במס' שבת (דף נ"ה ע"ב) איתא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר א"ל הלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וכו' עכ"ל הגמ' ואין לו ביאור לכאורה וראיתי בס' דורש לציון דרוש י"א הביא בשם רבינו המג"א ז"ל בס' שמן ששון שכ' לפרש דברי הגמ' עפ"מ דאמרו חז"ל דבחטא אדה"ר נתמעטו המאורות ונתחייב לשלם שבעתיים וקשה הא אין אדם מת ומשלם. אך הנה בקנס אמרינן חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם ומעתה י"ל דזה שאלת מלאכי השרת דע"כ חיוב המיתה קנס הוא דאל"כ הא א"א מת ומשלם וע"כ חיוב המיתה הוא קנס ובקנס ל"א קלב"מ ומפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וע"ז השיב הקב"ה דז"א דבאמת החיוב מיתה הוא מדינא והא דאינו פטור מתשלומין משום דמצוה קלה צויתיו דהיינו דהוא רק מח"מ ביד"ש דהוא בכלל קלות ומיתה ביד"ש אינו פוטר מתשלומין. אלו תד"ק הנצרכים לענינו:

והנה אין דרכי להאריך בפלפולים כאלה רק לאשר הדברים יצאו מפי רבינו הקדוש בעל מג"א ז"ל והגאון דורש לציון הסכים עמו לזאת אברר דה"ק שלכאורה תמי' מאד לפענ"ד שכנראה למד המג"א ז"ל דהא דאמרינן בכתובות (דף ל"ד ע"ב) חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם הכונה אם המיתה הוא קנס אז חייב בתשלומין ג"כ. ומלבד שהסברא אינה מובנת דמה בכך דהמיתה הוא קנס. אעפ"כ איך נוכל לחייבו ממון והא הוי שתי רשעיות. בשלמא אם הממון הוא קנס שפיר י"ל כיון דכל משפט קנס חידוש הוא ובלא"ה אינו מחויב ואעפ"כ חייבה רחמנא א"כ ה"ה דמיתה אינה פוטרו כמו שכ' רש"י ז"ל אבל היכי שהתשלומין הוא מדינא א"כ ז"ד במקום דלא שייך קלב"מ אבל במקום דנתחייב מיתה שוב לא נוכל לחייבו מדינא מצד קלב"מ וממילא פטור. אך אפי' אם נדחוק בזה מ"מ לא אדע מה יענה רבינו ז"ל לדעת רש"י מכות (דף ה') שנראה דעתו הקדושה דכל חייבי מיתות ומלקות הוי קנס ומודה בהם פטור ככל מוב"ק עיי"ש וא"כ איך משכחת לה קלב"מ לרבה אליבא דר"מ וע"כ כדאמרן שעיקר תלי' על התשלומין אם הם קנס אז ל"ש לפוטרו מצד קלב"מ אבל אם התשלומין הם ממון אע"ג דחיוב מיתה הוא קנס ל"ש הסברא דחידוש הוא וז"ב ומוכרח לדעת רש"י ז"ל וא"כ דברי רבינו המג"א ז"ל תמוהין מאד לכאורה ומהתימא על הדורש לציון ז"ל שלא הרגיש בזה. ומה שנראה בזה לקיים דברי חכמים דהנה לכאורה י"ל סברא אחרת בטעמא דר"מ דס"ל דבקנס אע"ג דמיקטל משלם דהטעם כיון דבקנס אינו מתחייב עד שעת העמדה בדין וקודם לכן ליכא עליו חיוב כלל. אמנם חיוב הממון הוא מיד בשעת עשיית הדבר וא"כ אין החיובים באים כאחת ול"ש קלב"מ. ובאמת יקשה בזה לדעת רש"י ז"ל דכל חיוב מיתה הוא קנס א"כ תמיד נימא כן דל"א קלב"מ כיון דהחיובים אינם באים כאחת. אך הנה דעת הרמב"ן ז"ל במס' גיטין (דף מ"ב) דנהי דקנס אין החיוב עד שיתחייבו אותו ב"ד מ"מ חל חיובא למפרע ועי' בשטמ"ק ב"ק (דל"ג) וא"כ שוב אמרינן קלב"מ כיון דנתחייב מיתה בב"ד אמרינן דחיוב הו למפרע משעת העבירה ושוב אמרינן קלב"מ. ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא אם התשלומין הם קנס ל"א קלב"מ מטעם הנ"ל משא"כ היכי דהתשלומין הם ממון אמרינן תמיד קלב"מ וא"ש דעת רש"י ז"ל ומעתה נראה עפ"מ דאיתא בירושלמי כתובות פ"ג והובא בס' ישועות ישראל למורי הג' ז"ל חו"מ ס"א מחלוקת מ"ד בזה אי קנס זוכה למפרע או עד הגמ"ד עיי"ש א"כ י"ל ד' רבינו המג"א ז"ל דהברייתא במס' שבת הנ"ל סובר כמ"ד דקנס אין החיוב למפרע אלא משעת העמדה בדין ואילך הוא דנתחייב א"כ שוב י"ל מסברא דאם המיתה הוא קנס אע"ג דהתשלומין הם ממון ל"א קלב"מ כיון דאינן באים כאחת כנ"ל ודו"ק היטב בזה. אמנם בעיקר פירושא דשמעתתא אמרנו דרך עפמש"ל בשם האר"י ז"ל דאדם הראשון הי' שוגג בחטא עץ הדעת ואח"כ נכנס בו יצה"ר ואכל במזיד וא"כ הרי לכאורה הי' טענה גדולה לאדה"ר דעל אכילתו הראשונה הי' שוגג ואח"כ שוב הי' אנוס מצד יצה"ר שנכנס בו אשר לא הי' בבחינה זו בשעת הציווי. אך י"ל דבאמת אדה"ר נענש מט"א דהנה מה שנכשלה חוה בהחטא הי' ע"י מה שהוסיף לה אדה"ר באזהרת עץ הדעת גם או' נגיעה כמו שכ' המפורשים עי' בשפתי חכמים ובאוה"ח הק' שכ"כ ועי"ז נכשל גם הוא וא"כ הוא גרם לעצמו את האונס והוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס ובזה א"ש לשון הקרא שהבאתי באות הקדום ולאדם אמר וכו' לאמר וכו' והכונ' דהקב"ה אמר לו הלא אנכי צויתיך לאמר לא תאכל ואתה הוספת באמירתיך נגיעה א"כ אתה בעצמך גרמת לכל זה ואין לך תי' שהי' באונס. ואולי נמצא כן בס' מיני תרגומא בביאור הקרא אך כעת איננו תח"י לעי' בו. וזה יש לכוון בד' רבותינו שאלו מלאכי השרת מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר דהא ע"כ מיתה זו קנס הוא דמדינא הרי יש לו התנצלות שהי' שוגג כנ"ל והשיב הקב"ה מצוה קלה צויתיו ועבר עלי' היינו מה שהוסיף מעצמו לאסור לחוה הנגיעה ועי"ז פשע ונתחייב על האכילה. ויש להאריך בזה. אמנם כ"כ שבענינים נבוא בקצירת האומר: