מדת העונשים

ודבר זה אנו רואים באופן בולט למדי במדת העונשים להחוטאים ולהפושעים. אמנם בתורה גופא אנו מוצאים שמדת העונש היא לפעמים קטנה מאד לעומת החטא, וביחוד לפי מדת העונש של הגויים בזמן ההוא. למשל, לפי דיני התורה היה הגנב יכול לגנוב כמה שלבו חפץ, וכשנתפס ביד היה משלם רק "כפל" לבד וחסל, אבל בכל זאת הרי סוף סוף נמצאים בתורה לא רק שכר אך גם כן עונש, לא רק ממון אך גם קנס, ויש בה גם דיני נפשות - סקילה, שריפה, הרג וחנק, אבל במציאות כמעט שנתבטלו אלו לגמרי.

גם בזמן הבית כשישבו סנהדרין בלשכת הגזית ודנו גם דיני נפשות, גם אז ישבו ודנו רק להלכה ולא למעשה, שכמעט היה מן הנמנעות.

תניא, אר שמעון בן שטח, אראה בנחמה, אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו: רשע מי הרגו לזה, או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה, על פי שנים עדים יומת המת" (דברים יז, ו, סנהדרין לז, ב). מנקודת השקפה זו אי אפשר היה כמעט לדון דיני נפשות, כי איזה רוצח יואיל להזמין לפני רציחתו עדים כשרים ונאמנים דוקא, כדי שהסנהדרין יוכלו לקיים את המצוה של "על פי שנים עדים יומת המת"! ולא די בזה אלא שהוסיפו עוד ואמרו, שכל רוצח זקוק להתראה והוא צריך לקבל את ההתראה, זאת אומרת, ש"אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אמר יודע אני פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר: על מנת כן אני עושה" (רמב"ם, פי"ב מהל' סנהדרין ה"ב). ומי יכריח את הרוצח להגיד זאת? ואכן הדבר הגיע לידי כך, עד שבצדק אמרו חכמז"ל: "כל סנהדרין שהורגת אחת לשבוע, או אחת לשבעים שנה, נקראת חבלנית" (ע"פ מכות ז, א). ואמנם יכולים אנו לתאר לעצמנו כמה היה מספר הנדונים למיתה בעת הנאורה הזאת, אם היו מחזיקים בכללים הללו, כי מי אינו יודע שבזמננו כל הנדונים למיתה המה רק על פי אומדנא, ולא רק אומדנא דמוכח...

אכן גם דיני נפשות אלו נתבטלו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים. כי "ארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל", מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומם במקדש, ואחר כך אחר החורבן נתבטלו גם דיני קנסות מפני ש"אין בית דין סמוכים" (רמב"ם שם, פי"ד הי"ג).

ורואים אנו מכח זה כי הוצאת העונשים מכח אל הפועל היתה קשה עלינו מאד, עד שחפשו בכל הטצדקאות שבעולם להשתמט מזאת, וכשמחפשים מוצאים.

וכל כך למה? מפני שכל עונש ועונש בא לא כל כך בשביל החטא, כי מי יכול ללמוד במדה ישרה את מדת העונש לפי מדת החטא, הלא אין מדה ומשקל בזה, אלא שהעונש בעיקר בשביל העתיד - למען ישמעו וייראו. זאת אומרת: בשביל תקנת הכלל שיוכל לחיות במנוחה ולא יירא מאימת בעלי עבירה, ואם כי לפעמים העונש הוא על פי טעות, "שגיאות מי יבין" (תהלים יט, יג), אין כאן רעה גדולה כל כך. כהנה וכהנה תאכל החרב בשביל טובת הכלל, שלמענו נברא העולם. אבל היהדות בהשקפתה, שכל פרט ופרט הוא עולם מלא ושהכלל הוא בעד הפרט, חשה כל פעם ופעם בבואה לדון דיני נפשות, ולבה היה נוקפה מאד בזה, כי מה תיתי לו להפרט מה שהכלל יוכל להתענג על כל טוב, אבל הוא יהרג על לא דבר.

והרי "לא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות - אדם נותן ממונו ומתכפר לו: ודיני נפשות - דמו ודם זרעו תלויים בו עד סוף כל העולם, שהרי בקין נאמר, "קול דמי אחיך צועקים" (בראשית ד, י) - דמו ודם זרעו, לפיכך נברא אדם יחיד בעולם. ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו אבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא; הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים, ואין פני כל אחד מהם דומים לפני חברו, לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם" (לשון המשנה בסנהדרין לז, א, רמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין ה"ג).

ואמנם רבן שמעון בן גמליאל תבע בזה את עלבונו של הכלל, וטען לר"ט ור"ע שאמרו "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם", כי גם זה איננו נכון כלל - "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז, א). אבל אין הלכה כמותו בזה. אולם היהדות המקורית, היהדות הנלחמת בחכמת יונית מימי עולם ומשנות דור ודור, ידעה ש"אין ספק מוציא מידי ודאי" (יבמות יט, ב), ומפני פן ירבו שופכי דמים בעתיד, אי אפשר לשפוך דמים בודאי עתה.

ואמנם אנו מוצאים גם במקום אחר מחלוקת עם רשב"ג בשאלה מוסרית טהורה, שגם שם אין הלכה כמותו - בעירובין (לב, ב): "רבי סבר ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה; ורבן שמעון בן גמליאל סבר ניחא ליה לחבר דליעבד עם הארץ איסורא רבה, ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעבד". ובצדק אמר על זה רבי: "נראין דברי מדברי אבא", כי מוסר היהדות המקורית שתמציתו הוא "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא, א), לא יוכל להסתפק בזה שהוא נזהר אף באיסורא קלילא, אם על ידי זה יגרום שחבירו יעבור על איסורא רבה.

וכיוצא בזה אנו מוצאים בבבא קמא (סט, א): "כרם רבעי, היו מציינין אותו בקזוזות אדמה, סימנא כי אדמה וכו'. ושל ערלה - בחרסית, סימנא כחרסית, מה חרסית שאין הנאה מינה, אף האי דלית ביה הנאה מיניה וכו' - אמר רשב"ג, במה דברים אמורים בשביעית דהפקר נינהו. אבל בשאר שני שבוע, הלעיטהו לרשע וימות. והצנועין מניחין את המעות ואומרים, כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו".

הלעיטהו לרשע וימות - זהו באמת מוזר מעט לרוחנו, רוח ישראל, ועל כן למרות כבודו הגדול של רשב"ג, מצאו חז"ל להוסיף על זה כי הצנועין לא נהגו כך במעשה, אך חפשו תחבולות ועצות גם לרשע זה להקטין את חטאיו עד כמה שאפשר, כי גם הוא בכלל כושל, אם כי כושל רוחני ועד כמה שאתה אפשר לך להצילו, הנך מחוייב.