**א) [סעיף א'] לא ילך אדם במבואות המטונפות וכו'**ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק וכו' ואה לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם. ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. טור. והוא מגמרא ברכות דף כ"ד ע"ב. וכ"ב הלבוש. ועיין א"ר אות א':

ב) שםוכשיצא משם וכו' ונראה פשוט דאפי' יצא ממבוי המטונף אין לו לקרות מיד. וצריך להרחיק כשיעור. מהרי"ע ז"ל בס' לחם יהודה דף י"ב ריש ע"א. י"א מ"ב בהגה"ט אות א' יפ"ל אות ב':

ג) שםאפי' שהה כדי לגמור את כולה א"צ לחזור אלא למקום שפסק. הגהה וי"א שחוזר לראש וכן עיקר. עיין מש"ל סי' ס"ה אות ג' שאנן ק"ל כדברי מרן ז"ל דאפילו אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס א"צ לחזור אלא למקום שפסק אמנם ודאי דלכתחלה צריך ליזהר שלא יגרום לבא לידי הפסק אח"כ וכמש"ל שם אות ב' יעו"ש:

**ד) [סעיף ב'] אפי' להרהר בד"ת אסור וכו'**ולכן יחשוב שם חשבונותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ד"ת. ס"ח סי' תקמ"ו והביאו מ"א סק"א. וכ"כ השל"ה דף פ"א שיחשוב אדם בבה"כ בהוצאותיו והוצאת הבית או ירגיל לעצמו בחשבונות ובשבת יחשוב בבנינים נאים וציורים עכ"ד והביאו א"ר אות ב' וכ"כ ר"ז אות א' וכ"כ אנו לעיל סי' ג' אות ו' בשם ר"ח יעו"ש.

ה) שםאפילו להרהר בד"ת אסור וכו' כתב ב"י בשם הר' מנוח בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרינן אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל וכתב עליו הב"י וז"ל ומבואר היא בגמרא דידן דגרסינן בפ' טביל יום (זבחים ק"ב ע"ב) אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ והיכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני ופירש"י לאונסו שהיתה שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו עכ"ל. וכתב הדרישה אות א' דמשמע מגמרא זו דכיון ששמועה היא כ"כ שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה אז מותר אפילו לבטא בשפתיו כיון ששמועתו אונסתו יעו"ש. והביאו א"ר שם. אמנם הברכ"י אות א' כתב על דברי הדרישה והא"ר הנז' וז"ל ותמהתי על שני גדולי הדור איך ס"ד ביטוי שפתים וממה נפשך אי לביה אנסיה אשר לא ידע הנה זה עומד בבה"כ או לאו ואגב טירדיה בעא בשפתיו אנוס הוא ומאי דעבד עבד וה' יסלח לו ובכגון זה מה הלשון אומרת מפום רבנן יכול הוא לבטא בשפתיו ואי הכיר ונפשו יודעת שהיא בבה"כ ודאי אסור לדבר ומ"ש בזבחים מר"א בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ פי' גמירנא בבית המדרש מה שהרהר ר"א בבה"כ. וכזה ראיתי שפירשו הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים שם ופשוט עכ"ל ועיין מש"ל סי' ע"ו או' ל"ד. ומ"ש עי"ש הדרישה וצ"ע דבש"ע כתיב ג"כ סתם הרהור לאונסו מותר כבר כתב עליו המאמ"ר אות ב' דלא נמצא מזה בש"ע יעו"ש ונלע"ד הטעם דהא דלא העלו דין זה בש"ע לא מרן ולא מור"ם ז"ל משום דס"ל דאם שגורה שמועה בפיו ונאנס והרהר ה' יכפר לו וא"צ לאומרו מאחר שהיה לאונסו ואם אינה שגורה ודאי שצריך לדחוק ההרהור ולפיכך לא הוצרכו לאומרו. ועיין יפ"ל אות ד':

ו) מותרליכנס לבה"כ ולבית המרחץ מתוך הלכה שאינה פסוקה. מור"ם בהגהה ביו"ד סס"י רמ"ו וש"ך שם. והרדב"ז סי' שמ"ב. ברכ"י בזה הסי' או' ב' וביו"ד שם או' ז"ך. שע"ת אות א':

ז) שםאפילו להרהר בד"ת אסור בבה"כ. וכן אסור להרהר בד"ת תוך ד"א מאחורי הבה"כ וצדדין ומלפניו כמלא עיניו. מהרי"ע בס' לחם יהודא פ"ג דק"ש דין ד' ברכ"י אות ג' שע"ת שם. ועיין בדברינו לסי' פ"ג אות ד':

ח) אסורלעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש כיון דאין דרך להגיע לידיעתם על נכון כ"א ע"פ הכתובים ודאי יבא להרהר במקרא. הרב שאלת יעב"ץ סי' יו"ד ונראה דמכ"ש ממ"ש הרב הנז' הוא שאסור לסדר שם בהרהור כתב מליצה בלשון תלמוד דודאי יבא להרהר קצת בסוגיות התלמוד אשר מתוכן הוא מסדר מעשה הכתב והוא פשוט. ברכ"י אות ד' ואות ה'. חס"ל אות ה' שע"ת שם:

ט) שםאפילו להרהר בד"ת אסור בבה"כ וכו'. אבל כנגד ערוה מותר להרהר בד"ת כמש"ל סי' ע"ה אות כ"ח יעו"ש. ועוד עיין מש"ל בסי' ס"ב אות יו"ד בדין מי שצמא בלילה במטתו אם מותר להרהר הברכה בלבו יעו"ש:

י) שםהגהה. ואפי' הלכות המרחץ אסור וכו'. וכ"כ הלבוש. סו"ב במק"ח אות ב'. ר"ז אות א', ונראה דכן הוא דעת מרן ז"ל כדמשמע בב"י מדלא פליג על דברי האו"ח וגם לא כתב שיש מאן דפליג עליה אלא דלא חש לכותבו בש"ע מפני שהוא משמע ממ"ש אח"כ דאם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש דמשמע דוקא להפריש מדבר האסור מותר אכל בענין אחר בכל גוונא אסור ואפילו הלכות מרחץ:

יא) דבריםשל חול מותר לאומרם בלה"ק. ומדת חסידות הוא להחמיר. ס"ח סימן תתקצ"ד. מ"א סק"ב. א"ר אות ב'. סו"ב אות ג'. ר"ז אות ב'.

יב) שםוכן הכנויים כגון רחום נאמן וכו'. דוקא שכוונתו לדבר של חול. כ"כ בס' גור אריה בהגהותיו יעוש"ב. ועמ"ש מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרן סי' ע"ב. ברכ"י אות ז'. ועיין פרמ"ג א"א אות ג. וכ"כ שת"ז או' ד':

יג) שםכגון רחום נאמן וכו'. הראב"ד בפ"ג דק"ש דין ה' כתב וז"ל לא מצאנו שם רחום כ"א על הבורא ואסור לאומרו בבה"כ עכ"ל. אבל הכ"מ כתב שם בשם הר' יונה דאשכחן רחום אצל צדיק דכתיב זרח בחשך אור לישרים חנון ורחום וצדיק יעו"ש. מיהו הב"ח בסי' פ"ד כתב דיש להחמיד כדברי הראב"ד רק בלשון לע"ז כתב דנראה דלד"ה שרי יעו"ש. וכ"כ העט"ז בזה הסי' אות ב'. וכ"כ הפר"ח אות ב' ועי"ש. א"ר אות ג':

יד) שםאבל השמות שאינם נמחקין וכי'. כתב המ"א סק"ג דלאו דוקא דהאיכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש בס' פ"ד עכ"ל וזהו לפי סברתו בסי' פ"ד סק"ב שפסק כהב"ח א"נ י"ל דמ"ש דהאיכא שלום וכו' ר"ל שאילת שלום וחוזר על דברי הש"ע בסי' פ"ד יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות ז' מ"ש שם בס"ד:

טו) שםאסור להזכירם שם. אפי' בלשון לע"ז דדברים של קודש אסור לאומרם אפילו בלשון חול כדאיתא בפ' כירה וברמב"ם פ"ג דק"ש דין ד' ב"ח שם. עט"ז שם בסי' פ"ד או' ג'. עו"ת או' ו' ר"ז או' ג וכתב כגון גא"ט בל"א או בוג"א בלשון פולין ורוסיא. קיצור ש"ע סי' ה' אות יו"ד. חס"ל אות ב' וכתב ולכן יש ליזהר מלומר דיי"ו שהוא אזכרת השם בלשון ספרדי או לומר אל"ה רזולשון שהוא הזכרת השם בלשון ישמעאל וכל כיוצא בזה והמרבה דברים מביא חטא עכ"ד.

טז) שםואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש וכו'. וה"ה אם נכנס בלבו שם אהבת אשה מותר להרהר בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס"ח סי' כ"ח. כנס"ג בהגב"י. עו"ת אות ג'. מ"או סק"ד. א"ר אוח ב'. סי"ב אות ב'. ה"ב אות ג'. ר"ז אות ד'. וכן אם נכנס הרהור רע בלבו שרי לחשוב בדברי תורה דהוא לאפרושי מאיסורא. פרמ"ג א"א אות א'. חס"ל אות ה':

טוב) שםלהפריש מדבר האסור וכו'. ולכן בע"פ אחר חצות כשרואה שמגלחין במרחץ מותר לומר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל אסור לומר בלשון הוראה לומר אסור לגלח דזה הוא תורה, ח"א כלל ג' אות ל"ה. ועיין באות שאח"ז.

חי) שםואפי' בלה"ק ובעניני קודש. כההוא דא"ל ר"מ (שבת מ' ע"ב) אין סכין והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואעפ"כ א"ל בלשון היראה. כ"מ פ"ג דק"ש דין ה' מ"א סק"ה. א"ר אות ד'. ה"ב אות ד'. ר"ז שם. וכתב הר"ן אפי' בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אע"ג דממילה הוי הוראה דהא א"ל (שבת שם מעובדא דרבי) או טול בכלי שני ותן אע"ג דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ"א שם, סי"ב אות ד'. ה"ב שם. ר"ז שם:

יט) שםהגהה. ובמקום שמיתר להרהר וכו'. הר"ן כתב זה על בית אמצעי של מרחץ כמש"ל סי' פ"ד אות ה' יעו"ש, ועיין לבוש ומ"ש עליו הא"ר אות ה' ועיין לעיל סי' ס"ב סעי' ד' בהגהה ובדברינו לשם אות י"א. וכתב הרו"ח דאסור לת"ח לישב במקומות המטונפות דא"א בלא הרהור תורה והה"נ שלא להיות בידים מטונפות ואף לשאר אדם מישראל אסור דמסתמא ישראל קדושים ומהרהרים בד"ת יעו"ש: