(כ"ה מ"ו) והתנחלתם אותם וגו' לר' אחוזה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בנ"י איש באחיו לא תרדה בו בפרך. אעתיק בזה מ"ש בת' לח"א השייך לסדר היום וז"ל שם יקרתך קבלתי.

א) וע"ז מ"ש בשם מרנא הגאה"ק מוהר"א זצ"ל מטשעכנאוו לת' דברי הרשב"א ז"ל התמוהין בריש מס' שבת שכ' לת' קו' התוס' אמאי בח"ע וחב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח הא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ומשחרר עבדו עובר בעשה ותי' הרשב"א ז"ל בזה"ל ולי נראה דשאני התם כיון דחב"ח לית בי' משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו וכו' עכ"ל ותמהו עליו מסוגי' דגיטין (ד' ל"ח) דפרכינן אעובדא בהאי אמתא שזכר הרשב"א ז"ל מהאי דחצי' שפחה וחצי' ב"ח דכפו את רבה ועושה אותה ב"ח עיי"ש. ולד' הרשב"א ז"ל מה קושי' הא בחצי' שפחה וחב"ח ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר כפו את רבה לשחררה וכבר נאמר מזה הרבה בס' האחרונים זצ"ל. אמנם הגר"א ז"ל תי' בפשיטות עפי"מ דמבואר (בב"מ ד' ע"ג ע"ב) דאפי' בישראל גמור אם אינו מתנהג כשורה מותר לעבוד בו עבודת עבד וא"כ כיון דחצי' שפחה וחב"ח זו לא היתה מתנהגת כשורה כיון דנכשלו על ידה ושוב איכא בה העשה דלעולם בהם תעבודו כיון דגם בצד חירות שבה מותר לעבוד עבודת הפרך ומק' הגמ' שפיר אתד"ק של הרה"ג ז"ל ודפח"ח:

והנה באמת בעיקר הסברא קדמוהו בזה הגאון בעל חת"ס בחי' הנדמ"ת על מס' שבת עיי"ש שכ' ג"כ לת' כן הקושי' הנ"ל אמנם לענ"ד לא אכחד אם כי דבריהם צודקין מאוד בכ"ז יש לעיין בהתולדה היוצא מדבריהם לענין דינא בח"ע וחב"ח שאינו מתנהג כשורה לא יהי' כופין את רבו לעשותו ב"ח דהכא הדר"ל קושית התוס' וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ול"ש תי' הרשב"א ז"ל כיון דאינו מתנהג כשורה שייך בי' העשה דלעולם בהם תעבודו וזה לא אמרה אדם מעולם אמנם מה שנראה לפענ"ד להעיר בענין זה לחזק דבריהם הק' עפימ"ש האבודרהם בטעם הדבר דהתורה פטרה האשה ממצ"ע שהזמ"ג כיון דאשה היא משועבדת לבעלה לכן במצ"ע שהזמ"ג שלא תבטל ממלאכת בעלה פטרה רחמנא ממצ"ע שהזמ"ג וכ"כ בספר החיים להג' בעל וכוח מים חיים ז"ל א"כ נראה דאף חצ"ע וחצב"ח שאינו מתנהג כשורה ומותר לעבוד בו עבודת עבד מ"מ ל"ש בי' העשה דלעולם בהם תעבודו כיון דעיד"ז שהוא חצי' ב"ח מחיוב במצ"ע שהזמ"ג מצד חירות שלו וא"כ בזמן המצוה א"י לעבוד עמו אפי' בשם של רבו דהרי מבואר בגיטין (ד' מ"ב ע"א) דלענין איסורא לא קאמרינן וא"כ נראה דלמ"ר חצ"ע וחב"ח מחויב בק"ש ותפילין אפי' בשם של רבו ועי' בתשובת בית שלמה ח' או"ח סי' טו"ב שהכריח כן לדעת הרשב"א ז"ל והארכנו בזה ואכ"מ וא"כ גם בזמן שהוא של רבו א"י לעבוד עמו ושוב לא מתקיים לעולם בהם תעבודו כיון דאיכא זמנים שאינו יכול לעבוד עמו ושפיר תמיד כופין את רבו לשחררו ואך ז"ד בח"ע וחב"ח אבל בח"ש וחב"ח דאפי' אם נעשית ב"ח גמורה פטורה ממצ"ע שהזמ"ג ככל הנשים וא"כ ל"ש לומר דבטל העשה משום זה רק מצד שא"י לעבוד עמה עבודת הפרך מצד החירות ע"ז שפיר אמרינן דהיכא שאינה מתנהגת כשורה דמותר לעבוד בה שוב איכא העשה דלעולם בהם תעבודו וצדקו דבריהם ז"ל מכל צד ועי' בזה כי י"ל בזה דברי הרשב"א ז"ל אפי' לדעת הר"מ ז"ל דנראה דס"ל דגם בעבד אינו נכון לעבוד עמו עבודת הפרך. ואגב אעיר אותך מה שראיתי להגאון בעל חת"ס ז"ל שכ' לת' באופן אחר דברי הרשב"א ז"ל עפי"מ שרוצה לחדש דמד"ת בח"ע וחב"ח ליכא העשה כלל דאין העבד מחיוב לעבוד כלל מצד החירות רק דרבנן תקנו משום הפסד רבו ולכן הקשו ב"ש לב"ה למה תקנו את האדון אמאי לא תקנו את העבד ולא לתקן רבנן תקנה זו וממילא לא יהי' העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ זה בעבד דשייך תקנת העבד משא"כ בשפחה דליכא משום פו"ר מודים ב"ש דעובדת את רבה יום אחד ושוב איכא העשה דלעולם בהם תעבודו ושפיר פריך בגיטין אההיא אמתא מח"ש וחב"ח אתד"ק. ולא ידענא מה קאמר מר דלו יהיבנא לי' כ"ז דזה שעובד את רבו יום אחד הוא רק מתק"ח אבל מה"ת א"צ לעבוד כלל מה שאינו יודע ענין לו כלל. מ"מ קשה מאי מקשינן בגמ' מח"ש וחב"ח די"ל דוקא התם דמה"ת ליכא העשה נהי דעיד"ז שתקנו חכמים שוב איכא העשה א"כ בנ"ד העמידו דבריהם על ד"ת ועקרו תקנתם וממילא ליכא העשה ושפיר כופין את רבה משא"כ בשפחה גמורה דמה"ת איכא העשה דלעולם בהם תעבודו אין כופין את רבה והקושי' על הרשב"א ז"ל בתוקפה ועיין מ"ש הגאון ז"ל עוד בת' ח' אהע"ז סי' קנ"א בישוב דברי הרשב"א ז"ל בסברא מחודשת דבעי שיהי' שייך בי' והתנחלתם ולא מתקיים בי' לעולם בהם תעבודו משא"כ בח"ש וחב"ח במהרה יבנה בהמ"ק ויהי' יכול למוסרה לעבד עברי ויהי' הולדות שלו שפיר שייך בי' לעולם בהם תעבודו וגם זה לבי מגמגם בה כיון דלא תלי' בדידי' ואין בידו שיהי' עבד עברי שיוכל למוסרה לו ובפרט לפי"מ דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית רק דנמכר בגניבתו בודאי קשה לומר דמשום זה מיקרי והתנחלתם ומקיום בה לעולם בהם תעבודו דדילמא לא יתרמי במכר בגניבתו אשר כפי התנאים שצריכין להיות בו נראה דהוא לא שכיח כמובן ויש להאריך עוד בזה ואין הפנאי מסכים אתי כעת:

ב) ובאמת בעיקר דברי הרשב"א לכאורה נראה להביא ראי' לדבריו מהא דמבואר במס' ברכות (דף מ"ז ע"ב) במעשה דר"א ששחרר את עבדו והשלימו לעשרה דמקשינן בגמ' הא אמר ר"י כל המשחרר עבדו עובר בעשה ותרצינן מצד דהי' לצורך מצוה אמרינן עדל"ת וקשה לפי דברי הפוסקים דח"ע וחב"ח ג"כ מצטרף לעשרה א"כ הי' לו לשחררו חצי' דאכתי יהי' אגד בי' ולא עבר עדיין בעשה דלעולם בהם תעבודו ואפשר לקיים ב' לא אמרינן עדל"ת וא"ל כיון דאח"כ ב"ד כופין אותו לשחררו א"כ הוא גורם לעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ז"א לפי"ד הרמב"ן ז"ל בינוקא דאשתפיך חמימי דגורם אינו אסור במקום שעושה מצוה כנודע א"כ ה"נ דכותי' דעתה שמשחרר החצי הוא לצורך מצוה ואח"כ יהי' אונס בתק"ח משא"כ כשמשחררו עתה לגמרי עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:

ומצאתי להג' פרמ"ג ז"ל בחאו"ח בא"א סי' קמ"ג סק"א העיר בזה וכ' בפשיטות דעובר בזה שמשחררו החצי לגמרי כיון דאח"כ ב"ד כופין אותו ולדברינו א"ז פשוט כ"כ כיון דאח"כ אונס לית בי' איסורא דאורייתא אמנם לדעת הרשב"א ז"ל דבחצי' עבד וחב"ח שוב ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו א"כ כשמשחרר חצי' מבטל העשה ושוב מותר מיד לשחררו לגמרי. איברא דיש להשיב בזה עפ"מ שכתב מורי הגז"ל בישועות ישראל סי' כ"א לת' דברי הריב"ש בת' סי' קע"ה שפסק במי שנשבע שלא יצחק בצחוק ידיעה ואח"כ אנסו המלך לצחק אעפ"י שהי' בידו שלא לילך לפני המלך מ"מ פטור מכח דעתה הוא פק"נ אע"ג דהוא עצמו סיבב לו את האונס ותמה עליו שסתר משנתו דהרי בסי' י"א כ' הריב"ש ז"ל דבכה"ג ל"ח אונס כיון דהי' בידו לברוח ממקום זה אע"ג דעתה שלא ברח ה"ה אונס מ"מ חשיב רצון וכ' מורי הגז"ל לת' והעלה דבר חדש לחלק בין היכי דפטור מצד אונס לבין היכי מצד פק"נ דבכל המצות שנאמר בהם וחי בהם א"כ עתה דהוא פק"נ נהי דהוא בעצמו גרם לו הפק"נ מ"מ עתה הוא פק"נ ודוחה האיסור וממילא לית בי' איסורא משא"כ היכי דפטור מצד אונס כגון הג' דברים דלא כתב בהם וחי בהם רק מצד אונס אתה בא לפשרו ע"ז שפיר אמרינן כיון דהוא בעצמו גרם לו אין זה אונס והוי רצון והיא סברא נכונה מאוד וראוי אליו ז"ל:

ומעתה י"ל דהרמב"ן ז"ל לא קאמר דאין למצוה אלא לשעתה אלא אם אח"כ יהי' ההיתר מצד דחוי' כגון מצד פק"נ וא"כ שפיר אמרינן דעתה מותר לעשות המצוה ואח"כ יהי' פק"נ דוחה שוב ליכא איסורא כלל משא"כ הכא דאח"כ לא יהי' היתר משום פק"נ אלא מכח אונס א"כ כיון שהוא בעצמו סיבב עליו את האונס עיד"ז שמשחרר החצי' ה"ה כאלו עושה עתה הכל שמשחררו לגמרי דזה הוי רצון גמור וא"כ א"נ דאין עשה דוחה ל"ת דלעולם בהם תעבודו שוב גם חצי' אסור לשחרר ועיין היטב כי הוא נכון לפי"ד מורי הגז"ל:

איברא בעיקר דברי מורי הגאון ז"ל יש לעיי' מגמ' ערוכה סנהדרין (דף ע"ד ע"ב) דאיבעיא לן אי ב"נ מצווה על קדה"ש ופשוט לי' מנעמן דאמר לדבר הזה יסלח ד' לעבדך וגו' ועיין ברש"י ז"ל משום דאונס הוא שאדונו נשען על ידי ומדהסכים אלישע על ידו ש"מ דב"נ אינו מצווה על קד"ה עיי"ש. וקשה מה בכך שב"נ אינו מצווה על קדה"ש מ"מ כיון דוחי בהם ג"כ לא נאמר לב"נ וא"כ מצד אונס אתה בא לפטרו ואיך מיקרי זה אונס הא בידו שלא להיות משנה למלך ולא ילך בחזרה כלל אצלו ודוחק גדול לומר דהי' מוכרח משום סכ"נ להיות משנה למלך ותמהני מאוד שלא ראיתי מי שהרגיש בזה לכן לולא דמסתפינא ה"א דבאמת גם היכי דפטור מצד אונס אף אם הוא סיבב לעצמו את האונס חשיב אונס כיון דעתה אנוס הוא אמנם ז"ד אם בזה שסיבב לעצמו האונס ליכא איסורא כגון בנידון הריב"ש בת' בנשבע שלא לצחק בצחוק הידועה וכשהי' המלך בעיר הלך להמלך דהלכה למלך מפאת עצמה אין בו איסור כלל ושפיר אמרינן דהוי אונס על הצחוק אע"ג דגרם לו בעצמו זה עיד"ז שהלך למלך משא"כ בד' הריב"ש בסי' י"א גבי אנשים שאינם בורחים מעירם שזה גופא שדר בעיר שרובם עכו"ם איסור הוא כמבואר בר"מ ז"ל פ"ה מיוסה"ת א"כ שפיר אמרינן דל"ה אונס כיון דזה שסיבב האונס ג"כ איסורא הוא ואיך אפשר לקרוא זה אונס וז"ב ונכון בעזהי"ת:

ועפי"ז א"ש מה שתמה המהרי"ט בת' סי' כ"א על הריב"ש הנ"ל דס"ל דאף היכא דסיבב לעצמו האונס חשיב אונס דמה יענה להא דדרשו חז"ל על מה שאמרה אסתר ואני כאשר אבדתי אבדתי דאמרה כשם שאבדתי ממך משום דעכשיו ברצון וקשה אמאי הוי רצון הא ההליכה למלך אינו איסור ועיקר האיסור הביאה ואז שוב הוי אנוסה. ולהנ"ל א"ש כיון דיחיד ג"כ אסור א"כ זה שהלכתה אל המלך ג"כ איסורא הוא והוה רצון ולא אונס. ומעתה א"ש גם בקושיותינו דדוקא ישראל שמצווה על הרחקה עעבוד"ז א"כ זה גופא שדר בעיר שרובם עכו"ם ואינו בורח ממנה הוא איסור ושפיר חשיב העבודה רצון ולא אונס משא"כ ב"נ אע"ג דמצווה על העבו"ז מ"מ על הרחקה מעב"ז לא נצטוה וא"כ שפיר חשיב אונס כיון דזה שהלך בחזרה אל המלך להיות נשען על ידו אינו איסור ואי דעיד"ז יהי' מוכרח לעבוד עבו"ז אז שוב פטור מצד דהוי אונס ודו"ק:

ולפי"ז יצא לנו מזה דגם היכא דהפטור הוא מצד אונס ג"כ חשיב אונס אפי' אם סיבב לעצמו האונס אם אין איסור בהגורם וא"כ ראייתינו לדעת הרשב"א ז"ל נכונה דא"נ דבח"ע וחב"ח אכתי איתא לעשה א"כ הי' לו לשחררו רק חצי' ולא עבר על העשה ואח"כ יהי' אונס בתק"ח אך לקושטא דמילתא יש לדחות דנראה דאפי' לדעת התוס' דס"ל דבח"ע וחב"ח אכתי איתא לעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ מודים דבשחרר רק חצי' ג"כ עובר על העשה על חצי' זה ששחררו כיון דעיד"ז עובד לעצמו יום אחד רק דבזה פליגי התוס' עם הרשב"א ז"ל דהרשב"א ס"ל כיון דכבר שיחרר חצי' וא"י שוב לעבוד בו לעולם בטל העשה והתוס' ס"ל דאכתי איתא לעשה משום דעכ"פ עדיין משועבד לו אבל ז"ד כשמשחרר חצי' הראשון ג"כ עובר בעשה ובפרט לדעת הר"ן ז"ל דמצד לא תתנם נגעה בה א"כ כל מה שנותן לו הוי בכלל לא תתנם וא"כ אין נפ"מ בין אם משחררו חצי' או כולה ואין זה בגדר אפשר לקיים שניהם כלל ובאמת לדעת הר"ן ז"ל הי' מקום לומר בישוב דברי הרשב"א ז"ל להצילו מהקושי' הנ"ל ונאמר דבאמת צ"ע אמאי פשיט לי' להרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח שוב ליכא איסור בשחרורו הא עכ"פ צריך להיות אסור מצד לא תתנם בח"ע שבו ונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל כיון דלא תתנם הוא רק כשאין לו טובת הנאה אבל כשיש להאדון טובה"נ ליכא לא תתנם ועתה לפ"מ שביארנו במק"א דעיד"ז שמשחררו רבו והעבד יכול לישא אשה ומקייים מצ"ע דלשבת גם לאדון יש חלק במצוה כיון דגם הוא גורם שהעולם נתיישב על ידו וכיון שכן שפיר כתב הרשב"א ז"ל דבח"ע וחב"ח ליכא איסורא דמצד לעולם בהם תעבודו כיון דבלא"ה אינו יכול לעבוד עמו לעולם ומצד לא תתנם ליכא כיון דגם לו יש חלק במצות העבד וא"כ שפיר כופין אותו לשחררו משא"כ בח"ש וחב"ח כיון דאינה מצוות על שבת א"כ גם בח"ש וחב"ח איכא איסורא מצד לא תתנם ושפיר מקשה הגמ' על האביי מח"ש וחב"ח אלא שא"א להעמיס כן בכונת הרשב"א ז"ל כיון דהרשב"א ז"ל בגיטין שם פליג ע"ז וס"ל בפשיטות דל"ש בעבד לא תתנם דלא גרע מגר תושב דמצוה להחיותו וא"כ מכ"ש דבח"ע ליכא ל"ת מצד חירות שבו. ובחי' הארכנו הרבה בד' הרמב"ן והר"ן ז"ל דס"ל דשייך בעבד לא תתנם ואי בח"ע וחב"ח שייך ל"ת כיון דיש לו לעשות לו הטובה מפני הצד החירות שבו דהוא ישראל ואכ"מ:

ג) ודע כי נבוך אני מאוד בד' התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב) בסוד"ה לישא שפחה אינו יכול שהקשה לישא שפחה מצד עדל"ת ותי' בתי' ראשון י"ל דהכא אפשר לקיים ב' ע"י הכפיי' עכ"ל. מבואר מדבריהם הקדושים דזה חשיב בגדר אפשר לקיים ב'. ולענ"ד תמי' מאוד דהא הא גופא קשיא מפני מה כופין את האדון לשחררו הא אם לא יכפוהו ב"ד הרי העבד יכול לקיים העשה דלשבת עיד"ז שישא שפחה מצד עדל"ת וכיון שדינא הכי בכל התורה דאמרינן עדל"ת אמאי כופין את האדון לשחררו והוא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיקיים העבד מצוה לשבת הא אם נעמוד הדבר על שורת הדין ונאמר דאין כופין את רבו לשחררו יהי' העבד ג"כ יכול לקיים העשה דשבת מצד עדל"ת:

הן אמת שמצאתי כיו"ב בת' נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' קי"ז שואל לו ח"א למה לא נזכר ביומא בסוגי' דמאכילין הקל הקל תחילה אם נשבע ע"ד המותרים ויש שחיטה ונבלה אי נותנין האיסור נבלה או הבשר שאסר עליו באיסור שבועה ותי' הנו"ב ז"ל דבשבועה לא משכח"ל כיון דישנו בשאלה אפי' בעל דעת רבים מ"מ כיון דקיל דלדבר מצוה מותרין א"כ הכא תמיד דעת הרבים מסכמת להתיר שבועתו שיוכל לאכול עיי"ש נראה מדעת הגז"ל דפשיטא לי' ב"ז דאם אחד נדר על דעת רבים באיזהו דבר ואח"כ נפל לחולה שיב"ס שצריך להצילו בזה והנה אם לא נוכל להתיר את הנדר הרי נוכל להצילו בדבר זה אע"ג דהיא אסור לו מצד דפק"נ מותר ואעפי"כ אמרינן דדעת רבים מסכמת להתיר לו את הנדר כדי שיוכל לאכול בהיתר ולענ"ד גם ד"ז צ"ע טובא דמנ"ל זאת דילמא דעת הרבים אינן מסכמת להתיר כדי שאם יקום מחליו ישאר באיסורו והשתא בלא"ה יהי' מותר לעבור על נדרו מצד פק"נ וא"כ מנ"ל דעת רבים מסכמת להתיר נדרו כיון דמשכח"ל קיום המצוה בלי התרת הנדר. ולכאורה עלה בדעתי לתלות הד' א"נ פק"נ דחוי' או הותרה כיון דא"נ דחוי' הרי חייבין לעשות טצדקי שיוכל לעשות בהיתר א"כ מוטל על הרבים להסכים להתרה כדי שיוכל החולה לאכול בהיתר משא"כ א"נ דפק"נ הותרה לחולה שיב"ס א"כ שפיר י"ל דאין הרבים מסכימים להתיר את הנדר כיון דאף אם לא יתירו לו ג"כ יהי' מותר לאכול מצד פק"נ ושוב ליכא דעת הרבים מסכמת ובזה י"ל יותר דצדקו דברי הנוב"י לגמרי דממ"נ דאם אמרינן דחוי' הרי דעת הרבים מסכמת להתיר ואי דאמרינן הותרה נראה להעיר דבזה אפי' אין דעת הרבים מסכמת להתיר מ"מ כיון דליכא עצה הרי הותר האיסור אצל חולה שיב"ס וא"כ שוב אמרינן נדר שבטלה מקצתו הותרה כולו דמנ"מ אם מותר מצד הפרת מקצת או מצד היתר לדחולה שיב"ס אך ז"א כלום דהרי בהפרת הבעל ג"כ לא אמרינן בטלה מקצתו והטעם כיון דאינו נעקר למפרע א"כ מכ"ש מה דמותר לחולה שיב"ס בודאי לא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו וא"כ אי נימא דפק"נ הותרה אצל החולה שיב"ס א"כ נראה הסברא דלא כהנוב"י ז"ל אך אפי' אם נימא דהוא מצד דחוי' ג"כ יש לעיין בזה דסוף כל סוף כיון דאם לא יסכימו להתיר יהי' נעשית המצוה מבלי הפרת הנדר והנדר יהי' קיים במקום דליכא סכנה א"כ י"ל דאינו בכלל לדבר מצוה דקיי"ל דמתירין את הנדר אפי' על דעת רבים דהתם א"א לעשות המצוה בלי התרה משא"כ דאפשר לעשות המצוה בלי התרה אע"ג דיהי' רק מצד עדל"ת מ"מ כיון דהנדר יהי' נשאר בתוקפו א"כ י"ל דדעת רבים אינן מסכימים להתיר והוא ספק עצום לענ"ד:

ויש להעיר בזה מגמ' ערוכה בשבועות (דף כ"ו ע"ב) בעא מיני' רבינא מרבא נשבע על ככר ומסתכן עלי' מהו מסתכן לישרי לי' מר וברש"י ז"ל וכיון דאי אתא לקמן שרינן לי' לכתחילה כי אכל לי' בהעלם שבועה לא עבר על שבועתו עכ"ל. מבואר מזה דמותר לחולה שיב"ס בלי התרה דאל"כ אמאי פשיט לי' דאין כאן עבירה הא אפשר בשאלה וא"כ כי אתא לקמן איך מתירין לו מבלי התרת חכם והראו לי בס' מעשה חושב על שבועות שהרגיש בזה בסוגי' שם והעיר די"ל מטעם אחר דלא צריך התרה דאדעתא דהכי לא נשבע כנידון הרשב"א בת' עיי"ש מה שהאריך בזה עכ"פ פלא על הנוב"י ז"ל שלא העיר כלל מזה. ויש להעיר עוד בזה ממאי דפשיטא לן ביבמות בסוגיא דעלי' דנזיר מצורע עדל"ת ועשה דקיל משום דישנו בשאלה ולא אמרינן להיפך כיון דאפשר בשאלה על הנזירות לא ידחה לל"ת ועשה ואפי' נימא דמיירי בנזירות עד"ר דליתני' בשאלה מ"מ הא לדבר מצוה מתירין א"כ הכ"נ כיון דאם דעת רבים מסכמת להתיר ל"צ לבוא לידי דחוי' אמאי ידחה ל"ת וע"כ דלא כהנוב"י ז"ל אך אפי' אם נימא כהנוב"י ז"ל דבכה"ג צריך להתיר שלא יצטרך לבוא לידי דחוי' מ"מ ז"ב דהיינו דוקא אם הוא לא יעבור בזה איסור כמו בנידון הנוב"י ז"ל אבל הכא שנימא דאדון יעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל שהעבד לא יצטרך לבוא לידי דחיות ל"ת ע"י עשה זה אין השכל מקבל כלל ועוד דהרי מפקיעין ממנו ממונו עיד"ז דאף שכותב לו שטר על חצי' דמיו מ"מ מי יימר דיפרע לו אח"כ ואמאי נעשה זאת במקום שאם נאמר דאינו מחויב כ"ז יהי' עבד מתוקן בלא"ה ע"י עדל"ת ואולי אם אחד יצטרך לעשות מצוה ולא יהי' לן אלא איסור באופן שנימא עדל"ת אטו יהי' אחר חייב להצילו בממונו שיקנה עבורו של היתר שלא יצטרך לבוא לידי עדל"ת:

ולכאורה עלה בדעתי בכונת התוס' דהנה באמת צ"ע דלמה צריך לטעמא דכופין משום לשבת ת"ל משום מצות פו"ר ועיין בתוס' שכ' דמשום פו"ר לחודא לא הי' כופין אבל משום דאיכא לשבת ג"כ כופין. ומעתה י"ל דס"ל להתוס' דלכן ל"ש בזה עדל"ת כיון דאפי' אם יקיים העבד עשה דלשבת אכתי רמיא חיובא על האדון לשחררו שיוכל לקיים העשה דפו"ר אלא בשביל זה לחודא אין כופין את האדון א"כ עתה כשיש לפנינו מצות לשבת ג"כ מוטב לכפות האדון כדי שיקיים העבד בשלימות עשה דלשבת ופו"ר ג"כ אך אכתי יקשה על התוס' גיטין (דף מ"א) בגירסא שלפנינו כתב שם דקושית התוס' דניתי עשה דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותי' ג"כ משום דאפשר לקיים ב' ע"י כפיי' נראה דהי' קשה להו שישא בת ישראל ויקיים פו"ר מטעם עדל"ת וא"כ אינו מובן תירוצם דהוי בגדר אפשר לקיים ב' ע"י כפיי':

לכן נראה לפענ"ד דכונת התוס' דהנה באמת הקושי' צ"ע הא בדידה ליכא עשה כלל וא"צ לבוא לדחוי' ומהכ"ת שידחה אצלה בשבילו ובאמת התוס' בעצמם תירצו כן בתי' האחרון אך הקושי' צ"ע דקארי לה מה קארי לה וצ"ל דקושייתם דכמו דאמרינן דכופין את האדון ואמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך ה"ה די"ל עדל"ת והיא תהי' מותרת לעבור משום לתא דידי' כיון דאצלו אמרינן עדל"ת והוא אין לו עצה מותרת היא לעבור וע"ז שפיר תי' התוס' דמוטב לכפות את האדון שהוא אדונו וחייב בתקנתא דידי' והוי בדידה בגדר אפשר לקיים שניהם שלא תצטרך היא לעבור עבירה בשביל העשה דידי' וי"ל עפימ"ש הר"ן ז"ל בחולה שצריך לבשר בשבת דמותר לשחוט לו כדי שלא יצטרך לעבור החולה בכל כזית וכזית א"כ ה"נ כיון דאפי' א"נ עדל"ת מ"מ תהי' היא צריכה לעבור הרבה פעמים משום עשה דידי' א"כ מוטב שיכופו את האדון לשחררו ממה שנימא עדל"ת ותהי' היא מוכרחת לעבור משום לתא דידי' הרבה פעמים עד שיקיים מצות פו"ר ובאמת יש לעיין אם באשה אמרינן חטא בשביל שיזכה איש וי"ל דזה תלי' אם נשים אתני' בכלל ערבות על אנשים וי"ל דזה כונת התוס' בתי' הא' דאפי' א"נ דגם בנשים אמרינן חטא בשביל שיזכה האנשים מ"מ הכא כופין את האדון ובתי' האחרון כתבו משום דס"ל דבנשים ל"ש שידחה עשה בשביל האיש ועדיין צ"ע בכ"ז:

אחרי כתבי כ"ז עיינתי בספרים ומצאתי להגאון בעל טיב גיטין שהביא קושיותינו על התוס' בשם המפרשים וכתב לתרץ עפ"ד הר"ן ז"ל גבי חולה שכ' דמותר לשחוט לו כדי שלא יצטרך החולה לעבור בכל כזית וכזית וה"נ מוטל על האדון לשחררו כדי שלא יצטרך העבד לעבור כמה פעמים על הלאו ועיי"ש שכ' שזה נכון בעיניו מאוד. ולענ"ד בפשיטות הד' תמוהין מאוד ואינן מובנים כלל דמה ענין זה לחולה שיב"ס דחיוב הצלתו מוטל על כל ישראל כמו על החולה עצמו וכיון שכן שפיר אמרינן דמוטב שנשחטו לו בשבת משיאכל החולה נבילות משא"כ הכא דמצ"ע דפו"ר מוטל רק על העבד והוא יכול לקיימה עי"ד עשה דול"ת מה לנו בכך שיהי' צריך הרבה פעמים לבוא לגדר דחוי' כיון דדינא הכי דעדל"ת ומה לו לאדון בזה אם לא שנימא דכונתו כמו שכתבתי כיון דסוף כל סוף צריכין אנו לעשות עבירה בשבילו כיון דבת ישראל שישא תהי' מוכרחת לעבור על הל"ת בשבילו שפיר שייכה סברת הר"ן ז"ל דמוטב שיעבור האדון פ"א משתעבור בת ישראל הניסת לו בכל פעם:

ובאמת עפי"ז א"ש ג"כ מה שנתקשה הגז"ל שם דעכ"פ קשה לפי"ז מה קאמרו ב"ה תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם ותמי' לפ"ד התוס' הא אם נימא כמשנה ראשונה דאין כופין את רבו הרי יהי' שפיר מתוקן דישא בת ישראל מצד עדל"ת. אמנם לדברינו י"ל כיון דבדידה ליכא עשה נהי דיכולה לעבור בשביל לתא דידי' מ"מ כיון דנשים לא נכנסו בכלל ערבות לא תהי' מוכרחת לישא אליו וא"כ ל"ש שימצא אשה שיתנשא לו ולכן אע"ג דאם ימצא אשה יהי' מותר לישא אותה מצד עדל"ת מ"מ לא מיקרי מתוקן בזה ועדיין צ"ע בכ"ז ואני מוטרד כעת בטרדות רבות רק להפקת רצונך כתבתי מה שנ"ל בהשקפה הראשונה ואתה תשמע ותבחר והי' זה שלום וברכה מרובה: