במס' בכורות (דף ד' ע"ב) איתמר ריו"ח אמר קדשו בכורות במדבר ר"ל אמר ל"ק בכורות במדבר ריו"ח אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו כדכתיב קדש לי כל בכור ור"ל אמר ל"ק בכורות במדבר מדכתיב והי' כי יביאך וכתיב בתרי' והעברת וכו' איתיבי' ריו"ח לר"ל עד שלא הוקם המשכן וכו' ועבודה בבכורות וכו' ודקארי לה מה קארי לה כו' אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתי' הנך דמעיקרא נמי לא פקעה קדושתי' א"א אמרת דפסיק קדושתי' הנך דמעיקרא נמי פקעה לי' קדושתי' ואידך דקדוש קדוש דלא קדוש ל"ק עכ"ל הגמ':

והנה לכאו' סוגית הגמ' תמי' לי מאוד ואינה מובנת לי כלל דהנה פשטות הסוגיא נראה דלר"ל דס"ל דלא קדשו בכורות במדבר לא קדשו אלא אותן הבכורות שהיו כבר נולדים בשעה שנאמר להם הפרשה קדש לי כל בכור והיינו ביום יציאתם ממצרים. משא"כ הבכורות הנולדים מכאן ואילך הוי בכלל בכורים הנולדים במדבר וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל בפ' בא בפ' והי' כי יביאך בזה"ל וע"ד הפשט קדש לי כל בכור כל הנמצאים בישראל היום כי בעבור שפדאם ממות בהיותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ד' לכל אשר יצוה בם וכו' אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר עכ"ל וזהו דעת ר"ל בסוגין. וא"כ לריו"ח דס"ל דאם פסקה הקדושה מהנולדים פקעה מהראשונים ג"כ לא יתכנו כלל ד' ר"ל כיון דז"ב דבין ששים רבוא מישראל לא הי' אף יום אחד שלא נולדו איזה בכורים וכיון דאמרינן דפסקה הקדושה מהנולדים ה"ה דפקעה מהראשונים. א"כ מצות קדש לי כל בכור לא הי' לו מקום כלל וא"כ ע"כ דר"ל ל"ל סברת ריו"ח וא"כ מה הקשה ריו"ח מהא דעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות כיון דמהתם ל"ק דהרי התם ע"כ ביוצאי מצרים קאי וקושיתו רק מכח סברא א"כ הו"ל להקשות בלא"ה על ר"ל איך תאמר דל"ק בכורות במדבר דא"כ איך תאמר מצות קדש לי כיון דמיד פקעה הקדושה כיון דבאותו יום נולדו בכורים מחדש שלא חלה עליהם הקדושה ושוב פסקה ול"ש מצות חדש לי כלל ועיין היטב בזה ותראה כי לכאורה אין מובן להסוגי' כלל:

והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש מאוד בפירושא דסוגיא. דהנה יש לחקור בהא דאמר הקב"ה הנני מכה כל בכור בארץ מצרים אם עוברין במעי אמן היו ג"כ בכלל כל בכור. ונראה כיון דמבואר ברבותינו ז"ל דכל הבכורים וגם גדול הבית מתו במצרים א"כ נראה דמכ"ש בכורים ממש רק שלא נולדו עדיין בודאי מתו במעי אמן והפילו אותם כיון דגם עובר הוי בכלל אדם בב"נ כמו שדרשו חז"ל מקרא דשופך דם האדם באדם על עוברין וחייב מיתה על הריגתו. א"כ נראה פשוט דהוי בכלל כל בכור וגם הם מתו במכות בכורות. ומעתה נראה דאפי' לר"ל דס"ל דל"ק בכורות במדבר ה"ד מה שנתעברו במדבר. אבל מה שנתעברו במצרים אף שנולדו במדבר מ"מ כיון דהם היו בכלל בכור וניצולו שוב חל עליהם קדושת בכורה לכשיולדו כיון שגם עליהם שייך לומר המצוה דקדש לי כל בכור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל מלתא בטעמא כנ"ל:

ומעתה א"ש מאוד דלא הי' ריו"ח יכול להקשות על ר"ל מכח סברא גרידא כיון דפסקו מנולדים במדבר א"כ אימתי נתקיים המצוה דקדש לי כל בכור. דעל זה הי' ר"ל יכול להשיב דכל ז' חדשים הראשונים לאחר יציאתם ממצרים שכל הבכורים שנולדו היו ממה שנתעברו במצרים וא"כ הם היו בכלל קדושת בכורה וממילא לא פקעה מבכורי מצרים ושפיר הי' עבודה בבכורות. ולכן מוכרח ריו"ח להקשות מהא דעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות וזה כבר הי' בשנה השנית ואם כן כבר נולדו בכורים מאותם שנתעברו אמותם במדבר. ואם כן אי נימא דלא קדשו בכורות במדבר הרי פקעה אז הקדושה מכל הבכורים ממצרים ג"כ ואיך משכח"ל עבודה בבכורים עד שהי' המשכן. א"ו דקדשו בכורות במדבר וזה פירוש נכון בסוגיא:

אמנם מה שיש לע' בזה מתרי טעמי. א' דגוף הדבר לומר דעוברי מצרים ג"כ נהרגו. צ"ע לחדש כן כיון שלא מצינו כן בשום מקום ובכל המדרשים דדרשי לרבות מכל בכור גדול הבית וכיו"ב ולא דרשו לרבות עוברין נראה להיפוך. ב' דאפי' א"נ דגם עוברי מצרים נהרגו מ"מ כיון דחזינן דלדורות לא נתקדש בכור כ"א פטר רחם וצריך דוקא שיציאתו מרחם יקדש אותו ובלא"ה אינו קדוש. א"כ נראה ברור דה"ה לר"ל דס"ל דל"ק בכורות במדבר אותן שנולדו במדבר לא נתקדשו אע"ג שהי' בתוך הנס כמו גדול הבית ובכור לאב דנהרגו ממצרים ובישראל לא נתקדשו ע"כ פירוש זה אינו מחוור:

ומה שנראה לענ"ד בפירושא דשמעתתא דהנה בעיקר הפירוש דקדש לי כל בכור י"ל ב' פירושים. א' דנתקדשו קדושת הגוף לעבודת הקרבנות כמו קדושת כהנים ולוים. ב' י"ל דקדשו רק קדושת דמים כמו שכ' הספורנו בפ' קדש לי כל בכור וז"ל. קדש לי כל בכור שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול ולולא הפדיון היו אסורין לעשות כל מלאכת חול וכו' ופדיון נפשם הוא הערך המפורש בתורה לבן חודש בהיות אז זמן פדיונו כאמרו ופדויו מבן חודש תפדה עכ"ל. ומעתה נאמר דסברת ריו"ח כיון דלא חלה הקדושה אח"כ ה"ה דנפקע מיוצאי מצרים זה שייך רק אם אמרינן דקדושת בכורה הוא קדושה עצמיות שפיר י"ל כיון דחזינן דממדבר ואילך לא רצה הקב"ה בקדושה זו שבכורים יהיו קדושים לעבודה ה"ה דנפקע הקדושה מהבכורים הקודמים ושוב אין מעלה גם ליוצאי מצרים להיותם קדושים בקדושת בכורה לעבודה. משא"כ א"נ דהוא רק קדושת דמים שנתקדשו להיות פודים אותם מן ההקדש משום שנצולו ממכות בכורות א"כ א"ר מזה שבכורי מדבר לא קדשו שנימא שנפקע הקדושה מבכורי מצרים בלא פדיון:

ומעתה א"ש מאוד דריו"ח לא הי' יכול להקשות על ר"ל מכח סברא דלמה נאמר קדש לי כל בכור הא י"ל דנאמר רק לקדושת דמים כמו שכ' הספורנו ונאמר באמת רק ליוצאי מצרים. לכן מקשה ריו"ח מהא דמבואר דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות דנראה מזה דהי' קדושתם קדושת הגוף כמו קדושת כהנים ושוב מוכרח דגם במדבר נתקדשו דאל"כ הי' נפקע הקדושה גם מיוצאי מצרים ולא הי' עבודה בבכורות:

איברא דגוף הדבר עדיין חסר תבלין ובאמת י"ל להיפוך ממש לפ"מ דמבואר בנדרים (דף כ"ט) דקדושת דמים פקעה בכדי וקדה"ג לא פקעה בכדי א"כ סברת ריו"ח צ"ע וגם עיקר סברת ר"ל צ"ע. לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר דפלוגתת ריו"ח ור"ל דקדשו בכורות במדבר הוא רק ממתן תורה ואילך ופליגי אם לאחר מתן תורה הי' ג"כ לבכורים קדושה עצמיות ומעלה לעבודה יותר משאר ישראל דר"ל ס"ל דל"ק בכורות במדבר כיון דבמתן תורה נאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והי' לכל ישראל דין כהנים א"כ ממילא לא היתה שייכה קדושת בכורה כלל ולא הי' יתרון לבכורי ישראל לעבודה (וכיון דאדם לא קדשו ה"ה דבהמה לא קדוש דשוי להדדי) ולכן לא הי' יכול ריו"ח להקשות מסברא דלמה נאמר פרשת קדש לי כל בכור דהרי עד מתן תורה נתקדשו בכורות והי' עבודה בבכורות לכן מקשה ריו"ח על ר"ל לשיטתו דס"ל דלאחר מתן תורה לא הי' יתרון כלל לקדושת בכורה מפני שכל ישראל נעשו ממלכת כהנים איך יפרנס הא דתנן דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות דמבואר דגם לאחר מתן תורה הי' העבודה בבכורות ואין לומר דיוצאי מצרים נשארו בקדושת בכורה ז"א כיון דאמרת דאח"כ ממתן תורה ואילך לא חלה קדושת בכורה על הנולדים כיון דהיו כהנים א"כ ה"ה הבכורים שביוצאי מצרים כיון דבמתן תורה נעשו כולם ברי' חדשה כמבואר בשבת (דף פ"ח ע"ב) דבכל דיבור ודיבור יצאה נשמתן והקב"ה החי' אותם מחדש בטל של תה"מ ונעשין אז כהנים א"כ ממילא הוי כמו כל הנולדים שפקעה מהם קדושת בכורה כיון דחל עליהם קדושת כהונה (ובאמת לפ"ז י"ל בפשיטות דאפי' א"נ דר"ל כפשטא דלא קדשו אלא אותם בכורים מ"מ סברת ריו"ח דפקעה כיון שלא חלה על הנולדים הוא רק ממתן תורה ואילך כיון דהיו ע"י מתן תורה בריות חדשות אבל עד שעת מתן תורה מודה ריו"ח דלא פקעה מיוצאי מצרים וזה מוכרח מדלא הקשה מסברא ע"ד ר"ל ונסתר בזה כל בנין האחרונים להוכיח דריו"ח דס"ל דדנין הפקעה מחלות ועיין באתד"א כלל ט' ולפי דברינו אדרבה מוכח מריו"ח להיפוך דמודה דא"ד הפקעה מחלות אמנם מפני שפירושי בסברת ר"ל נראה פירוש נכון כמ"ש בפנים לכן העלתי עה"ס). אמנם ר"ל ס"ל דקדוש בקדושת בכורה קדוש גם בקדושת בכורה הקודמת ואע"ג שאח"כ נוסף לו קדושת כהונה לא נטלה ממנו קדושת בכורה ודלא קדוש ל"ק בקדושת בכורה כיון דהיו כהנים והו"ל יתרון להבכורים של יוצאי מצרים על כל ישראל אע"ג שהיו ממלכת כהנים כיון שהם היו בכורים ג"כ וכמו כהן ונזיר דיש להם שני קדושות ועדיפי מכהן לחוד:

(ב) אמנם לכאורה יש לעי' בזה מהא דמבואר בבכורות (דף ה' ע"א) שאל קונטריקס השר את ריב"ז בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות להיכן הלכו א"ל אותן שלש מאות בכורות היו וא"ב מפקיע בכור מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו עכ"ל הגמ'. מבואר מזה דאף הבכורים שבשבט לוי לא היו יכולים לקבל קדושת לוי' עד שיפקיעו מהם קדושת בכורה וא"כ אם נימא דבמתן תורה נתקדשו כל ישראל להיות כהנים ממש הי' מהראוי שיפקע מהם קדושת בכורה כדברי ריו"ח כמו שחזינן אח"כ בקדושת לוי':

אך באמת פשטות ד' אביי אין להם הבנה דלמה הי' צריך שיפקיעו קדושת עצמן ואמאי לא אמרינן כפשטא כיון דהי' צריך לפדות בכורים ע"י לוים וליתן אותם לעבודה תחת הבכורים א"כ אותם שהיו בכורים בשבט לוי והיו משועבדין מצד עצמן לעבודה מצד בכורים לא היו יכולין לפדות את בכורי ישראל וקשיות הגמ' דמ"ט אין לו מובן לפי פשטא הא הטעם מובן היטב דאין בכור פודה בכור כיון דגם הוא בעצמו קדוש. לכן נראה דפירוש הגמ' כיון דע"י חטא העגל נפגם קדושת בכורה וניטלה הבכורה מישראל שוב גם משבט לוי ניטלה אע"ג שלא חטאו בעגל מ"מ כיון דקדושת בכורה היתה קדושה כללית בכל ישראל ואותה קדושה נלקחה מישראל והקב"ה בחר את הכהנים לעבודה ממילא בטל קדושת בכורה מכל וכל רק שנשאר עליהם ענין קדושת דמים לפדותם או ע"י לוים או ע"י חמש סלעים ולכן כשאמרינן בגמ' דאותן שלש מאות לוים בכורים היו ואין בכור מפקיע בכור שואלת הגמ' מ"ט והכונה בשאלת הגמ' לידע הטעם אם דהוא משום שלוים נשארו בכורים וממילא לא הי' שייך שהם יפדו את בכורי ישראל או משום דהלוים ג"כ היו צריכין לפדיון על הקדושת בכורה שנשארה בהם כמו כל בכורי ישראל אבל קדושת בכורה ניטלה גם מהם וע"ז אמר אביי דגם הלוים אע"ג שנפקע גם מהם קדושת בכורה מ"מ היו צריכין להפקיע את עצמם לגמרי מקדושת הבכורה שהיתה עליהם כיון דקדושת הבכורה נפגמה ע"י חטא העגל היתה צריכה לצאת לגמרי לחולין וזה הי' ע"י פדיון והי' צריך גם בבכורי לוים שיפקיעו את עצמם ע"י פדיון ונראה שהי' אז ענין הפדיון בבכורים כמו בכל פסוהמ"ק דצריכין פדיון כן היו הבכורים לאחר חטא העגל. אמנם לדורות שצוה הקב"ה על פדיון בכור היינו רק מצוה בעלמא אבל אין בו ענין קדושה שיהי' צריכה פדיון כלל ואין הפירוש שיהי' הפדיי' מיד כהן דבלא פדיי' יש לכהן זכות בו דז"א דאין לכהן בו כלום ועי' בתרומת הדשן בחלק הפסקים סי' רל"ה שכ' בזה"ל אך מ"ש דאם הי' נותן הבן לכהן הי' יוצא בכך כמו בפט"ח בדותא הוא דבפט"ח גופי' לא ידענא מהיכן דייקת דיוצא אם נותן הבכור לכהן וכו' ואפי' אי מהני התם היינו משום דהחמור קדוש גופו בבכורה ואסור בהנאה קודם פדייתו משא"כ בן בכור דיליף בהדיא מקרא דחולין גמור הוא למאי מבעי לי' לכהן אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד אי לבן הא לאו זרעי' הוא עכ"ל. ומ"ש בספורנו סוף פ' שמות דקרא דוכל בכור בני אפדה כדי שיהיו מותרים בעבודת חול משמע מדבריו אף לדורות. הוא תמי' מאוד וברור הדבר דבכור לדורות אין נפ"מ בין קודם פדיי' לאחר פדיי' רק דמצוה על האב או עליו לכשיגדיל ליתן חמש סלעים לכהן. ויש לקיים בזה קצת דברי רבינו הגדול ז"ל בס' פנים יפות שכ' דהא דכתיב בתוה"ק בכסף הפדיון ויתן משה את כסף הפדיון לאהרן ובניו אין הפירוש לאהרן מחצה ולבניו מחצה דא"כ לא יתקיים פדיון הבן כיון דצריך ליתן כל החמש סלעים לכהן אחד אך הי' מחלק לשלשה חלקים וכל א' הי' פודה צ"א בכורים עיי"ש בקרא ולקחת חמשת חמשת שקלים:

ובאמת עפ"י דרכו י"ל יותר בפירושי המקראות דהפדיון הי' ע"י מרע"ה כמו שמפורש בתורה שנתן כל הכסף למשה והי' מה"ט כדי שיקיימו מצות פדיון בשלימות אלא שמשה נתנן אח"כ לאהרן ולבניו היינו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כמו שהפירוש בכל מקום היכי דכתיב לאהרן ובניו. אך עיקר הדברים שכ' הגאון ז"ל דאינו מקיים מצות פדיון הבן אם אינו נותן כל החמש סלעים לכהן אחד. זה תמי' מאד מברייתא דבכורות (דף נ"א ע"ב) דנתנו לעשרה כהנים בב"א יצא והוא מבלי חולק וכבר תמה עליו הג' בעל אמרי בינה ז"ל בדיני פדה"ב ס"ח וכתב אולי כונתו על לכתחילה וכמ"ש הג' חת"ס ביו"ד סי' רצ"ז. אך כנראה לא ראה הג' ז"ל כל ד' הפנים יפות מ"ש בסודה"ק דלא יצא בכה"ג. ובאמת יפלא על גאון כמותו שטעה בזה. אמנם לדברינו י"ל דהגאון ז"ל ס"ל דאין ראי' מלדורות דהוא רק מצוה בעלמא ול"צ שום פדיון ע"י החמשה סלעים בזה שפיר מקיים המצוה גם בי' כהנים. משא"כ פדיון זה שהי' בחומש הפקודים שהי' צריך פדיון גמור להפקיע הבכורים מקדושת בכור הי' צריך שיתן כל הפדיון לכהן האחד ובלא זה לא הי' פדוי. ואם כי גם זה צ"ע. אך כתבתי להציל אותו צדיק משגיאה שלא יהי' בכלל טועה בדבר משנה ח"ו:

(ג) ויש להעיר בזה בפלוגתת בעל הלכות גדולות עם ר"ה גאון ז"ל אם בפדה"ב צריך להוסיף חומש דדעת הבה"ג ז"ל דצריך להוסיף חומש בפדה"ב כמו בפודה מן ההקדש. אמנם ר"ה גאון ז"ל מובא ברמב"ן ז"ל הלכות (דף מ"ט ע"ב) כתב עליו בזה"ל מה דאשכחתן למר ר' יהודאי גאון ז"ל דהאי טופיינא משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא ולית לפדיון הקדש בהא עסק עכ"ל:

וצ"ב במאי פליגי. ולהנ"ל י"ל דבה"ג ז"ל ס"ל דנהי דלדורות אין כאן הקדש כלל ולא יתכן בזה פדיי' מהקדש. מ"מ כיון דהפדיון הראשון במדבר הי' ענינו לפדות את הבכורים מקדושתם והיו צריכין הוספת חומש שוב גם לדורות צריך חומש. אמנם בה"ג ז"ל ס"ל כיון דלדורות אין בהם קדושה כלל ל"ש בו חומש. וא"ש בזה מה שהקשה הג' רי"ט אלגזי ז"ל שם על הבה"ג ז"ל דלדעתו ז"ל דס"ל דבפדה"ב צריך להוסיף חומש א"כ מכ"ש בפט"ח אם פודהו בשוי' בודאי צריך להוסיף חומש ואמאי לא כתב דין זה דהוספת חומש גבי פט"ח והא פט"ח הוא כ"ש מדין פדה"ב. אמנם לדברינו י"ל דא"ר דאע"ג דלדורות פדה"ב אין בו ענין הקדש כלל אמנם במדבר הי' בו ענין פדיי' מהקדש והי' צריך בו הוספת חומש. משא"כ פט"ח אע"ג שאסור בהנאה מ"מ לית בי' קדושה ואינו בגדר הקדש לכך ל"ש בו חומש:

איברא דאכתי צ"ע בפט"ח כיון דכ"ז דפודהו בשוי' הוא מטעם שלא יהי' חמור מהקדש א"כ כיון דבהקדש קיי"ל דמוסיף חומש גם בפט"ח צריך להוסיף חומש. ובאמת פלא בעיני שלא דברו הפוסקים מזה אם בפט"ח צריך להוסיף חומש. ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הטו"א דאיך אפ"ל דמשום הכי פודי' בשוי' משום דלא יהי' חמור מהקדש הא באמת חמור מהקדש דבהקדש קיי"ל הקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל אמנם בפט"ח אם אינו פודהו בשוי' אינו פדוי כלל והוכיח מזה דהא דהקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל ה"ד בעלים אבל אחר לא והחילוק בין בעלים לאחר משום דמכח הקדשו הוא או משום דמהני שאלה יכול לחללו על שו"פ משא"כ בפט"ח דאינו אסור מכחו וגם ל"ש בו שאלה גם בעלים כאחר דמי אד"ק:

ומעתה י"ל כיון דבפט"ח אינם בכלל בעלים שוב גם לענין חומש אין עליהם שם בעלים ולכן ל"ש הוספת חומש בפט"ח אך לפ"ז גם בפדה"ב ל"ש הוספת חומש. אמנם באמת אע"ג דלענין חילול על שו"פ תלי' אם הקדש מכחו ויכול למתשל עליו לענין הוספת חומש לא תלי' בזה אלא אם הוא בעלים של הדבר צריך להוסיף חומש והרי אפי' ביורש קיי"ל אם פודה מע"ש צריך להוסיף חומש כמבואר בתו"כ ופסקי הר"מ ז"ל מבואר דלענין חומש תלי' עיקר אם הוא בעצם בעלים. ולפ"ז י"ל דזהו ההבדל בין פט"ח לפדה"ב דפט"ח כיון דאסור בהנאה א"כ אינו בעלים על הדבר ול"ש בי' הוספת חומש. משא"כ בכור אדם כיון דמותר בהנאה י"ל דאביו הוי בגדר בעלים ושפיר צריך להוסיף חומש. וקושית הרי"ט אלגזי ז"ל דפט"ח יהי' צריך הוספת חומש מק"ו דבכור אדם כיון דאסור בהנאה. לק"מ די"ל דהיא הנותנת כיון דמעולם הי' אסור בהנאה לא חל עליו שם בעלים ולכן אינו מוסיף חומש. משא"כ בפדה"ב שפיר אביו מוסיף חומש:

אך לקושטא דמלתא ג"ז אינו דהרי אף לר"י דפט"ח אסור בהנאה מ"מ המקדש בו אשה מקודשת דיכול לקדשה בהך דביני וביני כמבואר בבכורות (דף ט' ע"ב) וא"כ הוי שלו. הן אמת דהרי"ט אלגזי ז"ל בבכורות שם הביא בשם התוס' רי"ד דס"ל דאינה מקודשת. אבל ד' התוס' רי"ד תמוהין. ולבר מן דין כיון דהתוה"ק הטילה עליו מצות פדיי' או עריפה הרי הוא הבעלים של הפט"ח וצריך להוסיף חומש. ויש לה"ר מד' רש"י ז"ל דס"ל דבאמת בפט"ח מוסיף חומש בפודי' בשוי' והוא מד' רש"י ז"ל עה"ת פ' בחקותי (כ"ז) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו ואם לא יגאל ונמכר בערכך וכ' רש"י ז"ל בזה"ל אין המקרא הזה מוסב על הבכור וכו' וחמור אין זה שהרי אין פדיון פט"ח אלא טלה "והוא מתנה לכהן ואינו להקדש" עכ"ל. וראיתי להג' מהרי"ט אלגזי ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל הא יכול להיות בפט"ח ופודהו בשוי' דשפיר י"ל בזה ופדה בערכך. אך אחר בקשת הסליחה מכבוד הג' ז"ל לא העמיק בלשון רש"י ז"ל שכ' "והוא מתנה לכהן ואינו להקדש" שלכאורה כל זה מיותר לגמרי. אמנם ברור הדבר שכונת רש"י ז"ל למנוע הקושיא הנ"ל דאא"ל לומר דמיירי בפט"ח. א' דאינו אלא טלה והיא מתנה לכהן ואינו להקדש וא"כ איך קאמר קרא ואם לא יגאל ונמכר בערכך מי הוא המוכר כיון דאינו שייך להקדש כלל רק יש עליו מצות פדיי' או בשה ואם אין לו שה פודי' בשוי' ואם אינו רוצה מצות עריפה יש עליו אבל שיהי' נמכר בשוי' ליתנו לכהן בע"כ זה ל"ש בפט"ח כלל וא"כ הקרא לא מצי קאי בפט"ח וז"ב ופשוט:

אמנם מה דיש להקשות על רש"י ז"ל אמאי ל"כ בפשיטות דאא"ל דמיירי בפט"ח דא"כ איך שייך בזה קרא ויסף חמישיתו עליו הא בפט"ח כיון דמצותו בטלה ל"ש בו חומש כלל לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דאם פודי' בשוי' מוסיף חומש דלא עדיף מהקדש לכן מזה א"ר דלא מיירי בפט"ח לכן מוכרח רש"י ז"ל לומר כיון דהוא רק מתנה לכהן ואינו להקדש ל"ש לומר ואם לא יגאל ונמכר בערכך וא"כ מוכח מד' רש"י ז"ל דפט"ח אם פודי' בשוי' מוסיף חומש אך אינו הכרע גמור שכן דעת רש"י ז"ל לקושטא דמלתא די"ל דלהכריח משום זה דלא מיירי בפט"ח אין לנו די"ל דמיירי בפט"ח והדין באמת דמוסיף חומש בפודיהו בשוי'. אמנם לפי האמת דמוכרח הדבר מטעם אחר דלא איירי קרא בפט"ח גם רש"י ז"ל מודה דל"ש חומש בפט"ח כיון דאינו הקדש וצ"ע טובא על שלא דברו הפוסקים מזה וגם בד' הבה"ג ז"ל יש לעי' מטעם אחר אם האב הוא בגדר בעלים על בנו כיון דאינו ממונו לשום דבר וי"ל בזה לפ"ד הר"מ ז"ל בפ"ו מה' תשובה דבניו הקטנים הם בכלל נכסיו וצ"ע הרבה בזה ואכמ"ל כי לא באתי בזה אלא לברר קצת ענין בכור להעיר לבב התלמידים:

ומה שיש לעי' בד' הרמב"ן ז"ל בפ' בא הנ"ל באוק"א הן מ"ש דפט"ח לא נהגה אלא בא"י שהוא היפוך המבואר בסוגיא דבכורות בלי חולק והן מ"ש שע"פ פשוטו לא נתקדשו בכורות במדבר שהוא דלא כמאן דהרי אסיקנא בגמ' דגם לר"ל קדשו ופסקו כ"כ במק"א בזה באריכות ואכ"מ:

(ד) ומדי דברי בזה אמרתי לרשום כאן מ"ש דרך פלפול בד' הצ"צ בת' סי' קכ"ח שכ' בדין קטן שלא נימול והגיע הזמן לפדותו אם יש חיוב פדיי' קודם מילה ועי"ש שמסיק דל"ת זב"ז כלל וה"ר מתחילת דין פדיון בכורים שנאמר לישראל במדבר קח את הלוים וגו' ואותן בכורים שנולדו במדבר כולם לא מלו ומוכרח דל"ת זב"ז ומכח זה דחה ד' הראנ"ח ז"ל בת' שנראה מדבריו דקודם מילה ליכא חיוב פדיון ע"ש. ואם כי להלכה דעתו ברורה וכן מסיק הש"ך להלכה מ"מ דרך פלפול י"ל דעת הראנ"ח ז"ל ולת' קושית הצ"צ מבכורי מדבר דהנה י"ל דעת הצ"צ דהנה לכאורה יש לעי' לפ"ד ר"ת ז"ל דס"ל דטריפה פטור מפדיון א"כ בכל פדה"ב ביום ל' ניחוש דילמא טריפה הוא וא"ה בממון אחה"ר וכבר הקשו כן האחרונים. אמנם נראה עפמ"ש הפלאה ז"ל דרוב שכבר הוחזק אזלינן בממון ג"כ בתרי' וא"כ ה"ה הכא כיון דנימול בשמונה וע"כ החלטנו דאינו טריפה דאם הוא טריפה פשיטא דאין למולו מחשש סכנה וע"כ משום דאזלינן בת"ר דאינו טריפה א"כ שפיר נפדה בזמנו. ומעתה צדקו ד' הראנ"ח ז"ל דז"ד אם נימול אבל כל שלא נימול עוד א"כ לא הוחזק עוד לשום דבר שאינו טריפה וא"כ שוב ליכא חיוב פדיון משום דא"ה בממון אחה"ר. ומעתה לא קשה קושית הצ"צ מבכורי מדבר לא מבעי' א"נ כפ"מ שהעלו איזהו אחרונים דהא דא"ה בממון אחה"ר הוא רק מדרבנן משום סמל"ח בודאי א"ש אמנם בל"ז כיון דהתם הי' המנין עפ"י ד' וכמו שפי' רש"י ז"ל דבת קול יוצאת (ואע"ג דזה כתיב רק במנין הלוים מ"מ לפי טעם רש"י ז"ל ממילא נשמע דה"ה במנינא דישראל וז"פ) וא"כ אם טריפה פטור זה לא הי' בכלל המנין וא"כ שפיר חייב בפדה"ב אף בלא מילה וז"נ בעזהי"ת:

אמנם בזה בודאי צדקו ד' הצ"צ שאין ענין לומר דכ"ז שלא מל ונכנס לברית א"ח בפדה"ב שדור המדבר יוכיח שלא מלו ואעפ"כ נתחייבו בפדיון. וילה"ר לזה מד' הירושלמי פ"א דקדושין ה"ז דאיתא שם מצות הבן שעל האב היינו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה ועיי"ש דמוכיח לה מקראי. ואח"כ איתא שם מניין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו שנאמר אדם תפדה ונמלתם אתם כו' ויש לדקדק שלמה בחיובים של עצמו כ' חיוב פדיון קודם לחיוב מילה היפוך ממה שנאמר בחיוב האב. אמנם נראה כיון דהחיוב על עצמו חל לכשיגדל וזהו בתחילת ליל שנת י"ד ובלילה אין זמן מילה להלכה דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה א"כ חיוב פדיון קדים להחיוב מילה ומדוקדק מאוד ד' הירושלמי. ומעתה מוכח היפוך שיטת הראנ"ח ז"ל דפדיון לא תלי' במילה דלדברי הראנ"ח ז"ל גם בגדול מצות מילה קדים וכ"ז שלא נימול לא שייך מצות פדיון א"ו כד' הצ"צ דלא תלי' זב"ז כלל ובאמת גם בפדה"ב של קטן צדקו ד' הצ"צ בראיתו מבכורי מדבר. ומ"ש לתרץ משום דהתם הי' המנין עפ"י ד' וליכא חשש נפל ל"ש לחוש דלמא טריפה הוא יש לדחות דבמנין הבכורים לא נאמר עפ"י ד' ויש לומר החילוק בין מנין הלוים למנין הבכורים דהנה לכאורה יש לעיין בזה שכ' רש"י ז"ל דמרע"ה אמר איך אלך לביתם לספור היונקים כיון דקיי"ל דאסור לספור בלא מחצית השקל א"כ לא הי' צריך משה לכנוס כלל רק שכל האב יביא מחצית השקל עבור כל בניו וימנו את המחה"ש כמו שהי' בכל מחה"ש. ולזה הערנו כבוד אהו' גיסי הרב החריף החסיד המפואר מוהר"ש זלמן הכהן נ"י ויפה העיר:

אך י"ל עפמ"ש במק"א להסביר ענין זה אמאי צריך מחה"ש דוקא וכתבנו שבאמת האיסור למנות את ישראל א"צ להתירו במחה"ש דוקא ואין איסור אלא במונה הגלגולת אבל במונה ע"י אצבעות אינו בכלל איסור מנין. אמנם לאחר חטא העגל מחשש פקידת חטא זה כשהיו מונין אותם הי' צריך מחה"ש לכפר עליהם ועי' באוה"ח ר"פ כי תשא ובס' שם ואכמ"ל יותר. א"כ י"ל דשבט לוי שלא חטאו בעגל לא היו צריכין ליתן שקלים והי' יכול למנותן ע"י אצבעות וא"כ שפיר אמר משה כיון שאינן מחויבין בשקלים מנין אדע המנין והשיב לו הקב"ה שהמנין יהי' ע"פ השי"ת. ומעתה זה דוקא בשבט לוי אבל במנין בכורי ישראל לא נאמר עפ"י ד' די"ל דנמנו עפ"י שקלים כמו בכל מנין שצריך מחה"ש לכפר וא"כ לא הי' צריך להיות עפ"י בת קול ואכתי איכא חשש טריפה אף בבכורי מדבר:

שוב ראיתי בזית רענן על הילקוט לרבינו המג"א ז"ל שהעיר ג"כ בזה דלא היו נמנין שבט לוי ע"פ מחה"ש וכ' שזה בעצמו שכל אב ימנה את בניו ליתן עבור כל אחד מחה"ש זה הוי בגדר מנין לכן הי' צריך עפ"י ד' ע"ש. ומעתה במנין הבכורים דלא הי' צריך מנין שוב היו נמנין ע"י מחה"ש שנתן אביהם בעדם או הם בעצמם והבן כי קצרנו:

אך י"ל דזה בעצמו הוי בגדר רוב שכבר הוחזק כיון דנתנו מחה"ש עבור מנינם וחשבו אותם לבכורים הצריכין פדיון או לוים או ה' סלעים שוב חייבין באמת בפדיון. ויש להאריך בזה ואכ"מ כי העיקר כדעת הצ"צ שפדיונן לא תלי' כלל במילה:

ובעיקר שיטת ר"ת ז"ל דס"ל דטריפה פטור מפדיון וצ"ל לדידי' מה דתי' הגמ' במנחות שאני התם דבגלגולת תלי רחמנא דגלי רחמנא דטריפה זה דגלגולת חייב בפדיון. יש לעי' אם הפירוש דרק טריפות גלגולת חייב בפדיון אבל שאר יתרת אע"ג דדעת הרשב"א ז"ל דטריפות דיתרת יכול לחיות מ"מ פטור מפדיון דגזה"כ הוא דטריפה פטור ובגלגולת הוא דגלי קרא אע"ג דטריפה הוא חייב בפדיון. א"ד דאמרי' דשאני התם דבגלגולת תלי רחמנא ואע"ג דטריפה הוא י"ל דשאני טריפות. יתרת דיכול לחיות וה"ה כל מה שהוא טריפה מצד יתרת דילפינן מזה דחייבה רחמנא בגלגולת אע"ג דהוא טריפה וראיתי שנחלקו בזה גדולי הדור דעת הג' מוהר"י יעב"ץ ז"ל בס' מגדל עוז דחייב בפדיון אמנם הג' חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' רצ"ד כ' בפשיטות דלר"ת ז"ל פטור בכל הטריפות אפי' ביתרת רגל לבד טריפות גלגולת דרבי קרא (ועיי"ש שכ' שמכח זה מוכרח כדעת ר"ת ז"ל דלדעת רש"י ז"ל דכל טריפה חייב בפדיון א"כ מ"ש דבב' גלגולות חייב בי' סלעים ושארי יתרת שהנשמה תלוי' בו דלא מחייב אלא ה' סלעים א"ו כדעת ר"ת ז"ל דכל הטריפות פטורי אף יתרת רגל לבד גלגולת דגלי קרא דאע"ג דטריפה הוא חייב וממילא חייב בי' סלעים כן נראה כונת דה"ק. אבל ל"ז להבינם כלל דהרי זה בודאי כ"ע מודים דרק ביתרת גלגולת כיון דאיכא שני גלגולת חייב בשני פדיונות משא"כ בשאר יתרת והקושיא דמ"ש שני גלגולת משלשה רגלים דא"ח אלא בה' סלעים אינה מובנת כלל לענ"ד). ואם כי אינני כדאי להכריע מ"מ בעני' קשה לי קושיא גדולה לדעת החת"ס ז"ל דס"ל דלר"ת ז"ל פטור בכל הטריפות לבד בטריפות גלגולת דרבי קרא א"כ איך בגלגולת חייב ניחוש דילמא טריפה הוא גם מצד אחר כגון יתרת אבר אחר וכיו"ב. וא"ל דאזלינן בת"ר ז"א הא זה יצא מכלל רוב דבלא"ה הוא טריפה ושוב ל"ש בי' למיזל בתר רובא והוא קושיא גדולה. א"ו כדעת הג' מוהר"י יעב"ץ ז"ל דטריפות גלגולת חייב בפדיון משום דיתרת חי' וה"ה דיתרת רגל חייב בפדיון מה"ט וכיון שכן שפיר חייב בפדיון כיון דמכח טריפות זה יכול לחיות עדיין לא נפיק מרובא דחיים וא"כ אין לחוש דדילמא יש בו טריפות דא"ח. משא"כ לדעת החת"ס ז"ל בשיטת הר"ת דס"ל דטריפות דגלגולת א"י לחיות ואעפ"כ גזה"כ דחייב בפדיון ושאר טריפות אפי' דיכול לחיות ג"כ פטור שפיר קשה הלא מזה דחייבה רחמנא בגלגולת בפדיון מוכרח דכל הטריפות חייבים דאל"כ נחוש דילמא טריפה הוא ורוב ל"ש כיון שכבר יצא מהרוב דחיים כנ"ל. ואם אמנם כי זה פשוט וברור דגם בבהמה טריפה איכא רוב דאינה נבילה מדקיי"ל דטריפה מטהר בשחיטתו מיד"נ ולא חיישינן דילמא במקום נקב קשחיט וע"כ דאכתי איכא רובא. אך ז"ד לענין נבילה מחיים שפיר אמרינן דנהי דהיא טריפה עדיין איכא רוב שאינה נבילה. אבל שיהי' שייך רוב בטריפה ודאי לומר שאינו טריפה גם מצד אחר קשה בעיני טובא ועי' בחו"ד סי' נ' ואכמ"ל יותר: