Keli Chemdah on Torah, Bereshit
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שם משנה י"ד ויש במה שברא ביום הראשון טומאה וכו' ברביעי ובחמישי אין בו טומאה עיי' בפיה"מ להר"מ ז"ל הא שיש טומאה בבריאת יום הראשון היינו המים שמקבלין טומאה אמנם ביום החמישי אין בו טומאה דחיות שבים ועופות אינן מקבלין טומאה. עיי"ש היטב שכתב דנהי דנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה חידוש הוא דאין בו טומאת מגע. אמנם מה שצ"ע לפי' הר"מ ז"ל דכמו שכתב על מים שמקבל טומאה גם בשר עוף מקבל טומאת אוכלין. ועיי' בר"ש ז"ל דפירש על כלים ובתוס' יו"ט דשו"ט בזה שנראה יותר פי' הר"מ ז"ל אמנם לא הרגיש בזה דלדעת הר"מ ז"ל הא גם ביום ה' איכא טומאה דהרי מקבל טומאת אוכלין. ומצאתי בנימוקי הגרי"ב ז"ל שהרגיש בזה וכתב לתרץ כיון דלא הותר לו לאדם הראשון בשר באכילה רק צומח הותר לו לאכילה ולכן בשר ודגים לא הוי אז בכלל אוכלין עיי"ש. וקאי המשנה כמו שהי' בהתחלת בריאת העולם והוא דבר נפלא למבין:
ובאמת י"ל עפי"ז דהר"מ והר"ש ז"ל אזלי לשיטתם הנה מד' הר"מ ז"ל ריש פרק ט' ממלכים נראה ממבואר דס"ל דלאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה כלל אפי' מתה מאלי' מדכתב דלאדם לא נאסר אמה"ח ולפי"ז שפיר י"ל דבשר ודגים לא הוי אז בכלל אוכלין ואינן מקבלין טומאת אוכלין אמנם הר"ש ז"ל נראה דס"ל כתוס' דמתה מאלי' שריא לי' ורק להמית ברי' הי' אסור לו ולכן מוכרח הר"ש ז"ל לפרש המשנה דקאי על כלים. עיי' היטב בתוס' יו"ט ותבין דברינו. ובאמת בזה נראה דצדקו דברי הרב ז"ל הנ"ל דלדעת הר"מ ז"ל דלא הותר לאדם הראשון כלל בשר לאכילה אינן בכלל אוכלין לקבלת טומאה ואין בזה ענין לפלוגתת ר"ש ורבנן בבכורות (דף ט' ע"ב) לענין איסורי הנאה אי הוי בכלל אוכלין מצד שאי אתה יכול להאכילו לאחרים דלרבנן מטמא טומאת אוכלין דשאני איסורי הנאה לרבנן דבעצם הוי אוכלין רק דהאיסור גרם להם דאסור לאכלו והוי מינו דאוכל אבל בתחילת הבריאה שלא הותרו לאדם ולבהמה כי אם ירק השדה לא נקרא שם אוכל כלל על בע"ח וגם לרבנן אינן מטמאין טומאת אוכלין וזה פשוט:
ובאמת בעיקר פלוגתת תוס' והר"מ ז"ל הנ"ל הנה ברש"י ז"ל על הקרא הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע שכתב בזה"ל דלא הרשה לו הקב"ה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול עכ"ל. נראה כשיטת התוס' דדוקא להמית ברי' אסור לי' וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב ליתן טעם דהי' אסור לאדם הראשון אכילת בשר משום שגם הם יש להם קצת מעלה ויש להם בחירה בטובתם ובמזונותיהם ויברחו מן הצער והמיתה וכו' וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו עכ"ל. מבואר מדה"ק דקודם שניצולו ע"י נח הי' אסורין באכילה משום שיש להם קצת מעלה נאסרו באכילה כמו האדם. וקשה הא הרמב"ן ז"ל בעצמו מובא בר"ן כתובות פרק אע"פ בסוגיא דיונק תינוק והולך עד כ"ד חודש ס"ל דבשר מהלכי שתים ג"כ אינו אסור כלל ורק במת ישראל גלי קרא דאסור בהנאה הא בלא"ה ליכא איסור כלל בבשר אדם עיי"ש וא"כ אמאי הי' אסור לאדם הראשון אכילת בהמה וחי' אלא ודאי דס"ל להרמב"ן ז"ל ג"כ דרק להמית ברי' אסור וע"ז שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דכמו דהי' אסור להם שפיכות דם של אדם לצורך אכילה ה"ה שפיכות דם של בע"ח אבל במת מאליו הרי גם אדם אינו אסור מה"ת כלל לדעת הרמב"ן ז"ל כנ"ל:
ובאמת יש לי עיון לשיטה זו דכל האיסור הוא להמית ברי' אבל מתה מאלי' שרי מהא דמקשינן במסכת סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) מיתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ותרצינן לא למלאכה וקשה לי סוף כל סוף כיון דמותר למלאכה הרי מותר לצודן מן הים והרי מבואר בירושלמי דצד כוורא וכל דבר שמפריד מחיותא חייב משום קוצר וא"כ כיון דלהמית ברי' אסור לו איך מותרים לו דגים למלאכה הא בזה שצודה אותם למלאכה הרי מבדיל אותם מחיות שלהם וסופן שימותו ואפי' לפי גמ' דילן דלא מיחייב בצידת דגים משום קוצר רק ביבש בין סנפיריו וחייב משום נטילת נשמה מ"מ סוף סוף הצודה דגים למלאכה סוף שימותו וצריך להיות אסור ויש לדחוק בזה ואין כאן מקומו:
וביותר יש להקשות על טעם הרמב"ן ז"ל שכתב דלאדם הראשון לא הותר לו להמית ברי' משום דהם ג"כ קצת בני מעלה אבל מנח ואילך אחר המבול כיון דניצולו בזכותו לכן מותרים לו באכילה. וקשה הא מבואר בסוגיא הנ"ל דגם דגים היו אסורין לאדם הראשון ועל דגים לא נגזר כלל בשעת המבול כיון דהם לא השחיתו דרכם ועיי' ברש"י ז"ל פרשת נח וברמב"ן ז"ל שם בפסוק וימח את כל היקום וא"כ דגים לא ניצולו בזכות נח וא"כ אמאי הותר דגים לאחר המבול ועיי' רמב"ן ז"ל בפרשת נח בפסוק בקרא דכל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה שכ' שבזה נכללו להיתר גם דגי הים כי כולם נקראין רמש עכ"ל. נראה שרבינו ז"ל הרגיש בזה שלא נימא דדגים נשארו באיסורן משום שלא ניצולו בזכות נח וקמ"ל קרא דגם הם הותרו בכלל כל הבע"ח. ובעיקר דברי הרמב"ן דגם דגים הם בכלל רמש אשר הוא חי. הנה מדברי הפסיקתא מובא בעשרה מאמרות להרמ"ע ז"ל מאמר חקור דין שדייק מדקתני כל רמש אשר הוא חי לאפוקי נבילה שמתה מאלי', ועיי"ש ברמ"ע ז"ל שהוכיח מזה דב"נ מוזהר על הנחירה ומתה מאלי' אסורה לי' מוכרח דאין דגים בכלל הקרא דבדגים פשיטא דמתה מאלי' ג"כ מותרים אם לא שנימא כדעת רבינו סעדי' גאון ז"ל דס"ל דדגים אינן מותרים אלא באסיפה. ואולי י"ל שבאמת דעת רס"ג ז"ל הוא מטעם זה כיון דכל היתרן של דגים הוא מקרא דכל רמש אשר הוא חי וכיון דממעטינן מזה בפסיקתא מתו מאלי' א"כ ה"ה דגים במתו מאליהן במים אסורין, אך שיטת רס"ג ז"ל הרי נדחה מהלכה. כמו שכתבו הפוסקים. עוד קשה לי על שיטה זו מהא דמבואר בת"כ שמיני פרק ב' פרשה ב' הלכה ג' בזה"ל זאת החי' אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד משמע מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל הי' בכלל היתר ת"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים וגו' יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבמה"ח וכו'. מבואר מדברי הת"כ שכל איסורים שאסרתם תורה אח"כ נשאר עליהם איסור הראשון שנאסר לאדם הראשון ובבהמה טמאה דאסורה לישראל אכתי נשאר עלי' איסור אכילת בשר שנאסר לאדם הראשון וא"כ זה דוקא אם אמרי' דעצם אכילת בשר הי' אסור לאדם הראשון אבל לדעת התוס' דרק להמית ברי' הי' אסור לו אבל כשמתה הי' מותר לו הבשר א"כ איך אפשר לומר דבבהמה טמאה נשאר איסור אכילה הקודם. דהרי להמית מותר גם בבהמה טמאה ואיסור אכילה מעולם לא נאסר לאדם הראשון. ומבואר בתו"כ דאכילת בשר הי' אסור וזה מוכרח לפי דברי התו"כ וצ"ע בכל זה. ועוד קשה על שיטה זו דהאיסור הי' להמית ברי' מהא דמבואר בלמך שהתנצל על הריגת קין שהי' סובר שחי' הוא כמו שאמר לו תובל קין נכדו ולכן משך בקשת והרגו נראה מזה דהיו הורגין חיות ואינו איסור כלל. דאל"כ עכ"פ אינו שוגג כיון דהי' מזיד באיסור הריגת חי'. ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו:
אמנם רבינו הרמ"ה ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם דחה דברי התוס' וכתב בזה"ל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פירוקא בס"ד והדין הוא פריקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר באכילה לאו דאצטוי עלי' בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרינן דמסתמא כל הנבראים שהי' בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות להנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומהו דאישתרי לי' אישתרי ובשר דלא אישתרי לא אישתרי. מיהו אזהורי מיהת לא אזהרי' עילוי' אלא לאמה"ח בלחוד ונפ"מ לענין קטלא עכ"ל הזהב:
והנה כוונת דבריו הקדושים נראה מבואר עפי"מ דאיתא בברכות (דף ל"ה ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל דהוי קדשי שמים שנאמר לד' הארץ ומלואה וכו' ולא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה מבואר מגמ' דאף מה שניתן לו רשות מכל מקום כיון דצריך ברכה הא כלו בלא ברכה מעל דהוי קדשי שמים וע"י הברכה נעשה של האדם וא"כ במה שלא ניתן רשות הוי קדשי שמים ולכן הי' אסור לאדה"ר לאכול בשר כיון דלא ניתן לו רשות ממילא אסור לאכלו כיון דהוא של ד'. וזה ברור ואמת בכוות הרמ"ה ז"ל. ועפי"ז נראה לתרץ מה דהקשו המפרשים דלדעת רמ"ה ז"ל יקשה על הבל איך הקריב מצאן הא כיון דלא הותר להם אכילת בשר ל"ה מן המותר בפיך. בשלמא לדעת התוס' ודעמי' דרק להמית ברי' הי' אסור להם א"כ כיון דלצורך קרבן הי' מותר להמית ברי' ושוב ממילא הוי מן המותר בפיך ואע"ג דאיסור מכח ההקדש לית לן בה משא"כ לדעת הרמ"ה ז"ל בעצם הי' אסור להם אכילת בשר הדרא קושיא לדוכתא ועיי' בעיקר הקושיא בקול שמחה ובס' זכרון נפלאות פירוש על הגדה ש"פ להרב הג' מו"ה ר"א ז"ל האב"ד מסאכטשאוו מ"ש בזה. אמנם לפי"מ שביארנו כוונת הרמ"ה ז"ל נראה דלק"מ כיון דכ"ז דהי' אסור לאדה"ר אכילת בשר הוא רק משום דהוה של הקב"ה והוי כהקדש. אבל בעצם אינו אסור כלל. ובזה אינו שייך לאסור מצד דלא הוי מן המותר בפיך. ועפי"מ שביארנו י"ל דרך דרוש בדקדוק לשון הקרא לקמן בקרבן הבל והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. ולכאורה הך "גם הוא" מיותר וצריך ביאור. אמנם עפ"י דעת הרמ"ה ז"ל י"ל דהכוונה דאע"ג דבאמת כיון דלא הותר להם אכילת בשר וה"ה של גבוה א"כ ל"ש לומר דהבל הביא דדוקא גבי קין דהביא מפרי האדמה שייך הבאה כיון דהוא שלו משא"כ גבי הבל וקמ"ל התורה דגם הוא הביא דרחמנא אחשבה להבאתו כאילו הי' שלו. ונכון הוא בעזהשי"ת: