Keli Chemdah on Torah, Behar
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(שם) ושבתה הארץ שבת לד'. במל"מ רפ"א משמיטה הובא בשם הירושלמי סופ"ז דפאה דאיתא שם בזה"ל ר' זעירא בשם ר' יו"ח ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' קדושת שביעית חלה עליו עיי"ש אמנם בתוס' מנחות (דף פ"ד ע"א) בד"ה שומרי ספיחי שביעית כ' בזה"ל א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש עכ"ל ולכאורה זה סתירה מבוארת וכבר הרגיש בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל ולכאורה עלה בדעתי דהנה באמת זה שני מצות מצות שביתת הארץ הוא מצוה בפני עצמה אמנם מלבד זה איכא מצוה דאפי' הספיחין מששית המה הפקר ואסור לקוצרם לאכילה מן המשומר ומעתה י"ל דהתוס' מודים לדברי התוספתא ולדרשת הירושלמי דחובת שביתה על הקרקע הוא אפי' בקרקע דהקדש וזה מרבינן ושבתה הארץ שבת לד' ואע"ג דגם בזה כתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מ"מ י"ל דהקרקע כיון דאפי' במקדיש שדי אחוזה אינו הקדש אלא עד היובל ואח"כ חוזר לכהנים וכשדי הדיוט דמי א"כ הקרקע היא בכלל שדך תמיד ואע"ג דהקדש יש לו ק"פ וריו"ח ס"ל ק"פ כקה"ג דמי מ"מ אינו מבטל לגמרי את הקה"ג. ולכן נהי דדרשינן מושבתה הארץ לענין עבודת קרקע דמוזהר גם על שדי הקדש ולא דרשינן שדך למעט היינו משום דהקה"ג היא של הדיוט משא"כ קצירה ובצירה מן המשומר דקאי האיסור רק על הפירות וכיון דפירות המה של הקדש אינן בכלל קצירך ונזירך ולכן אין עליהם איסור שמירה כלל ואדרבה מדחזינן דצריך קרא דושבתה הארץ א"כ י"ל דדוקא שביתת הארץ אתרבי משא"כ מה שנוגע למצות הפקר הפירות שפיר י"ל כנ"ל:
ובדרך פלפול י"ל דתלי' בפלוגתת ריו"ח ור"ל אי ק"פ כקה"ג דמי דאם אמרינן ק"פ כקה"ג דמי וא"כ גם שדך לא תזרע צריך למעט הקדש וכיון שגילתה התורה ושבתה הארץ דלא דרשינן שדך למעוטי ה"ה דלא דרשינן לענין קצירה למעט מנזירך. אמנם לר"ל דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי שפיר י"ל דא"ר מזה דדרשינן ושבתה הארץ דקדושת שביעית נוהגת אף בהקדש דה"ה לפירות די"ל דקדושת הארץ שאני כנ"ל ועפי"ז י"ל דפ' לפמ"ש המפרשים להקשות על הא דמקשינן בגמ' דיהי' אסור משום לאכלה ולא לשריפה לריו"ח דס"ל יש הקטרה פחות מכזית דנראה דבאיסור עשה דלאכלה ולא לשריפה מודה ריו"ח דאינו אסור אלא בכזית וצ"ל דקושית הגמ' אליבא דר"ל דס"ל דאין הקטרה אלא בכזית ור"ל לשיטתו דס"ל קנין הפירות לאו כקה"ג דמי א"כ שפיר כתבו התוס' דיש לחלק בין עבודת הארץ לאיסור הפירות כנ"ל וזה כוונת התוס' שכ' בלשון "א"נ" היינו דאם נימא דאתי' כר"ל די"ל כן לחלק בין הדיוט להקדש. אמנם מה דיש לעי' בזה דא"כ מאי מקשה הגמ' ולאכלה ולא לשריפה הא כיון דאמרינן דקצירך ונזירך ממעט הקדש ואינו בכלל הפקר כלל וא"כ נראה פשוט דה"ה איסור לאכלה ולא לשריפה ל"ש כלל בפירות אלו כיון דאמרת דמותר לשומרן וא"צ להיות הפקר ומותרין באכילה א"כ ה"ה דיהי' מותרין בשריפה ג"כ כיון דפירות אין עליהם קדושת שביעית וצ"ע לכאורה ונראה דהתוס' ס"ל דנהי דלאחר שהקדישן אין עליהם קדושת שביעית מ"מ אסור להקדיש כיון דע"י הקדש גורם שריפה לפירות שביעית וכמו דמקשינן בגמ' על חלה בשביעית דלא יהי' נוהגת כיון דאלו איטמא בת שריפה היא אע"ג דעכשיו אינו טמא מ"מ כיון שגורם שריפה לפירות שביעית אסור ה"ה הכא צריך להיות אסור להקדיש מה"ט לעומר כיון דע"י ההקדש יהיו נשרפין פירות שביעית אך יש לחלק כיון דע"י הקדש נפקעין הפירות מקדושת שביעית א"כ ליכא איסור בזה דלהקדיש מותר ואח"כ לא יהי' איסור דלאכלה ולא לשריפה כיון דאין עליהם קדושת שביעית אחר ההקדש כמו דמותר שמירה וקצירה מה"ט:
אמנם מצאנו כיו"ב בפ"ג דמע"ש דפליגי ר"ש וחכמים אי מותר ליקח תרומה ממעות ממע"ש דרבנן ס"ל דאסור משום דממעט באכילתן ור"ש ס"ל דמותר ק"ו משלמים דנקחין ממע"ש אע"ג דאפשר שיבואו לידי פגו"נ וטמא עיי"ש משנה ב' ורבנן לא דחי דברי ר"ש אלא משום דשלמים מותר לזרים משא"כ בתרומה וקשה לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ג דמע"ש ופסקה הר"מ ז"ל בפ"ו ממע"ש הל' ח"י דאם לוקח שלמים ממע"ש פקע קדושת מע"ש ואין עליו אלא קדושת שלמים ולכן כשהומם פודה אותו וה"ה חולין עיי"ש וא"כ מאי הק"ו דר"ש משלמים הא י"ל דשלמים שפיר מותר ליקח אע"ג דבהיותן שלמים ממעט באכילתן מ"מ אז שוב לאו מע"ש הם וא"כ ההקדש מותר ואח"כ שוב ליכא איסור דממעט כיון דאינו מע"ש משא"כ כשלוקח תרומה ממע"ש דיש עליו עדיין קדושת מע"ש ג"כ ושפיר אסור משום דממעט באכילת מע"ש ומוכרח מזה דאין נפ"מ כיון דאסור למעט באכילת מע"ש ה"ה צריך שיהי' אסור להקדישו לשלמים כיון דע"י ההקדש הזה יהי' ממעט באכילתן אע"ג דבשעה דממעט באכילתו אינו מע"ש א"כ ה"ה הכא י"ל כן דקושית הגמ' דאע"ג דלאחר ההקדש אינו בכלל פירות שביעית מ"מ יהי' אסור להקדיש מה"ט כיון דעיד"ז גורם שריפה לפירות שביעית ואכתי צ"ע כמובן ויותר נראה דס"ל להתוס' דאע"ג דדרשינן קצירך ונזירך למעט הקדש ה"ד במה שנוגע לאיסור קצירה ושמירה דנאמר על הפירות משא"כ איסור דלאכלה ולא לשריפה שנאמר בתורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מבואר דענין זה שאסרה התורה בשריפה הוא מכח שביתת הארץ וכיון דדרשינן מושבתה הארץ שבת לד' דגם מה שהוא לד' קדושת שביעית נוהגת בו א"כ ה"ה באיסור לאכלה אע"ג דהוא רק על הפירות אסור גם בפירות של הקדש כיון דהוא מכח שבת הארץ וא"כ מוכרח מד' התוס' דמודים לדרשת הירושלמי:
איברא דיש לעיין בזה לפ"ד התוס' דס"ל דקצירך ונזירך ממעט הקדש א"כ ה"נ דלאכלה דכתיב והיתה שבת הארץ "לכם" לאכלה יש לדרוש לכם ולא לגבוה ונאמרו בפירות של הקדש אינן בכלל לאכלה ולא לשריפה ובאמת בת' אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' כ"ד כתב מה"ט לדרוש לכם ולא לעכו"ם דאם עכו"ם קנאה מישראל אף א"נ דא"ק להפקיע מ"מ א"ב איסור פירות שביעית עיי"ש וכבר זכרתי דבריו בספרי חמדת ישראל חלק הלאוין אות ס"א עיי"ש וא"כ ה"ה דיש לדרוש למעט גבוה בזה וצ"ע:
ובאמת קשה ביותר לפי"מ דמבואר בתו"כ פרק א' אות ה' בזה"ל והיתה שבת הארץ לכם מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן המשומר עכ"ל. הרי מבואר דאיסור שמירה באכילה ג"כ נפ"ל מקרא זה וא"כ אם אמרינן דאין הקדש בכלל ה"ה שלא יהי' בכלל לאכלה ולא לשריפה. ובאמת בתוס' מנחות שם לא הביאו כלל ד' התו"כ אלו אלא מ"ש באות ג' שם וכתבו דמיירי רק לענין בצירה או דממעטינן נזירך ולא של הקדש ותמי' שלא הביאו כלל דרשה זו שמבואר לאסור לאכילה מן המשומר וראיתי בר"ש בפירושו לתו"כ שם שכ' בזה"ל וא"ת וכיצד ספיחין מותרין לעומר כיון שאסורין להדיוט ממשקה מן המותר לישראל וכו' א"נ ענבי נזירך כתיב דלהדיוט הוא דאסור ולא לגבוה ושיריים הנאכלין משלחן גבוה קא זכו עכ"ל. ולכאורה אין לדה"ק מובן כלל דאם כונתו כמ"ש התוס' דממעטינן של הקדש א"כ מה זה שהוסיף על השיריים הנאכלין כיון דעתה הכל קודש וע"כ דכונתו דלא אסור שמור לאכילה אלא להדיוט אבל לגבוה מותר שמור והי' קשי' לי' א"כ איך מותרין הכהנים באכילת השיריים ע"ז תי' מצד דמשלחן גבוה קא זכו וזה מוכרח לכאורה בכונתו:
אך אינו מובן דאיך מת' בזה הקו' דממשקה ישראל כיון דמודה דלהדיוט אסור ה"ה צריך להיות אסור לגבוה. ולכאורה עלה בדעתי עפי"ד מהרש"א ז"ל בחולין (דף צ') ד"ה קדשים דאיסור כרת שכ' דמליקה הוי בגדר מהמותר משום דנאכל לכהנים אע"ג דכהנים משלחן גבוה קא זכו מ"מ הוי בגדר מהמותר לישראל וא"כ י"ל דזה כונת הר"ש ז"ל כיון דלגבוה מותר שמור וממילא גם לכהנים מותר השיריים כיון דמשלחן גבוה קא זכו א"כ ממילא הוי מותר לישראל ג"כ ושפיר כשר להקרבה וז"נ מאוד לפ"ד מהרש"א ז"ל. אלא שגוף דברי המהרש"א ז"ל צ"ע מכמה טעמים ובאמת נראה דעיקר הטעם דמליקה משום דמצותו בכך כמו שכ' המהרש"א ז"ל בעצמו שם בסודה"ק והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ולומר דכונת הר"ש ז"ל על איסור שמירה דלא אסרה תוה"ק השמירה בפירות שביעית כ"א לצורך הדיוט וממילא כשנשמרו נאסרו באכילה משא"כ כששמרן לצורך גבוה אי"כ איסור שמירה וממילא אין נאסרין הפירות באכילה אך הי' קשה לי' להר"ש ז"ל דאכתי איסור שמירה מה שנאכל לכהנים וע"ז כתב דהשיריים משלחן גבוה קא זכו זה דוחק גדול שאם זה כוונתו אכתי לא ית' בהמותר שאינו קרב עומר שנפדה ונאכל לכל אדם וע"כ משום דשומרו כולו לצורך גבוה א"כ ל"צ לומר על השיריים מטעם דמשלחן גבוה קא זכו אם לא שנימא דס"ל להר"ש ז"ל דבאמת נהי דבכל עומר המותר נפדה ונאכל לכל אדם משא"כ הכא המותר כיון דהי' שמור ואינו לצורך גבוה אסור באכילה מטעם שימור רק השיריים נאכלין וצ"ע:
ובאמת י"ל עוד בעיקר הקו' דכונת הר"ש ז"ל כיון דעיקר איסור דפירות שביעית הוא משום קדושת שביעית אינן נאסרין לגבוה מצד מהמשקה ישראל דמה דנאסר לישראל מפאת קדושה אין שייך לאסור לגבוה מצד דאינו מן המותר לישראל וכמו"ש להסביר דעת התוס' דתרומה ל"ח בכלל איסור להיות אסור לגבוה משום זה ויש להאריך עוד בכ"ז ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר דברי התוס' ויתבאר אי"ה במקום אחר: