במדרש רבה על פסוק ויאמר ד' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם נגד השמש ר' יודן אומר אמר הקב"ה למשה קח את כל ראשי העם ותלי אותם מפני שלא מיחו בידן ר' נחמי' אומר אמר הקב"ה למשה הושיב להם בתי סנהדראות וידונו החוטאים אמר הקב"ה אני מודיע החוטאים כל מי שחטא ילך ממנו הענן וזורח עליו השמש הדא הוא דכתיב והוקע אותם נגד השמש עכ"ל המדרש:

והנה צ"ב במאי פליגי וגם עיקר ד' ר"י צ"ע דהיכן מצאנו לחייב מיתה על שלא מיחו וגם צ"ע לסברת ר"נ דס"ל דהקב"ה ציוה לדון אותם עפ"י סנהדרין וכד' הספרי וגמ' דילן בסנהדרין ל"ה א"כ מסתמא נתחייבו מיתה עפ"י דין שהי' עדים והתראה וא"כ מה הפירוש שהקב"ה יודיע החוטאים ע"י זריחת השמש דמלבד דיש לעי' אם הב"ד יכולים לחייב מיתה עפ"י סימן כזה ותורה לאו בשמים היא וכללא הוא דא"ח מיתה כ"א בעדים והתראה. אמנם מלבד זאת אפי' א"נ כמו"ש המפרשים דכ"ז שלא נחתמה התוה"ק הי' מרע"ה יכול לדון עפ"י נבואה ורוה"ק אך לפי"ז ל"ש בזה סנהדרין ובתי דינין ועי' בסנהדרין ל"ה דמקשינן בגמ' על הא דהי' חולק להם בתי דינים אילימא משום דאין דנין שנים ביום אחד והאמר ר"ח דמיתה אחת דנין ועיי"ש ברש"י וא"נ כהמדרש דהקב"ה הודיע את החוטאים א"כ בודאי ל"ש בזה הענין דא"ד שנים ביום אחד כיון דהן ל"צ לעי' כלל בטעם ובחיוב מיתה כיון שהי' הכל עפ"י ד':

ומה שנלענ"ד בזה ונקדים להבין מה דאיתא בספרי ובגמ' דילן בסנהדרין (דף פ"ב) בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי הרי אתה יושב בשלוה ואנו נדונין בהריגה ובגמ' דילן הגירסא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק] עמד וכינס כ"ד אלף משבטו וכו' ובגמ' דילן תפשה בבלוירתה. והביאה אצל משה א"ל זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה וכו' והנה ד' חז"ל אין להם ביאור לכאו' דהרי הא דהיו נדונים למיתה הי' משום חטא ע"ז של בעל פעור וא"כ מה זה שהלך זמרי להציל בטענת זו אסורה או מותרת וגם טענת זמרי בת יתרו מי התירה לך אין לו ביאור דמ"ר מקודם מתן תורה וכשנתנה תורה נתגיירה עמו:

לכן נראה כיון דמבואר בספרי דמקודם השקו אותם יין וע"י שהיין הי' בוער בהם רצו לזנות עמם ועיד"ז שיצרם אלבשם לזנות עבדו ע"ז ג"כ הכל למלאות תאותם ומעתה י"ל דאע"ג דהי' עדים והתראה וכ"כ הג' נוב"י ז"ל דבהתראה לא יכול לטעון טענת אונס דיצרא אלבשי' כיון דמזכירין יום המיתה הרי מתקרר תאוותו אך הכא כיון שנראה בחוש שהי' יצרם תוקפם ע"י היין וע"י הזנות והי' הכל באונס מכח יצרו תקפו ועיד"ז רצה זמרי לפטור אותם מן הדין:

אך לכאו' ז"א כיון דגם הזנות הוא איסור תורה, א"כ אין תירוץ שמפני שיצרם תקפם על הזנות לכן עבדו ע"ז כיון דגם הזנות הוא איסור תורה ומסבב לעצמו האונס באיסור תורה בודאי אינו בגדר אונס ושוב ח"מ על ע"ז כיון דהי' בהתראה אך ע"ז טען זמרי בת יתרו מי התיר לך וא"כ מוכרח אתה להודות שזה איסור שנתחדש לאחר מתן תורה וא"כ כיון דיש להם טענת מודעה ויכולין לחזור מקבלת התורה א"כ הזנות היתר הוא ואע"ג דעל ע"ז גם ב"נ מצווה מ"מ כיון דזנות הותר להם שוב א"ח מיתה על ע"ז מצד יצרם תקפם והיו אנוסים מכח הזנות:

ובאמת נראה דלכן בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי בטענה שהוא יצילם משום דמסתמא ידעו שזמרי הולך בשיטה זו דאין להוכיחם על עבירה דע"ז מטעם זה דחזרו מקבלת התורה, וא"כ הזנות הי' היתר ושוב הוי על עבירת ע"ז אנוסים (וכ"כ לעיל פ' בהר אות ב' או"ק ב' לברר ענין זה דהיכא דבזה שמסבב לעצמו האונס עביד איסורא הוי בכלל רצון משא"כ אם זה הוי היתר הוי בגדר אונס עיי"ש):

אמנם באמת יש טעות בטענת זמרי וממ"נ הי' ח"מ דאם הי' דינם כישראל ולא הי' חוזרין מקבלת התורה הרי הוי רצון ואם חזרו מקבלת התורה ודינם כב"נ חייבין על ע"ז דכיון דחזינן דב"נ ל"צ התראה ע"כ דבב"נ אין טענת יצרא אלבשי' מהני לפטור אותם ממיתה א"כ בב"נ גם על אונס כזה שסיבב לעצמו להיות יצרו תוקפו חייב מיתה ואם התורה חייבה ב"נ בשוגג מפני שהי' לו ללמוד כמו שפסק הר"מ ז"ל בה' מלכים מכ"ש שחייב על אונס כזה שסיבב לעצמו להיות יצרו תוקפו בעבירה:

ומעתה ימתקו לנו מאוד ד' ר' יודן שס"ל דהקב"ה אמר למשה קח את כל ראשי העם ותלה אותם מפני שלא מיחו בידן דר"י ס"ל דכמו זמרי כן שאר ראשי העם שלא מיחו הלכו בשיטה זו דחוזרין מקבלת התורה ויש להם דין ב"נ והזנות מותר וממילא אין ח"מ על ע"ז אך כיון דהאמת אינו כן ותייבין מיתה על ע"ז א"כ ממילא נתחייבו הראשי עם מיתה מפני שלא מיחו בידן כמו"ש הר"מ ז"ל בשכם שנתחייבו מיתה מפני שלא מיחו ביד שכם לזנות את דינה שזה בכלל דינים שנצטוו ע"ז ב"נ וא"כ לשיטת ראשי העם דיש להם דין ב"נ חייבין הם מיתה ומכאן מקור נפתח לשיטת הר"מ ז"ל דגם זה בכלל דינים:

אמנם ר' נחמי' ס"ל דהקב"ה צוה לדונם בסנהדרין והיינו בעדים והתראה כמו כל דיני נפשות אמנם הקב"ה אמר אני אודיע החוטאים הכוונה היא להיפוך דאפי' על אותם שהי' עדים והתראה מ"מ אותם שלא חזרו מקבלת התורה ולא נתקו את עצמן משורש רק שיצרם תקפם לזנות ועי"ז באו לע"ז ועתה חזרו בתשובה חס עליהם הקב"ה וזה הי' ענין זריחת השמש לא לחייב מיתה אלא להציל ממיתה ולא נהרגו אלא אותם שחזרו באמת מקבלת התורה ונצמדו לבעל פעור (ואותן האנשים ניצולו ע"י ד') וכ"נ מדקדוק לשון המקרא בפ' ואתחנן עינכם הרואות את אשר עשה ד' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בע"פ השמידו ד' אלקיך מקרבך והיינו שהי' נראה לעין כל ע"י הענן שרק אותם האנשים אשר הלכו אחרי בע"פ היינו שנזרו מתורת משה אותם השמיד ד' מקרבך אבל אותם שחטאו רק מחמת שהי' יצרם תקפם ולא נתקו משורש נשארו אחר שחזרו בתשובה דביקים להקב"ה והא דנתחייבו סקילה ותליי' אע"ג דב"נ אין מיתתו אלא בסייף נראה דהענין הי' כמו דמצאנו בקבלת התורה דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם וזה מיתת סקילה הרי שמיד בשעת קבלת התורה אם לא היו מקבלים את התורה הי' נסקלין ולכן גם השתא כל אותם שהיו עתה בדעה זו למרוד בהקב"ה ולחזור מקבלת התורה ולילך אחרי בעל פעור נתחייבו סקילה:

וא"ש בזה מה שיש לדקדק על רש"י ז"ל שפירש דהיו נתלין משום דכל הנסקלין נתלין שתמי' דלמה לא פירש כהלכה דרק עובד ע"ז ומגדף נתלה ולהנ"ל א"ש דמצד עובד ע"ז לא נתחייבו הכא אלא סייף רק זה שנתחייבו סקילה הי' משום חילול השם הגדול שאחרי שבחר הקב"ה אותם מכל העמים ונתן לנו את תורתו ועתה הלכו אחרי בעל פעור זה הי' שחייב אותם סקילה וא"כ מוכרח רש"י ז"ל לומר דכל הנסקלים נתלין ובאמת נראה כן דבין לר"י ובין לר"נ מה שנתחייבו סקילה ותליי' לא הי' מצד ע"ז רק מצד חילול השם הגדול שמרדו בהשי"ת בפומבי ונזורו מתורת משה והלכו לבעל פעור:

ועי' בספרי שהביא המעשה בשלטון אחד שבא ממדה"י להשתחוות לפעור וכאשר אמרו לו עבודתו גירה בהם סנגדודים והיו מפצעים את ראשיהם אמר להם אוי לכם ולטעותכם ואח"כ כתב הספרי ויצמד ישראל, באותה שעה ויחר אף ד' בישראל ופירש רבינו הילל ז"ל דהפירוש דבאותה שעה היינו באותה שעה שהשלטון אמר כך אע"פ שלא קיבל התוה"ק וישראל נצמדו חרה אף ד' בישראל מבואר בזה כדאמרן דהעונש הי' מפני שנתחלל שם שמים ע"י ישראל ולכן פנחס שהעמיד עצמו ומסר נפשו לקדש את השם כיפר על בני ישראל:

ועפ"ז א"ש מה שנתקשה הגאון המובהק בעל ספר אור שמח שיחי' לשיטת הר"מ ז"ל בפי"ד מה' סנהדרין ה"י שכ' בזה"ל הי' שניהם בעבירה אחת ובמיתה אחת כגון נואף עם נואפת דנין שניהם ביום אחד נראה מד' הר"מ ז"ל דס"ל הפירוש דבעבירה אחת דנים היינו אם העבירה יוצאת מבין שניהם והוי ממש עבירה אחת אבל אם הרבה עושין עבירה אחת כגון הרבה מחללי שבת וכיו"ב זה אינו בגדר עבירה אחת:

ובזה א"ש בפשיטות מה דהביא ראי' ששמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד ע"כ דהי' רק הוראת שעה ול"צ לדחוק דלא הי' מכשפין בכישוף אחד כמו שכ' רש"י ז"ל אך קשה ע"ז דא"כ מה מקשינן בגמ' על הא דאמרינן דהקב"ה צוה לו למשה שירבה בתי דינים והאמר ר"ח אבל במיתה אחת דנים והא לדעת הר"מ ז"ל א"ז בגדר עבירה אחת דמה בכך דכולם עבדו ע"ז אבל הרי כל אחד עשה עבירה בפני עצמו עיי"ש שלא מצא מענה ע"ז:

אמנם לדברינו י"ל דכיון דהעונש הי' על עבירת חילול השם היינו במה שנתחלל ש"ש על ידם ועבירה זו דחילול השם כל מה שנתרבו עובדי ע"ז החילול השם גדול יותר א"כ הוי עבירה אחת ממש דע"י כולם נעשה החילול השם וכל מה שהיו מתרבים לנזור מתורת משה ולהצמד לבעל פעור הי' מתרבה החילול השם א"כ מבין כולם נעשה עבירה אחת וגם הר"מ ז"ל מודה דזה הוי עבירה אחת כיון דהחרון אף הי' על החילול השם הגדול שנתחלל ע"י ישראל וזה החילול השם הי' ע"י כולם והוי בגדר עבירה אחת והבן היטב: