Kedushat Levi, Genesis, Homilies for Chanukah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בכסליו הוא חנוכה, כי כסליו הוא נגד יעקב ועל ידי יעקב הם הניסים כנודע ולכן היה נס בחודש הזה והוא חודש השלישי מתשרי התחלת שנה שהוא נגד לוי שלישי שבשבטים ולכן היה בו הנס על ידי הכהנים חשמונאי ובניו שכהנים הם שבט לוי:
In Kislev falls Chanukah. Kislev corresponds to Yaakov, and through Yaakov came miracles, as it is known, and therefore a miracle happened in this month, which is the third month counting the beginning of the year from Tishrei. [Kislev] corresponds to Levi in tribes, and therefore a miracle happened through the hands of the Kohanim, the Hasmonean and his sons, since the kohanim are from the tribe of Levi.
הכלל הוא, בראש השנה ויום הכפורים הקדוש ברוך הוא פוקד את ישראל לטובה, רק בחנוכה ישראל רואין הטובה בשכל והוא במחשבה. כי עיני עדה, פירש רש"י ז"ל חכמי העדה, ולכך בחנוכה בנרות כי הוא לשון ראיה ואחר כן פורים הוא הדיבור כי קורין את המגילה ובפסח הוא במעשה שאוכל מצה ולכך חנוכה שהוא על הראיה והוא בחודש כסליו הצירוף הוא וירא יושב הארץ הכנעני, שמורה על הראיה:
The general rule is, on Rosh Hashanah and Yom Kippur the Holy One of Blessing remembers Yisrael for good, and only on Chanukah Yisrael sees the good in the mind and in thoughts (intellectually). This is because the expression "eyes of the congregation" is explained by Rashi z"l as "sages of the congregation" (see Rashi on Bamidbar 15:24) and therefore in Chanukah, [the miracle is celebrated] by lights, since this is an expression of seeing/vision, and after that Purim [the miracle is celebrated] in speaking, since we read the Megilah, and on Pesach [the miracle is celebrated] in deed, which is eating matzah. And therefore Chanukah is [celebrated using] vision, and is on the month of Kislev, connected to "the inhabitants of Cnaan saw" (Gen. 50:11), which teaches regarding seeing.
חינוך המשכן היה בראש חודש ניסן. החנוך מבית ראשון היה בתשרי, החינוך מבית שני היה בכסליו כל אחד לפי בחינתו. הניסים שהיו אז בשעת המשכן היו סמוך לניסן לכך היה בו החינוך ובבית שני שהיה הנס חשמונאי בכסליו ולכך היה החינוך בכסליו, והחינוך של בית ראשון היה בתשרי. הכלל המשכן היה מה שהגוף משיג שיש בורא עולם ברוך הוא, ובית המקדש הוא מה שהנשמה משיג שיש בורא עולם. וזהו שהנשמה משיג שיש בורא עולם הוא בתשרי מחמת מחילת העונות אז הנשמה משגת הבורא עולם ובניסן הגוף משיג שיש בורא עולם כי על ידי ניסים ונפלאות הגוף הוא משיג ולכך נקראת בית המקדש בית עולמים (מלכים א' ח, יג) כי הנשמה הוא קיום והגוף אינו קיום. וזהו הרמז מה שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין ב.) מנין למקדש שנקרא משכן ומשכן נקרא מקדש, כי באמת זה שהגוף נהנה הוא גם כן מה שהנשמה נהנית, כי על ידי קיום הגוף הוא קיום הנשמה בזה העולם לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו ומה שהנשמה עושה שעובדת את הבורא ברוך הוא הוא גם כן נחת להגוף. וזה משכן שהוא המרומז על הגוף נקרא מקדש, ומקדש נקרא משכן ודו"ק:
The dedication [chinuch] of the Tabernacle was on the first day of Nissan. The dedication of the First Temple was on Tishrei, the dedication of the Second Temple was on Kislev, each of them according to its aspect. The miracles that happened in the Tabernacle were connected to Nissan, and that is why the dedication happened on Nissan. And in the Second Remple the Hasmonean miracle was in Kislev, and therefore the dedication was on Kislev, and the dedication of the First Temple was on Tishrei. The general rule of the Tabernacle was that the body understands that there is a Creator of the World, Blessed! And the Temple is that the soul (neshamah) understands that there is a Creator of the World. And this, that the soul understands the that there is a Creator of the World happens on Tishrei because of the pardoning of sins, and then the soul comprehends the Creator of the World; and in Nissan the body understands that there is a Creator of the World because through all the miracles and wonders the body understands. And therefore the Temple is called "Eternal Place" [Beit Olamim see I Kings 8:13] because the soul is [complete] existence, and the body is not [complete] existence. And this is the hint of what our sages z"l said: "From where do we know that the Temple is called Tabernacle, and Tabernacle is called Temple?" (Eruvin 2a) because in truth this, that the body experiences enjoyment, it is also that the soul experiences enjoyment, since the existence of the body is also the existence of the soul in this world, to serve the Creator, Blessed, and Blessed the Name, and this, that the soul does, that the soul serves the Blessed Creator is also enjoyment for the body. And this is the hint in Tabernacle, that is the body, that is called Temple, and Temple, that is called Tabernacle. And sit with this thought.
ונבאר בסייעתא דשמיא מאמר חכמינו ז"ל (שבת כב.) בנר חנוכה דפליגי חד אמר מותר להשתמש לאורה וחד אמר אסור להשתמש לאורה, על פי משל. מלך אדיר בא לבית עני ומדרך הטבע בבוא המלך אדיר רואין כבוד עשרו וגדולתו. והנה העני גם כן משמח בדעתו בראות רוב עושר המלך מה שלא ראה לפניו כל ימיו רוב עושר כזה. והעני החכם בדעתו אינו שמח על רוב העושר שראה אצל המלך, כי יודע שאצל המלך עשירות הוא דבר קטן רק שמחתו בזה שזכה לכך שהמלך בא להתאכסן בביתו. כן הדבר הזה, כשהשם יתברך עושה ניסים עם בני אדם אחד שמח בהטובה גופא מה שהשם יתברך עושה עמו ניסים כמו העני ששמח בראות עושרו של מלך כן הוא שמח שהשם יתברך גמל אתו חסד, ואחד אינו שמח בהניסים, כי יודע שהקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות והוא כל יכול לעשות, אפס שמחתו בניסים שעל ידי הנס רואה שהקדוש ברוך הוא מתלבש כביכול בבני אדם מדעושה ניסים לבני אדם על זה שמח שהמלך אדיר יתאכסן ויתלבש עצמו כביכול לבוא בבני אדם. וזה הפלוגתא חד אמר מותר להשתמש לאורה, נגד זה ששמח שהשם יתברך עשה עמו נס זה שמחת עולם הזה שהשם יתברך גמל אתו טובה ועולם הזה ניתנה ליהנות גלל כן אמר מותר להשתמש לאורה. וחד אמר אסור להשתמש לאורה, נגד זה ששמח בהשם יתברך עצמו שזכה שילבש בהירתו בבני אדם ואינו חושב עצמו כלל שהגיע לו טובה רק מה שזכה שיתלבש השם יתברך בו וכיון שאינו חושב עולם הזה כלל רק למעלה מעולם הזה ולמעלה מעולם הזה לא ניתנה ליהנות דעין לא ראתה אלקים זולתך גלל כן סובר אסור להשתמש לאורה:
And we will explain, with help from Heaven, what our sages z"l said: "regarding the light of Chanukah they dispute, one says it is permissible to make use of its light, another says it is forbidden" (Shabbat 22a) [we will explain] through a parable. A great king came to the house of a poor person, and in the regular way of things when a great king arrives we see [to him] honor due to his riches and greatness. And behold the poor person also becomes happy when they see the immensity of the king's riches, since never in their lives have they seen such riches together. And the poor who is wise does not get happy when they see the immensity of the king's riches, because they know that regarding the king being rich is a small thing, what brings such a poor happiness is the fact that they merited the coming of the king being a guest in their house. So too this thing, that as the Blessed One make miracles with human beings, one is happy due to the good that came to that person individually, that the Holy One of Blessing did specifically for them, and they are similar to the poor that becomes happy when they saw the riches of the king. So one is happy that the Holy One of Blessing did these things for him, and the other does not become happy due to miracles, because the other knows that the Holy One of Blessing created all worlds and is able to do any and every thing. That person's happiness is because they see that when the Holy One of Blessing does a miracle, it really is that the Holy One of Blessing is, as it were, garbing Godself in humans, and so that person is as the poor person who is happy because such a great king came to be that person's guest, and is, as it were, garbing Godself to come into human beings. And this is the dispute of "one says it is permitted to make use of the light" - that corresponds to the person who is happy that the Holy Blessed Name did a miracle for that person, and this is happiness of this world. The one to whom the Holy Blessed Name gave goodness, [and sees] the world as given to enjoy, says it is permissible to use the light. And the "one who says it is forbidden to make use of the light" - that corresponds to the one that is happy because he merited that God garbed God's clear light in human beings, and does not think of oneself at all, that they received goodness, [that person is only happy] that they merited that the Holy Blessed Name garbed Godself in that person, and since that person thinks that this world is nothing, only [directs oneself] upward from the world, does not [see] that the world is to enjoy, since "no eye has seen God, only You" (Isaiah 64:3), then that person thinks that is forbidden to make use of the light.
בשמונה עשרה אנו אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, עמנו דייקא מה שאנו פועלים על ידי פעולתנו שתעשה עמנו נסים. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, ולא נזכר כאן עמנו, שאין אנו גורמין רק שמשפיע בחסדו כביכול בלא התעוררות דלתתא. ואבאר לך בסייעתא דשמיא, כי נסים מיציאת מצרים השם יתברך בחסדו הגדול פעל זאת בלי שום התעוררות התחתון מה שאין כן בחנוכה הניסים היו קצת גם כן על ידי התחתונים שחשמונאי ובניו היו לוחמים עם חיל אנטיוכוס הרשע ימח שמו. לכן אנו אומרים בחנוכה ויהי נועם בהדלקת נרות של חנוכה שבו נאמר מעשה ידינו כוננה עלינו, לרמז על נס חנוכה שהוא קצת מעשה ידינו במלחמה אמנם השם יתברך מעשה ידינו כוננה עלינו, שהקדוש ברוך הוא הצליח לנו מעשה ידינו להתגבר במלחמה:
In the Shemone Esre we say "and regarding all Your miracles that are every day with us" - with us, precisely, in that we act through our actions that You will make miracles with us. "And for Your wonders and Your goodness that are every moment, evening, morning and midday" and "with us" is not mentioned, because we do not cause [them] rather that [God] makes them flow due to God's lovingkindness, as it were, without any arousing from below. And I will explain to you, with help from Heaven, that the miracles from the Exodus from Egypt were made by the Holy Blessed One through God's great lovingkindness without any Lower Arousing, which is not the case with Hanukkah. Those miracles were a little bit also due to the lower ones, since the Hashmonai and his sons were fighting with valor the evil Antiochus, may his name be erased. Therefore we say in Hanukkah "May the favor of the Lord, our God, be upon us. let the work of our hands prosper, prosper the work of our hands!" (Ps. 90:17) - to hint that the miracle of Hanukkah was brought a bit by the works of our hands, in the war, despite the fact that the Blessed Name prospered the work of our hands, that the Holy Blessed One made us successful through the works of our hands, that we won the war.
בדניאל כתיב (דניאל ח, ה) מלכות אנטיוכוס נמשל לעז, וכך בזמירות דשבת נאמר וצפיר העיזים הגדיל עצומיו, משום דעז הוא המעיז כמאמר רבותינו ז"ל בביצה פרק ב' שעל זה נקרא עז, ואין לך מעיז מן מלכות אנטיוכוס הרשע שמעיז יותר מהכל כידוע מי שעובר פי המלך בביתו הוא מעיז יותר ממי שעובר דבורו מחוץ לבית כן הוא העיז שרצה להעבירם מחוקי רצונו בהיות בית המקדש קיים לא כן מצרים ומדי ופרס שלא היה אז בית המקדש גלל כן נקרא צפיר העיזים, שהוא המעיז יותר:
In Daniel it is written that the kingdom of Antiochus is similar to a goat (see Daniel 8:5) and in the zemirot of Shabbat it is said: "the goat grew its strength" (Baruch Hashem Yom Yom, see also Daniel 8:8) because the goat ('ez) is the one that is insolent (m'eiz) as our sages z"l in the second chapter of Beitza that that is why it is called ez (Beitzah 25b), and you don't have a greater insolent that the kingdom of the evil Antiochus, that lead more than any other, as it is known: whoever transgresses the command of the king in his house is a greater leader than one who transgresses the command of the king outside the house, and so this insolent wanted to make everyone transgress the will of the King inside the Temple, and while it was standing, and this was not the case with the Egyptians, or the Medes and Persians, that then there was no Temple at all, and that is why he is called the great goat, because he was the greatest insolent.
מה שהקשינו בספר קדושת לוי שחברנו, למה עשו זכר לנס חנוכה ולא לנס גדעון וחזקיה. אפשר לומר, דמפלת סנחריב וסיסרא היה בפסח כנזכר באגדה ובמדרשים, אלא דאם כן למה עשו זכר לנס למפלת המן, דהיינו פורים הלא גם המן נתלה בפסח. וזה מבואר במאמר רבותינו ז"ל בגמרא מגילה, שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות כו', דבאמת חכמינו ז''ל ודאי היו קובעים זכר לנס בלא בקשתה כדי להודות לה', אפס טעם חכמים מאחר שנתלה המן בחג הפסח למה קבע יקבע זכר לנס הלא בלא זה מהללים לה' אז עבור יציאת מצרים, גלל כן בקשה אסתר (אסתר ט, כב) קבעוני לדורות, זכר לחודש שנפל הגורל עליו והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, וכיון שעיקר הנס, דהיינו תליית המן היה בחג הפסח גלל כן הוצרכה לבקש מחכמים קבעוני לדורות:
What we pointed out as a difficult in the book "Kedushat Levi", which we wrote, namely: why did they made a yearly celebration of the miracle of Hanukkah, but not of Gideon and Hezekiah. And it is possible to answer that the downfall of Sancheriv and Sisera was on Passover, as it is mentioned in the Agadah and midrashim, however, if that is so, why did they made a yearly celebration of the miracle of Haman, that is Purim - wasn't Haman hanged on Passover?[...]
בחנובה אנו מדליקין ל"ו נרות ובעובדא דלתתא איתער לעילא כנגדו נדלק למעלה ל"ו נרות ול"ו דלמעלה עם ל"ו דלמטה הוא ע"ב כנגד שם ע"ב ברוך הוא, ועם השמש שבכל לילה נרות חנוכה הם מ"ד ונגדם למעלה מ"ד הרי למעלה ולמטה פ"ח. הרמז בזה הפ"ח נשבר ואנחנו נמלטנו (תהלים קכד, ז) על ידי הפ"ח שנשבר מלכות אנטיוכוס אנו גורמים להדליק למטה ולמעלה פ"ח נרות ולכן כתב האר"י ז"ל שראשי תיבות נפשינו חכתה לה' (שם לג, כ) הוא פ"ח וכן להדליק נר חנוכה ראשי תיבות פ"ח עיין שם משום הכי ראשי תיבות דברכות נר חנוכה פ"ח רמז לפ"ח נרות כנ"ל:
On Hanukkah we light 36 candles, and the Service of Below arouses Above to light 36 lights, and 36 of Above with 36 of Below is 72, corresponding to the 72 Names of the Blessed One, and counting the shamash we get 44, and with corresponding 44 from Above we get 88 [פ"ח]. And the hint behind 88: "the trap פח broke and we were saved" (Ps. 124:7). Through the trap that was broken, the kingdom of Antiochus, we cause Below and Above to light 88 lights, and therefore the Arizal wrote that the first letters of "We set our hope on the LORD, נפשינו חכתה לה'" (Ps. 33:20) is 88 [נ+ח+ל], and so we light the lights of Hanukkah, the letters of פ"ח, see there. And this is due to the fact that the first letters of the blessing of the candles of Hanukkah are also 88, a hint to the 88 lights as we explained above.
אמרו רבותינו ז"ל (שבת כב:) הדלקה עושה מצוה, רצה לומר שאדם יתלהב לעבודתו וזהו הדלקה ולפי שבהתלהבות יש שמתלהב לדברים בטלים והצדיק שמתלהב רק לקדושה זהו נקרא הנחה דמנוחה נקרא הכלי שמכניס בו האהבה שבהכנסתה לכלי יש מנוחה לאהבה ששורה בדבר. וזהו מאן דאמר הנחה עושה מצוה, שיהא להדלקה הנחה שיכנוס האהבה בכלי שיתלהב לעבודתו ולזה רמזו חכמי האמת דהנחה הוא מדת מלכות דעל ידי שממליך להבורא על זה ההתלהבות יש לו מנוחה בעבודת בורא ברוך הוא:
Our sages z"l said "the lightening makes the mitzvah" (Shabbat 22b). This is to say that a person needs to become a flame (set oneself on fire, become ardent) in their service, and this is the lightening, and because the ardor can be for empty things, the tzadik only becomes ardent for holiness, and this is called resting since rest [ie setting] is called 'the vessel in which the love is inserted', that by the insertion of the love into the vessel there is resting of the love that rests upon the thing. And this is 'one who says resting [setting the candles] makes the mitzvah', that the lightening will insert love into the vessel, that will become ardent in its service, and this is what the true sages hinted at that the setting the candles is the character trait of kingship, that through this [one is] making the Creator king, by becoming ardent there is rest in the service to the Blessed Creator.
איתא בכתבי האר"י ז"ל על סוד ל"ו נרות של חנוכה ובצירוף שמונה השמשים הרי מ"ד שהם נגד שם אהי"ה בריבוע א' א"ה אה"י אהי"ה שהוא גמטריא מ"ד ובצירוף השם מ"ה הרי הוא כמנין נחל עם הכולל שהוא ראשי תיבות להדליק נר חנוכה עד כאן לשונו. ולכאורה אינו מובן, מה ענין ב' צרופי השמות הנ"ל לענין נר חנוכה. נראה לי לפרש, דהנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א) ישראל עלו במחשבה, ומחשבה הוא סוד אי"ן ומשם בא השפעה לישראל כמאמר רבותינו ז"ל (שבת קנו.) אין מזל לישראל, האי"ן הוא מזל לישראל כנאמר (במדבר כד, ז) יזל מים וכו'. והנה האי"ן נרמז בשני אותיות מן הכ"ב אותיות, דהיינו באות אל"ף מחמת כי אות אלף לפעמים נעלם במבטא, דהיינו בראשית שאות אל"ף נעלם במבטא רומז על האי"ן לרוב התעלמותו וכן נרמז באות יו"ד מחמת קטנותו שאינו נראה כל כך כן האי"ן ברוך הוא אינו נראה ומושג לעין השכל. והנה האל"ף היא המקור לשם אהיה ברוך הוא והוא רמז על תורה שבעל פה, כי תורה שבעל פה הוא נעלם בתורה שבכתב והיו"ד הוא המקור לשם הוי"ה ברוך הוא ורומז לתורה שבכתב. וזהו (שמות ג, יד) כה תאמר תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וכו' אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם כה זה שמי לעולם, אצל שם אהיה נאמר תאמר שהוא אות האל"ף הנעלם באמירה במבטא כנ"ל שהוא האי"ן ואצל שם הוי"ה ברוך הוא שהוא היו"ד נאמר לעולם וכמאמר רבותינו ז"ל (פסחים נ.) לעלם כתיב, שהוא האי"ן שאינו מושג שהוא נעלם. והנה מבואר כי בשם אהי"ה נאמר אמירה כה תאמר, ובשם הוי"ה נאמר לעלם, הגם כי שם אהי"ה גדול בהעלמותו משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, אף על פי כן כלול בדיבור באמירה, כי הדיבור של עולמות עליונים הוא בבחינת מוחין לעולמות תחתונים. והנה מבואר כי שם אהי"ה הוא תורה שבעל פה ושם הוי"ה ברוך הוא תורה שבכתב, וכן מקדש ראשון היה נגד תורה שבכתב ומקדש שני נגד תורה שבעל פה ומקדש שיבנה במהרה בימינו יהיה כלול משניהם, ונס דחנוכה היה במקדש שני נגד שם אהי"ה שהוא עם הכולל שם מ"ה וזהו כוונת האר"י ז"ל:
In the writings of the Ari, z"l, regarding the secret of the 36 candles of Hanukkah and the connection with the 8 shamashim, behold that makes 44, which corresponds to the name Ehyeh אהי"ה in degrees, that is, א' + א"ה + אה"י + אהי"ה + - which is in gematria 44, and adding the name itself, 45, and behold it is 88 with the kollel (?), which is the first letters of "to light the Hanukkah light"; up to here are his words. And on a general overview it is not understood, what is the idea behind adding those two names to the issue of Hanukah light? I think it can be explained as follows:
בנוסח תפלת חנוכה מסרת גבורים ביד חלשים, חלש נקרא על שם דהוא חלש בדעתו אולי ינצח חבירו ומחמת זה מתירא ללחום, אם כן הוא שקלא וטריא בדעתו אולי ינצח הוא או חבירו והיה בשקליה וטריא ושקליה וטריא הוא גורל דגורל גם כן שקליה וטריה או שיהיה כך או כך לכן נקרא חלש מלשון גורל לשון משנה (שבת קמח:) היה מטילין חלשין כר:
עוד. מסרת גבורים ביד חלשים. לכאורה הלא היו גבורים גדולים חשמונאי ובניו כנזכר בספר יוסיפון. אלא הכוונה דהיו כל כך צדיקים דלא תלו נצחונם מחמת גבורתם רק מאת ה' היתה זאת. וזהו מאמרם חלשים, שהיו חלשים בדעתם שידעו שמחמתם לא ינצחו רק מחמת עזר ה'. והנה בכל הגאולות לא היה פעולת ישראל רק הקדוש ברוך הוא בעצמו נצח והכניע הקליפות בלי פעולת ישראל וגם גבי המן עיקר הנס היה רק על ידי אלהים. אמנם בגאולת חשמונאי ובניו היה פעולה מישראל דעשו מלחמה ובדבר שאדם עושה פעולה הוא נסיון גדול להאמין שלא פועל ידו גרם רק מאתו ברוך הוא עוזר האמיתי ולזה צריכין הסתכלות בבורא ברוך הוא שמחמת הסתכלותם באדון כל רואה שהכל הוא מאתו שעל ידי כן זכה להנס ההוא ומדליקין נרות חנוכה דנר הוא אור רמז הסתכלות שמחמת הסתכלותם בבורא ידעו כי ה' הוא נצח קרבין. ובזה מתורץ קושית טורי זהב באורח חיים למה אין עושין זכר להצלת נפשות. ולפי הנ"ל מתורץ, דהנרות הוא זכר גם כן להצלת נפשות שעל ידי ההסתכלות דמרומז לנר ידעו שיד אלהים עשתה זאת להציל נפשם ולא עזר להם גבורתם:
בנוסח הברכה אומרים, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כי כל הניסים היו למעלה מהזמן כמו ניסי מצרים וים סוף וירדן וכל הניסים היו למעלה מהטבע. מה שאין כן נס חנוכה ופורים היה בתוך הטבע דחשמונאי ובניו עשו מלחמה ובפורים היתה אסתר המלכה לכן מברכין בחנוכה שעשה ניסים כו', בזמן הזה. רצה לומר בתוך הזמן שהוא עולם הזה בתוך הטבע עשה ניסים שהכל היה מאתו יתברך ולכן נקרא חנוכה שרבותינו ז"ל אמרו משה נתנבא בזה, וכל הנביאים בכה, כי בחינת כה נקרא מה שהוא בעולם הזה, מה שאין כן משה רבינו עליו השלום היה דבוק תמיד למעלה מזמן נקרא זה ולכן נקרא חנוכה, רצה לומר חנוכ"ה בבחינת כה היה חניתם, היינו מנוחתם שהיה הנס בתוך הטבע ובכל שנה בימים הללו מתגלה הנס ההוא והשם יתברך ברוך הוא משפיע בימים הללו לעמו תשועה ופדיון. וזהו שאנו אומרים בשמונה עשרה ולעמך ישראל עשית כו' כהיום הזה, כהיום דייקא, רצה לומר דגם היום התשועה ופדיון בימים ההם כמו בעת ההוא:
איתא במסכת שבת (כא), מאי חנוכה וכו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה האחרת קבעום ח' ימים בהלל ובהודאה. והקשה הרב בית יוסף למה קבעו ח' ימים כיון דבשמן שבפך היה בו להדליק יום אחד ונמצא שלא היה הנס כי אם ז' ימים עיין שם מה שתירץ. אבל לפי עניות דעתי נראה לתרץ קושיות אחרות ובזה יתורץ גם כן קושיית הרב בית יוסף הנ"ל. דהנה יש להקשות מפני מה שוחטין את הפסח בי"ד ועושין אותו יום טוב הלא עיקר הפסח הוא על נס יציאת מצרים, ואם כן מן הראוי היה לשחוט את הפסח ביום ט"ו ומפני מה אמרה תורה לשחוט אותו בי"ד. אך נראה לתרץ, למשל מלך גדול ואדיר שנותן מתנה לכמה אנשים והנה יש כאן ב' כיתות הכת האחד לא נחשב בעיניהם לדבר גדול מה שהמלך נותן להם רק הם חפצים במתנת חנם והכת הב' אשר הם במעלה גדולה מהראשונה ולהם חכמה בשכלם מגיע להם ב' מיני תענוגים האחד על המתנה הב' על שמלך גדול ואדיר יחפוץ באהבתם. והנמשל בזה, שמלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עשה לנו טובה גדולה אשר לית כח ליתן שבח על זה, דהיינו בהוצאת מצרים דאיתא במדרש שהשטן קטרג הללו עובדי עבודה זרה וכו', ונמצא שלא היה שום התעוררות דלתתא רק מתנתו יתברך היתה מתנת חנם וכיון שכן אין ראוי ליכנס בשער החכמה ולהשוות לחכמים במידותם, דהיינו לשמח את עצמם בכל מיני שמחות אחד על המתנה בעצמה והשניה על שמלך גדול ונורא הוציאנו ממצרים כמאמר בעל הגדה אני ולא מלאך וכו', וזה רק מחמת גודל אהבתנו יתברך כי חפץ בנו המלך ואין מערבין שמחה בשמחה לכן צותה התורה לשחוט הפסח בארבעה עשר וד"ל:
ידוע מאמר חכמינו ז"ל (פסחים לט:) כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, שגם באותו הנס דחנוכה היה גם כן ב' מיני שמחות (ודומו למילתא) וצריך לעשות גם כן זכר לב' מיני שמחות, כי אף על פי שלא היה הנס אלא ז' ימים הוסיפו עוד אחת להיכר שמחה שניה. ומפני מה הנס דפורים קבעום אותו למשתה ושמחה ונס דחנוכה לא קבעום אלא להודות ולהלל. הנראה בזה, דבשלמא נס דפורים היה נתפשט מקודם גזירת המן ואחשורוש להרוג ולאבד ושמעו בדבר והתחילו לעורר את לבבם בתענית ולפשפש כל אחד במעשיו והסכימו יחד לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם ואחר כך כשהגביר הבורא ברוך הוא את חסדו הגדול והצילם מהריגה אז ראו בחוש גודל אהבתו יתברך, אבל בנס דחנוכה היה עיקר הגזירה להעבירם מעל תורתנו הקדושה יכול להיות שעיקר הצלתו יתברך היתה רק מחמת התורה אשר אהובה לפניו מאז ומקדם ואם כן אינו ניכר כל כך גודל אהבתו ובשביל זה לא גדול כל כך פרסום הנס עלינו ועל זה לא קבעו אלא להודות ולהלל. ואם כן שעיקר הנס היה רק על שרצו להעבירנו מתורתנו הקדושה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הצילנו מגזירה הזאת מהראוי לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה לשום בשכלו להתמיד בתורתו יתברך כי הם ימים ראוים לכך, דהיינו שבכל חנוכה החל להאיר עלינו הארתו יתברך מתורתו ולא לילך בקול משחקים כלל חס ושלום ובפרט שראיתי היום שבעונותינו הרבים נפרצה פרצה באחינו בית ישראל לשחוק בקארטין וקל בעיניהם דבר זה. אבל הוו יודעים שבכל קארט יש בודאי קליפה גדולה אשר לא ראויה להזכירה סהדי במרומים שלא לדרוש כוונתי רק להסיר מכשול מבני אדם דעו אחי ורעי כמה מכשולות יש בשחוק הזה. א', שבודאי בעת הזאת נשכח ממנו יראת ה'. הב', שבודאי נראה בעיני שהוא גזלן. הג', שמטמאים את עצמם בקליפות אשר אין ראוי להביא תוך הפה בכן אחי ורעי בקשתי מאד שאל יקל בעיניכם דבר זה הלא יותר טוב שבעת הזאת ילמוד בתורת השם יתברך או לילך אל תלמיד חכם הקרוב לו לבקש תורה מפיו אזי בוודאי יאיר עליו הארת הנס ויעשה לנו השם יתברך ניסים ונפלאות בתורתו יתברך במהרה בימינו אמן:
בגמרא כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה וכו'. ונראה להבין מה ענין זה ומה ענין כה ומה ההפרש ביניהם. הכלל, דהנה יש שני בחינות בענין הורדת שפע מעולם העליון. בחינה אחת, היינו שעל ידי מצות ומעשים טובים של התחתונים הן גורמים להעמיד צינורות להורדת השפע וזה נקרא אתערותא דלתתא. בחינה ב', זה שהשם יתברך משפיע שפע רב לכל העולמות עליונים ותחתונים הכל מחמת מדת גודל טובו כאשר רצונו תמיד כביכול להשפיע וזה נקרא אתערותא דלעילא. הנה הבחינה הא' שזכרנו כאן נקראת כה, דהיינו כמעשים טובים שנעשים למטה כמו כן מושכים השפע מלמעלה למטה. וכמו ששמעתי מהבעל שם טוב על פסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, כמו שהבעל חי עומד אצל הצל הנה כפי תנועותיו כן מתנועע הצל, כן כביכול ברוך הוא וברוך שמו כפי מעשים של אדם התחתון כמו כן עושה עמו מלעילא כביכול, דהיינו אם יתנהג אדם עם חברו במדת החסד כן מתנהג עמו השם יתברך כביכול, לכן מה מאוד היה ראוי להתנהג במדת החסד תמיד כדי שימשיך עליו גם כן מדת החסד ואז ייטב לו. ונראה גם כן שזה רמזו חכמינו ז"ל באמרם על פסוק (דברים ד, ד) ואתם הדבקים, הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון וכו', דהיינו באם שיתנהג אדם במדת החסד ושפעת חסד תרד עליו מלמעלה ואז יהיה זיווג וזהו הדבקים והבחינה השניה שאמרנו נקרא בתואר זה. להבין זה, ידוע שבעת יציאת מצרים לא היה שום אתערותא דלתתא אך ורק מצד גודל אהבתו שבחר בעמו ישראל להיות לו לעם נתעורר מלעילא להטיב להם ונמצא שמשה רבינו היה השפעות נבואתו בזה אבל שאר הנביאים היו לאחר מתן תורה שהיא אתערותא דלתתא שהיו עסוקים תמיד במצותיו ובתורתו יתברך וכפי מעשיהם הטובים כן גרמו לעשות רושם למעלה וכמו כן ירדה השפע וזה בחינת כה כמו שזכרנו לעיל. וכן יש בניסי יתברך לפעמים עושה בהגרמת תחתונים על ידי מעשיהם הטובים ולפעמים שהקדוש ברוך הוא מראה לנו ניסים ונפלאות ולטובה אות רק מחמת גודל אהבתו לעמו ישראל ולכן קודם מתן תורה היו הניסים רק בהתעוררות מלעילא אבל לאחר מתן תורה, דהיינו בימי מרדכי ואסתר ודומיהן שכמו אתערותא דלתתא כך נתעורר מלמעלה המשכת השפע ממנו יתברך וכבר כתבתי שזה נקרא בשם כ"ה וזהו חנ"ו כ"ה:
הטעם שאנו מברכין בחנוכה ובפורים שעשה ניסים וכו' ואין מברכין ברכה זו בפסח שנעשה בו גם כן נס. ונראה, דהנה הנס של חנוכה ופורים נעשים על ידי אשה. ונראה דהנה הקדוש ברוך הוא עושה נס למעלה מן הטבע כמו שעשה במצרים שהכה מצרים בדצ"ך עד"ש באח"ב וקרע את הים ויש נס שהקדוש ברוך הוא עושה בהטבע כמו בחנוכה שנתנה לו חלב וישן והרגתו וכן באסתר שמתחלה אהב את המן ואחר כך אהב את אסתר ונמצא הנס נעשה בהזמן שהוא הטבע. וזהו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וזהו בחנוכה שנעשה הנס בהזמן שהוא הטבע אבל בפסח שנעשה הנס למעלה מן הזמן ולכך אין מברכין ברכה זו שנעשה הנס למעלה מהטבע ולכך נעשה הנס על ידי אשה, כי זה העולם הוא בבחינת מקבל כי השם יתברך הוא המשפיע והעולם הוא המקבל. וכבר כתבנו שהנס נעשה בזה העולם בהטבע וזה העולם הוא בבחינת מקבל ולכך נעשה הנס על ידי אשה שהיא בבחינת מקבל:
המעשה מיהודית בחנוכה. הכלל הוא, הצדיקים כשרוצים להעלות ניצוצות צריכין לפעמים לעבור על דברי תורה כמו בגדעון כדאמרינן בגמרא שבעה דברים הותרו באותו לילה גבי המזבח שעשה גדעון. והטעם לפי שבאותו זמן היו ישראל עובדים עבודה זרה ולכך הצדיקים שרוצים לעלות לה' צריך לעשות איזה עובדא כעובדא שלהם כדי שעל ידי זה יוכל לשבור את הקליפה. וכן בנס של דבורה שהיה שם יעל אשת חבר הקני עם סיסרא שנאמר (שופטים ה, כז) כרע נפל שם נפל שדוד. ובאמת באותו זמן לא היו עובדים עבודה זרה ולכך לא היה שום דבר נגד התורה כמו גבי אליהו וגדעון רק לגאולה היו צריכין. ולכך היה שם מה שנאמר לעיל כרע נפל שם נפל וגו', שדוד ולא היה חס ושלום באותו הדור עון עבודה זרה כדאמרינן בגמרא (מגילה יד.) והיא יושבת תחת תומר דבורה, מה תומר וכו', כך ישראל שבאותו הדורכו', וגבי חנוכה גם כן שהיה גאולה ולכך צריך יהודית ליתן לו גבינה והכוונה של אותו רשע היה על ביאה פסולה כי באותו זמן היו צריכין לגאולה:
למה הנס של חנוכה היה על ידי חשמונאי שהוא משבט לוי וכן משה היה משבט לוי ושאר ניסים היו על ידי זרע יהודה. כי הכלל, יש מים אש רוח עפר. מים, רמז על השפע הנשפע מהבורא יתברך. ואש, מורה על הצמצום של השפע הנשפע מהבורא ברוך הוא. ורוח, מורה על הממוצע שבין שפע ובין הצמצום. ועפר, מורה על כנסת ישראל המקבל השפע. וזהו (בראשית כח, יד)והיה זרעך כעפר הארץ. והנה נגד אלו ד' יסודות יש ארבע אותיות משם הוי"ה ברוך הוא ואות ה' הוא מלכות וזה היה ארבעה שבטים ראשונים שילדה לאה בתחלה עד שעמדה מלדת ראובן שמעון לוי יהודה. יהודה הוא נגד ה' אחרונה משם הוי"ה ברוך הוא והוא מורה על מלכות ודל"ת מרומז על כנסת ישראל. והנה כל הניסים היו מחמת שרצו לעשות רעה לישראל לכך הנס היה על ידי יהודה שהוא נגד ישראל, כי ראובן מורה על מים. שמעון, על אש. לוי, על הממוצע שהוא המחבר את המים והאש. יהודה, מורה על כנסת ישראל. לכך כל הניסים על ידי זרע יהודה שהוא נגד כנסת ישראל. אבל כאן שרצו רק להעביר על התורה הקדושה לכך נעשה על ידי לוי וכן התורה ניתנה על ידי משה שהוא משבט לוי:
למה כל הימים טובים במילוי לבנה כגון פורים פסח סוכות חוץ מחנוכה וכן יום טוב של ראש השנה הוא גם כן בתחילת ימי הלבנה. אכן ראש השנה שהוא יום המשפט אין להחשב. הכלל הוא, כי לפעמים עושה השם יתברך נסים ונפלאות לעמו ישראל לעשות נקמה בהקמים עליהם מחמת שרוצים לעשות רעה לישראל ולפעמים השם יתברך הוא עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל להנקם מהקמים עליהם מחמת שרוצים להעביר ישראל מתורתו אף על פי שאינם רוצים לעשות רעה לישראל עצמם. וכמו שהיה בימי חשמונאי ובניו שהיה אנטיוכוס רוצה להשכיח ישראל מתורתו הקדושה אף על פי שלא היו רוצים לעשות לישראל עצמם שום רעה. וזה הוא הרמז מה שאנו אומרים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, כלומר זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם מתורתך אף על פי שאינם רוצים לעשות להם רעה בגופם זה היה צרתם מה שרצו להשכיחם אותם מתורת ה'. והנה כתיב (תהלים פד, יב) כי שמש ומגן ה' צבאות, וכנסת ישראל נקראו לבנה, כי השמש משפיע אור ללבנה. והנה כל הניסים ונפלאות שעשה ה' לנו כגון פורים פסח ושאר ימים טובים עיקר הנס היה מחמת שרצו לעשות לישראל רעה בגופם לכך הימים טובים הם במלוי לבנה לרמוז על ישראל כו'. אבל כאן בחנוכה היה עיקר הנס מחמת שקמו האויבים על התורה להעביר ישראל ממנו חס ושלום ואינו מרומז על הלבנה לכך הנס זה אינו במילוי לבנה. וכן ביום טוב של שבועות הוא על נתינת התורה לכך הוא גם כן אינו במילוי לבנה וחנוכה אינו במילוי לבנה רק בחסרון ובתחלת (ימי מלואים)[ימים מלאים]:
הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו' שעשית כו' על ידי כהניך הקדושים, הנרות הללו כו' ואין לנו רשות להשתמש בהם כו'. דהנה איתא בגמרא (איכ"ר פתיחה, ל; שם ד, טו) חזקיהו אמר אני אישן והשם יתברך ילחום מלחמה. דהכלל הוא, אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע, אם הוא בבחינת מה, שאצלו מעשיו כאין נחשב, אז עשיותיו אינו גורע הנס, ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת מה, דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל, שמעיה ואבטליון. וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת מה (שמות טז, ז-ח; חולין פט, א), כץ הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת מה. והפרש יש, כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי להנות, ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת מה, אזי כולו קודש ואינו רשאי להנות. וזהו פירוש הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו' על ידי כהניך הקדושים, והם היו בבחינת מה, לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם, כי כולו קודש:
ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות (בראשית מג, לד). הנה ידוע שישראל עם קדושו מכונים בשם ימין, כידוע שכל השפעת שפע טוב אשר נשפע לעמו ישראל הוא על ידי בחינת ימין, והשפעת שאר האומות הוא על ידי בחינת שמאל (זוה"ק ח"ג לז, א; תיקו"ז תיקון סט). והנה בנס דחנוכה שגברה יד ישראל על האומות, הוא על ידי שגברה יד ימין על יד שמאלמד. וזהו ותרב משאת בנימי"ן, שהוא מרומז על נס דחנוכה, כלומר ב"ן ימי"ן, שאנו נקראים בנים למקום (דברים יד, א; אבות פ"ג משנה יד), בבחינת ימי"ן. ממשאת כולם היינו משאר האומות. חמש ידות פירוש בחמש נסים שגברה בחינת יד ימי"ן, היינו: מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך (נוסח ועל הניסים), באלו חמש גברה יד ימין;
ברוך אתה ה' כו' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות, להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה, על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת אז תתלהב נפשו לה' בעריכות מתיקות ידידות כר. וכמו שידוע בענין שמחה של מצוה, שעיקר לעשות כל מצוה ומצוה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה (עי זוה"ק ח"ג ח, א). וזהו פירוש הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק וכו', שאנו מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה, כשלהבת העולה מאליה מי. אמנם לפעמים כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם, אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות ותשוקה, בשביל זה לא ימנע חס ושלום מלעשות המצוה, אלא יעשה המצוה בהנחה גם בלי התלהבות. וזה פירוש ספרי אשר מובא ברש"י בפרשת ואתחנן על פסוק ושמתם את דברי (דברים יא, יח), הה לשונו: אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיה לכם חדשים כשתחזרו וכו'. פירוש, תעשו את המצות אף בשעת הנחה, כשלא יהיה לכם מוחין דגדלות לעשות בהתלהבות ובהדלקה כו', אף על פי כן תעשו את המצות. וזהו הניחו תפילין, פירוש אף בשעת הנחה תקיימו המצות תפילין ומזוזות וכו'. כדי שלא יהיה לכם חדשים וכו', פירוש כי תהיו מורגלים במצות ולכן לא יהיה לכם חדשים אחר כך.
ובזה מובן הפלוגתא שבין שני מאן דאמרי (שבת כב, ב), חד אמר הדלקה עושה מצוה וחד אמר הנחה עושה מצוה. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים, מר אמר חרא כו' ולא פליגי. כי מאן דאמר הדלקה עושה מצוה, פירוש שלכתחלה צריך האדם לעשות המצוה בהדלקה ובהתלהבות בתשוקה נפלאה. ומר אמר הנחה עושה מצוה, פירוש לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות, לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה, פירוש גם בלי התלהבות.
וזה כוונת חכמינו ז"ל: מאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבר כבתה זקוק לה, פירוש כי לכתחלה כאשר האדם (שאין) אין לו התלהבות צריך לייגע מוחו ושכלו להתבונן בגדולת הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה תתלהב נפשו לה' ויעשה מצוה בהדלקה ובהתלהבות. ומאן דאמר הנחה עושה מצוה סבר כבתה אינו זקוק, פירוש כאשר נופל ממדרגתו ואי אפשר לו בשום אופן לעשות בהתלהבות ובהדלקה, אינו זקוק לה', פירוש בשביל זה לא ימנע את עצמו מלעשות המצוה חס ושלום, אלא יעשה בהנחה גם בלי התלהבות: