והנה המנ"ח כתב בזה"ל ונראה דלהר"מ ז"ל עובר בלאו דלא תגנובו כי זה ג"כ בכלל לא תגנובו דמ"ל דהדיוט או גבוה אך העונש דקנאין פוגעין בו הל"מ עכ"ל. וראיתי להעתיק בזה מ"ש על זה בני הרב זצ"ל בחי' וז"ל. ולענ"ד צ"ע טובא אם גונב כלי שרת עובר על הלאו דלא תגנוב לפמ"ש בשטמ"ק כתובות (דף ל') דהא דאמרינן בגמ' בזר שאכל תרומה מדאגבה קני והקשה הא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ותירץ דרק בהקדש אמרינן כן אבל תרומה הוא ממון כהן. ומבואר מדבריו דבהקדש ל"ש כלל מדאגבי' קני' כיון דכל היכא דאיתא כו'. א"כ ל"ש כלל גניבה בכלי שרת כיון דלא משכחת בה קנין. וא"ל דא"כ למ"ל קרא למעט גונב ההקדש מכפל תפ"ל דל"ש בי' קנין. זה אינו דצריך קרא לגונב בשוגג שלא ידע שהוא הקדש דמועל בה ויוצא לחולין והו"א דמחייב כפל ג"כ מצד גניבה וקמ"ל קרא דפטור. ומעתה זה דוקא בכל הקדש בדק הבית דיוצא לחולין ע"י מעילה. משא"כ כ"ש דקיי"ל דאין יוצאין לחולין ובפרט במזיד דל"ש מעילה כלל א"כ ל"ש בי' קנין וליכא הלאו דלא תגנוב:

שוב ראיתי שיש לתלות הדברים אם בקרקע איכא איסור גניבה דא"נ כדעת התוס' כיון דאינה נגזלת גם הלאו ליכא א"כ מוכרח דאינו עובר על הלאו כ"א כשיוציא מרשות לרשות א"כ ה"ה בק"ד דל"ש בי' מעילה אינו עובר בלאו דגניבה. משא"כ לדעת הרמב"ן דאע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ בלאו עובר. ונראה דלענין הלאו א"צ שיוציא מרשות לרשות אלא שיעשה איזה קנין שעי"ז אם הי' מדעת חבירו הי' יוצא מרשותו א"כ ה"ה בכלי שרת איכא הלאו וצע"ג בכל זה א"ד בני הרב ז"ל והוא באמת ענין שצריך עיון גדול ועיין ברי"ט אלגזי בכורות שכ' להדיא דעובר בהקדש על לא תגזול ובס' נפש חי' למורי הג' ז"ל דיני עדל"ת ס"ח (ובאמת מה שהעיר בני ז"ל מהא דצריך קרא למעט הקדש מכפל יש לעיין בו מטעם אחר כיון דכפל הוא רק בגנב ולא בגזלן וא"כ בגבוה ל"ש ענין גנב כלל ואיך יתחייב כפל כיון ודהכל צפוי לפניו ית' ואיך שייך בזה כפל. ונראה דצריך קרא בקדושת בדה"ב ולר"י דס"ל דגזבר הוי בעלים בהקדש א"כ י"ל דחייב כפל דאצל הגזבר שפיר יתכן שם גניבה והבן ואכמ"ל בזה וכתבנו במק"א):

והנה במס' ע"ז (דף ע"א ע"ב) דמייתי בגמ' ראי' דמשיכה בעכו"ם קונה דאל"כ איך נהרג על גניבה וברש"י ז"ל משום דכל היכא דאיתא של ישראל הוא נראה מבואר דבגנב אינו קונה הגניבה אינו עובר בלאו דלא תגנובו ואם כי אמרינן שם דנהרג משום דצערי' לישראל זה הוא איסור אחר שג"כ נהרג עליו אבל בלאו דגניבה ל"ש כלל אם אינו קונה הגניבה. אמנם התוס' שם ד"ה ואי ס"ד משיכה בעכו"ם א"ק הקשו הא של ישראל ג"כ ל"ק לגמרי אלא להתחייב באונסין והיינו החיוב דשייך בי' וי"ל דה"ה בב"נ דקנאו להתחייב בו מיתה היינו החיוב דשייך בי'. והנה לכאורה סברת התוס' אינה מובנת דע"ז אנו דנין הא משיכה בעכו"ם אינה קונה וא"כ לא קנאו כלל ואיך נהרג. ונראה דס"ל לתוס' כיון דעכ"פ גזל את הרשות מישראל שוב הוי עליו שם גזלן ויש עליו שם קנין שיהי' חייב מיתה אע"פ שהוא לא קנאו (ובאמת צ"ע על התוס' שהעתיקו בשם רש"י ז"ל דכל היכא דאיתא ברשותא דישראל הוא ואינו כן ברש"י ז"ל כי נראה ברור דגם רש"י ז"ל מודה דהרשות נפקע ע"י גזילת הנכרי רק דכונת רש"י ז"ל כיון דלא קנאו כלל אין עליו שם גזלן וז"ב ופשוט). ועיי"ש מסקנת הסוגיא דמוכרח מזה דב"נ הרג על גזילת הנכרי במשיכה בעכו"ם קונה דאל"כ אין עליו שם גזלן ואינו עובר על הלאו:

ובילדותי אמרתי לת' בזה קושית רע"א ז"ל בב"מ (דף ד') בסוגי' דאשלד"ע דמקשינן בגמ' אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי ה"נ דמחייב שולחו ותרצינן השתא מיהו לית להו לשלומי. ותמי' מאוד דמה ענין זה לבני חיובא ואפי' א"נ דלאו בני תשלומין המה כלל מ"מ בכלל לאו דלא תגנוב הם ושייך התם ד' הרב וד' התלמיד ד' מי שומעין. ואמרתי לת' עפ"י הנ"ל דהגזלן אינו עובר בלא תגזול אם אינו קונה הגניבה. אך לכאורה קשה כיון דאין קנין בע"כ של בעל הממון א"כ מאיזה טעם יקנה הגנב את הגניבה. אך כ"כ האחרונים דניחא לי' לנגזל שיקנה כדי להתחייב באחריות. ומעתה ז"ד אם גונב מי שהוא בר תשלומין. אבל אם גונב מי שאינו בר תשלומין א"כ שוב אינו מקנה לו כלל ואינו קונה כלל ושוב ליכא איסורא ומקשה הגמ' שפיר. וע"ז תרצינן דגם אשה וקטן המה בני תשלומין ושוב קונים ג"כ להתחייב באונסין ושוב יש בהם איסור גזל (ועי' בשטמ"ק בשם מר"י אבוהב דה"ה דהוי מצי לומר א"ב בישראל שאמר לעכו"ם צא וגנוב כליו. ולכאו' אין הבנה לדבריו אלו ועיין בס' חמדת ישראל בקו"א אות כ"ג מ"ש בזה ולדברינו י"ל ברווחא טפי דבודאי היכא דנעשה שלוחו של ישראל אינו מקנה לעכו"ם כיון דלא ישלם לו א"כ מוטב לו שאינו מקנה לו ושוב הנכרי א"ע כלל בהלאו דגניבה (ואע"ג דעשה עבירה דצערי' לישראל מ"מ זהו איסור אחר) ושוב יש שלוח והמשלח חייב ויש לדחות והערנו לזה בני החו"ב כה"ר ישראל נתן נ"י):

יהי' איך שיהי' היכא דאינו גוזל ממנו כלל וכל היכא דאיתא "ברשות" בעלים איתא. נראה פשוט דלא חל עליו שם גזלן כלל אף לפי דעת התוס' ומכ"ש לדעת רש"י ז"ל דנראה דס"ל דצריך דוקא וקרקע שייך בי' השבה לבעלים והוי נל"ע ג"כ וצ"ע עוד בכ"ז]. ועי' בתנא דבי אליהו ח"א (פ' כ"ו) שחושב עשרה אנשים שעברו עשרת הדברות וחושב עכן ח' היינו שעכן עבר על לא תגנוב. אע"ג דהי' חרמי גבוה והקדש במזיד אינו מתחלל וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. מ"מ כיון דנראה מבואר דס"ל דגניבת ממון הוא ג"כ נכלל בלא תגנוב האמור בעשרת הדברות דעיקר פירושו על גונב נפש ומוכרח דלא בעי קנין ממש אלא מעשה קנין סגי. וא"כ ה"ה בשל הקדש איכא הלאו. משא"כ למה דקי"ל דלא תגנוב רק בגונב נפשות מדבר ואזהרת גניבת ממון מלא תגנובו י"ל כדאמרן דבקרקע והקדש ל"ש איסור גזל ואין למדין זה מזה והבן. ועי' ב"ק (ד' ס"ח ע"ב) דס"ל לריו"ח דמכירה חייב בד' וה' אף לפני יאוש משום דגניבה בנפש תוכיח ועיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל שהקשו הא לא איתקש לטביחה ועיי"ש מה שתירצו דריו"ח ס"ל דילפינן מכירה ממכירה. ולפי דברינו צע"ג מ"ר מגונב נפש הא בגניבה ג"כ יש חילוק בין גונב נפש לגונב ממון ולא ילפינן זמ"ז. וגם צריך להבין אמאי ר"נ ור"ש דפליגי בזה לא הוכיחו כלל מגונב נפש. ונראה דבאמת פליגי בזה אי לא תגנוב כולל גם גניבת ממון דר"נ ור"ש ס"ל דלא תגנוב הוא רק בגונב נפשות ולכן אע"ג דס"ל לר"נ דחייב על מכירה לפני יאוש ג"כ אע"ג דלא אהני מעשיו מ"מ לא יליף לה מגונב נפש אלא מדכתיב ומכרו והרי מכר והכונה דס"ל לר"נ דכמו דחייב על גניבה משום שגנב הרשות כן בזה שנתנו לרשות אחר הוי בגדר מכר אע"ג דלא אהני מעשיו אמנם ר"ש ס"ל דומי' דטביחה בעינן דאהני מעשיו. מה שא"כ ריו"ח ס"ל דלא תגנוב האמור בעשרת הדברות כולל גניבת ממון ג"כ וס"ל באמת דגם גניבת קרקע והקדש איכא איסור גניבה וה"ה במכירה ילפינן ממכירת נפש דל"צ אהני מעשיו אך לפ"ז מוכרח דקושית הגמ' בע"ז (דף ע"א ע"ב) על ריו"ח דס"ל דב"נ נהרג על פחות מש"פ וא"א משיכה בעכו"ם אינו קונה אמאי נהרג. היינו דנהי דל"צ שיקנה את הגניבה מ"מ הרי מעשה קנין צריך וא"כ מוכרח דמשיכה הוי קנין בעכו"ם במכירה ובמתנה דאם נימא דאין משיכה קנין כלל בעכו"ם א"כ בזה שגנבו הרי לא עשה מעשה קנין כלל ואמאי נהרג. וד' רש"י ז"ל שם שפי' משום דלא קני' לי' להך גזילה צע"ג דהא לריו"ח דס"ל דמכירה ילפינן ממכירת נפש ה"ה דגניבה ילפינן מגניבת נפש ול"צ שיקנה כלל. הצעתי בזה מה שאני נבוך בענין זה ואולי יעזרנו השי"ת במק"א לברר הדברים על נכון וכאן אין להאריך יותר: