א"ה. הנה בדיני פסח שני כתבתי הרבה מאוד והנני קובע מקום בספרי זה לענינים אלו ואקוה כי יהי' בהם תועלת לתלמידים וזה יצא ראשונה. בעזהש"י העתק מ"ש לח"א:

יקרתו קבלתי לנכון וכו':

א') אשר אמר עה"ס לתמוה בד' התוס' פסחים (דף ס"ח ע"ב) בד"ה ומה שחיטה וכו' שכ' בזה"ל ותמיה לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחי שבת וכ"ת דגמר מסוכה ולולב וכו' הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה וכ' ע"ז כ"ת ותמי' לי בתרתי א' מה בכך דפסח אינו נאכל אלא בלילה הא הקרבת הפסח הוא ביום והוא מצוה בפ"ע וכמבואר בר"מ ז"ל בס' המצות ובמשנה תורה הק"פ שמנה הקרבה ואכילה לב' מצות א"כ שפיר מכשירי ההקרבה דוחין שבת כיון דעתה הוא זמן הקרבה ב' דעיקר הדבר דפשיטא להו להתוס' כ"כ דמכשירין שקודם זמן חיובא א"י לדחות תמי' לענ"ד הא בירושלמי סופ"א דר"ה אבעיא להו ד"ז דמכשירין של קרבנות שבת יהי' דוחין שבת בלילה אע"ג דאכתי לא מטא זמן חיובא דלילה אסור להקריב בו קרבנות ואעפ"כ מכשירין דוחין את השבת גם בלילה ואיך פשוט לי' לתוס' דמכשירין אין דוחין אלא בזמן חיובא דוקא ואולי יש לחלק בין לילה דלאו מחוס"ז הוא רק שבלילה אסור להקריב אבל הוי מעל"ע אחד משא"כ יום מלילה חלוק והוי ב' זמנים נפרדים ועדיין צ"ע ויוריני כת"ה חו"ד בזה א"ד:

והנה במה דסיים אפתח כי יפלא בעיני על כת"ה שנסתפק בזה וה"ד פשוטין שאינו ענין לד' הירושלמי דהתם כיון דבלא"ה דוחין שבת למחר ואז יהי' בזמן חיובא ודוחין בבירור את השבת א"כ שפיר מספק"ל לירושלמי אם דוחין בלילה משא"כ הכא הלא זה עיקר קו' התוס' כיון דבלילה אינו שבת א"כ המכשירין אלו אינן חובת שבת ושבת לאו זמנ' כלל ואיך יוכלו לדחות את השבת וז"פ ובאמת טעם זה מוכרח לר"א לכאו' דמכשירין שא"א לעשות עתה המצוה א"ד שבת דאל"כ יקשה על ר"א דנראה דמודה לרישא דמתניתין דצליית הפסח אינו דוחה שבת דעל זה לא פליג ר"א וקשה לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל הטעם דלכן צליית הפסח א"ד שבת משום דאפשר משתחשך וכיון דאפשר לעשותן במוצ"ש א"ד את השבת והא דהקטרת אימורין דחי אע"ג דאפשר משתחשך כ"כ הלח"מ ז"ל דהתם הטעם משום חביבא מצוה בשעתא וא"כ לר"א דמבואר לקמן (דף ס"ט ע"א) דיליף ק"ו ממכשירי פסח דלאחר שחיטה ועיי' בתוס' ד"ה אם דחי שכוונתו על הקטר חלבים ואימורים וס"ל באמת דאין לחלק בין הקטר חלבים ואימורים שהן גופי מצוה ומצותן ביום והכריח מזה דה"ה מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דחי את השבת אם כן נראה דלדידי' מכשירין שאפשר לעשותן אחר השבת ג"כ צריך לדחות את השבת וא"כ יקשה עליו אמאי לא פליג על צליית הפסח שג"כ דוחה שבת ואע"ג דלכתחילה בודאי אסור כיון דאפשר במוצ"ש מ"מ בצלה הפסח בשבת לא יתחייב משום חילול שבת ומדלא פליג ע"ז ר"א מכלל דבזה מודה דאינו דוחה שבת וצ"ל הטעם דצליית הפסח שאני כיון דהוא מכשירין למצוה שאין זמנה בשבת אלא בלילה לכן מכשירין א"ד את השבת וא"כ מבואר כסברת התוס':

איברא דעיקר קו' הלח"מ דמדמי צליית הפסח להקטרת אימורין צ"ע דהקטרת אומרין שאני דגם בלילה א"א דלא דחי' כיון דבלילה הוא יו"ט וצריך ג"כ לבוא לדחי' ואע"ג דיו"ט הוא רק איסור לאו מ"מ הא איכא עול"ת משא"כ צליית הפסח דבלילה כיון שהוא לצורך או"נ הוי היתר גמור:

אך באמת קו' זו קשה גם ע"ד התוס' בשם הירושלמי שר"א הוכיח על מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ממכשירין שאפשר לעשותן לאחר השבת והיינו מהקטרת אימורים וקשה ג"כ כנ"ל הא בלילה ג"כ צריך לבוא לדחי אך באמת א"ש דבירושלמי מבואר דר"א אומר אימורי ציבור שכיחי אע"פ שאפשר להמתין למוצ"ש והיינו דאין ראי' שלו מאימורי פסח דבזה שפיר י"ל כיון דגם בלילה צריך לבוא לידי דחיית יו"ט שוב דוחה שבת לכן מביא ראי' מאימורי ק"צ בשאר ימות השנה שדוחה שבת אע"ג דבלילה הוא חול וא"ש ד' הלח"מ ג"כ דקושיתו ג"כ מתמידין דשבתות של כל השנה שדוחין שבת לכן שפיר מוכרח לת' מצד שכבר דחתה וחביבא מצוה בשעתא וא"כ ר"א דלית לי' האי סברא א"כ גם צליית הפסח צריך שידחה את השבת א"ל מטעמא דאמרן:

שוב ראיתי שיש להעיר גם ע"ד הגמ' פסחים (דף ס"ח ע"ב) דמייתינן הא דר"ש דחביבא מצוה בשעתא דחי את השבת על הא דהקטר חלבים ואימורים דפסח דוחה את השבת ולכאורה להנ"ל בפסח א"ז רבותא כ"כ כיון דגם בלילה צריך לבוא לידי דחי' ובאמת ר"ש לא קאמר זה על פסח אבל הגמ' דמייתא הך ברייתא דר"ש על פסח צריך עיון לכאורה:

ודרך פלפול י"ל עפמ"ש בת' דר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב ס"ל הבערה ללאו יוצאת כמבואר בירושלמי פ"ב דשבת וא"כ אין הבערה אסור כלל ביו"ט כמ"ש התוס' ריש פסחים וא"כ הקטרה היתר גמור ביו"ט ושפיר הוי רבותא לר"ש לשיטתו גם בחלבים ואימורים דפסח ועפ"ז י"ל גם בדעת ר"א דראי' שלו מהקטר חלבים ואימורים דפסח דג"כ ס"ל כר"ש במקלקל בחבורה כמבואר בכריתות (דף י"ט) וה"ה למקלקל בהבערה וא"כ א"ש ראייתו מהקטר חלבים ואימורים דפסח דג"כ הוי בלילה היתר גמור ודו"ק בכל זה:

ובאמת בלא"ה י"ל דצליית הפסח בלילה ג"כ אינו היתר גמור לפי"מ דמבואר בתוס' פסחים (דף ה') דאם א"י להנות מיד בתחילת הבערה אינו חשיב היתר לצורך או"נ וא"כ בפסח דאיכא לאו דאל תאכלו ממנו נא כ"א צלי אש א"כ י"ל דלא הוי או"נ בשעת צלייתו דרק ע"י הצלי' נעשה או"נ וא"כ שפיר מדמה הלח"מ צליית הפסח להקטר חלבים דפסח ועי' בר"מ ז"ל פ"א מק"פ ה"ו שכ' בזה"ל ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב נראה מדקדוק לשונו דהצלי' יהי' ביום ואולי מטעמא דאמרן איברא דלקושטא דמילתא ז"א ועי' בתוס' פסחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה ואי אמרת וכתבנו מזה במק"א והא דכ' הר"מ ז"ל דצלי' מבעוד יום נראה דרבותא קמ"ל דלא תימא כיון דבערב פסח ג"כ הוא יו"ט מחמת הקרבת ק"פ ואינו תלי' כלל באכילתו בערב ולדעת התוס' ר"פ מקום שנהגו בשם הירושלמי אסור במלאכה שאינה לצורך או"נ א"כ לכאו' י"ל דאסור לצלות הפסח מבע"י כיון דביום אסור לאכלו א"כ עתה אינו או"נ וא"כ אסור מצד מלאכת יו"ט לכן קמ"ל הר"מ ז"ל דיכול לצלותו מבע"י והטעם י"ל כיון דמבע"י מותר לאכלו חי ונא דאיסורין אלו אינן אלא בערב א"כ מה"ת הוי גם ביום או"נ ובלא"ה כיון דכל היו"ט הוא משום הקרבת ק"פ אע"ג דאכילה לא מעכבא מ"מ אין סברא לאסור צליית הפסח מבע"י:

יהי' איך שיהי' נראה פשוט דלר"א עיקר הטעם דאין צליית הפסח דוחה שבת הוא משום דאין זמנו של אכילה עתה וכמו"ש התוס' הן אמת דלפי"ז כשחל ע"פ בע"ש ולא צלו את הפסח מבע"י נראה דלר"א דס"ל דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דוחין שבת גם הכא דחי שבת ומותר לצלות את הפסח בליל שבת וזה דבר חידוש ומדלא הזכירו זאת הפוסקים נראה דאינו כן:

וראיתי ברש"י ז"ל ר"פ תמיד נשחט ד"ה צליית פסח שכ' בזה"ל דלכן א"ד שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבע"י הנה הוסיף בזה סברא מפני שצורך הדיוט הוא נראה דכונתו אפי' לר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ג"כ דוחין את השבת ה"ד לצורך גבוה אבל לצורך הדיוט ר"א מודה דאם אפשר לעשותן מע"ש אינו דוחין את השבת דאין לומר דכונת רש"י ז"ל שבא ליתן שני טעמים דלא דחי שבת וטעם א' משום דצורך הדיוט הוא לכן לא דחי שבת ז"א כיון דחזינן דפסח דוחה טומאה משום דעיקרו לאכילה לכן אע"ג דהוא לצורך הדיוט דוחה א"כ ה"ה שבת צריך שידחה אפי' לצורך הדיוט דכללא הוא דשבת וטומאה שוין לכן פי' רש"י ז"ל כיון דאפשר מבע"י לכן א"ד שבת דאינו דומה לטומאה דא"נ דאינו נאכל הרי הקרבן נפסל ע"כ וא"כ הצורך הדיוט הוא צורך גבוה ג"כ דפסח שא"ר לאכילה אינו פסח ולכן גם אכילה דוחה משא"כ שבת כיון דתמיד אפשר מבע"י א"כ הוא רק צורך הדיוט גרידא כיון דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ ביום כבר קיים מצות הקרבה שאז הי' יכול לצלותו כנ"ל וא"כ שוב אין הצלי' דוחה שבת מדינא כיון דהוא רק לצורך הדיוט:

ולפ"ז נלע"ד דמה שנתן הד"מ ז"ל טעם דאין הצלי' דוחה שבת משום שאפשר משתחשך הכונה ג"כ כנ"ל כיון דאפשר משתחשך וא"כ שוב אין הצלי' דוחה משום דהוא רק צורך הדיוט דמצות הקרבת הפסח מקיים אפי' אם אין הצלי' דוחה שבת ושוב לא תלי' הקרבה בצלי' כלל ורק אכילת הדיוט תלי' בזה וזה אינו דוחה שבת וא"ד לטומאה דגם הקרבה תלי' בזה דא"נ דאכילה אינו דוחה הק"פ א"ר לאכילה והקרבן פסול ועי' היטב בזה:

ולפ"ז צ"ע ד' הכ"מ שמדמה זה להקטר חלבים ואימורים דהתם הוא צורך גבוה משא"כ הכא עיקר כונת הר"מ ז"ל כיון דאיכא עצה בצליית הפסח שוב הוי רק צורך הדיוט וכללא הוא דצורך הדיוט א"ד שבת ולפ"ז אין הכרח לדברינו שר"א ס"ל דמכשירין שאין זמן המצוה היום א"ד את השבת ועי' היטב בכ"ז כי כתבנו בהשקפ"ר מתוך טרדות שונות ויוכל להיות כי שגיתי באיזהו דבר פשוט והנני סומך בזה על כת"ה שיברר הד' לאשורן ואי"ה כאשר יבואו דבריו עוד אעיין בזה. ב) ועתה נשים לב לקושייתו השני' בגוף סברת התוס' דאכתי לא הוי זמן המצוה ואמאי הא נהי דאינו נאכל אלא בלילה הא זמן הקרבתו הוא ביום ועיקר מה שדוחה שבת הוא הקרבה והוא קו' גדולה וראוי לעורר עלי' והנה לכאו' עלה בדעתי דהר"י ז"ל סובר להלכה דאכילת פסחים מעכבא וא"כ הוי האכילה תשלום הקרבן ואינו נמנה באמת לב' מצות לפ"ז ולכן שפיר הקשה הר"י ז"ל דאיך מכשירי הקרבן דוחה וראי' לזה מד' הר"י ז"ל בתוס' לעיל (דף נ"ט ע"א) ד"ה אתי עשה דפסח שהקשה הריב"א ז"ל מ"ר הא אינו בעידנא דאכילת פסח אינה אלא בלילה ותי' הריב"א ז"ל דעכ"פ הוי בעידנא דמצות הקרבה ור"י מת' דעשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין עיי"ש הרי שלא ניחא לי' בת' הריב"א ז"ל דהוי בעידנא משום דמקיים בזה מצות הקרבה וע"כ דס"ל כיון דאכילה מעכבת א"כ עיקר מצוה הוא האכילה והוא מצות הק"פ:

אך באמת אינו מובן כיון דזה לכ"ע אף למ"ד דאכילת פסחים מעכבא היינו שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה בשעת שח"פ אבל בלא אכל לבסוף בזה אינו בטל מצות הקרבת ק"פ ונפטר מפ"ש כמו שכ' הריב"א בתי' וכן מוכרח מסוגיות הש"ס לקמן (דף ע"ח ע"ב) בהא דת"ר דשחט בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה ואתי' אפי' כרבנן יעיי"ש היטב וא"כ נהי דצריך לחכמים שיהי' הפסח ראוי לאכילה ולא סגי בזה דגברי חזי לאכילה מ"מ כיון דל"צ אכילה ממש דאם ראוי הי' בשעת שח"פ מקיים מצות הקרבת ק"פ אע"ג דאינו אוכל לבסוף א"כ אמאי זה אינו זמן המצוה ואם כי לענין בעידנא אולי י"ל בדעת הר"י ז"ל דלא ניחא לי' בת' הריב"א ז"ל כיון דעכ"פ אינו בעידנא ממש ונהי שגורם שעיד"ז יוכלו לזרוק הדם מ"מ אינו בכלל בעידנא ולא משום דפסח אינו נאכל אלא בלילה רק כיון דכהנים אינן זורקין את דם הפסח טרם שזרק דם הקרבן שלו והקטיר את האימורים דקודם לכן א"ר לאכילת פסח בערב וא"כ אינו בעידנא ממש ויש לפלפל בזה וכתבנו בח' שם ואכ"מ אבל הכא אף א"נ כיון דאכילת פסחים מעכבא לא קיים מצות הפסח כתקנה ונהי דמיפטרי מהקרבת פ"ש אבל לא קיים המצוה בשלימות מ"מ הא זה פשוט דזה דוחה שבת וברור הדבר דמי שעשה פסח בשבת ולא אכל בערב לא חילל שבת ועכצ"ל דהקרבה דוחה שבת וא"כ שפיר הוי זמן ההקרבה וא"כ מאי קשי' לי' לר"י ז"ל על ר"א:

ומה שנלענ"ד בזה להעיר בדבר חדש דכונת הר"י ז"ל עפימ"ש רש"י יבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשרה מ"מ אם זר שחט בשבת חייב משום שבת דשבת לא הותרה אלא לכהנים ולא לזרים וכ"כ במק"א שכ"נ דעת ר"ת ז"ל בתוס' כתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה עידי טומאה ומצאתי שכבר רמז ע"ז השעה"מ ז"ל פ"א מעבודת יוה"כ והארכנו בזה בת' ואכ"מ וא"כ לכאו' צ"ע אמאי דפסח מכשירין דחי אף בזרים דפשיטא דלר"א דס"ל דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דוחה את השבת היינו ע"י הבעלים שא"צ דוקא שכהנים יבואו אותו וקשה אמאי הא שבת דהותרה במקדש לא הותרה אלא לכהנים ולא לזרים ואיך הותר כאן שבת לזרים וע"כ דהכא אין ההיתר מפאת עבודה דמקדש אלא מצד שזה מצותן והוי כמו מכשירי סוכה ולולב דדחי שבת אף אצל זרים דמכשירי מצות לר"א דוחין את השבת ולכן שפיר קשי' לי' לר"י ז"ל כיון דמצות הבעלים בפסח מה שהוא מוטל עליהם הוא אכילת הפסח דזה הוא מצותן ומצוה זו זמנה אלא בלילה לכן ל"ש שמכשירין ידחה אצלם את השבת כיון דבשבת ליכא בזה אלא הקרבה דהוא ענין עבודה במקדש ובמקדש לא הותר אלא לכהנים ועיקר קו' הר"י ז"ל על הא דפשיטא לי' לר"א דמכשירין דוחין את השבת גם אצל זרים והוא הערה נכונה לענ"ד:

איברא דבעיקר הדבר צ"ע באמת אף לרבנן אי הי' מותר לבעלים לחלל שבת בשחיטת פסח שקשה בעיני טובא לומר דיהי' אסור לבעלים לשחוט את הפסח בשבת משום דשבת לא הותר אצלם אלא לכהנים והרי שחיטת הפסח על הבעלים וכיון שכן צריך שידחה אצלם את השבת וכ"כ בת' אחת להעיר בזה עי' בטו"א חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה כיון שהעיר בהא דס"ל דפסח א"ד טומאה אלא בציבור אבל יחידין נדחין לפ"ש ואפי' אם פ"ש בשבת וקשה מ"ש שבת מטומאה דנדחה אפי' ליחיד וטומאה אינו נדחה להם וכתב דהוא מטעם דשבת לא ניתן לדחות אלא לגבי כהנים משא"כ טומאה שצריך להיות נדחה גם אצל הבעלים וכ' דיש לעי' בזה דנראה דשחיטת הפסח מותרת ע"י הבעלים כיון דכל ההיתר משום שליחות אין סברא שיהי' אסורין בזה והארכנו בזה בענין כל מילתא דאיהו ל"מ עביד וכו' ואכ"מ:

איברא דלכאו' לפ"ד רש"י ותוס' הנ"ל דשבת הותר רק לכהנים אפי' בדבר שכשרה בזר נראה כד' הטו"א. אמנם לאחר העיון נלפענ"ד בזה לפי"מ דמבואר ביומא (דף מ"ט ע"ב) דשבת הותרה בק"צ עיי"ש:

ומעתה נראה דזה הוא פלגתת ר"ח וב"ק אי שבת הותרה אף לזרים או רק לכהנים אבל זה כ"ע מודים שמה שהוא מצות הבעלים אף במקדש נהי דאינו מותר להם השבת אבל מ"מ מצותן דוחה את השבת ולכן כיון דגלי קרא דפסח דדינו כשאר ק"צ ודוחה שבת אצל הכהנים הוי היתר גמור ואצל הבעלים דשחיטה מותר מצד דחי' בכל מקום באימורין עדול"ת כיון דהיא מצותן והכהנים רק שליחותי' קעבדי ובזה א"ש גם מה שהעירו האחרונים מסנהדרין (דף נ"א) דשבת הותרה רק לכהנים ולא לזרים וקשה מפסח לפי דברינו [אף כי י"ל דר"ש לשיטתו דנשים בראשון רשות אינו מחוור לענ"ד. וכבר ראיתי זה במחברים]. אמנם להנ"ל א"ש דמה שהוא מצד דחי' לא מיקרי קיל ודוקא בכהנים דהותר להם השבת הוי שבת קיל אצלם משא"כ זרים דלא הותר להם אלא מצד עדל"ת ניתן השבת לדחות אצלם א"ז בגדר קיל וכמו שאינו קיל מחמת מילה ופק"נ שדוחה שבת אף בזרים וז"פ וברור. ג) ואם כנים הד' נלענ"ד לת' עפי"ז ד' רבינו הר"מ ז"ל בפ"ה מה' קרבן פסח ה"א שכ' בזה"ל מי שהי' טמא בשעת שחיטת הפסח וכו' הר"ז מביא פסח בי"ד לחודש השני בה"ע ושחיטת פסח זה מצ"ע בפ"ע ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפ"ע לפיכך חייבין עליו כרת עכ"ל ותמי' מאוד שנראה מד"ק דהא דשחיטת פ"ש דוחה שבת תלי' אם הוי חיוב בפני עצמו או תשלומין דראשון ומלבד שמסוגית הש"ס לא נראה כן וסתם משנה דפ"ש דוחה את השבת מלבד זאת יקשה אמאי לא אמרינן בסוגיא נפ"מ זו בין רבי ובין ר"נ עי' פסחים (דף צ"ג ע"א) ובת' הנ"ל נדחקתי בכונת הר"מ ז"ל לחומר הנושא אך ת' מתישב על הלב לא עלה בידי:

ובפלפול התלמודים אמרתי בכונת הר"מ ז"ל עפ"י קושית הג' מו"ה דוד דייטש ז"ל הנודעת דאיך פסח דחי שבת לפ"ד התוס' דאל"ק פטור מפסח א"כ הוי כמו מכשירי ציצית ומזוזה דא"ד שבת לר"א משום דבידו להפקירן ולהפקיע את עצמו מהמצוה, א"כ ה"ה פסח הא בידו להפקיר קרקעותיו וכבר נאמר הרבה בישוב קושי' זו אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה חזינן פסח שאני משאר כל המצות שכל המצות לא מצאנו שיהי' התוה"ק מטיל רשות ג"כ על האנשים הפטורים ממצוה זו ובפרט בעניני הקרבנות דאינם באין בנדבה לא מצאנו רשות אמנם בפסח אפי' למ"ד דפטורות נשים מפ"ר מ"מ גלי קרא בנשים רשות ויכולות להכניס את עצמן בחיוב המצוה דפסח רואים אנו מזה שתוה"ק רצתה שאפי' מי שפטור ממצוה זו יכניס א"ע לחיוב המצוה ויקיים המצוה וא"כ ל"ש לומר דיפטור משום דבידו להפקיע את עצמו מהמצוה כיון דאדרבה במצוה זו מצוה להכניס עצמו לחיוב ולכן פסח דוחה שבת:

אך לפ"ז ז"ד פ"ר אבל פ"ש לפ"מ שכ' במק"א דלר"ש דס"ל דנשים בשני רשות ע"כ דהוא מצוה בפני עצמה דבתשלומין ל"ש רשות דאם היתה חייבת בראשון הרי ממילא חייבות בתשלומין וא"כ בשני לא שייך לומר דיש רשות למי שפטור לעשותו א"נ דתשלומין דראשון הן א"כ שוב יקשה אמאי פ"ש דוחה את השבת הא בידו להפקיר קרקעותיו ובזה א"ל כנ"ל דבתשלומין ל"ש סברא זו לכן הוסיף הר"מ ז"ל דפ"ש דוחה את השבת משום דהוי מצוה בפני עצמה א"כ גם בפ"ש ל"ש לפטור מצד דבידו להפקירן ולפ"ז א"ש מה שלא אמרינן בגמ' נפ"מ זו רבי לר"נ כיון דבגמ' מבואר הנפ"מ בין רבי לר"נ בגר שנתגייר בין שני פסחים וידוע קושית הגאונים בעל טו"א ונו"ב ז"ל אם אמרינן דאל"ק פטור מפסח איך משכח"ל גר שיתחייב הא אל"ק ואי בירושת הבעל הא לאו דאורייתא ות' דמשכח"ל שהוליד בן ומת הבן והוא יורשו וא"כ הכא בגר שנתגייר בין שני פסחים לא משכח"ל בשו"א שיהי' לו קרקע וא"כ הרי פטור בלא"ה מפסח וע"כ דהסוגיא לא ס"ל הא דר"א דמי שאל"ק פטור מפסח וא"כ אפי' למ"ד דשני תשלומין לראשון ע"כ פ"ש דוחה את השבת וא"ש דלא אמרינן בסוגיא נפ"מ זו והארכתי עוד בזה:

אך זה רק לפלפולא והרבה ת' בדבר א' דהרי הר"מ ז"ל ג"כ לא פסק להא דר"א דאל"ק פטור מראי' ומכ"ש מפסח ב' נ' עיקר דאפי' לר"א ולפ"ד התוס' דדמי פסח לראי' היינו רק פ"ר אבל פ"ש לכ"ע חייב אף באל"ק ל"מ למ"ד דהוי חיוב בפני עצמו א"כ מנ"ל לדמות פ"ש לחיוב ראי' כיון דהוי מצוה בפני עצמה וכ"כ בת' אחת אך אפי' למ"ד תשלומי דראשון מ"מ נלענ"ד כיון שכבר נתחייב בפ"ר ויש. עליו עתה חיוב תשלומין שוב לא מצי לפטור נפשי' מפ"ש עיד"ז שיפקיר את הקרקע ודוקא קודם פ"ר שלא חל עליו עוד החיוב דפסח יכול להפקיע את עצמו אבל לאחר שכבר נתחייב בתשלומין שוב ל"מ הפקעה ועי' בח' לס' המצות מצ"ע רמ"ח מ"ש בזה ואכמ"ל יותר וגם בעיקר הפלפול יש לגמגם הרבה ולא העלתי על הספר אלא מפני שאדע שכ"ת חפץ להשתעשע בדברי פלפול ויהי' בכלל פטפוטי דאורייתא:

ובאמת בעיקר דעת הר"מ ז"ל הנ"ל מצאתי כעת בחפשי בספרים בספר רשמי שאלה לגדול מגדולי הדור שלפנינו ז"ל בח' (דף ק"ד ע"א) מדפי הספר הביא ד' הר"מ הנ"ל ופירש בו כפשטא דהר"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת אמנם כ' להקשות ע"ז מד' הגמ' פסחים (דף ע' ע"ב) בטעמא דרבנן דחגיגת ט"ו לא דחי שבת משום דכתיב וחגותם אותו וגו' שבעת ימים בשנה הא שמנה הוי אלא מכאן לחגיגה שא"ד את השבת ומקשינן בגמ' הא לפעמים אינו אלא ששה כגון שחל יוט"ר בשבת וממילא גם שמיני עצרת בשבת ות' דשבעה איתא ברוב שנים משא"כ שמונה לא משכח"ל כלל והקשה הגז"ל לפ"ד הר"מ ז"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת א"כ בחגיגה דקיי"ל דכולהו תשלומין דראשון א"כ אף א"נ דחגיגת ט"ו דוחה את השבת מ"מ א"ד אלא אם חל יוט"ר בשבת אבל אם לא חל יוט"ר בשבת פשיטא דאינו דוחה שבת כיון דאח"כ הוא רק משום תשלומין א"ד את השבת וא"כ אדרבה א"נ דחגיגה דוחה שבת יתפרש הקרא ברווחא דוחגותם אותו שבעת ימים דזה הוא תמיד דאפי' כשחל יוט"ר בשבת ג"כ הוא שבעה משא"כ שמונה לא משכח"ל דאפי' א"כ דדוחה שבת ג"כ אינו דוחה אלא ביוט"ר אבל לא ביו"ט ב' כיון דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת ועיי"ש שהג' המחבר ז"ל רוצה להכריח מכח זה דכל סוגית הגמ' הוא למ"ד תשלומין זל"ז אבל למ"ד תשלומין לראשון ל"ש כלל דרשה זו ומת' בזה ד' הר"מ ז"ל בפ"א מחגיגה ה"ח שלא כ' הטעם דוחגותם עיי"ש:

אמנם לענ"ד מלבד שהדברים דחוקין בסוגית הגמ' מלבד זאת אין זה מספיק בישוב ד' הר"מ ז"ל דהא הר"מ ז"ל לשיטתו שכמעט הוכחה מבוררת מקרא דחגיגה דוחה שבת בזמנו ולא בזמן התשלומין וכמו שבאמת דעתו כן גבי פסח לפ"ד הג' הנ"ל ולכאורה עלה בדעתי בישוב קושית הגז"ל אף לפי שיטתו בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דתשלומין לא דחי' שבת ה"ד אם בזמנו הי' אפשר בהיתר גמור בלי שום דחיי' כגון בפסח בשוגג בראשון אז שפיר אמרינן דאין בכח חיוב התשלומין לדחות את השבת משא"כ אם גם בזמנו הי' צריך לבוא לידי דחיי' מה"ת אע"ג שזה חמור שזה שהי' עליו לדחות בזמנו מ"מ דוחין התשלומין את השבת וא"כ בחגיגה כיון דבזמנו הוא יו"ט וג"כ צריך לבוא לידי דחי' מצד לכם ולא לגבוה ורק מצד קביעת זמנו דוחין יו"ט לפ"מ דקיי"ל דנדונ"ד א"ק ביו"ט א"כ גם בזמנו מותר רק מצד דחיי' א"כ נהי דשבת חמור מיו"ט מ"מ א"נ דדוחין שבת בזמנם ה"ה דדוחין את השבת בתשלומין שלהם אך יש לעי' בזה וי"ל דסוף כל סוף כיון דהיום אין זמנם א"ד השבת לדעת הר"מ ז"ל:

אמנם מ"מ מה שהחליט הגז"ל דה"ה שמיני עצרת שחל בשבת אינו נדחה אף א"נ דחגיגה ביוט"ר דוחה שבת כיון דהוי תשלומין דראשון א"ד את השבת זה לא נהירא לענ"ד דהנה באמת יש להקשות להלכה דכולהו תשלומין דראשון א"כ נהי דביוט"ר דוחה יו"ט משום דקבוע לי' זמן כמו שכ' הר"מ ז"ל אמנם בשמיני עצרת דהוא רק תשלומין דראשון אמאי דוחה יו"ט כיון דהי' אפשר בהיתר גמור בחוש"מ וע"כ צ"ל כיון דקרבנות אלו ניתן יו"ט לדחות אצלם בזמנם א"כ גם התשלומין שלהם דוחין יו"ט כיון דכבר ניתן יו"ט לדחות אצל הקרבנות אלו ביוט"ר א"כ מה בכך שלא הקריבם בזמנם אלא היום מ"מ גם היום דוחין יו"ט ומעתה נראה לענ"ד דה"ה כשחל יוט"ר בשבת דממילא גם שמיני בשבת א"נ דדוחה יוט"ר ה"ה דדוחה יום השמיני. כיון דכבר ניתן השבת לידחות אצלו בזמנו והא דתשלומין א"ד את השבת ה"ד אם בזמנו לא הי' צריך לדחות את השבת וא"כ שוב אינו הכרח כ"כ מהקרא לומר דחגיגה דוחה את השבת דאפי' א"נ דדוחה את השבת ג"כ יקשה הא משכח"ל שמונה בשחל יוט"ר בשבת וע"כ צ"ל דקרא איירי ברוב שנים וא"כ שוב י"ל דא"ד את השבת אך נהי שאינו הכרח למידרש מזה דחגיגה דוחה שבת מ"מ ראי' להיפוך ג"כ אינה דשפיר י"ל דחגיגה דוחה את השבת ביוט"ר וממילא דה"ה ביום הח' אך זה אינו ברוב שנים ושוב אינו דוחה את השבת כלל ולכן שפיר נקט קרא שבעת ימים וא"כ קושית הגז"ל קמה וגם נצבה על שיטת הר"מ ז"ל מ"ט דרבנן דחגיגה לא דחי שבת דמקרא א"ר כנ"ל:

לכן נלענ"ד דמעולם לא עלה ע"ד הר"מ ז"ל לומר דהיכא דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת דזה אינו סברא כיון דמותר בזמנו בשבת דה"ה דמותר בתשלומין בשבת רק דכוונת הר"מ ז"ל בה' ק"פ על שחיטת הפסח שדוחה שבת אף לבעלים דזה הוא רק מטעם דחוי' כנ"ל בזה סובר הר"מ ז"ל כיון דמצד דחוי' אתינן עלה א"ד שבת אלא בזמן החיוב דאז הוי בעידנא ממש משא"כ בזמן התשלומין לא אמרינן שידחה שבת דזה אינו זמן חיוב הגמור ושוב א"ד שבת ונהי דפשיטא דכהנים מותרין לשחטו מ"מ א"ד שבת אצל הבעלים כיון דבהם ההיתר רק מכח דחוי' כנ"ל וזה אינו אלא בזמנו אבל לא בתשלומין וכ"כ האחרונים בכעין זה בסברת בעידנא דהיכא דהותרה ל"צ בעידנא וא"כ ד' הר"מ ז"ל נכונים מאוד:

ומעתה א"ש מחגיגה דבלא"ה אין המצוה על הבעלים דוקא לשחוט וא"כ פשיטא דבשבת אסור לבעלים לשחוט והכל נעשה ע"י הכהנים א"כ א"נ דדוחה שבת הוי בכלל הותרה ושוב אין נפ"מ בין זמן החיוב לתשלומין וא"ש ג"כ מה דלא אמרינן בגמ' (דף צ"ג ע"א) נפ"מ בין רבי לר"נ אי קרבן שני דוחה את השבת דלפ"מ שביארנו עיקר הנפ"מ אי מותר השחיטה לבעלים והנה ז"ד למאן דס"ל דשחיטת הפסח צריך שליחות וזה ילפינן מושחטו כל קהל עדת ישראל בה"ע והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שש"א כמותו ונשמע מזה ממילא דשחיטת הפסח צריך שליחות אמנם ר"נ לשיטתו דאיהו יליף מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואינו יליף מזה שליחות כלל א"כ אין הכרע כלל דשחיטת הפסח יהי' צריך שליחות וא"כ גם בפ"ר אין המצוה דוקא על הבעלים וא"כ שוב אין השחיטה דוחה שבת לבעלים גם בפ"ר וא"כ לא מצי הגמ' לומר נפ"מ זו אי פ"ר דוחה שבת לבעלים אמנם להלכה דשחיטת הפסח צריך שליחות שפיר אמרינן דבפ"ש אם הוא תשלומין דראשון א"ד את השבת לבעלים וכמ"ש הר"מ ז"ל:

אמנם כן לקושטא דמילתא א"נ דכ"ז דשחיטה דוחה שבת אצל הבעלים משום דהמצוה מוטלת עליהם דוקא לשחוט יש לעי' לדעת הר"מ ז"ל אי השחיטה דוחה שבת אצל הבעלים דלפ"ר לא מצאתי כלל בר"מ ז"ל ד"ז ששחיטת הפסח יהי' מצוה על הבעלים דוקא ואדרבה יש להביא ראי' להיפוך מד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ב מה' ק"פ דאין עושין חבורה לכולם קטנים מפני שאינם בני דעת והכריח מזה מרן הכסף משנה ז"ל בדעת רבינו דאם היו בני דעת עושין חבורה שכולם קטנים דהיינו בקטנים מופלא הסל"א עיי"ש וקשה מי שחט את הפסח הא קטן פסול בשחיטת קדשים וע"י שליח ג"כ לא משכח"ל דא"ש לקטן וע"כ דסובר הר"ם ז"ל דלהלכה ל"צ שליחות כלל בפסח וא"כ גם לדידי' אין פסח דוחה שבת בשחיטה לבעלים וא"כ נסתרו כל דברינו בישוב ד' הר"מ ז"ל:

איברא דלאחר העיון נלענ"ד עיקר כמש"כ לעיל דאפי' א"נ דשחיטת הפסח א"צ דוקא בעלים מ"מ כיון דבפסח יש מצות אכילה ועיקרו לאכילה וא"כ הוי בכלל מצותן ולכן דוחה שבת אף לרבנן גבי בעלים רק דבזה פליגי עם ר"א דס"ל דגם מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ג"כ דוחה אצל הבעלים ובזה רבנן פליגי דמכשירין שאפשר לעשות מבע"ש לא דחי שבת כלל אבל בשחיטה דהיא מגופי המצוה ומצותה היום כיון שהוא קרבן שלהם ונאכל להם ועיקר קרבן זה לאכילה לכן דוחה את השבת גם אצל הבעלים כמו מילה שדוחה שבת ואין הדחי' מצד מקדש רק מצד מצוה:

ומעתה יתפרשו לנו ד' הר"מ ז"ל ברווחא דהנה נראה ברור דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דאכילת הפסח בשני ג"כ מצ"ע היא היינו רק א"נ דפ"ש הוא חיוב בפני עצמו משא"כ א"נ דפ"ש תשלומין דראשון עיקר מצוה הוא ההקרבה ולא האכילה שהאכילה א"צ תשלומין כלל דאם הי' ראוי בשעת זריקה שוב פטור מפ"ש וא"כ מבואר דחיוב תשלומין הוא רק על ההקרבה וא"כ א"נ דפ"ש אינו מצוה בפני עצמו כלל ורק תשלומין דראשון הן א"כ אין מצוה באכילת הפסח בשני מצד מצות אכילת פסח דאכילה א"צ תשלומין וא"כ בפ"ש לא ידחה שחיטת הפסח אצל הבעלים כיון דבפ"ש שוב אין מוטל עליהם רק מצות הקרבה וזה הוי רק ענין מקדש ומקדש הותר בשבת רק לכהנים לכן שפיר כתב הר"מ ז"ל דשחיטת הפסח בשני הוא חיוב בפני עצמו א"כ גם פ"ש יש בו מצות אכילה כמו בראשון וא"כ גם בהקרבת הק"פ בשני יש מלבד מצות הקרבה דהיא ענין מקדש מצות אכילת הפסח ושוב הוי כמו כל המצות שקבוע זמנן שדוחה את השבת:

ונחזור לענין שאנו עומדים בו שבזה נתישבו היטב ד' התוס' שקושיתם מדס"ל לר"א שדוחה מכשירי פסח בשבת אף בבעלים וע"כ מצד מצותן הוא דהיינו מצות אכילה ואינו בגדר מקדש דהוי כמו מילה שניתן לדחות לכל ישראל וכיון שכן שפיר הקשו התוס' דמנ"ל דבכה"ג דאין זמן המצוה בשבת כלל כ"א ביו"ט המכשירין דוחין שבת וז"נ בדעת התוס'. ד) איברא מה שיש לעי' דפשיטא להו דבכל הני דס"ל לר"א מכשירין דוחין את השבת היינו רק כשזמן מצותן ג"כ בשבת דלכאו' יש להכריח להיפוך מסוכה דס"ל לר"א דסוכה וכל מכשיריה דוחה את השבת והתם ע"כ הפי' דדוחה את השבת קודם סוכות דיום עשיית הסוכה מתחיל מקודם יו"ט ובפרט לר"א לשיטתם דס"ל דבעינן סוכה הראוי' לז', וא"ב סוכה בחוש"מ וא"כ מצות עשיית הסוכה הוא קודם סוכות א"כ נראה דלר"א מותר לבנות סוכה בשבת של ערב סוכות וא"כ שפיר יליף ר"א מסוכה למכשירי פסח ונראה מזה דהתוס' ס"ל בפשיטות דהא דר"א ס"ל דסוכה וכל מכשירי' דוחה את השבת היינו רק בזמנו:

ולכאורה צ"ע האיך משכח"ל כיון דבשבת שבתחילת החג לא משכח"ל דאם לא היתה ראוי' מיד בתחילת החג הוי סוכה שא"ר לז' ולומר דמשכח"ל בנפלה באמצע החג דמודה ר"א דחוזר ובנאה דהוי בגדר סוכה הראוי' לז' ודוחה שבת אינו נראה כיון דמסקינן בגמ' סוכה (דף כ"ז) דהדר בי' ר"א וס"ל דא"ח לאכול בסוכה כ"א לילה ראשונה וא"כ הסוכה באמצע החג אינה חובה וכיון שכן נראה דא"ד את השבת כיון דאינה מצוה מוכרחת לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל פת א"כ א"ד שבת ואפי' לפ"ד התוס' דהדר בי' ר"א רק מסוכה אבל פת חייב לאכול וא"כ ממילא חייב בסוכה מ"מ נראה כיון דבעצם אינו מחויב לאכול ורק משום דאסור לאכול חוץ לסוכה מוכרח לאכול בסוכה אבל עכ"פ אין הסוכה חובה ושוב אין המכשירין דוחין את השבת:

לכן נראה בדעת התוס' דס"ל דהא דבעינן לר"א סוכה הראוי' לז' היינו שיוכל לקיים בכל יום מצות סוכה אבל ל"צ שיהי' מיד עומדת בתחילת החג רק אם בנאה בלילה הראשונה ויכול עוד לקיים מצות סוכה בלילה הראשונה הוי סוכה הראוי' לז' וממילא אמרינן דהא דמכשירי סוכה לר"א דוחין את השבת היינו כפשטא בחל יו"ט הראשון של חג בשבת ויכול לבנותה בליל שבת כיון דתהי' נגמר עוד בלילה ויהי' מתקיים עוד מצות סוכה בלילה זו הוי בגדר סוכה הראוי' לז' וא"כ שפיר הקשו התוס' דמנ"ל לר"א דמכשירי פסח דוחה שבת:

אמנם נראה דלפי האמת כיון דלדעת התוס' מוכרח מר"א דס"ל דמכשירי פסח דוחה את השבת דאפי' קודם זמן החיוב דחו המכשירין את השבת א"כ ה"ה בסוכה אם חל יו"ט הראשון ביום א' דוחין המכשירין את השבת דמה בכך דאכתי לא מטי זמן חיובא הא גם בכה"ג מכשירין דוחין את השבת והיינו באופן שאם לא יתחיל לבנותה בשבת לא יוכל לקיים מצות סוכה בלילה הראשונה כגון שהוא וקן וחולה שא"א לו לאכילת פת בשעה מאוחרת בלילה דבכה"ג נראה ברור דדומה ממש לפסח לפ"ד התוס' ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס תורה אור ס"ק מ"ה אות ב' מ"ש בענין זה ויותר נראה. כמ"ש כאן ואכמ"ל יותר כיון שא"ז נוגע לענינינו], והנני ידידו נאמן אהבתו הדוש"ת בלונ"ח: