה השני דעת ב"ה כמשנת ר"ע²⁶.
footnotes: ²⁶ עי' בבלי כה ב–כו א וירוש' פ"ג לח ע"א.
- פ"ב מ"ג: יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר וכו' – אם כן הרי כאן עוד חומר בנדרים מבשבועות, אבל במ"ב נמנו רק "סוכה שאני עושה וכו' ", אלא שזו נשנית לענין נזיר, וליתא גם בתוס' כאן, ומקור אחר הוא. וכן נשנית באמת בתוס' נזיר סוף פ"א ז: חומר בנזירות שאין בשבועות וכו' שנזירות יש נדר בתוך נדר וכו'.
- פ"ג מ"ו–מ"י היא שורה של הלכות בצורת "הנודר מזה מותר בזה", אבל מי"א שורה כזו בצורת "קונם שאני נהנה לזה מותר בזה". ובתוס' פ"ב ד (אחרי ההקבלה למ"ה!): הנודר מישראל אסור אף בגרים מן הגרים מותר בישראל וכו' – הקבלה למי"א בסגנון מ"ו–מ"י. ובפ"ו מ"א–פ"ז מ"ה שורה כזו של מ"ו–מ"י, בצורת: "הנודר מזה (מיני אוכל שהוא נודר בהם) מותר בזה".
- בפ"ג מי"א שנינו: שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות וכו' – אבל בפ"ד מ"ו: הנודר הנאה מחבירו וכו' ולא ימכור לו ולא יקח ממנו (ועי' ר"מ שם).
- פ"ד מ"ז–מ"ח מקביל לפ"ה מ"ו וחולק (עי' להלן).
- פ"ז מ"ח–פ"ח מ"ו דנים בנדרי זמן, אבל פ"ח מ"ז ("האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך") כולה שייכת לפ"ג מ"א ("נדרי זרוזין", ועי' בבלי כד א), ולא נשנתה כאן אלא משום "שלא נתכוין זה אלא", שחוזר במשניות שלפניה.
- פי"א מ"ח: המודר הנאה מחתנו וכו' – אינו ענין כלל לפרק זה (ועי' להלן), ואין הקבלה לזה בתוס'.
כך נתברר לנו מתוך המשנה עצמה, שישנם לפנינו מקורות שונים ומשניות של תנאים שונים.
עכשיו נפנה לברר, עד כמה שאפשר, מי הם התנאים שמשניותיהם שקועות במשנת נדרים.
א) ממשנת ר"מ:
פ"ד – כולו כנראה ר' מאיר; מ"ב: תפול הנאה וכו' – ר"מ (ירוש' לח ע"ג: מאן תנא תפול הנאה להקדש ר"מ וכו', ועי' בבלי לה א).
מ"ד – וישן עמו במטה – ר"מ (תוס' פ"ב ז).
מ"ח: והלה נוטל ואוכל – ר"מ (ירוש' לח ע"ד), ור' יוסי חולק (משנה שם ותוס' פ"ב ט) = סתם סוף פ"ה.
ומ"ו: ולא ימכור לו וכו' – שלא כפ"ג מי"א (שהוא ר' יוסי. עי' להלן ולעיל).
ב) ממשנת ר' יהודה:
פ"א מ"א: כנדבותם – ר' יהודה (תוס', בבלי וירוש').
פ"ג מ"י: מאוכלי שום וכו' ואסור בכותים – ר' יהודה היא בתוס' פ"ב ד. ונראה שכל שורה זו, מ"ו–מ"י, ר' יהודה היא, וכן סיומה בתוס' פ"ב ד.
וכן גם השורה הדומה, פ"ו מ"א–פ"ז מ"ה, היא כנראה כולה ר' יהודה: בפ"ו מ"ג: מן הצלי אין אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה. צלי שאני טועם וכו': כאן הכניס השונה "דברי ר' יהודה" בחלק הראשון של ההלכה, אע"פ שלא נזכרה מחלוקת במשנה, מפני שהוא חולק עליו בזה, אבל כולה ר' יהודה. וכן במ"י: ר' יהודה אומר קונם גריס וכו' – אין ר' יהודה חולק על ת"ק (עי' מפרשים), אלא שהשונה שנה חלק זה בשמו מפורש. וכן יוצא מתוס' סוף פ"ג (וכנו' הדפוסים): ר' יהודה אומר אמר קונם גריס שאני טועם מותר בחיין ואסוד במבושלים, גריסין שאני טועם אסור בחיין ואסור במבושלין, חטה שאני טועם מותר לכוס ואסור לאפות, חיטין שאני טועם אסור לכוס ואסור לאפות.
פ"ח מ"ה (קונם יין שאני טועם השנה) – סוף מ"ז, כנראה כולה ר' יהודה: עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון – בבלי סג א: לימא מתני' ר' יהודה היא וכו'. אח"כ: ר' יהודה אומר קונם יין וכו' (ו') קונם בשר וכו' (גם מ"ו דברי ר' יהודה הם, וע"כ שנינו אחריו: ר' יוסי בנו אומר), (ז) היו מסרבין בו וכו' וכן המגרש וכו' – "דר' יודה היא דר' יודה אמר (פ"ז מ"ג) הכל לפִי הנדר"²⁷. היה מסרב בחבירו וכו' – מתוך התוס' סוף פ"ד ח–ט יוצא שהם דברי ר' יהודה: ר' יהודה אומר היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ברגל וכו' היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה וכו' קונם לביתך שאני נכנס ולטיפת צונן וכו'.
footnotes: ²⁷ ירוש' סוף פ"ח מא סע"א.
פ"ט, מ"א–מ"ה, אין להם הקבלה בתוס', ומ"ג–מ"ד, היא בכל־אופן משנת חברו של ר"מ: רבי מאיר אומר (="מאיר היה אומר") יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ואין חכמים מודים לו כיצד וכו' ועוד אמר ר"מ וכו' (="ועוד היה מאיר אומר"). ומ"ו–מ"ח: בראשונה וכו' עד שבא ר"ע ולימד ("ולימד" כב"ה בפ"ג מ"ב), היא בוודאי משנת ר' יהודה, כי זהו דרכו ולשונו תמיד²⁸, והוא ששנה: מעשה היה והתירו מאיר בכל הבצלים.
footnotes: ²⁸ עי' לעיל ח"א עמ' 74 ואילך.
אמנם למ"ז: שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן וכו' שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד, אומר הבבלי (סו א): ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד (שבועות פ"ה מ"ג), אבל עיקר המשנה מקביל לנזיר פ"ד מ"א, ושם אומר הירוש' (שם נג ע"א): מאן תנא ווים ר' יהודה²⁹, ולפי־זה גם זו ר' יהודה (עי' תוי"ט), וכולה פרקין ר' יהודה.
footnotes: ²⁹ ועי' בבלי קידושין מד א וירוש' שבועות פ"ה שם וגטין פ"ט.
ג) ממשנת ר' יוסי:
בבבלי נדרים פב א: משום דנטולה אני מן היהודים (נדרים פי"א מי"ב) ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. ממאי כיון דקתני ר' יוסי אומר (=אמר ר' יוסי) אין אלו נדרי עינוי נפש ("ואיהו גופיה אמר [ו]אלו הן נדרי עינוי נפש") למה ליה תו[ב]³⁰ למיתנא |לבסוף]³¹ הרי זה יפר דברי ר' יוסי ("דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג") שמע מינה מכאן ואילך ("כולהו סתמי") רבי יוסי.
footnotes: ³⁰ כ"י מ'. ³¹ כ"י מ'.
ואע"פ שדברי ר' הונא וודאי קבלה הן, ראיה זו של הבבלי ראיה ניצחת היא לפי שיטתו של רבי בסידור המשנה³²; כי פירוש משנה א–ב הוא: אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט – אמר ר' יוסי – אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו (=ומה) הם נדרי עינוי נפש – אמרה קונם פירות העולם עלי וכו' (אבל!) פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי.
footnotes: ³² שביארנו אותה במבואנו (חלק א) בכמה מקומות.
ר' שנה כאן בסיפא "דברי ר' יוסי", מפני שחכמים חולקים עליו ב"ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו", בתוס' פ"ז ג (ועי' ירוש'), כלומר שזו דעת יחיד. ו"אמר ר' יוסי" שבמ"א מאמר מוסגר הוא, וכולה ר' יוסי³³, אלא שבזה חלוק עליו רבי. מ"א–מ"ז (במ"ד נזכר ר' יוחנן בן נורי, רבו של ר' יוסי), ומי"ב היא בוודאי ר' יוסי; אבל מ"ח (הנודר הנאה מחתנו) אינה מענין הפרק ואין לה הקבלה בתוס'. ובירוש' מב ע"ד הביא ברייתא חולקת (תני ולא ליך) ומוקים לה כר"מ, וא"ב מתני' דלא כר"מ.
footnotes: ³³ עי' גם ירוש' מב ע"ג.
ומ"ט: ונדר אלמנה וכו' זה הכלל כל שיצאת וכו' – מקביל לפ"י מ"ג: זה הכלל כל שלא יצאת וכו', ושייכת לענין פ"י.
וכן מ"י, וזו כולה ר' יהודה³⁴, ותשע הם ביחד עם דברי ר' יהודה³⁵, כי "נערה בוגרת ואביה קיים", ליתא בד"ר והו' לו.
footnotes: ³⁴ בבלי פט ב: זו דברי ר' יהודה, ועי' ירוש'. ³⁵ עי' שו"ת רמ"ע מפאנו סי' סו.
ומי"א: קונם וכו' אם עושה אני על פיך וכו' – היא הקבלה למ"ד (ועי' תוס' ספ"ז).
וע"כ נראה כי מ"ח–מי"א – מקור אחר הוא (משנת ר' יהודה?).
אבל יש במשנת נדרים עוד הרבה ממשנת ר' יוסי:
כל השורה שבפ"ג מי"א, כי "שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אין (=אִין, אם) שומעין לו" – משנת ר' יוסי היא, תוס' פ"ב ד: שישראל (כי"ו) נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביוקר ר' יוסי אומר אין שומעין לו; כיו"ב ירוש' שבועות פ"ה לו ע"א: אין שומעין לו, ופירשו הר"ן (בשבועות ריש פ"ה): אין גרסינן בחירק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו נעשה וכו'. אבל בסיפא שם: ר' יוסי אומר, בהו' לו וירוש' ועוד: ר' יוסי הגלילי, כדרשתו במדר"י תשא פרשה א' ותוס' שבת פט"ו טז³⁶ וכן בבבלי יומא פה ב (ילקוט וכי"י).
footnotes: ³⁶ ואף שם חסר "הגלילי".
ומן "רבי אומר וכו' " – תוספת היא מן התוספתא פ"ב ה–ו, ובהו' לו כתוב כאן בפירוש: תוספה.
ואף פ"ה כולו – ר' יוסי הוא. כי פ"ה מ"ו הוא כפילות של פ"ד מ"ז–מ"ח (עי' לעיל), המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה וכו' ור' יוסי אוסר.
אבל בפ"ה מ"ו סתם: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו' אינה מתנה. ר' יוסי לא שנה "אם אין עמהם אחר וכו' " אלא שנה במקומו מעשה דבית חורון שאמרו חכמים שאינה מתנה, שר' יוסי אוסר (בפ"ד). וכך פירשו בבבלי מג ב (כתובות עא א): היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון (דפ"ה)³⁷. וכבר אמרתי שגם פ"ד מ"ו חולקת על פ"ג מי"א (של ר' יוסי).
footnotes: ³⁷ ועי' תוס' פ"ב ט וירוש' סוף פ"ד.
ופ"ג מ"א–מ"ה (וסמ"ב וסמ"ג המוחלפות מפ"ט מ"ו–מ"ז של ר' יהודה) היא בוודאי כולה ר' יוסי (וראב"י שנזכר בפ"ה מ"א ומ"ב, נזכר אף בפ"ג מ"א).
ובוודאי שנשתקעו עוד כמה דברים ממשנת ר' יוסי במשנת נדרים (בפ"ו נזכר ר' יוסי כ"פ, וכן בפ"ח מ"ב).
ומשנת ר' יוסי לנדרים נזכרת בפירוש בפי ר' יוסי בשה"ש זוטא, שכטר 44 (בובר 39), ועוד אמר ר' יוסי אם יבא אליהו בימי אני אומר לו פָרֵש לי פרשת³⁸ נדרים ששנית³⁹ לי אתה. זאת אומרת: נדרים דר' יוסי, ששנה אותה בחבורתו של אליהו הנביא ("ברוח הקודש שנתגלה בבית מדרשו"), כי "אליהו" היה רגיל אצל ר' יוסי⁴⁰. וזוהי אפוא עדות מפורשת על נדרים דר' יוסי.
footnotes: ³⁸ עי' מו"ק ט ע"א: תנו פרשת נדרים בי רשב"י. ³⁹ כ"י פרמא, שכטר 92, ולא "שנדרת לי". ⁴⁰ ברכות ג א, יבמות סג ב, סנהד' קיג ב.
סוף פ"ג מי"א (ְעי' לעיל).
פ"ב מ"ב: קרבן לא אוכל לך וכו' אסור (עי' במקומו), ועוד.