Introductions to the Babylonian Talmud, Sanhedrin, Summary of Perek III
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בפרק זה נדונו וסוכמו בעיות היסוד הנוגעות במבנהו וביצירתו של בית הדין. סוכם להלכה כי המתדיינים בדיני ממונות יכולים לבחור לעצמם את בית הדין של שלשה שידון אותם. ואם לא הגיעו להסכמה, הריהם רשאים להרכיב בית דין שיניח את דעת שניהם, כאשר כל צד בוחר לו דיין אחד, ושני הדיינים הם הבוחרים להם דיין שלישי להכריע ביניהם. הרשות הניתנת למתדיינים לבחור לעצמם בית דין אינה גורעת מסמכויות השיפוט של בית דין זה, כי לאחר שנבחר שוב אין הצדדים רשאים לחזור בהם ועליהם לקבל את הכרעתו.
The fundamental issues pertaining to the structure of a court of three judges were discussed in this chapter. It was concluded that the litigants can choose the court themselves. If they cannot agree on a court, they may assemble the court in a manner that satisfies both litigants, with each litigant selecting one judge, and the two judges selected by the litigants then selecting a third judge to join them. The litigants' right to choose their court does not weaken the court's authority; once a court is chosen, the litigants cannot retract their choice, and they must accept the verdict.
ישנם שלשה סוגים של אנשים הפסולים להיות עדים ודיינים. יש פסולים מחמת אי כשירות התלויה במעמדם האישי, יש פסולים מחמת עבירה, ויש פסולים מחמת קירבה. סוג הפסול הראשון כולל את העבד, האשה, וכמובן הנכרי. פסולם של אלה הוא גזרת הכתוב, כי רק אנשים מבית ישראל רשאים להיות עדים או דיינים.
Four types of people are disqualified from serving as witnesses or judges. One category includes those who are disqualified due to their personal status, including a woman, a Canaanite slave, and a gentile. This is based on a Torah edict that only Jewish men are qualified for these positions.
את פסולי העבירה (״עדי חמס״) ניתן לחלק לשני מינים: אלה שעברו על אחד מדיני התורה הידועים לכל, שעצם מעשה העבירה פוסל אותם מלהיות עוד עדים או דיינים, עד שיעשו תשובה גמורה. ויש העוברים על דברי חכמים או על עבירות מן התורה שאין הכל יודעים כי הן עבירות, ואלה צריכים הזהרה לפני ביצוע העבירה כדי לפוסלם להעיד ולדון.
A second category includes those who committed transgressions, who are disqualified from serving as judges or witnesses until they repent. One who violates a rabbinic prohibition, or a Torah prohibition that is not well known, is disqualified only if he was warned before committing the transgression.
קרובי משפחה הפסולים לעדות ולדון כוללים גם קרובי דם (מצד האב ומצד האם כאחת) וגם קרובי חיתון (לפי הכלל ״בעל כאשתו״) וסוכם כי דרגת הקירבה שלדעת הכל היא פוסלת הריהי משני בשני ומעלה (כלומר: שיש מרחק שני דורות בין הצדדים ובין אותו אדם שהוא קרוב לשניהם).
Relatives are also disqualified. This includes both blood relatives and relatives through marriage. Both paternal and maternal relatives are included in this category. According to all opinions, the most distant relationship that is included in the category of relatives who are disqualified is that of first cousins.
סוג אחר של פסולים שנזכר ולא נדון כל צרכו בפרק זה הוא פסולם של אלה שיש להם פנייה ונגיעה בדבר, אם משום יחסים אישיים של אהבה או שנאה, או משום נגיעה של טובת הנאה שבממון.
Another disqualifying factor, which is mentioned in the chapter but is not addressed in full, is conflict of interest, due to either personal affection toward or aversion to one of the litigants, or due to the financial ramifications of the case for the potential judge or witness.
בשאלת דרכי הדיון וחקירת העדים יש הגבלה ראשונית של העדויות: מתקבלות רק עדויות ראיה ישירות. אין עדות נסיבתית מתקבלת בדיני ישראל כעדות (אף כי היא יכולה לשמש כראיה ושיקול אצל הדיינים). העד צריך להעיד כי הוא עצמו ראה או שמע את גוף המאורע שהוא מעיד עליו.
With regard to the admission of evidence in court, only the testimony of two eyewitnesses is accepted as conclusive proof. Circumstantial evidence is accepted merely as a factor for consideration.
אכן, בדיני ממונות נתקבלה להלכה השיטה כי העדים אינם מעידים בעצם על המאורע, על מעשה שארע בדרך זו או אחר, כי אם על מצב משפטי מסוים. ולפיכך, שני עדים שעדותם מצטרפת לתוכן משפטי אחד — נחשבים לעדות שלמה אחת אף כי יתכן שאינם מעידים בדיוק על מאורע עובדתי אחד.
In cases of monetary law, the established opinion is that the two witnesses do not have to testify about the same incident for their combined testimony to be accepted, as long as they both attest to the same financial obligation.
קביעה אחרת של תחומי הדיון היא הגבלת משך הדיון. להלכה, אין הדיון מסתיים סופית כל עוד יכול אחד הצדדים להביא ראיות בעלות משמעות לענין הדין. ההגבלה היחידה היא כאשר בעל הדין מודה שאין עוד בידו הוכחות נוספות, ואז אין דנים עוד בראיות נוספות, אלא אם כן לא הוכח שראיות אלה לא היו יכולות להיות ידועות קודם לכן.
The halakha is that after the verdict is issued, whenever one of the litigants produces significant evidence, he can bring the case back to court. The only limitation is that once a litigant concedes that he has no more evidence, he loses the right to bring further proof, with the exception of proof that he was plainly unaware of when he stated that he lacked further evidence.